על בימתו של הרומן האפיסטולרי יקירי המנוול שראה אור לאחרונה מופיעים ארבעה: אוסקר, סופר מצליח, רבקה, כוכבת קולנוע כבת חמישים, זואה קטאנה, בלוגרית, והגיבור הנוסף, הרביעי, אינו דמות אנושית אלא – רשת האינטרנט, ובעיקר – הרשתות החברתיות.
ההתכתבות, שהיא ליבו של הסיפור, היא בין שתיים מהדמויות, אוסקר ורבקה, והיא מתנהלת כמובן באימיילים: הרי אמרנו, הרשת היא אחת מכוכבות הרומן.
הסיפור נפתח בפוסט פומבי שאותו כותב אוסקר, ומביע בו את דעתו על רבקה. הוא משמיץ אותה, מספר שהכיר אותה בילדותו, ואפילו היה מאוהב בה, בעבר, אבל שהיא הזדקנה בינתיים והתכערה, שהיא נראית מוזנחת, שמנה, ו"עם חזות כללית של אישה מלוכלכת וקולנית." (אחת הסוגיות העולות ברומן היא השאלה – גורלם של מי מר יותר: יפים שאיבדו את קסמם, או מכוערים מלידה שמעולם לא הכירו את עוצמתו החברתית והנפשית הרבה של היופי).
רבקה ממהרת להשיב לאוסקר, כותבת לו מייל ארסי ותוקפני, ומאחלת לו זוועות אכזריות במיוחד.
אוסקר לא נבהל. הוא משיב לה. מכאן ואילך מתפתחת ההתכתבות ביניהם. הם מתיידדים, אם כי לכל אורך ההתכתבות, שנמשכת זמן רב, לפחות שנתיים, אינם נפגשים אפילו פעם אחת. מאחר שמדובר בשני אנשים מוכשרים, אמנותיים וורבליים מאוד, ההתכתבות ביניהם רבת משמעות. עד כדי כך שהם בעצם מצילים זה את זה במילותיהם, בהתעניינותם, במעורבות הרגשית שלהם זה בחייו של זה. השפעתם ההדדית מאפשרת להם לא רק להחליף מילות גנאי (אלה חדלות עד מהרה), אלא גם רעיונות שמשפיעים על התנהגותם, עד כדי כך שכל אחד מהם מצליח להיגמל מהרגלים רעים והרסניים.
גם את הדמות הנוספת ברומן, זואה קטאנה, אנחנו מכירים רק באמצעות מה שהיא כותבת בבלוג הפומבי שלה. קטאנה היא הנמסיס של אוסקר. בעבר הייתה אשת יחסי ציבור בהוצאה לאור שבה הופיע אחד מספריו המצליחים. אוסקר חיזר אחריה – כך לדעתו, או הטריד אותה – כך לדעתה. חלפו שנים רבות מאז שפוטרה מאותו מקום עבודה: כשהיו צריכים לבחור בין השניים העדיפו כמובן את הסופר המצליח.
מבחינתה של זואה, אוסקר הרס את חייה. את כל מרירותה וזעמה היא מתעדת בבלוג. מאחר שיש לה אלפי עוקבים (בעצם – עוקבות!), אוסקר מרגיש שעכשיו היא זאת שהורסת את חייו. הוא מוקע בכל מקום, המוניטין שלו נהרס כליל, כך הוא סבור, והוא לא יודע את נפשו: איך יציל את עצמו מהנקמה המרה שהיא משלחת נגדו? הוא מרגיש לגמרי חף מפשע. הוא הקורבן! הרי כל חייו רק חיזר אחרי נשים ונדחה שוב ושוב. מבחינתו מדובר בעוד אישה שרצה בה והיא סירבה. אז איך זה שהוא עכשיו חלק מסיפור #MeToo, ומצטייר כפוגע? מה הוא כבר עשה לה? דיבר?
יחלוף זמן עד שאוסקר יבין מה עבר על זואה. זה יקרה לו, בין היתר, בזכות חילופי האימיילים עם רבקה, וגם בעקבות "חיזור" מפחיד, קצרצר, שהוא עצמו יעבור, אפילו לא חיזור מיני, אלא מקצועי: אישה שמבקשת לראיין אותו, והוא מסרב, רודפת אחריו באובססיביות, במהלך ערב אחד. הוא קולט כמה שזה יכול להיות מטריד ולא רצוי, והוא הרי "חיזר" אחרי זואה באינטנסיבות במשך חודשים ארוכים, ועוד במקום העבודה שלה!
האינטרנט לא משמש רק רקע לסיפוריהן של הדמויות. אוסקר ורבקה מרבים לכתוב זה לזה על פגעיו. למשל – על המשחקים שרבים מתמכרים אליהם: "מתברר שטובי המוחות עובדים ללא לאות כדי להבין איך לגרום לנו להישאר מול המסך כמה שיותר זמן," כותב אוסקר, ומוסיף: "קוראים לזה 'מדעי ההתמכרות'. אנשים שהיו יכולים להקדיש את זמנם למחקר בשאלה איך לשפר את חיינו, או איך להפוך את האינטרנט לפחות הרסני, אנשים שהיו יכולים לשאול איך ניתן להשתמש ברשת כדי שהעבודה תהיה קלה יותר ופחות מאמללת, מקדישים את מלוא כישרונם למשימה להדביק אותך במשך זמן רב ככל האפשר למשחק של זומבים".
כוחה של הרשת מתגלה שוב ושוב. דפנט, באמצעות הדמויות שבראה, מציירת את הנטייה של ההמונים למצוא להם קורבן תורן ולהתנפל עליו, ומראה כיצד מי שפעם הנהיג את ההתנפלות הזאת יכול בקלות להפוך לקורבן הבא שלה.
אוסקר מלין על כך שכיום לכל צעירה עם מקלדת יש יותר כוח והשפעה מאשר לעיתונאים מכובדים וידועי שם. רבקה מתארת כיצד התהילה עברה מכוכבי העבר, למשל מהשחקניות המפורסמות, אל משפיעני הרשת, שהם אלה שזוכים כיום לתשומת לב ולכוח רב.
"כל טלפון דפוק חכם יותר מהחכם באדם עלי אדמות," אוסקר כותב, "כל טלפון מחורבן ניחן ביותר זיכרון, ידע, מהירות. כל טלפון מצוי מְחשב יותר טוב ומדבר יותר שפות ונבון יותר מהנבון ביותר בינינו. או לפחות נבון באופן אחר, שמייתר את התבונה שלנו. לא נשארה לנו שום הצדקה למשול בעולם הזה, ואולי זו בשורה טובה. נשאר לנו למעשה רק הרעש שאנחנו פולטים ברשתות."
יקיר המנוול עוסק אמנם רבות בפמיניזם, בהשפעותיהן של פגיעות מיניות (גם בתוך המשפחה!), בהשפעות הקשות, לטווח ארוך, של מלחמות, ואפילו בקורונה, ובמה שגרמו המגיפה והסגר, אבל לטעמי הנושא העיקרי בספר הוא – ההשפעה העמוקה והמהפכנית שיש לאינטרנט, במיוחד לרשתות החברתיות, על האנושות.
אציל א': רשת החיים שלנו טְווּיָה שְתי-וערב, רע וטוב ביחד. המעלות שלנו היו שחצניות אילולא הצליפו בהן הפגמים שלנו, והפשעים שלנו היו נואשים אילולא ניחמו אותם המעלות שלנו.
(ויליאם שייקספיר, סוף טוב, הכול טוב מערכה IV תמונה 3)
לפני כשש שנים ראה אור בהוצאת תשע נשמות קובץ ההרצאות המרתקות שוולטר בנימין חיבר ושידר ברדיו בין 1927 ל-1933. שמו של הקובץ המרתק ההוא היה רדיו בנימין.
לאחרונה ראה אור קובץ נוסף, רדיו בנימין II, שכמו בקודמו קובצו בו הרצאות קצרות ששידר איש הרוח, הוגה הדעות והמסאי. יש בספר שש מסות, או, כאמור, הרצאות רדיו, שכתב בנימין, ונוספה אליהן אחרית דבר שכתב ינון פליישמן.
במסה הראשונה משחזר בנימין סיפור תמוה שהתרחש בגרמניה בין 1828 ל־1833. זהו סיפורו של אדם בשם קספר האוזר, שהמסתורין האופף אותו ממשיך לרתק את הציבור כבר כמעט מאתיים שנה. ב־1974 עשו עליו בגרמניה סרט עלילתי. ולטר בנימין כמובן לא ידע על כך: הוא עצמו מת ב־1940.
(על השתלשלות האירועים שהביאה למותו הטרגי סיפר אוריאל קון בספר הקודם: ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ניסה בנימין לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שעתידים לגרש אותם בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר.)
קספר האוזר, היה, לפי הסיפור, אדם מוזר שהופיע יום אחד בנירנברג, ובידיו שני מכתבים, אחד שהפציר ממי שיקרא אותו לדאוג למי שנושא אותו, או, לחלופין, להוציא אותו להורג. את האחר כתבה לכאורה אמו, לפני שנטשה אותו. "לכאורה" כי התגלה שכתב היד שונה אמנם, אבל אותה דיו שימשה לכתיבת שני המכתבים. קספר האוזר לא ידע לדבר, היה מסוגל לומר רק את שמו, ולמלמל עוד שני משפטים נטולי היגיון. במרוצת הזמן למד לדבר ואז סיפר שכל חייו היה כלוא במרתף וניזון רק מלחם ומים. כמה שנים אחרי כן נרצח, וחידת קיומו מסקרנת רבים עד היום. האומנם היה יורש של דוכסות שקרובי משפחתו התנכלו לו? האם היה בנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון?
אין כמובן תשובות לשאלות שבנימין מציג, אך אינו יכול לפתור את התעלומה.
כותרתה של המסה השנייה היא "שריפת התיאטרון בקנטון". בנימין מספר בה על שריפה שפרצה מאה שנה לפני כן באולם תיאטרון בעיר קנטון שבסין. כאלפיים בני אדם נהרגו בשריפה. וולטר בנימין טוען שרבים כל כך ניספו כי האירועים המתקיימים בסין תמיד גדולים כל כך, בשל גודלה העצום של האוכלוסיה: אלה "תפורים למידותיו של קהל צופים המוני. ונראה כי ההרגשה של להיות אחד מההמון הרבה יותר חזקה אצל הסינים מאשר אצל האירופים," ולכן "הם ניחנים בצניעות שאיננו יכולים כלל להעלות על דעתנו," והצניעות הזאת היא "מעלתם הבולטת ביותר, שבשום פנים ואופן אינה קשורה להערכה עצמית נמוכה, אלא אך ורק למודעות התמידית לגודלו העצום של המון העם שאליו הם משתייכים."
החלק המרתק ביותר במסה הוא תיאור האופן שבו התיאטרון הסיני פועל. כך למשל, אין בו, לדבריו של בנימין, שום תפאורה, והשחקנים מייצגים אותה בתנועות גופם. אם שחקן "צריך לחצות מפתן, לעבור דרך דלת שאינה שם כלל, הוא מרים את רגליו מעט מהקרקע כאילו מדלג מעל משהו. מנגד, צעדים איטיים וגבוהים משמעם, לדוגמה, שהוא עולה במדרגות. או כשגנרל צריך לעלות על גבעה כדי לצפות בקרב, החייל שמשחק אותו מטפס על כיסא. פרש אפשר לזהות על פי השוט שהשחקן מחזיק בידו. 'מנדרין' הנישא באפיריון יוצג על ידי שחקן המתהלך על הבמה וסביבו ארבעה שחקנים אחרים, כפופים כאילו היו נושאים אפיריון. אם הם עושים תנועה פתאומית לאחור, משמעות הדבר היא: המנדרין ירד מהאפיריון". מרתק ומסקרן!
במסה "אסון הרכבת של פירת' אוף טיי" מתאר בנימין, בצורה משעשעת מאוד, את התקלות המחשבתיות שהיו למהנדסים ולפרופסורים לרפואה כשהרכבת הומצאה לראשונה. רבים מהם חשבו למשל שאסור בשום פנים ואופן לאשר את הקמתו של קו רכבות, כלומר – לסלול מסילת ברזל – כי "התנועה המהירה תגרום בהכרח לפגיעות מוחיות בקרב הנוסעים"… הם סברו שאפילו "התבוננות תמימה ברכבות המהירות הללו" עלולה לגרום לבני אדם להתעלף… מדהים להיווכח עד כמה החשיבה של בני אדם, גם של המשכילים ביניהם, יכולה להיות מוגבלת…
המסה "שיטפון נהר המיסיסיפי ב־1927" העלתה על דעתי, כמובן, את מה שקרה בניו אורליאנס ב־2005, בעקבות הוריקן קתרינה: כזכור, העיר כולה הוצפה, וגבתה את חייהם של לפחות 1,836 בני אדם. לא העליתי בדעתי שבתחילת המאה העשרים היה איום הצפה דומה, שהוסר מעל העיר על ידי כך שהציפו במכוון כפרים שלמים, שאבדו, כדי להציל את העיר. התיאור מפיו של אחד הניצולים בשיטפון היזום ההוא מחריד (עד כמה שמשהו יכול עוד להחריד ישראלי שחי את המציאות שלנו כאן, מאז השבעה באוקטובר…).
נדהמתי גם לגלות שבימים שוולטר בנימין קרא את המסה שלו ברדיו, הקו־קלוס־קלאן היה עדיין תופעה לא לגמרי מוכרת, כך שאפשר היה לספר עליה, ועל השופט לינץ', ולכנות אותה "אגודת הסתרים הגדולה והמסוכנת באמריקה, שלעומתה כל כנופיות מבריחי הוויסקי ומועדוני הפשיעה של שיקגו נראים כמשחק ילדים". מי העלה אז בדעתו מה עוד צפוי לקרות בעולמו הקרוב של בנימין, ואיך ייתקל באכזריות הרצחנית של הכנופייה שתשתלט על ארצו ותביא למותו.
יש בקובץ מסה נוספת, "הבוטלגרז'", שעוסקת בחוקי היובש בארצות הברית – מעניין לקרוא על התופעה בעודה מתקיימת! והמסה האחרונה היא "סיפורים אמיתיים על כלבים", ובה מספר בנימין על סוגים שונים של כלבים, מניין באו, איך התפתחו, ולמה הם מסוגלים.
דקיקותו של הספר לא מעידה על תוכנו, שכן מדובר במעט המחזיק את המרובה.
על גב הספר נוספה הערה: "ספר זה נכתב לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. אינני יכולה לפרסמו מבלי להביע את הזעזוע העמוק ממעשי הזוועה המצמררים שביצעו מחבלי החמאס, המגלמים את חשיבות העיסוק ברוע". ההערה הזאת כמובן בלתי נמנעת, וטוב שהכותבת הספיקה להוסיף אותה לפני שהספר ראה אור. כי אי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב על השבעה באוקטובר.
למשל, בעקבות תשובתו של קוהוט לדבריו הידועים של ויטגנשטיין, לפיהם "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק". קוהוט השיב על כך לוויטגנשטיין כי "כרגע אולי יש לקבל את השתיקה כביטוי לאי־האפשרות לדבר על הדברים", כלומר – הוא יכול להעלות בדעתו מצבים שבהם הדיון עליהם יתאפשר. הפסיכוטאנליטיקאי צ'רלס סטרוזייר השיב על כך לקוהוט, שיש (ואפשר להסיק שגם לא יהיו!) מעשים ועובדות שאי אפשר לנהל עליהם שיח ולהציג כלפיהם עמדה אמפתית והבנה למשמעויות ולהשלכות שלהם.
תגובתו של סטרוזייר מקבלת משנה תוקף נוכח הניסיון המזוויע של קוהוט, כפי שמתארת אותו מרית גורן, להעניק לנאצים סוג של הבנה. למשל – דבריו כאילו כאשר ציוו על יהודים "להתקלח" בתום המסע המזוויע ברכבת לאושוויץ, עשו זאת הצוררים מתוך אמפתיה לתלאות הדרך… (מה?!). גולדברג מנסה לבאר את דבריו הללו של קוהוט. לדבריה הוא התקשה כנראה לוותר על הזהות הגרמנית שלו, ולכן חיפש הצדקות מוזרות ומחרידות למעשים שאין בשפה די מילים כדי לתאר את הזוועה הטמונה בהם.
"יש עובדות, אירועים וחוויות שהמילים והשפה אינן יכולות להם, הם מחוץ לעולם", קובע סטרוזייר. אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר אי אפשר שלא להסכים אתו. שהרי המילה "זוועה" למשל מתגמדת ומאבדת את משמעותה לנוכח התפרעות הסדיזם הרצחני שהתחולל כאן.
מרית גורן היא פסיכואנליטיקאית. היא החליטה לחקור את מושג הרוע, לנסות להבין את מקורותיו, התבטאויותיו והשלכותיו, בעקבות מקרה שטלטל את נפשה. גבר שהגיע אליה לשיחות, יצר אתה קשר טיפולי קרוב ומוצלח, כך סברה לאורך כל הדרך, והרשים אותה בתבונתו ובשיתוף הפעולה שלו בתהליך. רק לימים התברר לה עד כמה טעתה בו: הסתבר שהאיש עשה מעשים נפשעים, מעוררי פלצות בחומרתם: כשבנו בן השש סיפר לו שחבר המשפחה אנס אותו, המטופל של מרית, במקום להעניק לילד ביטחון, במקום להגן עליו, אנס אותו גם הוא!
האם העובדה שגם המטופל עצמו עבר אונס דומה, בערך באותו גיל, יכולה להסביר משהו? האם אפשר וצריך להבין אותו, את הקורבן שהיה לתוקף? להעניק לו אמפתיה? למצוא את הקשר בין הפגיעה שחווה לפגיעה שגרם? איך הצליח במשך כל כך הרבה שנים להערים על המטפלת שלו? האם תחושותיה הקשות נובעות מפגיעה נרקיסיסטית שנפגעה בשל כישלונה המהדהד להבין עם מי יש לה עסק? מכך שנפלה בפח וטעתה כל כך? והאם היא עדיין מסוגלת לחוש כלפיו אהדה כלשהי?
אלה השאלות כבדות המשקל שאתן יצאה לדרך.
כמי שנפגעה במשפחה, כמי שיודעת שמי שפגע בי (גם מינית) הלך לטיפול, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר, ואולי להבין משהו שלא היה ברור לי עד כה.
אני חייבת להודות שלא זכיתי בשום הארה חדשה, אלא רק בתחושה שיש דברים שלעולם לא תהיה להם תשובה. ילד נבון וטוב לב במיוחד, אמר לי פעם, כשהיה כבן שש – "נכון שאי אפשר להבין רוע? טוב אפשר להבין. הוא ברור. אבל רע? איך זה?" לא הייתה לי, כמובן, תשובה.
כשקראתי את הספר של מרית גורן חשבתי על אותלושל שייקספיר, וליתר דיוק – על דמותו של יאגו, שלא הפסיק להרע, להסית, לטפטף רעל לתוך נפשו של אותלו.
אהבה עמוקה והדדית מסתיימת במחזה בתוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, חפה מכל פשע. מה המניעים של יאגו? ממה נובעת ההרסנות הקטלנית שלו?
"I am not what I am", אומר יאגו בתחילת המחזה ישירות לקהל (טכניקה דרמטית שמכונה באנגלית soliloquy), ממש כמו שאמר למרית המטופל שלה. "עשיתי מעשים רעים", הוא נהג לומר לה, אבל כששאלה אותו מה היו בדיוק, השיב שהוא "לא זוכר"…
והרי ברור שזכר, וידע היטב, אבל העדיף לשתוק. כמובן…
האם, תוהה לימים המטפלת, בזכות הטיפול "הצליח" לא לפגוע גם בילדים הקטנים האחרים שלו, אלה שנולדו מנישואיו השניים? אולי. ברור מדוע היא רוצה להאמין שכך היה. מדוע היא משתדלת לחשוב שהייתה בכל זאת השפעה מיטיבה להתערבות שלה בחייו.
רק חלקו האחרון של הספר, שכותרתו "דיון", עוסק במטופל שהניע מן הסתם את כתיבתו. הפרקים הקודמים לו מוקדשים לזיגמונד פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט. הכותבת מסכמת בהם את עמדותיהם ואת השקפת העולם של כל אחד מהפסיכואנליטיקאים הללו, בכל הנוגע לרוע. נראה שהפרקים חיוניים כדי להבין את מסקנותיה, אבל עלי להודות שרק החלק האחרון עניין אותי באמת, אם כי גם לאורך הדרך מצאתי נקודות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. למשל, האם – וזה מתקשר למטופל המסוים שהניע את כתיבת הספר – "במעשה הפרוורטי יש משום כפיית החזרה, הנראית כמו תשוקה להתמכר למצבים טראומטיים"? האם "פרוורסיה קשורה 'בנוכחות טרמינלית' של אם 'אחוזת דיכאון ומוות' המעבירה את הדיכאון והמוות לילדהּ'"? (כדבריה של עפרה אשל המצוטטים במאמר על פרויד). האם "פרוורסיה היא ניסיון להעיד על זיכרון שאיש אינו יכול להחזיק בו, עדות שאיש אינו יכול לשאת או לשמוע", כדבריה של דנה אמיר, המצוטטים באותו מאמר? (ואז, שוב, מתעורר לכאורה הצורך להיות אמפתיים לפוגע, ולהבין את מצוקתו…)
כמי שנפגעה, כאמור, קשה לי מאוד כל ניסיון שיש בו לכאורה איזושהי ראייה של הפוגע, או ניסיון לבחון את מה שקרה מנקודת מבטו.
ואז אני נוטה להסכים עם דברים שכתב קאנט על הרוע, כפי שמרית גורן מסכמת אותם: שיש תמיד אלמנט של בחירה. מי שמחליט לעשות מעשים רעים, עושה זאת מרצונו. "הפעולה המוסרית היא איפוא פרי של מאבק, שבו הציות לחובה גובר על הנטייה לסיפוקים ולאושר האישי", וגם "מקור הרשע נעוץ באהבה העצמית", מבהירה מרית גורן, את השקפתו של קאנט. עם הדברים הללו אני מעדיפה להזדהות.
יצירתה הענפה של עופרה עופר אורן כוללת רומנים וסיפורים קצרים, ספר שירה אחד ועשרות רבות של תרגומי יצירות מאנגלית. ספרה האחרון "מה קרה להגר באילת" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בשנת 2023 והוכרז לאחרונה כמועמד לפרס ספיר, ברשימה הקצרה. מדובר ברומן הכתוב בסונטות, מפעים ונורא, שקשה לשמוט מהיד ונקרא כמעט בהרף מתחילתו ועד סופו, למרות הקשיים שהוא טומן לקוראותיו.
אורן (73) מתגוררת בקריית אונו, זכתה זה מכבר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1994) ובפרס שרת התרבות (2019) וימיה מאז שפרשה מארבעים שנות הוראת אנגלית בתיכונים מלאים בכתיבה ובתרגום.
מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?
כבר שנים כך: כל יום אחרי ארוחת הבוקר סוגרת את הדלת של חדר העבודה ומתיישבת מול המחשב. כל בוקר! לא מחכה למוזה. היא מגיעה אלי רק אם אני מערימה עליה ומתעלמת ממנה. כל בוקר מחדש נוכחת שוב: המוזה היא – המוטוריקה העדינה של תנועת האצבעות על המקלדת. כותבת. מוחקת. כותבת. מוחקת. ואחרי שעתיים־שלוש כאלה עוברת לכורסה וחוזרת אל הספר שאני קוראת. כי הקריאה היא חלק מהכתיבה: סופרים אחרים מלמדים אותי כל יום משהו חדש, כבר עשרות שנים.
איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?
לכאורה קל יותר לענות על השאלה הזאת אחרי השבעה באוקטובר: כמובן שהזוועה של הטראומה שכולנו חווים בימים אלה. כולנו פצועים נפשית, גם מי שלא נמצא במעגל של הנפגעים ישירות. והפציעה לא נגרמה רק מהאכזריות הבלתי נתפסת, שכל יום שומעים עוד פרטים עליה. היא תוצאה לא פחות משמעותית מההבנה שכל זה היה יכול למעשה להימנע!
התמונה החזותית של ראש הממשלה יושב בכנסת בהבעת פנים מנותקת ואדישה בין שר הביטחון לשר המשפטים שמדברים מעל הראש שלו, מסמלת בעיניי את ההפקרה המושחתת, שהביאה לזוועה של השבעה באוקטובר. האיש שהשתלט על חיינו בהסתה הפרועה שלו, האיש שפסע אחרי ארונו של רבין עוד לפני שרבין נרצח, האיש שעסוק אך ורק בטובתו ובתפנוקיו, האיש שמוכן להקריב למענם את חיינו, שמאפשר לשריו משולחי הרסן לדבר בפומבי על הטלת פצצת אטום על עזה, על השטחתה, על רצח המוני של תושביה, כל זאת רק כדי שימשיכו לתמוך בו ולאפשר לו לחגוג על הכספים של כולנו ולחמוק מהתוצאות של מעשיו, הוא האשם. הוא ולא אחר. אכן, המודיעין כשל, אבל – בגללו! הוא זה שיצר את הנורמה שלפיה כולם מתיישרים עם מה שהראש רוצה לשמוע, ולא מעזים לפקפק בקונצפציות שהגה, ולהתנגד להן.
טורדת את מנוחתי השאלה לא רק איך נשתחרר ממנו, אלא גם איך נשתקם. לא רק מהנזקים הישירים של מה שהתחולל בנגב המערבי, ושל המלחמה, אלא גם מהשפעותיו ההרסניות, בכל תחום מחיינו כאן.
האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?ֿֿ
בנעוריי גרתי שלוש שנים בלונדון. למדתי אמנם בבית ספר יהודי והייתי אמורה להיות פטורה מגזענות, אבל – עד מלחמת ששת הימים! – חוויתי בבית הספר עוינות רבה נגדי כישראלית. אחרי מלחמת ששת הימים הפכה פתאום ישראל למחוז חפץ ומקור לגאווה. מלבד זאת, נתקלתי גם באנטישמיות: תלמידי בית הספר הסמוך נהגו לתקוף מילולית ולפעמים גם פיזית את תלמידי ה- Jewish Free School. זיהו אותנו על פי התלבושת האחידה שלבשנו.
באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?
אני אישה שעברה גלגולי חיים שונים: אני נשואה בפעם השלישית. לאריק. בחיי הקודמים חוויתי אלימות מסוגים שונים, כלכלית, גופנית, מינית. מאז שהכרתי את אריק, לפני עשרים וארבע שנים, אני כבר לא מרגישה שהגוף החלש־יותר־שלי הוא מקור לסכנה. אבל חוויות החיים ההן נשארו חלק גדול ומשמעותי ממני. לעולם תישאר בי הילדה שאביה פגע בה מינית והאישה חסרת האונים שגברים תקפו אותה, גופנית ונפשית.
ספרי לנו קצת על "מה קרה להגר באילת" ותהליך העבודה עליו.
את הסיפור הפותח את הרומן בסונטות שמעתי מאריק כבר לפני שנים: הוא היה עד מזועזע לסופו של אונס קבוצתי שמפקדו בחיל הים עצר. אחרי האונס של הצעירה האנגליה באיה נאפה הרגשתי שאני רוצה להבין מה קורה לנאנסת כזאת. זאת הייתה שאלת מחקר אמנותית. יצאתי לדרך בלי לדעת מה יהיו התשובות שאגלה. ניסיתי לכתוב את הסיפור בפרוזה, ולא הצלחתי. באותה עת עסקתי בתרגום כל מחזור הסונטות של שייקספיר, ובכתיבה של סונטות משלי (הן יופיעו בבוא העת, בספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, שכבר מוכן לדפוס). מאחר שהייתי מיודדת עם הצורה המוקפדת והתובענית של הסונטה, התחלתי לכתוב כך על הגר ועל חייה, ומיד הרגשתי שזה נכון לי: המבנה המהודק, הדיוק הצורני, המוזיקליות הלא מתפשרת הגנו עלי מפני הכאב בחייה של הגר. ומתגובות שאני מקבלת – הם מקלים כנראה גם על הקוראים.
שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?
שקמה ברסלר, אורלי ברלב, יאיר גולן, ואפשר גם רביעית? אם כן – רינה ענתי.
אילו נתנו לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?
במשך שנים רבות הייתי מורה לאנגלית ומחנכת, בעשר השנים האחרונות לעבודתי – בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין. ניהלתי אינספור שיחות עם תלמידי כיתה י"ב. מעולם לא היססתי להביע באוזניהם עמדות "פוליטיות" (מה בעצם לא פוליטי?), ובני הנוער נענו תמיד בשקיקה. הם רצו לדעת, רצו להבין מה קורה סביבם. אחרי אירועים משמעותיים הם שיוועו לשיחות הללו. לפני בחירות לכנסת נהגתי תמיד לערוך בחירות כיתתיות, עם קלפי מאולתרת, לא לפני שתלמידים ייצגו את עמדותיהן של המפלגות השונות (גם אם לא הסכימו אתן!). בני הנוער הרבו להתנגד. להתווכח. להתנצח עם עמדות שהצגתי. בעיניי, הוויכוחים הללו היו חיוניים, כי הם פיתחו אצלם את יכולת החשיבה, ואת הרצון להתעמק. דעותיהם עניינו אותי תמיד. נהגתי גם לשוחח אתם על סוגיות מגדריות. אחת השיחות החשובות ההן עסקה למשל במסיבות הרווקים שמזמינים אליהן נערות ליווי. סיפרתי להם על הספר מופקרות – נשים בזנות של ענת גור, וקראתי להם מתוכו קטעים על נשים מוחלשות, קורבנות, נפגעות. על הקשר ההדוק שיש בין נשים בזנות לבין הפגיעה המינית שרובן, אם לא כולן, עברו במשפחה. הרגשתי שהדברים הללו מחלחלים אל לבם של בני הנוער, ושהם חשובים מאוד. אלה הדברים שהייתי בוחרת בהם גם היום.
עופרה עופר אורן
כריכת הספר
מי הכי היית רוצה שיקרא את "מה קרה להגר באילת"?
מה זאת אומרת? כולם!
יש לך אמונה תפלה (או כמה)?
לא ממש. רק כשמדובר בשלומם של הילדים והנכדים שלי אני נוטה, ליתר ביטחון, להקיש על עץ, גם אם אני יודעת עד כמה מגוחכות המחוות האומניפוטנטיות האלה, שלא יכולה להיות להן שום השפעה על המציאות.
כתיבה – גיהנום או גן עדן?
לא גיהנום ולא גן עדן. כורח. לא ברור מה עושים כשלא כותבים. עד כדי כך שכשאני חושבת על מותי, מדהימה אותי, ולא מובנת לי, המחשבה שלא אוכל לתאר אותו!
אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?
אין מקום כזה. שלוש השנים שגרתי בלונדון לימדו אותי שרק כאן אני מרגישה שייכת. לא מוכנה להתארח בסלון של מישהו אחר, גם אם הוא יפהפה.
מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?
אני קוראת בקצב של שניים שלושה ספרים בשבוע. קשה מאוד לבחור. אבל לאחרונה קראתי שוב את הספר רב המשמעות האדם מחפש משמעות, של ויקטור פראנקל.
איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?
מאז ומתמיד אני משתוקקת להיפגש עם שייקספיר. לגלות סוף סוף מי היה באמת. נגעתי מקרוב בגאונות שלו, בחוש ההומור, בחוכמת החיים, בכישרון הלא יאמן, כשתרגמתי את הסונטות שלו. הייתי רוצה לשמוע אותו.
מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?
כל יום כשאריק שלי עושה כל מה שביכולתו כדי לפנות לי זמן ולאפשר לי להסתגר בחדר ולכתוב, כל פעם שהוא מטפל בעדינות, במסירות ובאהבת אין קץ בילדים שלא נולדו לנו ביחד ובנכדים שאנחנו זוכים לתרום ביחד לחייהם, להתפתחותם, לשמחותיהם, אני מתאהבת בו מחדש. התבטאויות היופי של נפשו ושל לבו הן המחוות הכי רומנטיות שאני יכולה להעלות בדעתי.
איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?
בימים אלה – המילה שתחליף את "זוועה" ותצליח לבטא את מה שקרה וקורה מאז השבעה באוקטובר.
מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?
יש כבר ספר, בדולח וסכינים, שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד, ואני כותבת, כמובן. הפעם – סיפורים, ושוב בסונטות.
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?
בעוד עשר שנים מהיום אהיה בת שמונים ושלוש. למה אפשר עוד לצפות? כשהייתי בת שבעים־כמעט קיבלתי את ממשרד התרבות את פרס היצירה למשוררים בתחילת דרכם, על ספר השירים הראשון שכתבתי, מה המים יודעים על צמא, אחרי שכבר פרסמתי תשעה ספרי פרוזה. משמח וגם משעשע להיחשב "בתחילת דרכי" בגילי המופלג. עד גיל שמונים ושלוש אני מקווה שכל כתבי היד שמחכים במגירה (רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד; ספר שירה נוסף שכמעט מוכן; וכתב היד הנוכחי שאני עובדת עליו) יראו אור. האם הדחף לכתוב ייחלש? האם אוכל יום אחד, בזיקנתי, לוותר, ורק לשבת על הכורסה הנוחה שלי, ולקרוא? יש בידי צילום שלי מגיל שש, ואפשר לראות אותי שם בדיוק באותה תנוחה אופיינית, שקועה כולי בספר. אולי כך אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. ולצידי אריק, וכל האהובים כל כך – הנכדים והוריהם. רוב הנכדים כבר יהיו עד אז אנשים בוגרים. את כל אלה אני רוצה תמיד קרובים אליי.
עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד, היהודים כבר אינם נחותים ודחויים, אלא הדוגמה האכזרית ביותר של עליונות לבנה.
הקורא ב”פרוטוקולים של זקני ציון” מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברליים. על פי “הפרוטוקולים”, היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.
החיבור המפורסם שמאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מתברר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת “רעל הליברליזם” לעורקי האנושות על מנת להחלישה. עבור מחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה — השערה אחת גורסת שאלה היו אנשי הצאר הרוסי — ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. זו לדעתם פסגת הרוע, ומכאן שזה מה שהיהודים תיכננו.
זו מהות האנטישמיות. היא איננה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. ואם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.
כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש”ישראל איבדה את זכות קיומה” על בסיס הפרופגנדה השקרית שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל. אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או קוריאה הצפונית, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.
אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, “לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל” או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי חמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.
שילוב של שיח פוסט־קולוניאליסטי, אקלים פוסט־לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם שבה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.
בתסריט התיאולוגי הזה, היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו. מבחינתם, מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.
כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות. אי אפשר להצדיק כיבוש צבאי של 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך שעל־פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.
במסגור המיתי הזה, ישראל אינה עוד מדינה סוררת או שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי וההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.
לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.
אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול היישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.
אולם כפי שהבחין פרופ’ אילן גור זאב ז”ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב — הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית, המדכאים האולטימטיביים. כעת היהודים נדחים לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערביים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי־ייאמן של נסיבות הם “לבנים”. באופן שקשה למצוא אירוני ממנו, היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.
כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירה על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור מצדדי האנטישמיות החדשה, מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.
באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל — הסמל העולמי העליון לכאורה של הקולוניאליזם והדיכוי — תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי. אשמה זו, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסוימת תוכל לשטוף.
אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט־קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט־קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים — על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.
אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר־אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.
תומר פרסיקו הוא חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן
בן שתים עשרה קרא את הספר בזריזות, אם כי הודיע לי מראש ש"זה לא לגיל שלי" (כמובן: הספר לא יכול להתאים לנער שקרא כבר באנגלית את כל ספרי הארי פוטר ועכשיו שקוע, שוב באנגלית, בספר של דונה טארט…). ובכל זאת, מאחר שביקשתי, אמר מה דעתו. ובכן – לא היה ברור לו אם הייתה לכותב מטרה כלשהי, ואם כן – מה הייתה, מה הוא בעצם רצה להביע…?
בן השמונה לעומתו, היה מרותק ומשועשע. קראנו את הספר ביחד, כלומר – "שיחקתי" אותו בקריאה, והילד עקב אחרי הכתוב בעיניים משתאות, ואפילו פרץ פה ושם בצחוק. לא היו לו שום השגות. הספר הילך עליו קסם.
גם עלי.
אחרי שגמרנו לקרוא, דיברנו קצת על החוויה. מה, יוני הגיע באמת למקום אחר, "מקום שבו ים כחול ודקלים גבוהים וגם שבעה שודדי ים מתחבאים מאחורי שיח?"
הוא באמת קיבל את הזכות לפקד עליהם, והם נאלצו לציית לו? והוא השתמש בזכות הזאת עד הסוף, הורה להם לעשות המון דברים אסורים, למשל – לפתוח מטריות בבית (בלי לפחד שזה יוציא למישהו עין), לטפס על הספות בנעליים, וגם – לירות בתותחים, לתפוס דגים מעופפים, להילחם בתמנונים ולקפוץ מראש התורן?
גם לאיורים הגיב בן השמונה. על יוני, שנראה בשלב מסוים יושב ובוכה, הוא אמר – איזה חמוד הוא כאן, ושודד הים שהתמתן ונהפך לילד טוב הצחיק אותו ממש.
אחרי שסיימנו לקרוא הוא שב ועלעל בספר, הביט באיורים וחייך.
אז מה, זה בסדר שצועקים בבית, ולא מסדרים את הבלגן בסלון?
זה בסדר שחוברים לשודדי ים ומאלפים אותם?
ובכלל – שאלתי – מה דעתך, יכול להיות שכל זה היה רק חלום שיוני חלם?
בן השמונה שקל את ההצעה בחיוב.
יכול להיות. ובעצם – בכלל לא משנה. כי מדובר בספר שאין בו אולי המסר שבן השתים עשרה חיפש אחריו (אדרבא, הוסיף הנער והעיר, "הספר מלמד ילדים שזה בסדר להתפרע". אהה!), אבל יש בו מתיקות פורצת, והוא אפילו מעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש מספר ילדים?
שיריה של המשוררת היפנית קנקו מיסוזו מפעימים. יש עוצמה בתמימות שבהם, וכוח רב במבטה הילדי החובק את העולם ומתמזג באורח פלאי עם הסביבה, עם הפועם והצומח, עם הארצי ועם השמיימי.
אפשר לחוש ביופי ובחיבור הנצחי שלה בשיר הפותח את הספר, וגם חותם אותו. כן, אותו שיר ממש! בחירה מקורית ונכונה כל כך, שמתכתבת עם מה שהשיר עצמו מביע:
מי היא אותה "את" שהדוברת פונה אליה? היא עצמה? או כל מה שהיא רואה סביבה, במראה, בחלון, אולי, בעצם, בחלום? השיר היפהפה מופיע בעמוד הראשון, ואז מהדהד שוב באחרון, ומשאיר אותנו עם הידיעה שהדיאלוג־מונולוג המתועד בו משקף אמת נצחית, חובקת כול.
ומי הדוברת? יש שירים שבהם היא ילדה. למשל בשיר "הדרך לבית הספר":
יש בשיר פשטות מכמירת לב, ועם זאת – גם עומק. הדוברת חיה את העולם, את מזג האוויר, את שדות האורז, ויש בה צורך לשקוע בתוך עצמה, בסיפורים שלה, בעולמה הפנימי שהחוץ משתקף בו. וכך הדרך לבית הספר נהפכת למסע יפהפה.
גם השיר "בזה אחר זה" לקוח מעולמה של תלמידה. הדוברת מספרת בו על הצורך שלה להישאר במצב שבו היא נמצאת: כשאומרים לה שהגיע הזמן לישון היא רוצה רק להמשיך לשחק. כשהיא נרדמת, היא רוצה להמשיך לחלום, ולא להתעורר ליום לימודים חדש. כשהיא מגיעה לבית הספר, היא רוצה להמשיך לשחק עם החברים שלה. וכשהשיעור מתחיל, הוא מרתק אותה ושובה את ליבה… את השיר היא מסיימת בתהייה: "הַאִם גַּם יְלָדִים אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ? / הַאִם הֵם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי?"
גם בשיר "אור הנורה" יש תלמידה: הדוברת מספרת על "טִיּוּל בֵּית סֵפֶר בָּרַכֶּבֶת", ובעצם – על השקיעה, על הבהובים שנראים "כְּמוֹ זִקּוּק שֶׁנִּכְבָּה", למעשה "אוֹר שֶׁל נוּרָה", ובעצם – על הקשר של הילדה עם אמה, שאותה היא רואה פתאום בעיניי רוחה.
על הקשר שלה עם אמה היא כותבת בשיר היפהפה "לב": אימא שלה, לדבריה, גדולה אמנם, "אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ / קָטָן", מכיוון שהוא מלא בבתה הקטנה, כלומר – היא עצמה. ואילו לבה שלה גדול, כי אימא שלה, הגדולה, ממלאת אותו… ובכל זאת יש בו עוד "מָקוֹם לִדְבָרִים אֲחֵרִים"…
אכן, לבה של המשוררת מלא וגדוש בדברים אחרים: באדמה, שהופכת לשדה טוב ומגדלת חיטה טובה. בשחר לעת זריחה. באורות הסתיו ובצללים המצוירים כפסים יפים. בקרני השמש, שהיא מקשיבה להן, כל אחת מספרת לה סיפור אחר. אפילו לרִיק היא יודעת להקשיב. ולדבורה, שאלוהים נמצא בתוכה, לדבריה. ולדרורים שמצייצים על עמודי הטלגרף. לאבן. לעננים. לדג הזהב.
כל שיר מביא אתו הפתעה אחרת, כל שיר מהלך קסם על קוראו.
ולבסוף מגיעה אחרית הדבר, שבה מספרים לנו על חייה של המשוררת. שיריה אבדו כולם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהפצצות של ארצות הברית על טוקיו. הם נמצאו כמעט באורח פלא אחרי הצונמי הקטלני שפקד את יפן ב־2011. רבים התנחמו בעזרתם. היא עצמה לא ידעה על כך מאומה. חייה, כך מספרים לנו, היו קצרים ורוויי סבל. היא נישאה בעל כורחה לגבר מתעלל וילדה לו בת שאותה גזל ממנה, אחרי שאזרה עוז ונפרדה ממנו. ואז – התאבדה. כמה צער!
השירים המופלאים שהותירה לנו הם אם כן ניצוצות מנפש שלא ידעה אושר רב בחייה, ועם זאת מיטיבה להעניק אותו לקוראיה, גם שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה.
המשרת צעק כי מלאך המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו כדי שיברח חיש מהר לטהראן, לשם יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה.
כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"
"לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן", אמר מלאך המוות.
"מה קרה להגר באילת? הוא ספר בעל עוצמה נדירה שנובעת הן מתכניו והן משליטתו באמצעי המבע הספרותי. זהו מחזור של 336 סונטות המתכנס לכדי רומן ששוזר ביד אמן מסע חיים שראשיתו בהתעללות מינית מבית, והמשכה מסע חיים אכזרי ופלאי".
אינגבורג בכמן היא סופרת אוסטרית מוערכת. כמה מספריה תורגמו לעברית, ולאחרונה ראה אור ספר שכולל כתיבה יומנית שלה, ולצדה – מכתבים שקיבלה מג'ק האמש, חייל בריטי יהודי שהוצב בעיר מגוריה בתום מלחמת העולם השנייה.
השניים התיידדו, והד לידידותם אפשר לראות הן בקטעים שכתבה אינגבורג, שהייתה בתחילת היכרותם אישה צעירה, כבת עשרים, והן במכתביו אליה.
קשר המכתבים בין אינגבורג להאמש הלך ודעך במרוצת השנים, אחרי שהאחרון הגיע לארץ ישראל והשתקע כאן. לפני שהמלחמה פרצה היה האמש אחד מילדי הקינדרטרנספורט שניצלו בזכות העובדה שאנגליה ניאותה לקלוט אותם ב־1938. אמנם היה כבר בן שמונה עשרה, לא ממש ילד, אבל בכל זאת הצליח לעלות על רכבת ההצלה. כל בני משפחתו, שנאלצו להישאר בווינה, עיר הולדתם, ניספו.
ממה שכתבו השניים זה לזה אפשר להבין עד כמה הידידות שנוצרה בין "החייל הבריטי הכובש" לבין הצעירה האוסטרית ובני משפחתה, הייתה משמעותית למי שאיבד את כל משפחתו. הידידות נרקמה אחרי שבשיחה בין השניים התברר להאמיש שאינגבורג מיטיבה להכיר סופרים שהנאצים אסרו על קריאת ספריהם, ביניהם – תומס מאן ושטפן צוויג. כך הבין החייל הבריטי שהנערה האוסטרית לא הייתה נאצית. היא עוררה בו עניין, הוא חש בתבונתה ובקסם האישי שלה, ובני משפחתה העניקו לו תחושה ביתית שחסרה לו כל כך.
הרקע לספר שלפנינו, שראה אור, כך נכתב בעמודי הפתיחה, "בסיוע מכון גתה" נשמע מעניין.
הבעיה שחלק גדול ממנו, במיוחד זה המוקדש למכתביו של האמש, די דליל וכמעט הייתי אומרת – סתמי. שוב ושוב חוזר האמש וכותב לנמענת שלו עד כמה נהנה מחברתה, עד כמה הוא מתגעגע אליה ואל בני משפחתה שהיו חביבים אליו כל כך. אבל לא היה לאיש כישרון כתיבה מיוחד, ובמכתבים שכתב אין ערך רב לקורא "מבחוץ", שאינו קשור לסיפורם של השניים.
החלקים המעניינים היחידים – לטעמי, כמובן – במכתביו של האמש, הם אלה שבהם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל שנה ושנתיים לפני קום המדינה. האמש הגיע לכאן בעל כורחו כמעט. הוא לא היה ציוני, אבל כפליט בודד הרגיש כנראה שאין לו מקום אחר בעולם. "מי חשב שבשנת 1938 ייראה ילד משוטט לבדו בעולם רק משום שנולד יהודי?" הוא כותב, ומוסיף ומספר לה על הפליטים האחרים שהוא פוגש בארץ ישראל, כולם ניצולים כמוהו, "רובם אפילו וינאים", הוא מוסיף, "אבל הם כולם חוו דברים דומים או נוראים יותר. הם כולם אינם יכולים שוב להיות שמחים, מנסים לשכוח, משתקעים בשתיקה ורק נקברים עוד יותר במה שחלף אך לא נשכח," שכן "מי יכול לשכוח את הוריו? את אחיו וחבריו? מי שוכח את מולדתו?"
כעבור זמן מה, אחרי שנראה שהתאקלם בארצו החדשה, הוא מתחיל לספר לה בגאווה מסוימת על מעלותיה: "יש כאן גז, כאן נמצאת תעלת סואץ, הדרך להודו. ירושלים, כאן נולד כריסטוס, כאן גרו פעם היהודים, כאן חיים זה מאות בשנים ערבים בעליבות שאינך יכולה כלל לתאר לך. כאן הוכרזו עשרת הדיברות, לכאן מתגלגל כל מי שמאמין באלוהים, אם בכריסטוס, אם ביהוה, ואם באללה". אכן, סיכום מעניין של "הבעיה"…
בהמשך הוא מתאר את מצבו של היישוב בארץ ישראל: את הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה ערבים (שלגביהם, הוא מציין, "המספר אינו מדויק מאחר שקשה לערוך ספירה אצל הערבים מפני שרבים מהם עדיין חיים כנוודים").
הוא מתאר את אורחות החיים: תל אביב שהיא, לדבריו, עיר של ממש, שוכנת על מה שהיה "לפני שלושים שנה גבעת חול" (הוא מסביר לה את משמעות שמה של העיר), מתאר את החקלאות שהיא "מודרנית", ומדגיש ש"אוכלוסית הכפר אינה נחשלת, היא מורכבת ברובה מסטודנטים לשעבר, אנשי מעמד הביניים ואינטלקטואלים", מתפאר בנוער הגדל בישראל, שהוא, לדבריו, "בנוי לתלפיות, משוחרר וגאה, פשוט וחף מכל הרדיפות ותסביכי הנחיתות שהיו לנוער היהודי באירופה" – כל התיאורים הללו מעניינים, כי הם משמשים מעין תצלום דיוקן של מציאות החיים בישראל לפני שבעים וחמש שנים. הבעיה שהקטעים הללו מהווים רק חלק קטן ממכתביו, וברוב השאר הוא מביע געגועים ומוסר דרישות שלום למכריו ומיודעיו, ידידיה ובני משפחתה האוסטרים.
למען האמת, גם בקטעים הראשונים בספר, הלקוחים מיומנה של אינגבורג, אין לטעמי סימן לכך שהיא תיעשה סופרת מצליחה. קשה להזדהות עם הסבל שהיא מתארת. אמנם הספר נפתח במילים "יומני היקר, ניצלתי, אני לא חייבת לנסוע לפולין לעשות הכשרה בפנצרפאוסט" (פירוש המילה כפי שהוא מבואר בספר: "מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אוכלוסייה אזרחית הוכשרה להשתמש בו"), אבל מתחשק להפטיר משהו כמו, "נו, טוב. אז לא גויסת. קצת מוגזם, לאור הנסיבות, לכנות את זה 'ניצלתי'…"
אני חייבת להודות שבסך הכול לא ממש הבנתי את ההצדקה להוצאתו לאור של הספר. זאת האמת המצערת…
"גם אם מישהו יינצל, העולם לא יאמין לו. יהיו חשדות, דיונים, היסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את הראיות, ואתכם.
וגם אם תישאר הוכחה גם אם כמה מכם ישרדו, אנשים יגידו שמה שאתם מספרים מפלצתי מדי, ואי אפשר להאמין לכם: הם יגידו שאלה הגזמות, תעמולה של בעלות הברית, יאמינו לנו, ולא לכ, ואנחנו נכחיש הכול. אנחנו נכתיב את ההיסטוריה".
פרימו לוי, אסיר באושוויץ, ציטט דברים שאמר לו שומר במחנה הריכוז
אני מכהן בוועד המנהלים של הקרן נגד אונס The Rape) Foundation) כבר יותר מעשרים שנה, ופועל יותר משלושים שנה למען מי שנאנסו, ילדות וילדים, בוגרות ובוגרים.
במהלך הפעילות הזאת פגשתי בני אדם מופלאים ואמיצים, ילדות וילדים, בני נוער, נשים וגברים, שלא רק שרדו זוועות לא נתפסות, אלא גם – בעזרת טיפול נכון ואכפתיות – לא איפשרו לטראומה להגדיר אותם, והמשיכו בחיים מלאים באהבה, בריאות ויצירה.
די מהר למדתי שכדי שההחלמה תתאפשר, וכדי שהצדק כנגד הפושעים ייעשה, יש שלב קריטי: צריכים להאמין לניצולים.
יהיה גילם אשר יהיה.
יהיה גזעם אשר יהיה.
יהיה מגדרם אשר יהיה.
תהיה דתם אשר תהיה.
תהיה זהותם המינית אשר תהיה.
תהיה לאומיותם אשר תהיה.
תהיה השכלתם אשר תהיה.
יהיה מצבם הכלכלי אשר יהיה.
יש ארגונים ובני אדם נפלאים שאני רואה בהם בני ברית בפעילות הזאת. כאלה שבמשך שנים התייצבו ונאבקו למען ניצולות וניצולים מאונס ומתקיפה מינית, ותבעו שהצדק ייעשה – רבים מהם ניצולים בעצמם.
אבל…
איך ייתכן שרבים כל כך מסרבים להאמין, למרות כל הראיות המצולמות והעדויות – של נשים, ילדות, ילדים, גברים – שטרוריסטים תקפו בשבעה באוקטובר באכזריות?
היכן הזעם שלהם?
בשבועות ובחודשים הבאים התברר שכל האקטיביזם של האנשים הללו, כל נכונתם להיחלץ ולפעול – מותנים.
הם יאבקו בחירוף נפש למען כל מי שניצלו מאלימות מינית – אלא אם מדובר ביהודים.
רבים מהם אפילו מכחישים שזה קרה – כך נוח להם יותר להימנע מחמלה ומאחריות אישית.
אולי דברי אלה יעוררו אותם סוף סוף להבין שהם טועים, אולי יכירו בהטיה הלא מודעת שיש בהם.
כי – מי כמוהם יודעים – סירובם להאמין לניצולות גורמת לטראומה מחודשת, טראומה על טראומה, ולא רק להן, גם לבני המשפחות שלהן, לחבריהן, לכל מי שמאמינים להן.
היו רגעים לאורך הסדרה החזקה והחשובה הזאת שבהם ממש לא יכולתי לנשום. קשה כל כך להכיל את הייאוש של ארבע הנשים המוצגות בה, כולן קורבנות אלימות במשפחה; עמוק כל כך ומר חוסר התקווה שלהן, תחושת האין מוצא.
כל אחת מהארבע היא דמות ספציפית וחד פעמית, אבל היא גם מייצגת "מגזר" של נשים מוחלשות שאין בכוחן לעזור לעצמן, והחברה אינה יודעת, או אינה מעוניינת במיוחד, להושיט להן יד.
דיאנה, המכונה דיי, היא רוקחת מבוגרת, כבר סבתא, שמתמודדת עם בעל אלים, שתלטן ומקטין. האיש מעמיד בפני הסביבה, וגם בפני בני משפחתם הקרובה, הנכדים, פני בעל טוב ודואג וסבא חביב. אבל האמת היא שהוא מסוגל לעולל לה דברים איומים. למשל – לנעול בפניה את דלת ביתם בלילה סערה חורפי, ובבוקר, כשהוא בא לאסוף אותה מתחנת המשטרה, לשם הלכה לבדה ברגל בגשם ובקור, הוא מעמיד פנים של בעל מסור לאישה מוזרה ובעייתית. מחייך אל השוטרים בהבנה סמויה – תראו עם מה אני נאלץ להתמודד וכמה שאני טוב אליה.
צ'רי היא מהגרת ואם לשני ילדים קטנים היא אינה יודעת אנגלית, בניגוד לבעלה, שהוא עורך דין במקצועו. היא סובלת מפוסט טראומה, אחרי שבעלה ניסה להטביע אותה באמבטיה. עכשיו, אחרי שנסה מפניו, יש לו מטרה אחת: להכאיב לה. כדי לממש את מטרתו הוא נעזר באמו. אמה של צ'רי, לעומת זאת, נשארה בהונג קונג. יש ביניהן קשר טלפוני בלבד. צ'רי יודעת שאמה לא יכולה לעזור לה, ולכן בשיחות הטלפון אתה היא מעמידה פנים שהכול כשורה. בעלה של צ'רי עושה הכול כדי לגזול ממנה את ילדיה. הוא פועל בערמומיות ובתכמנות. קל לו. הוא יודע אנגלית. לה אין שום יכולת להתבטא ולייצג את עצמה. איך תסביר למנהלת בית הספר שהיא לא מזניחה את ילדיה, אלא נקרעת בין הצורך להתפרנס, לבין מערכת המשפט, שבאמצעותה בעלה נאבק נגדה? איך תיאבק על ילדיה, כשאין לה שום יכולת לתקשר באנגלית, והמערכת אינה דואגת לספק לה מתורגמנית שתישאר אתה, שתסביר לה עד הסוף מה אומרים לה, שתתרגם כיאות את דבריה? אכן, מישהי כזאת מגיעה, אבל היא אדישה למצוקתה של צ'רי, ופשוט נוטשת אותה באמצע התהליך! איך תתמודד עם הבעל האלים, שמיומן מאוד בהעמדת פנים, מציג חזות חביבה, שפויה ואינטליגנטית? איך תחשוף את פרצופו האמיתי? אנחנו מבינים עד כמה מחסום השפה מטעה. צ'רי מצטיירת לא רק כאימא מזניחה, אלא גם כאדם מוגבל וחסר הבנה. רק לקראת הסוף אנחנו נוכחים עד כמה מראית העין הזאת מוטעית, ועד כמה צריך להיזהר באנשים שבשפת אמם הם רהוטים, חזקים ונבונים.
הדמות השלישית היא זאת של ריי, צעירה שנסה מפני אימא אלימה מאוד, עד כדי כך שהיא משאירה על הגוף של בתה צלקות מבעיתות. אין לריי שום פתרון: אחרי שעזבה את הבית היא לנה במחסן של מקום העבודה שלה. כשאחד העובדים מגלה זאת הוא מנצל את ההזדמנות ומתחיל לנצל אותה ולפגוע בה. לאן תלך? איפה בעולם יימצא לה מקום בטוח?
האם האלימות שנשים חשופות אליה פוגעת רק במי שמעמדן החברתי נמוך? לא, מראה לנו הסדרה. הדמות הרביעית, זאת של גרייס, מוכיחה לנו שאלימות במשפחה יכולה להתקיים בכל מקום. גרייס היא עורכת דין מצליחה ואמידה. בקרוב תתמנה לשותפה בכירה בחברה שבה היא עובדת, אבל גם במשפחתה שוררת אלימות קשה.
כל הסיפורים האישיים הללו מתנקזים בסדרה אל מה שאמור להיות "מקום מבטחים": ארגון סיוע לנשים קורבנות אלימות. פיבי החיננית, הדמות המרכזית בסדרה, היא אשת יחסי ציבור שמתחילה לעבוד בארגון. תפקידה – לבלום את הקיצוצים בתקציב, שמאיימים על המשך פעילותו של "מקום המבטחים".
עד מהרה פיבי מגלה לתדהמתה שגם היא עצמה הסתבכה בתוך סיפור של אלימות משפחתית. כבר מרגעיה הראשונים של הסדרה פיבי מסבירה לחוקר המשטרתי שאליו נדרשה להגיע ולהעיד (רק בסוף אנחנו מבינים את כל פרטי המקרה שעליו היא מספרת), כי אלימות כזאת אינה נוחתת על אף אישה בבת אחת: התופעה מתפתחת תמיד עם הזמן, הולכת ומחמירה, עד שהקורבן מוצאת את עצמה לכודה, ובמקרים רבים – נטולת יכולת להשתחרר, לנוס ולהציל את עצמה. הפוגעים יודעים היטב איך לטוות סביבה את הקורים, איך להפיל אותה בפח. יש לדעת, פיבי מסבירה, כל אחת עלולה לגלות שהגיעה למקום הזה! העולם נחלק לשניים: אלה שבטוחות שלהן זה לא יכול לקרות, ואלה שכבר יודעות שטועות מי שמאמינות בכך.
הסדרה קצרה, רק ארבעה פרקים, אבל מרתקת, מפתיעה, וגם חשובה מאוד.
