האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, “ולהמשיך ממנו הלאה”? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

“אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן” – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

“היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה”, נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

“יש הרבה דרכים להרוס ילד”, חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני “זוגות” של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.

אתמול מלאו 112 שנים להולדתה של המשוררת, ב29.5.1911

רק תשעה חודשים חלפו מאז שוויקטור פרנקל (כך כתוב שמו בספר שלפנינו. לרוב נהוג לאיית את שמו כך: פראנקל) ניצל ממחנה הריכוז קאופרינג. פראנקל היה שרוי בעצבות עמוקה ביותר, כפי שמעיד מכתב ששלח באותם ימים שלאחר תום המלחמה לאחד ממכריו. למרות זאת, מצא פראנקל את כוחות הנפש ואת היכולת להכין ולשאת את שלוש ההרצאות המופיעות בספר. אלה כוללות בתוכן את ניצני התורה הפילוסופית־טיפולית שפיתח: הלוגותרפיה.

כידוע, על הלוגותרפיה כתב בספרו המופלא האדם מחפש משמעות, שבו פירט את הרעיון העומד בבסיסה: אדם יכול לשאת כל סבל, אם יש לו משמעות, ואחד התפקידים החשובים של מי שמנסה לעזור לאדם סובל הוא – לעזור לו למצוא את המשמעות הייחודית של חייו, או להיזכר בה.

שלוש ההרצאות שפראנקל נשא ראו כאמור אור בספר שלפנינו. מוציא לאור קטן פרסם אותו בגרמנית זמן קצר אחרי תום המלחמה, אבל הדפסתו פסקה והוא “נשכח עד לאחרונה”, כפי שנכתב בהקדמה לספר, “כשאותו מו”ל גילה אותו לאחרונה בארכיוניו”.

לפני שנתיים, ב־2021, ראה הספר אור בתרגומו לעברית, ועל כריכתו הקדמית כותרת המשנה “יצירת המופת שהתגלתה מחדש מאת מחבר רב־המכר האדם מחפש משמעות“.

ספר הקודם לזה המוכר כל כך, הכולל דברים שנכתבו זמן קצר כל כך אחרי שמחברם ניצל מרצח כמעט ודאי, הוא מאורע חשוב ומרתק.

לפני כארבעים שנה, כשקראתי לראשונה את האדם מחפש משמעות, ידעתי מיד שנפל דבר: שגיליתי ספר משנה חיים. לא פחות. ויקטור פראנקל לימד אותי עד כמה מציאת הפשר חיונית לחיי, מדוע גם לסבל יש משמעות, ואיך למצוא אותה תמיד, אפילו בימים הכי קשים. (אמנם לא הייתי “בשואה”, אבל פראנקל מיטיב להסביר, גם בספר שלפנינו, זה שקדם, כאמור, לאדם מחפש משמעות, שכל סבל ייחודי לסובל, ושאין טעם להשוות בין עוצמות של סבל!)

לכן, ברגע ששמעתי על כן לחיים, למרות הכול, מיהרתי לקרוא אותו. וכמובן שמצאתי בו שוב את התובנות החשובות כל כך שוויקטור פראנקל ידע להציג גם – ואולי דווקא – בימים שבהם היה עסוק באבלו על אשתו ההרה שנרצחה באושוויץ, ועל רוב בני משפחתו האחרים, כולל הוריו.

כותרותיהן של שלוש ההרצאות רומזות על תוכנן: הראשונה – “על משמעות החיים וערכם I”, השנייה – “על משמעות החיים וערכם II”, השלישית – EXPERIMENTUM CRUCIS כלומר – ניסוי מכריע שנועד להוכיח את אמיתותה של היפותזה נתונה. 

בהרצאה הראשונה מראה פראנקל בין היתר כי גם כשאדם תשוש וקץ בחייו, הוא יכול למצוא משמעות אמיתית, ולהמשיך בהם, כי אותה משמעות תעזור לו לגבור על עייפותו. כמו כן הוא מראה כי אושר איננו תלוי בהנאה!

כדי להדגים זאת הוא מספר על נידון למוות שאינו רואה טעם בבחירת המנות בארוחה האחרונה שמציעים לו לאכול. “הוא חושב שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהוא במזון טעים”, שהרי בתוך זמן קצר כבר לא יהיה עוד בחיים. “אבל”, כותב פראנקל, “אילו חתרנו רק להנאות ותו לאו” חיינו היו נטולי משמעות, שכן “היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם”. הוא מצטט שיר נפלא של רבינדרנת טאגור: “ישנתי וחלמתי / שהחיים הם שמחה. / התעוררתי והבנתי / שהחיים הם חובה. / עבדתי – וראה זה פלא, / החובה הייתה שמחה”. ומוסיף פראנקל: “אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יכול להיות תכלית”, שכן הוא “רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה”. 

בהרצאה השנייה מתמקד פראנקל בחולים: חולי נפש, או כאלה שימיהם ספורים. האם אין טעם בחייהם? לא ולא, הוא טוען, ומספר למשל על שכיב מרע שאפילו ברגעי גסיסתו מצא פשר בחייו: כשחלה מאוד ולא יכול היה עוד להיות פעיל, מצא משמעות בקריאה, כלומר: “בהכללה פסיבית של העולם בתוך העצמי”. בשעותיו האחרונות מצא פשר בכך שהתחשב בזולת: הוא הציע לפראנקל, שהיה באותו יום תורן בבית החולים, להקדים ולתת לו את זריקת המורפין שתקל על סבלו ותקצר את חייו כבר בשעות היום, כדי שהרופא לא יאלץ להתעורר לשם כך באמצע הלילה! “אפילו בשעותיו האחרונות היה האיש הזה נחוש לחסוך טרחה מאחרים ולא ‘להפריע’ להם!” פראנקל רואה את אומץ הלב שבו “עמד בכל סבלו וכאביו”, ובעמדתו של אותו גוסס “הישג אנושי שאין דומה לו”. 

וכאן הוא מציג בפנינו את ניצני התורה שפיתח בספרו הנודע. הוא מראה כי משמעות החיים היא בעשייה, בפעולה, למשל – ביצירה. או – בחוויה של משהו: טבע, אמנות, אהבה בין בני אדם. ושבכל מקרה, מה שקובע אינו המציאות החיצונית, גם אם היא קשה במיוחד, אלא – העמדה של האדם כלפיה.

במאמר השלישי דן פראנקל בסוגיית האפשרות להתאבד. הוא מספר על האסירים במחנה הריכוז, אותם 5% שלא נשלחו מיד לתאי הגזים, ומאחר שנשארו בחיים התלבטו אם לא “לרוץ אל הגדר”, כלומר – להתאבד. אבל בשביל מה לעשות את זה, אם בקרוב יישלחו לתא הגזים? “מרגע שהוא יכול לפחד מ’הגז'”, כותב פראנקל, “אין הוא צריך עוד לייחל ל’גדר'”, ובה בעת גם אינו פוחד עוד מהגז, שהרי התכוון לרוץ אל הגדר…

פראנקל מתאר כאן את הדילמה האנושית האינהרנטית. כזכור, אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ויקטור פראנקל משיב לו. אנחנו כאן. המוות יגיע. עד אז, ובכל תנאי ובכל הנסיבות, עלינו לגלות את הפשר ואת המשמעות המיוחדת לכל אחד מאתנו. וזוהי “החירות האנושית האמיתית”. מי שהיה כמוהו במחנה ריכוז יודע “לברך על הקטנה שבפרוסות הלחם, על העובדה שיש ביכולתו לישון במיטה, על שאין הוא צריך לעמוד למסדר או לחיות בסכנת מוות תמידית. הכול בעיניו יחסי עכשיו. גם פורענויות”…

אכן, אי אפשר “לסלק מן העולם דבר מה שקרה”, הוא אומר, ובכך כמו משיב לג’מייקה קינקייד, שכתבה בספרה מקום קטן כי “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי. האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” וכמו עונה גם לז’אן אמרי, ניצול שואה כמוהו. בספרו מעבר לאשמה ולכפרה התקומם אמרי נגד העוול הבלתי נסבל שנעשה לו כשאיבד בשואה את זהותו, עברו ועתידו, ותהה אם התאבדות היא פתרון (בסופו של דבר זה מה שעשה!). פראנקל סבור שגם אם אי אפשר לסלק את העוול, יש לנו משימה: “להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה!”

כמה שזה יפה!  כמה שזה הומני ומרגש! פראנקל לא מוכן שהזוועות יכתיבו את אורחות חייו, ואת עמדותיו הנפשיות. לא מוכן להיכנע למה שעוללו לו. לא מוכן שהרוע והאכזריות הבלתי נתפסת שספג יעצבו את דרכו בהמשך חייו. הוא רוצה לבחור בעמדה שינקוט כלפיהם. זאת אינה תפיסה “רוחניקית” שלפיה יש לסלוח לצוררים. לא ולא. זאת תפיסה שאומרת – תמיד נשארת לי הזכות לבחור, ואני בוחר להמשיך בחיים שיש בהם משמעות! 

תודה, ויקטור פראנקל. שוב לימדת אותי, שנים רבות אחרי מותך, מה משמעות החיים. אפשר אם כן בהחלט לקבוע כי – כמו שהמלצת – הבאת לעולם את הטוב שעדיין לא קרה לפניך. 

וזה נפלא. 

כמה הערות לגבי התרגום הבעייתי לעברית. 

אני לא מתכוונת רק לטעויות מבישות בעליל, כמו למשל – “חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים”. הביטוי הנכון הוא, כמובן, קרמו עור וגידים. (השגיאה הנפוצה “רקמו” תמיד מציירת בעיני רוחי חיזיון מבעית, כפי שאפשר לראות בציור כאן, בצד שמאל…)

גם לא רק לטעות כמו למשל: “האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק?” – “האין” ו”הוטלה”? (מהאתר של האקדמיה העברית ללשון: “האין” היא “מילת שלילה לשמות תואר ולפעלים בצורת הווה”). מילא כשתלמידים בבית הספר התיכון כותבים “אינך התחלת”, כנראה מתוך רצון נואל “להגביה” את הטקסט… אבל בספר עיון שראה אור בהוצאה מכובדת? 

ומה באשר לניסוח הזה: “אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש’קיום’ – שאל מערומיו וגולמיותו החוזר האדם – אינו אלא זה: החלטה.” קשה כל כך להבין מה כתוב, העברית כל כך מפותלת ומגושמת…

ובהמשך: “אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים…” וכן הלאה. (אני מציעה, למשל: “אבל עוד לפני שהחליט, האדם יכול להיעזר בעצם קיומו של הזולת, שמשפיע עליו”, או – “…בעצם קיומם של בני האדם האחרים המתקיימים במחיצתו”). 

ועוד דוגמה: “הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדיעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהוויתו שלו”. אוף! אולי: “הכול תלוי בפרט. וזה קורה גם כשמקיף אותו קומץ של בני אדם שחושבים כמוהו, ושדיעותיהם זהות לאלה שלו. הכול תלוי בכך שכל אדם יפעל, ולא רק ישתמש במילים; שישכיל לטעת את משמעות החיים בהוויה שלו עצמו, ויעשה זאת ביצירתיות”. 

את ההצעות הללו אני מציעה בלי שהמקור לפני, כך שהן אולי שגויות, אבל לפחות העברית מובנת. כלומר – אני מקווה שלכך התכוון המחבר, כי מהתרגום פשוט קשה להבין!

יש דוגמאות נוספות, אבל אוותר עליהן.  

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול”ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו”ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, “הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן”.

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
“לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: ‘כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,’ הסבירה, ‘הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת’. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: ‘אולי אתה מוכן?’ קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: ‘אני מתחייב לנסות!’

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?”

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב “על”, לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם “מחרימים” אותם ומתעללים בהם: “ילדי  כאפות”, כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס “מכניס” אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר “לא משוגעת”, ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר “בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר “נחש”: “מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי”, ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: “אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין”, וגם: “אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח”, ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר “אהבת אב”:

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ’רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל “חטופים בסיני”, ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר “איפה היו השכנים?”

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ’וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

“דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד“, קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים! 

לפעמים יש צורך גם בספר כזה: צ’יק ליט מעניין שכתוב כיאות.

מהי ההגדרה של “צ’יק ליט” (קיצור של Chick Literature: “ספרות של פרגיות”…)? על פי ויקיפדיה “ספרי הבנות” הללו מתאפיינים בכך שמדובר ב“סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהן וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שלהן במקומות העבודה”.

קצוות שרופים הוא תת־ז’אנר של הסוגה, שכן הוא מתמקד ביחסי אם ובת, ולא באלה של אישה וגבר, או של אישה במקום העבודה. הוא לא ספר שיש בו רומנטיקה, אבל הוא גדוש באהבה מיוחדת במינה ושונה מהרגיל.

מדובר באהבה של אם לבתה בת השש עשרה, שאותה היא בכלל לא מכירה!

הספר נפתח בנקודת שיא: בגוף ראשון מספרת מישהי כך: “בבוקר שבו מלאו לה שש־עשרה סיפרתי לה הכול.” אותו “הכול” הוא האופן שבו בעצם גנבה אותה הדוברת מאמה הביולוגית. אין פה שום ספוילר, כך הסיפור מתחיל: “סיפרתי לה איך ברחתי מבית החולים אחרי שאמרו לי שהתינוק שנולד לי נפטר משטף דם פתאומי. איך חיכיתי שהשותפה שלי לחדר תירדם, לקחתי את התינוקת שהיתה בעריסה השקופה לידה, ויצאתי איתה. איך אף אחד לא עצר אותי בדרך, גם לא כשתפסתי מונית ונסעתי משם בלב רועד למשרד הפנים בעיר אחרת, כדי להוציא לה דרכון. איך הפקידה הנחמדה שרשמה אותה כבתי הבטיחה לי שבשדה התעופה יוכלו להנפיק לה דרכון מיד, איך הלכתי למשוך את כל הכסף שהיה לי שם, איך קניתי כרטיס טיסה לאיטליה כבר לאותו לילה, כי היא נראתה לי מדינה מספיק גדולה ומספיק מבולגנת כדי לעכל את שתינו…”, וכן הלאה.

זה הפרק הראשון.

ההמשך צפוי ולא צפוי: הילדה בת השש עשרה נעלמת מביתה של האם החוטפת, ומסתבר לה שהצעירה ברחה לא רק מהבית, אלא גם מאיטליה.

ועכשיו אנחנו עוברים אל ביתה של אתי, ספרית מצליחה, גרושה ואימא לשני בנים, שמזמנים אותה פתאום לתחנת המשטרה.

כן, הופיעה בישראל ילדה שסיפרה כי אמה (הישראלית) גילתה לה שחטפה אותה.

האומנם מדובר בבתה של אתי?

האם יצליחו להוכיח שיש ביניהן קשר דם?

איך יגיב הגרוש של אתי?

איך יגיבו בני המשפחה המורחבת?

הבנים?

האם יימצא לילדה מקום בלבם של מי שהם אולי בני משפחתה האמיתיים?

מה תעשה החוטפת? האם תיאבק על הילדה שאותה גידלה במשך שש עשרה שנה? (האם יתרחש כאן הסיפור של משפט שלמה? בהקשר זה מרתק לקרוא את מה שכתבה פרופ’ רוחמה וייס באחד הטורים שלה ב־Ynet: הנה כותרת המשנה של הטור: “אל שלמה המלך הגיעו שתי זונות – נשים מהמעמד המגונה ביותר בקהילה, שצריכות לגדל ילדים בלי גב כלכלי. היה עליו לבדוק עם הנשים איך אפשר לסייע להן לגדל יחד את הילד, ובעיקר איך לשפר את תנאי החיים של המעמדות המוחלשים כדי שלא יקרו אסונות כאלה. במקום זאת, שלמה דרך על הנשים האומללות בדרכו אל התהילה הבאה”, ומכאן מסבירה וייס את העוול הנורא שנגרם לשתי הנשים האומללות והמוחלשות).

האם היה לחטופה טוב אצל החוטפת? מה קיבלה? מה היה חסר לה? מה יקרה אם יתגלה שמצאה את המשפחה שממנה נלקחה בכוח?

מדוע אתי מרגישה אשמה? האם היא צודקת בכך שהיא מאשימה את עצמה?

איך יגיבו השלטונות לסיפור המוזר? מה יקרה כאשר משטרת איטליה תתבע פתאום לקבל אליה את הילדה שברחה מביתה, והיא עדיין קטינה?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות רבות נוספות, עונה הרומן שנקרא בקלילות ובנשימה אחת. הוא מעורר סקרנות, והוא אמין, במידה רבה מכיוון שקולה של הדוברת, האם שבתה נחטפה ממנה בהיותה תינוקת בת יומיים, מדויק.

חלפו הימים שבהם דמויות ברומנים שכתובים בעברית דיברו או חשבו בשפה תקנית או אפילו מיופייפת. למיכל קרייטלר יש אוזן ששומעת ומבחינה בניואנסים. אתי לא אומרת “אני אתקשר”, אלא “אני יתקשר”. משובש, אבל נכון, כי כך אנשים מדברים. כשאתי חושבת על הלקוחות שלה היא לא אומרת לעצמה שהיא יכולה לסמוך “עליהן”, אף על פי שכולן נשים, אלא “עליהם”. כי זאת העברית של אתי. כשהיא מתלהבת מרהיטים חדשים היא אומרת עליהם ש”זה מהמם”, וכן הלאה.

בשפה חוץ־ספרותית השיבושים האלה מרגיזים אותי. בשפה תוך־ספרותית הם מציירים מבחינתי בדייקנות דמות.

אולי לא מדובר בספרות חשובה, אבל בהחלט כן – בספרות שגם היא נחוצה לפעמים.

ספרה של גלית אטלס, פסיכולוגית ילידת ישראל שחיה ומטפלת בניו יורק, חשוב אולי במיוחד למי שלא מבין מדוע נפגעי טראומה חייבים “לחשוף” את סודותיהם. (לאחרונה נדהמתי מתגובה בפייסבוק לסקירה שלי לספר I’m Glad My Mom Died: “לא יודעת מדוע אנשים חושפים את הגדמים שלהם לעיני כל?” כתבה הגולשת. הזדעזעתי מהתוקפנות שנחשפה במשפט אחד קצר ומיתמם. אפילו מעצם השימוש במילה “גדמים” – כלומר, אליבא דאותה גולשת – פגמים שיש להתבייש בהם ולהסתירם, ולא מכאובים נפשיים, עוולות שיש צורך לחשוף אותן כחלק מתהליך חיוני של ריפוי. ובכלל, מדוע יש לצפות שאנשים יסתירו “גדמים”? רק משום שהם מפחידים או מזעזעים את מי שלא “זכה” להם? האם האדם שסובל מה”גדמים” על לא עוול בכפו צריך להתבייש בהם? או שהזולת אמור לחוס עליו, לראות אותו ולהעניק לו נחמה?)

כבר בהקדמה לספר אטלס מסבירה: “מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים – אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם – משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם”. כך למשל מצאו החוקרים כי קיימים “הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שיעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טאומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה”. כן, מסתבר שההבדלים הפיזיולוגיים, ועימם הנטייה לסבול מחרדות, עוברים מדור לדור, גם בלי שיסופרו במשפחה!

בפרק הסיכום אטלס כותבת כי “כל מסע מתחיל בהחלטה לחפש, לפתוח את הדלת, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר, להתקדם לקראתה. אנחנו בוחרים לפרוק את הירושה הרגשית שלנו, להיות פעילים בהפיכתה של גזירת גורל לייעוד. סודותיהם של אנשים אחרים נהפכים לחידות שלנו, והסודות שלנו בהכרח ימצאו מקלט ויסתתרו בנפשותיהם של אנשים אחרים.”

לי, כמי שחשפה את סודה – אפשר לקרוא על כך במאמר שכתבתי, שהתפרסם בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו: “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו”) – היה חשוב במיוחד לקרוא את דבריה של אטלס, שכן היו בעברי בני משפחה שהאשימו אותי כי פגעתי לכאורה בבני משפחה צעירים אחרים, בכך שגיליתי להם (ולעולם) על הפגיעה בי. לא שחשבתי אי פעם שטעיתי כשסיפרתי, אבל תמיד טוב לקבל תוקף נוסף, ועוד מחקרי, להחלטות הקשות מנשוא שהחלטתי: “ככל שהסודות מוסתרים יותר, אנחנו נעשים זרים יותר לעצמנו,” היא כותבת, “מוחזקים בשבי ופוחדים מהחירות להכיר ולהיות מוכרים,” ולא רק הנפגעים עצמם סובלים, אלא גם צאצאיהם, גם אם אינם יודעים מה מקור הסבל!

הזדהיתי במיוחד עם המשך דבריה. אטלס כותבת כי “רוחות הרפאים של העבר חיות בלא־מודע שלנו, במידה מסוימת כולנו שומרי הסף של הדברים שהם הס מלהזכיר.” לא יכולתי שלא לחשוב על שיר שכתבתי זמן רב לפני שקראתי את הספר (השיר טרם פורסם): סונטה שמסתיימת בשורה: “כִּי רוּחוֹת רְפָאִים לֹא הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד”…!

בין ההקדמה לפרק הסיכום מביאה גלית אטלס סיפורי מקרים של מטופלים, שבכל אחד מהם חשף הטיפול את הסוד המשפחתי הממאיר שרק הנגיעה בו איפשרה למטופל או למטופלת למצוא את כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם משברים שנקרו בדרכם,  ולהמשיך בחיים שיש בהם עושר ומשמעות: צעירה שחיי המשפחה שלה נהרסו בגלל סוד ממאיר שנשאה סבתה; אישה אחרת שסוד מהשואה העיב על חייה, וחשיפתו הקלה עליה; אישה שאיבדה את חברתה הקרובה אחרי שזאת חלתה בסרטן, וההתמודדות של שתיהן עם המחלה חשפה סודות עבר מעיקים, ועוד סיפורי מקרים.

לאורך הפרקים אטלס מצטטת תיאוריות ומחקרים שעוזרים לה לבאר נקודות שונות הקשורות בטיפול, כאלה שיכולות להאיר גם פינות אפלות בחיי הקוראים. למשל: “הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח ‘האם המתה’, המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו”.

דוגמה נוספת: “פרופ’ יולנדה גמפל מאוניברסיטת תל אביב זיהתה את מה שהיא מכנה ‘הרדיואקטיביות של טראומה’, מטפורה השאולה מתחום הפיזיקה הגרעינית. המונח מתאר את ההשפעות האימתניות וההרסניות שגורמים מעשי זוועה על רקע סוציו־פוליטי. איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר. סודות מודחקים נהפכים לאימה חסרת שם. הם דרים בנפשנו כמו קרינה, נטולי צורה, צבע וריח. הנפש אינה יכולה למנוע את פלישתם של היבטים הרסניים מהעבר לתוכה…”

ערכו העיקרי של הספר מבחינתי בכך שהוא נותן תוקף לדברים שאני בעצם כבר יודעת. מן הסתם הוא יכול גם לחדש לקוראים אחרים.

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

Emotional Inheritance, Galit Atlas

“עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?”

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: “מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג’ינג’י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב’ גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו”ם מתכת.”

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: “גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן,” זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות “מלווה בְּצֵל מטריד”: כך כותב המתרגם: הספר “מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז’נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים.”

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז’נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים “מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק” (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה “לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף”. כמו כן נהגו להבריח אל האסירים “מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה”. היו גם “מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק”, ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  “מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג’ילט הצביעה על הצפון”… את המצפנים החביאו “בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון”, שכן הממציא האנגלי “התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון”…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: “אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר”. בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין

מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

האם אפשר להתגעגע אל מי שביקשו לרצוח אותך, או “רק” חשבו שהרעיון שתירצח הוא בכלל “לא רע”? במילים אחרות: איך יכול מישהו שנולד בגרמניה ונמלט ממנה כמה שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, להתגעגע אליה “אחרי כל מה שקרה”?

ספרו המופלא של עמנואל (מנו) רוזן, שראה אור לאחרונה, מנסה לפענח את הגעגועים ושברון הלב, את האובדן – לא רק של החיים שהיו לבני משפחתו שברחו מארץ הולדתם, אלא גם את העבר שקדם לבריחה, ועוד יותר מכך – את עתידם.

הגוף ניצל, הנפש אבדה.

מרים, אמו של רוזן, אחיה רפי והוריהם, לוצי והוגו מנדל, ברחו מגרמניה ב־1933. הוגו היה עורך דין מצליח ומכובד, שהבין – לכאורה בזמן – כי עליו להציל את בני משפחתו. אבל בארצו החדשה, בארץ ישראל, נאלץ לוותר על מקצועו, ואיבד את מעמדו ואת זהותו. בגרמניה היה עורך דין גדול, “והוא כבר לא היה דוקטור מנדל בישראל”, כפי שאומרת עליו מקץ עשרות שנים קרובת משפחה רחוקה.

מנו, נכדו, מחבר הספר שלפנינו, מחליט זמן רב אחרי מותו להתחקות על עקבותיו, לנסות להבין מה עבר עליו. מה שבר את רוחו וגרם לו למאוס בחייו. מדוע נפל עליו ייאוש אינסופי כמה חודשים אחרי שחזר ב־1956 מביקור בגרמניה, ביחד עם לוצי אשתו. מדוע בעצם נפרדו אחרי אותו הביקור: היא בחרה בחיים, הוא – במוות. כוחו לא עמד לו עוד.

מנו מחליט לנסוע לגרמניה, בעקבות אותו טיול אחרון של הסבא והסבתא, ובד בבד, שם, וגם בישראל ובארצות הברית, פוגש אנשים שונים מעברם, בני משפחה וידידים, כדי לשאול אותם על הוגו ועל לוצי, ולנסות להבין.

כל פרק בספר (כולם קצרים מאוד, שניים־שלושה עמודים, לא יותר), נפתח בתצלום שחור־לבן קטן, רובם מהעבר, ואנחנו רואים בהם רגעים מחייהן של הדמויות הרבות בספר. חלק מהתצלומים אינם אלא מעין איור של מה שמסופר בפרק, למשל – ציור סכמטי של מטוס לבן על רקע שחור, כמו אלה שרואים במפות־טיסה, וזאת – בפרק שנפתח בתיאור הטיסה של המחבר (ישראלי שחי בארצות הברית) מניו יורק לתל אביב, שם הוא מקווה למצוא תשובות לשאלותיו, אם כי הוא יודע כי היחידה שהייתה יכולה להשיב עליהן, אמו, כבר אינה בין החיים.

המחקר שהוא עורך הולך ומעמיק, וסודות שהיו אמורים בעצם להיות גלויים נחשפים לראשונה לעיניו. כך למשל הוא מוצא אוצר אצל משטילד ברנר, גרמניה שכתבה ספר על יהודי עירה של מרים אמו, אישה שהאם התיידדה אתה והתקרבה אליה מאוד, שלוש שנים בלבד לפני שמרים הלכה לעולמה בגיל שבעים. אותו אוצר הוא תיקייה ובה מטמון שלם של מסמכים שיכולים לענות על רבות משאלותיו. והתיקייה הזאת הייתה בעצם ברשותו! אמו החזיקה אותה כל השנים בביתה. מכיוון שלא עניינה אותו, כשהאם ידעה שימיה ספורים ביקשה שישלח את שלל המסמכים הללו אל אותה מטשילד. ברבות הימים, כשהחל להתעניין בעברה של משפחתו ובא לבקר את משטליד, היא החזירה לו את התיקייה.

הסוגיה העיקרית שבה עוסק ספרו של רוזן מוכרת גם מספרו של ז’אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. אמרי, שגם הוא, כמו סבו של מנו רוזן, נאלץ לנוס מארצו, כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצל אמרי: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. עוד כותב אמרי על הצורך להשמיד את געגועיו אל מה שהיה, אל ארצו כפי שראה אותה לפני שגילה את טבעה האמיתי, את רצחנותם של האנשים הסובבים אותו ואת נחישותם לשלול ממנו את זהותו.

אצל סבו של רוזן – הייאוש המוחלט שנוצר אחרי הביקור בגרמניה, ההבנה שאין לו בעצם לאן לחזור, אין לו אל מה להתגעגע, עברו הוכחד, גם את זיכרונותיו עליו לסלק מעליו, ואין לו עתיד, כי לעולם כבר לא ידע עברית כיאות, ולא יוכל שוב להיות עורך דין מצליח. בישראל נאלץ לחזור ולהיות סוחר קטן וכושל – יעוד שמפניו נמלט בצעירותו: הוא היה הראשון בין בני משפחתו שרכש השכלה, שהצליח לנוס מגורלו, וזה השיג אותו שוב, הפעם – בתל אביב.

כאמור, הספר מרתק, נוגע ללב, מעציב ולרגעים קצרים גם מבדח. הוא אפילו מותח, חרף העניין שבו הוא עוסק, שכן מתעוררת בו שאלה שהתשובה לה, המגיעה לקראת סופו, רבת משמעות.

הסופרת והעיתונאית ילידת צ’כוסלובקיה רות בונדי הלכה לעולמה ב־2017, אבל דבריה ממשיכים להיאמר בטורים העיתונאיים שכתבה, ובספריה. בונדי הייתה ניצולת שואה, והיא אחת הניצולות המעטות שהיו בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, וברגן-בלזן, משם שוחררה.

בשניים מטוריה הזכורים ב”ידיעות אחרונות” ביקשה להפסיק “לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין”. את אחד מהטורים הפנתה באירוניה המרה שלה “לכבוד נגידי השואה”.

דווקא היא, שהייתה “שם”, שעברה על בשרה את אימי “השואה”, תבעה מכולם בשם עצמה, כך הדגישה, לא בשם המתים, להפסיק “להשתמש” בשואה לצרכים פוליטיים.

ב־1981 ראה אור ספרה אדלשטיין נגד הזמן. מדובר לכאורה בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, אחד ממנהיגי היהודים הצ’כוסלובקיים שהתמנה לתפקיד “זקן מועצת היהודים” בגטו טרזיינשטט. בסופו של דבר, אחרי כמעט שלוש שנים בגטו, הגיע אדלשטיין לאושוויץ, שם הוצא להורג בירייה, בגיל 41, לצד אשתו ובנו (אותם רצחו לנגד עיניו, לפני שהרגו גם אותו). למעשה לא מדובר בביוגרפיה אישית בלבד, כי המעקב השיטתי, עקב בצד אגודל, שעשתה בונדי, מתעד לא רק את חייו של אלדשטיין, אלא מספר על קורותיה של הקהילה כולה. גם בונדי עצמה גדלה באותם מקומות, ונראה שהמחקר המדוקדק שערכה נשען במידה רבה לא רק על מסמכים ותיעוד אובייקטיבי, אלא גם על מה שידעה מעצמה, מקרוב: הלכי הרוח שהייתה שותפה להם, וההתדרדרות המזעזעת שעברה גם עליה: המעבר מחיים בורגניים שלווים, משגשגים ומלאים בתוכן ובמשמעות, אל קיום מייאש וחסר תוחלת, מפראג לטרזיינשטט, ולבסוף – לאושוויץ בירקנאו, שם ניספו כמעט כולם.

סיומו של הספר מכאיב במיוחד: אותה רות בונדי, שהפצירה לימים בישראלים שלא לשלוח את בני הנוער שלהם לטייל במחנות ההשמדה, כותבת כך בפסקה האחרונה בספר שלפנינו (יותר מעשור לפני הטורים המצוטטים לעיל): “אי אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

אלה כמובן דברים קשים ומרים: אין שום “למען” שבשלו נרצחו יהודים, הייתה רק התמימות האינסופית, הבלתי נסבלת, של מי שלא יכלו להאמין במה שעתיד לקרות, ובמה שקורה, גם אחרי שהחל רצח־העם: “היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם האתמול המוכר”, היא כותבת, “עם פורענויות ורעב וייסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם”.

עוד היא מסבירה: “גם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל, הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות ההשמדה, ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור כן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן
השמדה על סרט נע”.

לא רק יהודי אירופה היו תמימים. לא רק הם לא הבינו עם מה הם מתמודדים. כך למשל כשהציע מישהו מהיישוב הארץ ישראלי לרצוח את היטלר, “בן גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר”.

והנה שאלה שמתעוררת בעקבות הדברים הללו, ומהתשובה לה אפשר אולי בכל זאת להפיק איזה לקח: מי, בסופו של דבר, קובע באמת מה יקרה? האומנם ההיסטוריה מתרחשת מאליה, בשל זרמים פנימיים של עמים, או שהמנהיגים הם אלה שמובילים תהליכים ויוצרים אותם? האמנם הייתה השואה מתרחשת אלמלא היטלר?

גם אם נראה כי מדובר בשאלה היפותטית, מה היה קורה אילו כן התנקשו בחייו של היטלר (ואולי מכאן גם – מה היה אילו לא נרצח רבין?), התהייה עצמה מעוררת מחשבה חשובה, משמעותית ואולי אפילו רלוונטית לימים אלה ממש: מה כוחם האישי הישיר של מנהיגים להרע (וגם להיטיב)?

יעקב אדלשטיין, למשל, היה מנהיג שידע והשתדל מאוד להשרות תחושה של ביטחון ותקווה. מעולם לא ניצל לרעה את הכוח היחסי שניתן בידיו, ועד הרגע האחרון חזר ואמר לכל מי שהקשיב לו, שהימים האיומים הללו לא יימשכו לעד. והוא צדק, לכאורה, אם כי לא זכה לחזות בתבוסת הגרמנים. הוא אכן נלחם “נגד הזמן”, כפי שמספרת כותרת הספר, אבל הזמן והמקום הכריעו אותו.

עוד עולה לדעתי מהספר מסקנה לא מקורית, אבל חזקה מאוד, וזאת חרף דבריה המרים של רות בונדי עצמה: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

כל כך מרתיח לקרוא שוב ושוב איך האנשים שיירצחו בעוד זמן לא רב התחננו אל האנגלים, ביקשו לקבל סרטיפיקטים מצילי חיים, ואיך סורבו. מזוויע להיזכר שוב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת למצוא מחסה להם ולילדיהם, להיזכר בשרירות לבה של ממשלה בריטית אכזרית שהיו נתונים לחסדיה. להיזכר שלא רק השיבו את פניהם ריקם, אלא גם התנכלו ברשעות לפליטים שהצליחו לנוס וניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. כן, ברור שהכול ידוע, אבל בכל זאת – התיאור המפורט, החוזר, המדוקדק והיסודי של רות בונדי עוצר את הנשימה ומעורר פלצות.

לא רק האנגלים סירבו לאפשר לפליטים יהודים להגיע לארץ ישראל. גם האמריקאים הקפידו “שלא ייכנסו לארצות הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור”. עד כדי כך שהיטלר, כמה שנים לפני ועידת ואנזה, לפני ההחלטה על “הפתרון הסופי”, לעג לאומות העולם: אתם באמת דואגים כל כך ליהודים? מצוין… קחו אותם אליכם. אהה, אתם לא מעוניינים? אז מה אתם רוצים ממני?

ועוד לקח אפשר לטעמי להפיק מהספר (הוא אמנם ידוע, אבל שוב – בונדי פורטת אותו לפרטים מדויקים ומדוקדקים), והוא: כוחה של דעת הקהל. שהרי במקומות שבהם האוכלוסיה הנוצרית תמכה ביהודים, הרצח נמנע! זכורה ההתגייסות של אוכלוסית דנמרק לחלץ את היהודים ולהעבירם בשלום לשוודיה, שם ניצלו. האפיזודה ההיא מוזכרת בספר רק במשפט, אבל בונדי מתארת בפרוטרוט גם את ההמשך: מסתבר שההצלה לא הסתכמה רק בהעברת אלפי היהודים לשוודיה, שכן לטרזייינשטט הגיעו היהודים הדנים המעטים שלא הספיקו משום מה לברוח. מאחר שמלך דנמרק ערב להם והתערב לטובתם, זכו יהודי דנמרק לתנאים משופרים, קיבלו חבילות מזון, ובסופו של דבר גם לא נשלחו להירצח בבירקנאו! כלומר – רצון טוב ואומץ יכלו להציל רבים, אולי מיליונים. אבל הצ’כים, כך מספרת בונדי, נהגו אחרת. כך למשל לטשו עיניים חמדניות אל רכושם של היהודים. עד כדי כך שרגע לפני שאלה גורשו “למזרח”, עוד בהיותם בבית, בשלב שהיו שקועים בניסיונות להבין מה כדאי ומה צריך לארוז ולקחת אתם (איש לא העלה בדעתו שאת הכול יחרימו להם בקרוב מאוד), ביקשו שכניהם הנוצרים לקחת מבתיהם של יהודים חפצים שונים, שהרי “אתם כבר לא תזדקקו להם”. העברות רכוש כאלה נאסרו על פי חוק: הגרמנים היו אלה שאמורים לקבל לידיהם את השלל. גם הגרמנים “נאבקו ביניהם על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך, ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים”. אכן, דעת הקהל ברוב ארצות אירופה לא הועילה ליהודים…

את עוצמתה וכוחה הפוטנציאלי אפשר לעומת זאת לראות במקרים אחרים שבונדי מציינת בספרה. למשל – כשהצבא הגרמני פלש לפראג, “רק בעקבות מחאות הציבור בצרפת ובבריטניה […] הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלה של הרייך”.

אז כן: למחאות חברתיות יש כוח!

מעבר לכל המסקנות הללו, מרתק, וכואב מאוד, לקרוא על חיי היהודים בטרזייננשטט. על הפער הלא יאמן בין התוכניות (האשליות!) שהיו להם לפני שהגיעו לגטו: הם האמינו לשקרים של הגרמנים, סברו שהם הולכים להקים יישוב יהודי אוטונומי ויצרני… על מה הם לא חשבו: על המוסדות שיקימו, על החוקים והכללים, על התברואה, הרפואה, החינוך, הכלכלה העצמאית שינהלו… והיו גם יהודים זקנים שהגיעו לטרזיינשטט בידיעה שהם נוסעים לאתר נופש. אלה הביאו אתם בגדי נשף, ולא את מה שיכול היה להציל חיים. למשל – סיר מתכת וכף.

מרתק ומכאיב לקרוא על המאמצים הכבירים שעשו בגטו לשמר את רוח האדם. לנגן, כדי לחזק את נפשם של הכלואים. לצייר, כדי לתעד בחשאי את מה שקורה בגטו (אבל המוזיקאים והציירים נרצחו). לרפא ילדים ממחלות ולהמשיך ללמד אותם, להרחיב את השכלתם (אבל ילד שריפאו אותו מדלקת ריאות, נרצח כעבור זמן לא רב בתאי הגאזים בבירקנאו).

כשקוראים על כל אלה אי אפשר שלא להבין את הכעס שביטאה רות בונדי בפסקה המסכמת של ספרה, ולהצטרף אליו בכאב: “הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!