לפני שניגשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של טובה דיטלבסן לא קראתי מאומה על הסופרת (ילידת 1917). לא היה לי מושג במה הספר עוסק, ולא – מה עלה בגורלה של הסופרת לפני שכתבה אותו, ואחרי שפורסם.

וכך יכולתי להתמסר לו, ולהאמין בחלקיו הראשונים שמדובר בגרסה דנית נשית לספרו המפורסם של ג’יימס ג’ויס: מעין “דיוקנה של האמנית כאישה צעירה”.   

תיאור צמיחתה של דיטלבסן כאדם כותב היה מרגש ונוגע ללב: איך גילתה שהיא מיטיבה לכתוב שירים. איך כתבה “שירים” בהזמנה למען חבריה לעבודה. איך הבינה שהכתיבה עומדת במרכז קיומה: “גם אם לאיש מלבדי לא אכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי”. הבנתי אותה מאוד כשכתבה שמה שהיא כותבת מרגש אותה הרבה יותר מאשר הדברים שאותם היא מתארת: “המציאות עצמה לא מעסיקה אותי כמעט”, שכן רק “שירה ופרוזה מרגשים אותי עכשיו.” הזדהיתי אתה כשכתבה כי “הילדות נופלת בדממה לקרקעית הזיכרון – ספריית הנפש שממנה אשאב ידע וניסיון עד סוף ימי,” כמו גם עם הצורך הנואש שלה “שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים” ועד כמה היא רוצה “חדר עם ארבעה קירות ודלת סגורה”: כמובן ממש כמו שווירג’יניה וולף הסבירה במסה הנודעת כל כך “חדר משלך” (וגם בהרצאה שלה “משלח יד של נשים”). עניינה אותי מאוד דרכה אל העורך הראשון שקרא וחיזק את ידיה, ואל העורך האחר שגם פרסם שיר שלה,  כלומר – התחלת הקריירה שלה כסופרת..

אמנם לא הכרתי אותה: מעולם לא קראתי ספר אחר שלה, אבל תיאור הדרך שעשתה מתחילת חייה כילדה מבית עני ואחרי כן כנערה שנאלצת להתפרנס ביגיע כפיה ועד להצלחתה ככותבת משך את ליבי. יכולתי כל כך להזדהות אתה כשספרה הראשון הופיע: “בימים לפני צאתו של הספר לאור אני מבלה כל הזמן בחדרי, למעט השעות במשרד. אני רוצה להיות בבית כשישלחו לי את הספר שלי. ערב אחד, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מוצאת חבילה גדולה על השולחן שלי, ואני קורעת את העטיפה בידיים רועדות. הספר שלי! אני מחזיקה אותו בידי ונשטפת באושר חגיגי שאינו מזכיר אף רגש שהיה לי בעבר. טוֹבָה דיטלבסן, נפש נערה. כבר אין דרך חזרה. את הנעשה אין להשיב. הספר יהיה קיים לעד, ללא קשר לגורלי. אני פותחת את אחד העותקים וקוראת כמה שורות. עכשיו כשהן מודפסות בספר הן רחוקות וזרות להפליא. אני פותחת עותק נוסף כי אני לא ממש מאמינה שהכתוב זהה בכולם. אבל הוא אכן זהה. אולי הספר שלי יגיע לספריות. אולי ילדה, שבסתר ליבה אוהבת שירה, תמצא אותו שם פעם, תקרא את השירים ויתעורר בה רגש, רגש שהסובבים אותה אינם מבינים. והילדה המוזרה הזאת כלל לא מכירה אותי. לא יעלה בדעתה שאני נערה צעירה, חיה ונושמת, נערה שעובדת, אוכלת וישנה כמו אנשים אחרים. כי אני עצמי מעולם לא חשבתי על הדברים הללו כשקראתי ספרים בילדותי. לעיתים רחוקות זכרתי את שמם של הסופרים שכתבו אותם. הספר שלי יגיע לספריות ואולי יוצג בחלון הראווה בחנויות הספרים. הוא הודפס בחמש מאות עותקים, מתוכם קיבלתי עשרה. ארבע מאות ותשעים איש יקנו אותו ויקראו בו. אולי גם בני משפחתם יקראו בו, ואולי הם ישאילו אותו למכרים, כפי שאדון קרוג נהג להשאיל את ספריו”. 

יכולתי אפילו להבין אותה בימים שקדמו להוצאת הספר, כשאמרה לעצמה כך: “אני חושבת על קובץ השירים שלי שיראה אור באוקטובר, ומתעוררת בי תחושה מוזרה שאם תפרוץ מלחמת עולם, הוא לעולם לא יתפרסם,” והרי החששות האגוצנטריים האלה, שמא יקרה משהו – מלחמת עולם! – שימנע את הוצאתו לאור של הספר, מוכרים לי מאוד… 

אבל בהמשך הקריאה התעוררו בי תחושות מוזרות: מלחמת העולם השנייה פורצת, ודיטלבסן מספרת איך בעצם שום דבר לא ממש השתנה בעולמה: “דומה שאיש לא זוכר עוד שמלחמת העולם פרצה אתמול. בעלת הבית שלי מספרת לי שמחיר בשר החזיר עלה בחמישים ארה לקילוגרם, ונינה באה ומגלה לי שפגשה בחור נהדר…” וכן הלאה. 

אמנם לפני פרוץ המלחמה הביעה הסופרת הסתייגות מהיטלר, למשל – סיפרה על בעלת הבית שלה שהקשיבה לנאומיו ואיך היא עצמה סירבה להצטרף אליה, ואפילו לשבת בסלון הדירה, מתחת לתמונתו, אבל אלה כמעט כל האיזכורים המופיעים בספר למלחמת העולם! פה ושם “מופיעים” חיילים גרמנים שהסופרת חומלת עליהם – ודאי לא רצו להגיע ככובשים בארץ זרה, היא מהרהרת, אבל זהו! זה הכול! המלחמה כולה חולפת הרחק הרחק ממנה, אפילו לא במקום כלשהו ברקע!

הניתוק הזה הדהים אותי. איך יכול להיות שבין השנים 1939 ל־1945 התנהלה הזוועה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית ואין לה כמעט אף הד בספר?

נכון, לקראת סוף המלחמה היא מספרת שבעלה אמר משהו על כך שהוא רוצה להצטרף למחתרת, ושהיא מנעה זאת ממנו, שכן יש לו ילדה קטנה ואישה לדאוג להן, אבל זהו! זה פחות או יותר הכול! עשרות מיליוני בני אדם מתו, והיא עסוקה כל הזמן בעיקר בעצמה! בקריירה שלה! בצורך שלה לכתוב! בחיי האהבה שלה: להתחתן, לבגוד, להתגרש, להתחתן שוב, ללדת, לאמץ ילדה, להתחתן שוב, ללדת עוד ילד, ואז בעצם די לנטוש את שלושת הילדים (בשלב מסוים, כבר אחרי המלחמה, היא התמכרה לסמים, ואת האשמה לכך היא תולה אך ורק בבעלה השלישי, הרופא, ששימש כפּוּשֶׁר שלה)!

כל תיאורי ההתמכרות, ההזנחה ההורית, העיסוק בעצמה ובעצמה בלבד, עוררו בי שאט נפש, שהעיבה על הזדהותי עם החלקים הראשונים של הספר. 

יחד עם זאת, עלי להודות: קראתי את הספר בעניין רב, שלא התפוגג גם בחלקים המרגיזים.