לימור מרגולין־יחידי, "לים אותו הריח": האם השאלות גואלות

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את רומן הביכורים שכתבה לימור מרגולין־יחידי, מי שהייתה בעברה שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, הרגשתי שאני "בידיים טובות". היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.

לא טעיתי. הרומן לים אותו הריח הוא בעיניי ספר חשוב, אולי במיוחד בימים כאלה, כשהגזענות בישראל מתגלה במלוא כיעורה, וזוכה למקום של כבוד בהסכמים קואליציוניים מבעיתים (למשל: סעיף מזעזע, בלתי נתפס, שמעורר מחשבות עגומות על זמנים ומקומות ש"אסור להשוות" אליהם, האומר כי בתי עסק פרטיים יוכלו להימנע ממתן שירות בשל אמונה דתית). קראתי קצת על מרגולין־יחידי והבנתי שהיא זכתה בשנה שעברה, 2021, "בפרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב". הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בעשייתה המבורכת.

אבל קודם כול יש להדגיש: מדובר ביצירה ספרותית משובחת. מרגולין־יחידי מעצבת את הדמויות שברומן בקווי שרטוט מהירים: כמה אפיונים, כמה נקודות ציון בחייהן, והן מצטיירות לעינינו, חיות ומשכנעות.

העלילה נעה ביניהן, ובין השנים, מתרחשת לסירוגין ב־1948, 1947, 2010, 2008, 2004, עוברת ושבה, מתקדמת בזמן ונסוגה, ומספרת לנו על חייהם של בני שתי משפחות: רביב ועות'מן, שאינם יודעים, וכנראה שלעולם לא יגלו, מה הקשר הסמוי, הסודי והעמוק, המחבר ביניהם, ועל האופנים השונים שהמציאות המקומית השפיעה על חייהן ועל גורלם.

בחלקו האחרון של הספר מראה לנו מרגולין־יחידי איך התרחשה הנכבה הלכה למעשה. מה קרה לאנשים, חלקם אמידים, בעלי נחלה ורכוש, איך נפרדו, במקרה של המשפחה שאותה אנחנו מלווים, לא רק ממעמדם בחברה, שנתפס בעיניהם איתן ובטוח, אלא גם מבית המידות שבו חיו, אחוזה מפוארת ששימשה בחלקה כבית הארחה יוקרתי, ובו מבשלות ומנקות ואומנות לילדי המשפחה. איך נהפכו ביום אחד לפליטים חסרי כול. עד לתיאור היום שבו נסו אל מחנה האוהלים שהוקם בעזה למען הפליטים, הספקנו להיקשר אליהם, הכרנו את חייהם הנינוחים ביפו ("יאפא" בפיהם), התפעלנו מביתם המפואר השוכן בתוך פרדס ומהנופים שבהם חיו בבטחה.

בקטעים הקרובים יותר להווה אנחנו לומדים להכיר את צאצאיהם של אותם פליטים, לומדים מה קורה להם עכשיו ומה הם יודעים על העבר של בני משפחתם.

בהווה אנחנו פוגשים גם את הדמויות של בני משפחת רביב – את אפרת, אונקולוגית ילדים ומנהלת מחלקה בבית חולים, את יעל אחותה שהתאלמנה זמן קצר אחרי שהיא ובעלה רכשו בית ערבי נושן ששוכן ביפו, ואת אודי, בנה של יעל, שנאלץ להתנדב לשירות בצבא, בשל רשרוש בלב שמנע ממנו, לצערו הרב, להתגייס.

כבר בתחילת הרומן אנחנו יודעים שאודי מתמודד עם איום מפחיד מהצבא, ורק בסופו של הספר נודע לנו מה היה הקונפליקט המוסרי שאתו התמודד.

האם הבית שיעל גרה בו הוא בעצם ביתם של בני משפחת עות'מן, שנאלצו לעזוב אותו ולנוס על נפשם? כמה מחריד תיאור הרגעים האחרונים שלפני המנוסה! אנשים שבעוד כמה שעות יהיו חסרי כול מכסים את הרהיטים שבביתם בסדינים, כדי "שלא יתמלא הריפוד באבק שיהיה קשה להסירו", מרוקנים את המקררים, משאירים במזווה את כל המזון היבש, אחרי שחילקו את השאר, מגיפים את החלונות, סוגרים את התריסים, מבריחים את הדלתות ומבקשים ממנהל בית ההארחה "לבוא ולבדוק את הבית בתקופת היעדרותם ולדווח להם על כל תקלה". כמה מזעזע להיווכח עד כמה היו תמימים, עד כמה לא היה להם מושג מה באמת יעלה מעתה בגורלם. אי אפשר שלא לחוש צער, הזדהות, אמפתיה. (כן, גם אם הקוראת עצמה היא דור שני לפליטים, שגם הם נאלצו לעזוב את בתיהם, האחד – בדמשק, האחר – בעיר שדה בטרנסילבניה, ולא יכלו עוד לשוב אליהם לעולם).

האם הדור החדש יוכל לגאול את מצוקת הדורות הקודמים? שואל הרומן. האם רצון טוב, מסירות ונכונות לסייע מעל ומעבר יכולים לכפר? להועיל? לשנות משהו? האם המסייעים יאלצו לשלם מחיר כבד על נכונתם?

חלק מהשאלות הללו נשארות פתוחות, אבל נדמה לי שיש חשיבות בעצם העובדה שהן נשאלות!

(חרף הנאתי הרבה מקריאת הספר עלי להוסיף נקודה אחת קטנה של ביקורת, הנוגעת לתחקיר שערכה – או לא ערכה – הכותבת: לצערי אני יודעת שהשתלת מוח עצם אינה נעשית בניתוח, אלא בעירוי, ושאין שום צורך בנוכחותו הפיזית של התורם. אם הוא נמצא בארץ רחוקה מוח העצם שתרם מגיע בטיסה, בשקית).

הזדהיתי כל כך עם הכתוב, עד שאני לא יכולה שלא לאחל ליסמין הקטנה, שנזקקת בסיפור להשתלת מוח עצם, החלמה ובריאות, גם אם איננה אלא דמות של ילדה בדויה.

2 thoughts on “לימור מרגולין־יחידי, "לים אותו הריח": האם השאלות גואלות”

השאר תגובה