לאון פרנקו, "ציצקוביץ' הוצאה לאור": משעשע (וגם קצת מכאיב, בדרכו השנונה…)

הנובלה ציצקוביץ' הוצאה לאור הופיעה בהוצאה לאור ששמה רוסיננטה. אחרי שקראתי אותה צחקתי, כי נזכרתי שחיפשתי לפני כן בגוגל פרטים על רוסיננטה ונוכחתי שבאתר הבית שלה נכתב עליה שהיא "הוצאת בוטיק שהוקמה על ידי לאון פרנקו כאנטיתזה לחרושת הספרות הישראלית", שהיא "מתנגדת להצפת שדה הספרות העברית בטקסטים בינוניים ולא תיקח חלק בבולמוס הנוכחי, שבמסגרתו מדי שנה רואים אור מאות ספרי מקור גרפומניים ותרגומים חפוזים המיועדים מראש להימכר במחירי מבצע", ושהיא "הציבה לעצמה יעד צנוע: להוציא לאור עד שני כותרים בשנה. פרויקט מצומצם זה יאפשר לרוסיננטה להציג לקוראים אך ורק ספרים טובים באמת, שההוצאה תוכל לעמוד מאחוריהם בגאווה."

השתעשעתי מאוד, כי במהלך קריאת הספר התבלבלו המציאות והדמיון, ציצקוביץ' ולאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור רוסיננטה, התמזגו זה בזה, ולרגע לא היה ברור מה אמת ומה בדיון, מה מהתלה ומה "ברצינות".

שכן ציצקוביץ' הוצאה לאור היא מהתלה שנונה מאוד, הכוללת בתוכה גם אלמנטים פארודיים, על עולם הספרות והמו"לות העכשווי בישראל (ואפילו כמה בדיחות מצחיקות, שמגיעות בתזמון נכון ומדויק, ולכן פועלות היטב). 

ציצקוביץ' הוא "פילנתרופ עשיר ומיסתורי", כך הוא מכונה על גב הספר, שהגיע "לעיר המטרופולין ת'" (לא קשה לנחש שמדובר בתל אביב, נכון?). ציצקוביץ' מתקרב אל פונקציונרים מעולם הספרות, מוטב אולי לומר – מהברנז'ה, או – "מהביצה הספרותית", וזומם מזימות כלכליות שקשורות בסופרים ובספרות. גונבה לאוזניו השמועה שאפשר להרוויח הרבה כסף מתשוקותם הבלתי נלאית של סופרים לפרסם את כתביהם, או אפילו בלי לפרסם כלום – רק מהמענקים הנדיבים שזוכים בהם יזמים ספרותיים שונים, אמיתיים או פיקטיביים. ציצקוביץ' "נוסע ברחבי העיר ורוכש בסכומי כסף מופרכים את זכויות היוצרים לרומנים נשכחים של סופרים זקנים וגוססים". הסופרים שהוא בוחר בהם כולם בני דור תש"ח.

כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על מאמר שהתפרסם ממש באותו בוקר בידיעות אחרונות, ובו סופר כיצד עמוס קינן סירב להתיר לעורכי אנתולוגיה של סופרי דור תש"ח לכלול בה את סיפוריו:

בשלב מסוים ציצקוביץ' מוציא קול קורא שמזמין כותבים לשלוח אליו כתבי־יד, שבהם ידונו (לכאורה!) לקטורים, תמורת תשלום. מגיעים אליו מאות כתבי־יד והתשלומים בתמורה לתקווה שמישהו יקרא אותם מאפשרים לו לממן את עצמו, שכן, יש לדעת, ציצקוביץ' הוא בעצם נוכל דלפון, שאין לו שום קשר אל עולם הספרים.

כשהוא מבקש להירשם כמוציא לאור עליו לעבור משוכה: מבחן כניסה אצל רשם התאחדות הסופרים. אבל יהיה בסדר. שלושת הפונקציונרים של עולם הספרות שציצקוביץ' "תרם" להם סכומי כסף נאים (בצ'קים דחויים…) עוזרים לו. אמנם התקנות נוקשות מאוד, אבל, כך הם מגלים לו, יש מנגנון עוקף: "תקנת התגברות".  יש צורך במכתבי המלצה? אין בעיה, הם כבר יפברקו מכתבים כאלה (שלמעשה מוכנים כבר במחשב. הוא לא הראשון שנדרש להם). עליו לעבור מבחן כניסה? גם בכך הם יסייעו. המבחן כולל כמה שאלות: מה שמו. מה מספר תעודת הזהות שלו, ומה מספר הטלפון שלו. כפתור ופרח (כמעט כמו תנאי הקבלה הנדרשים כיום למי שמבקשים לאייש משרה של מורה בבית ספר…). מבחן הכניסה כולל עוד דרישה אחת קשה מהן: "אנא נקוב בשמם של שלושה ספרי פרוזה עבריים שקראת."

כאן ציצקוביץ' מתקשה. אבל גם את הבעיה הזאת יעזרו לו לפתור. שלושת הספרים שהוא מציין, אחרי מחשבה מעמיקה וממושכת, הם – התנ"ך, קוהלת ו…עגנון.

זה בסדר. יעבירו אותו את המבחן. הפונקציונרים מסבירים לרשם ש"התנ"ך הוא ספר הספרים" (הרשם מתאפק שלא להתווכח ולא לטעון ש"התנ"ך זכה לתואר 'ספר הספרים' לא משום שיש בו ספרים רבים, אלא משום שהוא נחשב לספר היסוד של עם ישראל"). קוהלת הוא ספר. ועגנון? ציצקוביץ', הם מסבירים לרשם, לא יכול היה לבחור ספר אחד מסוים מתוך כל הקורפוס של ספרי עגנון…  

ציצקוביץ' הוצה לאור היא נובלה משעשעת מאוד. מין שעשוע כאוב, במיוחד לקוראת שהיא חלק מהעולם שלאון פרנקו מגחיך: הסופרים אכולי הקנאה והתשוקה העזה לפרסם את מה שכתבו. ההשקות הגנריות עם הכיבוד הגנרי והנאומים הגנריים. היצרים האפלים, התערובת של כסף ואספירציות, מזימות ורמאויות, ההבטחות חסרות הכיסוי, התככים והתקוות, ובעיקר – העליבות הנלווית אל חלק גדול מהעשייה הספרותית, ההשפלות הבלתי נמנעות האופפות אותה, תאוות הבצע והחמדנות, שנתלות על השאפתנות והיומרה ושואבות מהן את כוחן. 

כותבה של הנובלה פונה אלינו מדי פעם וממתיק אתנו סוד: "לנתנזון היה הרגל משונה לפרק את המילה 'בדיוק' לשלושת הברותיה בכל פעם שהיה אומר אותה, כך שכאשר אמר 'בדיוק' זה בעצם נשמע כך" 'ב־די־יוּק'. אני מתעכב על כך מפני שנתנזון לא עשה דבר כזה לאף מילה אחרת אבל הקפיד לעשות זאת ל'ב־די־יוּק' ובוודאי יש לכך הסבר מודע או לא־מודע, אך אני, לצערי, לא יודע מהו."

או: "לשם כך נצטרך לעשות… נו, ברחה לי המילה – זה מתחיל בדל"ת, נשמע כמו רגרסיה. לא משנה. בכל מקרה, אני מבקש לסטות לרגע ממהלך הסיפור התקין כדי שהקוראים הנדיבים יבינו יותר טוב את מהלכיו של הגיבור."

בסופו של הסיפור הוא אפילו מציע לנו, הקוראים, לבחור בעצמנו את המשכו, או את סופו…

האם הדובר הוא לאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור ששמה רוסיננטה? האם הוא מי שבאתר הבית שלו כתוב ש"למען הסר ספק, ההוצאה אינה גובה תשלום מסופרים – לא עבור פרסום כתבי יד ולא עבור קריאתם – וקוראת להוצאות אחרות להפסיק עם המנהג המזיק הזה ושכמותו. את העבר אי־אפשר לשנות, אך תמיד אפשר להשתנות בהווה", או שמדובר בדמות בדויה נוספת, לא ידועה, שנונה, חיצונית, שיודעת הרבה מאוד על עולם המו"לות? כל הקולות מתערבבים, והעירוב תורם לעוצמתו של הכתוב.