איך אומרות שתיקה,סרט בפסטיבל דוק אביב 2021: חסד!

איך אומרות שתיקה

"אני צריכה בזה את אימא שלי," אומרת שיר ניומן, יוצרת הסרט, ובדיעבד — הגיבורה הראשית שבו, וזהו רגע ששובר את הלב, ועם זאת מעורר תקווה.

הסרט נפתח בגילוי: רבקה, סבתה של שיר הלכה לעולמה. שיר ואביה מפנים את חפציה, ושיר מגלה להפתעתה שסבתה עברה הפלה. הייתכן? והרי אביה של שיר היה ילד מאומץ, איך קרה שאמו עברה הפלה? הרי כל כך רצתה להיות אימא!

קשה לעמוד בסודות שנחשפים בעקבות התגלית הראשונה, העובדה שהסבתא נאלצה להפיל את העובר, ולא פעם אחת! מסתבר לה לשיר שהסבתא עברה כמה הפלות, עד שלא יכלה עוד להרות. 

מי אילץ אותה להפיל? מסתבר לה, ולחברה שאיתה היא עורכת את התחקיר, שמדובר בתופעה שהייתה נפוצה מאוד בקיבוצים. מוקי צור, שחוקר את קורות הקיבוצים בישראל, מסביר לה, שמאחר שהקיבוץ נתפס כיחידה כלכלית, הרשו לעצמם החברים באספה הכללית לקבוע שאל לה לאישה להביא ילדים לעולם במועד שלא התאים למשק. "אסור היה ללדת. היה קיבוץ להקים!"

וזה היה עניין שלא דיברו עליו. הנשים שאולצו להפיל שתקו. 

אבל זה רק הסוד הראשון שנחשף כאן.

כשאביה של שיר, בעידודה של בתו, מחליט לפתוח את תיק האימוץ שלו, נודע להם שהשתיקה הממאירה לא התרחשה רק בקיבוץ, אלא גם במשפחות אחרות, שגם שם אסרו על אישה להרות, ואם ילדה את התינוק — לא איפשרו לה לגדל אותו.

וגם הנשים הללו שתקו.

הסוד ששיר ואביה מגלים שובר את הלב. לא פחות.

וגם זה לא הסוף. 

שיר שואלת את עצמה מדוע הנשים שאת סודותיהן חשפה שתקו כל החיים, ואז שואלת את עצמה אם יש לה זכות לתהות, שהרי גם היא שומרת כבר שנים על סוד נורא.

ועוד חשיפה, הפעם ממש לעינינו, לעיני המצלמות, מתרחשת.

הסרט רב עוצמה, חשוב, ומשמעותי מאוד. הוא סוף סוף מדבר — בשם הנשים שפחדו. שאיימו עליהן. שהשליטו עליהן טרור. שלא ראו אותן ולא חסו עליהן.

הסרט אומר אותן, ואנחנו שומעים ורואים. 

וזה חסד.