חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

את הסרטים בפסטיבל דוק אביב אפשר השנה לראות בבית או באולמות הקולנוע השונים. מי שאינם גרים בתל אביב ונרתעים מתלאות הכניסה לעיר, על כל הפקקים ההולכים ומתארכים, מי שנהנים לשבת במזגן הביתי, עם האפשרות לעצור לרגע כשמתעורר הצורך, מי שמצוידים במסך טלוויזיה גדול ומשובח ואינם זקוקים דווקא לאקרן של בית הקולנוע, ואפילו מעדיפים להימנע מהחיכוך עם הזולת, שמחים לנצל את האפשרות לקנות את הסרטים ולצפות בהם במקוון. בבית כשמישהו מעיר משהו על הסרט, זה לא אדם זר שדעתו מיותרת, וכשאנחנו רוצים להעיר, אנחנו יודעים שלא נרגיז אף אחד מהיושבים סביבנו… בקיצור – מדובר בחווית צפייה מושלמת, לאנשים מסוימים. הלוואי שגם בפסטיבלים הבאים תישמר האופציה לצפות בסרטים מהבית. 

להלן מילים אחדות על כמה מהסרטים שכבר ראינו.

הם עדיין זמינים לצפייה מהבית, קונים ובוחרים את הזמן המתאים, במהלך ימי הפסטיבל. 

גרוסמן

אי אפשר שלא לחוש חיבה ואהדה כלפי האיש המאופק, הנוגה, המכונס בעצמו, שמתגלה בסרט התיעודי על חייו. ולא רק בגלל מה שכולנו יודעים: האובדן של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שגרוסמן, לצד שני סופרים נחשבים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, דיבר נגדה וקרא לצאת משם. 

בסרט מספר גרוסמן בין היתר על מה שקדם לכתיבת עיין ערך אהבה, אחד מהרומנים המרשימים והמופלאים ביותר שקראתי אי פעם. הוא מדבר על הספקות שהיו לו: איך סיפר לאשתו מה הוא מתכנן לכתוב, בתחושה עמוקה שאין לו ברירה, אלא לכתוב את הספר, אף על פי שברור לו שמדובר בכישלון מובטח. מרגש לשמוע על המחויבות, ההכרח, החששות ובסופו של דבר לזכור את התוצאה יוצאת הדופן.

גרוסמן מספר כמובן גם על מה שקדם לכתיבת אישה בורחת מבשורה, איך חש, והתבדה, שבכתיבתו הוא מגן על בנו החייל. נוגע ללב התיאור שלו איך אחרי שאורי נהרג התקשה כל כך להיכנס שוב אל חדר העבודה, וכמה בתום שעות הכתיבה התקשה עוד יותר לצאת ממנו ולשוב אל המציאות שמחוץ לכתיבה. 

כמי שסבורה שספרו סוס אחד נכנס לברהוא יצירה גאונית, הצטערתי שלא נשאל ולא סיפר עליו. אבל גם בלעדיו מצאתי עניין רב בסרט.



החיים, סרט מצויר

"אוון סוסקינד הפסיק לדבר בגיל שלוש, ובגיל שבע הדהים את משפחתו כשהסביר להם שאחיו וולטר 'לא רוצה לגדול, ממש כמו מוגלי וכמו פיטר פן'. אוון, שאובחן כאוטיסט, הסתגר בעולם משלו שהפתח היחיד אליו ומתוכו היו דיאלוגים מהסרטים המצוירים של דיסני. הוא למד את כולם בעל פה, ואת השיחות הארוכות הראשונות עם בני משפחתו ניהל כשהם מסתתרים מאחורי דמויות מהסרטים. בגיל עשרים ושלוש, כשהוא עומד לעזוב את בית הוריו ולעבור לראשונה לדירה משלו בפרויקט מוגן, לאוון יש חברה ראשונה והוא מוצא את עצמו מתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים. הוא עדיין משתמש בסרטים המצוירים כדי לפענח את העולם ולהביע את רגשותיו ואפילו כותב סיפורים משלו על חייו, שבהם מככבים דווקא גיבורי המשנה, אלה שדיסני מעולם לא נתן להם את מרכז הבמה". כך נכתב על "החיים, סרט מצויר",  בתוכנייה של דוק-אביב. 

התיאור מדויק, ומעורר עניין. יש בסרט לא מעט קטעים מפתיעים ונוגעים ללב. אחת המסקנות המעניינות שעולה ממנו היא שסרטים של דיסני יכולים אולי ללמד הרבה על החיים, אבל מאחר שיש תחומים שהטהרנות הפוריטנית לא נגעה בהם, הם נשארים חסומים בפני מי שהעולם הבידיוני של דיסני הוא מבחינתו שער כניסה למציאות.

הבעיה של הסרט – הוא ארוך מדי, ויש בו שפע של קטעי קישור מצוירים, שמטרתם למלא את מה שחסר, שכן הוריו של אואן לא תיעדו את כל מה שמסופר בסרט. אפשר היה לוותר על חלק גדול מהסרט, למקד אותו יותר והוא היה נשכר מכך. 



לדוג ניסים

הסרט "לדוג ניסים" מביא את סיפורה של משפחה אמריקנית שחיה באמצע שנות ה-90 בקולומביה. אבי המשפחה, טום הרגרוב, נחטף יום אחד וכדי לשחרר אותו דרשו החוטפים כופר של שישה מיליון דולר. הסרט עוקב באמצעות מצלמת וידיאו ביתית אחרי המאמצים של בני המשפחה וידידיהם הקרובים לשחרר את טום. במשך שנה קבעו החוטפים מועדים להתקשרות אתם. לא הייתה אז, כמובן, תקשורת זמינה כל כך כמו שיש היום באמצעות טלפונים ניידים, והשיחות התנהלו במכשיר אלחוט מקרטע. מי שנשא ונתן מטעם המשפחה הילך על חבל דק: אם ייכנעו לדרישותיהם של החוטפים יגבירו את תיאבונם והם עלולים לתבוע סכומים גבוהים יותר. אם לא ישתפו אתם פעולה ויעוררו בהם תחושה שיש על מה לדבר, יהרגו החוטפים את טום.

המתח לאורך הסרט הולך וגובר. משובצים בו קטעים כתובים, והצופה תוהה אם מדובר בקטעי יומן אותנטיים שכתב טום, או במין שחזור שלאחר מעשה, ואם אלה קטעים אמיתיים, האם נמצאו על גופתו, או שהמשפחה הצליחה בסופו של דבר לשחרר אותו. 

חסרונו העיקרי של הסרט שהוא מבוסס, כאמור, על קטעי וידיאו נושנים. אמנם התוצאה אותנטית ומשכנעת, אבל בה בעת היא לוקה בתחושה שחלק גדול ממנו די סתמי. רואים אמנם את ההווי המשפחתי עם החברים הקרובים שהגיעו כדי לתמוך ולעזור: אשתו של טום פוצחת בריקוד עם החברה הטובה, מתווכחים איזו מוזיקה להשמיע, אוכלים… והכול מצולם באיכות ירודה מאוד, גם מבחינת היכולת המקצועית של הצלם, וגם מבחינה טכנית: חלק גדול ממה שאנחנו רואים מטושטש, פגום, מעורפל, לא ממוקד… 

אז מצד אחד המתח עולה וגואה, והסקרנות לדעת מה קורה בסוף לא מרפה כמעט עד הרגע האחרון. ומצד שני, יש לא מעט קטעים שבהם הצופה אמרה לעצמה – בסדר, בסדר, קדימה, הלאה… 



טרומן וטנסי: שיחה אינטימית

הסרט מתחיל בצילום מקביל של שני הסופרים הנודעים, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, כל אחד עם המראיין הנודע דיוויד פרוסט, ששלט בשנות ה-60 בתקשורת האנגלית (אני זוכרת קריקטורה שהתפרסמה בתקשורת האנגלית כששליט ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, הגיע לביקור באנגליה, מלכת אנגליה מקבלת את פניו, והוא אומר לה – "קחי אותי אל המנהיג שלך", כלומר, אל דיוויד פרוסט, שמצויר ברקע…). וכידוע, בשני העשורים הבאים שלט פרוסט בתקשורת האמריקנית.

טרומן קפוטה וטנסי ויליאמם היו מיודדים. בסרט אפשר להיווכח שקפוטה היה די אובסיבי כלפי טנסי ויליאמס. בכמה ראיונות שונים הוא מדבר על גאונותו, ובה בעת גם מפחית מערכו, אומר למשל שהוא "לא אינטליגנטי"… טנסי ויליאמס קצת יותר כריזמטי מחברו, אבל את  שניהם מעניין לראות ולשמוע, אם כי בסיכומו של דבר יש משהו קצת דוחה בשני האנשים הללו. מדהים הפער בין דמותם לבין הכישרון, היצירתיות השופעת, וההשפעה העצומה של שני הכותבים, שיצירותיהם ממשיכות לחיות: את מחזותיו של טנסי ויליאמס ממשיכים כל העת להפיק ברחבי העולם ואת ספריו של קפוטה, במיוחד את ארוחת בוקר בטיפני ובדם קר אנשים ממשיכים לקרוא. את ארוחת בוקר בטיפני עיבדו כזכור לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של אודרי הפברן, ומעניין מאוד לשמוע את טרומן קפוטה מספר מדוע העדיף את מרלין מונרו שתגלם את דמותה הבלתי נשכחת של הולי גולייטלי. 



"בלושי" היה מבחינתי סוג של תקלה. דמותו של השחקן-בדרן פשוט הגעילה אותי, והתזזית שבה נעשה הסרט עיצבנה והתישה אותי. אין לי בעצם זכות לכתוב עליו, כי עצרנו את ההקרנה כבר בתום השליש הראשון. האזכור כאן נועד רק להודות: הייתי אך ברחתי.