ענת גוב – על החיים ועל המוות
מה יש לומר? ענת גוב, שמתה לפני תשע שנים (כן, “מתה”. עדנה מזי”א, חברתה הקרובה, מספרת בסרט שענת שנאה את המילה “נפטרה”) מדברת אלינו בסרט, וקולה צלול וחכם.
הסרט נערך כשיחה בינה ובין אריק קנלר, סוכן אמנים, ומשובצים בו גם דברים שמספרים עליה עדנה מזי”א, וגם בעלה, גידי גוב, ובתה.
העוצמה של ענת מפעימה. אנחנו רואים אותה מתקרבת אל מותה בלי מורא. היא מסבירה שבניגוד לרבים, היא מעדיפה מוות כזה: לא פתאומי, בלי לדעת עליו, אלא מוות שתוכל להתכונן לקראתו ולהשאיר אחריה הכול מסודר כיאות. היא מסבירה לאריק קנלר ובעצם — לכולנו, שאין דבר טבעי יותר מהמוות, שהוא מובן מאליו, צפוי לגמרי, למעשה, שהוא הוודאות היחידה שיש בחיים, ושאם מתגברים על הפחד ממנו כבר אין פחד משום דבר אחר. היא לא מוותרת על ההומור. מביטה על עצמה בפיכחון ובלי פאתוס. וכל מה שהיא אומרת מעורר השראה והשתאות.
לא לוותר על הסרט, ועל המפגש עם דמותה המופלאה.
היטלר – החידה האיומה ופשרה
מעדיפה לא להעניק לסרט כוכבים
סרט שמעניק פתחון פה למכחיש השואה הנבזי דיוויד אירווינג, גם אם רק כדי לסתור את דבריו, הוא עניין פגום מיסודו.
כשאירווינג מדבר על יהודים שמתו רק משום שנאלצו לעבוד קשה ו”לא היו רגילים לכך”, כי היו מנוונים גופנית (כדרכם של טפילים), ואומר את הדברים באהדה מעושה ומעוותת וברשעות ובזדון אינסופיים, כשהוא טוען כי “מספר הנרצחים היה קטן בהרבה מכפי שהיהודים רוצים לספר לנו”, עזבנו את הסרט בתחושה של זעם וגועל. לא לכל טענה יש זכות להישמע! אמנם הסרט מבקש לסתור את הדברים, אבל אסור שיקבלו במה. אסור שיותר לאדם הזה לזהם את המרחב הציבורי!
.
כל העצים נושבים ברוח
אורן ומיכל נולדו בגואטמלה, לשני זוגות הורים שונים, ואומצו על ידי זוג ישראלים. ההורים המאמצים עושים כמיטב יכולתם להעניק לשניים בית חם ומשפחה אוהבת, אך מתקשים מאוד להסתדר עם אורן, צעיר זועם שאובחן כאספרגר. המצלמה מלווה את הניסיונות הנואשים של ההורים להגיע אל לבו, לתקשר אתו ולהרגיע אותו. משימתם לא קלה, בלשון המעטה.
האם הנסיעה המשפחתית לגואטמלה, שם עתידים כל אחד מהמאומצים לפגוש את הוריהם הביולוגיים תרגיע? תפייס? תקל על כל הארבעה?
הסרט מתמקד באורן, אבל גם למיכל יש רגע נוגע ללב ומיוסר שבו היא מסבירה להוריה מדוע היא מרגישה תמיד זרה: תווי פניה שונים מאלה של הוריה ובעצם מכל מי שמקיף אותה בישראל. והיא מנסה להסביר להם בבכי כמה קשה להיות אחרת, מתויגת תמיד כזרה.
המצלמה מלווה את תומר ואת מיכל במפגש שלהם עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור להיות נוגע ללב, אבל בצופה מתעוררת במהלך הפגישות הללו תחושה שלא מתרחש כאן מפגש אמיתי. האמהות הביולוגיות משתדלות להסביר מדוע מסרו את התינוקות שילדו. האבות הביולוגיים משתדלים להוכיח שהם לא אשמים, שהם “בסדר”. האחים הביולוגיים מביטים מהצד, מרוחקים, לא ממש מבינים את גודל השעה.
העוני המחפיר שנגלה לעינינו אמור לעורר בנו תחושה ששני המאומצים הללו ניצלו מגורל מר. וזה כמובן נכון. ויחד עם זאת, נותרת כל הזמן תחושה של החמצה, של כאב שלא יכול להירפא.
האימא המאמצת נגעה ללבי במיוחד. בנדיבות ובאהבה אינסופית היא משכנעת את אורן להרשות לאימא הביולוגית לגעת בו ולחבק אותו. אורן קצר רוח, כדרכו, מקשיב לה, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיה. אותה עצמה הוא מסרב לחבק ומסביר שהוא לא אדם של נגיעות ומגע.
בסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שאורן עלה על דרך המלך: למד טבחות, ועובד. וזה בהחלט משמח ומקל.