שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

באותה נשימה

לכאורה, הכול ידוע. כבר קראנו הכול על אותו "Covid19", כפי שהפנדמיה נקראת באנגלית או ה"קורונה" אצלנו. הכול התחיל, כזכור, בסין, במחוז ווהאן. מחלה מידבקת מאוד של דרכי הנשימה. כולנו זוכרים איך בהתחלה הכול נראה רחוק מאתנו, אי שם "במזרח הרחוק". איך הנגיף התקרב אלינו במהירות מסחררת, ואיך שיבש את חיי כולנו.

כשרואים את הסרט אפשר לרגע לחשוב שמדובר בסיפור רחוק ונושן, במחלה שהייתה והודברה. הנה למשל באנגליה החליט השבוע בוריס ג'ונסון להסיר את כל ההגבלות, "לחזור לחיים". ובארץ תחושה שהכול מאחורינו. רבים אינם עוטים מסיכות גם במקומות סגורים. רבים שבו לטוס לחו"ל, הרי אנחנו מחוסנים, נכון? 

אבל אז נזכרים כי בתחילת הפנדמיה סירב אותו בוריס ג'ונסון לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי למנוע את המגיפה בארצו, איך התרברב בקול מבודח וסיפר שלחץ את ידיו של חולה מאומת, כאילו שהוא, ראש ממשלת בריטניה, עמיד בפני הנגיף בתוקף תפקידו, ואיך גילה עד מהרה שנדבק (וחלה קשה!), 

וכשעוברים לחדשות, שומעים על מה שקורה גם אצלנו: ההתפשטות המחודשת של נגיף "מטיפוס דלתא", שומעים שגם מחוסנים נדבקים, מגלים שממשלת ישראל שוקלת (ודוחה את ההחלטה) להטיל שוב מגבלות כצעדי מניעה, ונזכרים שהסרט שלפנינו לא מדבר על משהו שקרה בעבר הרחוק והנשכח. מדובר על כאן ועכשיו.

יוצרת הסרט, נאנפו ואנג, היא אמריקנית ממוצא סיני. אמה עדיין חיה בסין, ומדי שנה נוסעת הבמאית עם משפחתה לביקור במולדת. אבל בתחילת ינואר 2020 היא הבינה שנקלעה למצב מסובך ומסוכן. 

הסרט נפתח בחגיגות השנה החדשה בווהאן: רואים מלמעלה את ההמונים המונים את השניות עד להגעתה של השנה החדשה, את רבי הקומות הבוהקים באורות ססגוניים, את כל השמחה, ההמולה וההצטופפות, ואז – מתגלים הסימנים הראשונים למחלה. 

אלה שהשלטונות הסיניים עושים הכול כדי להסתיר אותה. אנשים שסיפרו על המחלה המיסתורית הועלמו. רופאים סירבו לדבר ולהעיד על מה שמתרחש. ונאנפו ואנג צריכה להתחיל לפעול. במישור האישי היא ממהרת להוציא את בנה הקטן מסין, ומספיקה לעשות זאת לפני שמוטל הסגר על ווהאן. ובמישור המקצועי, היא שולחת צלמים לבתי חולים ולמרפאות פרטיות כדי שיתעדו את הכאוס המתחולל שם.

בתי החולים קורסים. אנשים מתים בהמוניהם, כי אין אפשרות לקלוט אותם ולטפל בהם. גם אלה שהיה להם לכאורה מזל והצליחו להתאשפז, בעצם נשארים ללא מענה של ממש, שכן הרופאים לא מכירים את המחלה החדשה ולא ממש יודעים איך לטפל בה.

אבל השלטונות ממשיכים להסתיר. לזייף. לרמות. מציגים בפני העולם הצלחות. צוותים רפואיים נדרשים לעמוד בסך, לנופף בדגלים אדומים ולשיר שירי תהילה לארצם.

גם אנשים פרטיים מתגייסים לשימור התדמית והתרמית. אישה שבעלה מת כי לא נמצא לו מקום בבית החולים, מספרת בבכי איך הזדרזה לאסוף את כד האפר של גופתו, כי אם אנשים לא ייקחו את האפר של יקיריהם, העולם ידע שמשהו רע קורה בסין, וגם אנשים כמוה נדרשים להגן על כבוד ארצם. 

מדהים. מחריד. מעורר פלצות: האזרח מגן על ארצו, בשעה שזאת מפקירה אותו. 

אבל לא רק בסין. הבמאית הנועזת והאמיצה (האם תוכל אי פעם לשוב ולבקר את אמה? כנראה שלא) מראה איך גם במערב התעלמו, רימו, הסתירו זייפו. זוכרים את טראמפ "מבשר" לאנשי המקצוע בארצו שבאפריל, הווירוס יעלם? 

כמה אנשים מתו ברחבי העולם, כי המנהיגים שלהם סירבו לקבל על עצמם את המשימה ולנהוג באחריות?

לקראת סופו של הסרט המאלף הזה מציגה ואנג את החלופה: למשל – כשהמחלה התגלתה יכלו שלטונות סין למנוע את ההתקבצות ההמונית בחגיגות של תחילת השנה החדשה. והרי רבים כל כך מאותם חוגגים נדבקו באותה הזדמנות. 

האם, היא תוהה, אפשר לסמוך על השלטונות? 

התשובה ברורה. ומזעזעת. 


חייה של איוואנה

לראות ולא להאמין איך אנשים חיים!

הסרט עוסק באיוואנה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה בביתה שבטונדרה הסיבירית. היא כורעת ברך בתוך בקתה זעירה, מכניסה זרדים לתנור קטן, מושיטה יד, ממלאה כלי במים חמים שהיא מוזגת לתוך ספל, וממנו לספל אחר, ולעוד אחד: מתברר שכך היא שוטפת את הכלים. על הרצפה סביבה שיירים של משהו, לכלוך, עזובה. אחר כך רואים אותה חופפת את הראש בתוך גיגית. המים מטונפים, והיא טובלת בהם את השיער, מוזגת על עצמה עוד מים שנטלה מתוך כלי שמתחמם על הכיריים. ילדיה נכנסים ויוצאים אל השממה המושלגת. בלובן ניכרים רק קרניים של הצבאים הצפוניים המלווים את המשפחה. 

איוואנה יוצאת וחוזרת עם גוש קרח שהיא מגלפת לתוך סיר. אלה המים שישמשו אותה לשתייה, לבישול, לניקיון. 

ככל שהסרט נמשך, כך הלב קופא. איוואנה, מסתבר, מגדלת כך חמישה ילדים, הקטן בהם, בתחילת הסרט, תינוק בן יומו.

וכך אנחנו מלווים אותה במשך ארבע שנים. פוגשים את הגבר שמכניס אותה שוב ושוב להיריון, מאז שהייתה בת חמש עשרה. תנאי החיים שבהם היא מגדלת את הילדים נראים בלתי אפשריים, אבל מסתבר שכך חיים בני אדם, בעזובה, בתנאים אכזריים, בעוני בלתי נתפס, משועבדים למזג האוויר האיום, אוכלים בשר ציד נא, עסוקים בלי תקווה בהישרדות, ולא יותר מכך, ומגדלים ילדים שגורלם לא יהיה טוב יותר. 

קשה לראות, ואי אפשר להפסיק. 



חורים

לא ברור מדוע "חורים" מוצג כסרט דוקומנטרי בפסטיבל קולנוע, ולא בראש מהדורת החדשות. מה שמתגלה בו מסמר שיער וטורד מנוחה. 

תחילתו בסיפור מזעזע ועצוב אמנם, אבל לא כזה שממוטט עולמות, אבל ככל שהוא מתקדם הוא נעשה יותר ויותר מבעית למי שרוצה לתת אמון בישראל כמדינת חוק: החייל איציק מור, בנו הבכור והיחיד של דני מור (יש לו שתי בנות מנישואיו השניים, אחרי שהתאלמן מאמו של איציק) נרצח מחוץ למועדון לילה בירושלים. שני החשודים ברצח נעצרו והועמדו לדין. אחד מהם יצא זכאי, ורק האחר הורשע. 

בתחילת המסע דני מור מצהיר בפני המצלמות שהוא נותן אמון מלא ברשויות החוק.

ארבע שנים אחרי כן, כשנודעים לו פרטים בלתי נתפשים מהחקירה ומההתנהלות של הפרקליטות והמשטרה, הוא מאבד כל אמון. והאובדן הזה בלתי נמנע. גם הצופים שותפים לו. 

שכן נודע כי אחד השוטרים זכה להצעה נדיבה: תשלום חודשי של 7,000$ לכל החיים, בתמורה לכך שישנה את גרסתו. 

עדת מפתח, צעירה שנכחה בעת הרצח, מספרת שהורו לה לשנות את עדותה.

החוקר המשטרתי הראשי מתגלה כמי שמחזיק חנות שממוקמת בקניון שבבעלות הדוד של החשוד שזוכה. 

חלקים קריטיים מהתיעוד שבמצלמות האבטחה נעלמו באורח פלא.

עברו שמונה ימים עד שחוקרי המשטרה הגיעו לבדוק את זירת הפשע, אף על פי שהתרחש במרחק של כמה עשרות צעדים מהתחנה. 

עורך הדין רונאל פישר, שנחשד כי שיתף פעולה עם קצין משטרה שהדליף לו חומרי חקירה, הגן על החשוד שזוכה. 

הפרקליטות לא ערערה על הזיכוי.

כל כך הרבה "חורים" מעוררי תימהון, פליאה, ובעצם, אפשר להודות, גם גועל עמוק.

ובעצם, מה ההפתעה. מי שעוקב כבר שנים אחרי ההרשעה המופרכת של רומן זדורוב, שהחוקרים הפלילו אותו בזדון, כפי שכבר נהיה ברור לרוב הציבור, כבר חושד מזמן בטוהר המידות וביושר של מי שאמונים על ביטחון האזרחים במדינתנו. 

מעבר לכל אלה, דמותו של דני מרתקת. הוא חושף סודות מדהימים מעברו, כאלה שלא הספיק לספר לבנו לפני שזה נרצח. כמה כואב לדעת שהכול חוץ מבנו יודעים עכשיו את האמת המפתיעה.

הסרט מרתק וחשוב.