הספר ראה אור לראשונה ב-1981. המחשבים באותם ימים היו ענקיים ומסורבלים. לא היו אינטרנט או טלפונים סלולריים, אף אחד לא חלם על אפליקציה לניווט וכשאנשים יצאו לדרך והיו צריכים להגיע למקום שלא הכירו, הם השתמשו במפות. או לחילופין, לפי הספר The Eyes of Darkness, נעזרו ביכולת טלפתית… כן, כך מנחה בספר קורבן של פשע את אמו אל המקום שבו הוא כלוא, כדי שתציל אותו…

עירק בימים שהספר ראה אור לראשונה עדיין איימה והפחידה את הכותב, דין קונץ (כמו גם את נשיא ארצות הברית דאז), במאגרי הנשק הלא קונבנציונלי שכולם עוד האמינו בקיומם (במלחמת המפרץ יגלו כמובן ששירותי הביון טעו). אבל בפרט אחר חזה לכאורה קונץ את העתיד לבוא, את המגפה שהעולם מתמודד אתה בימים אלה. קונץ "ניבא" לכאורה את הופעתו של וירוס קטלני, כזה שהסינים האיומים פיתחו כנשק קטלני במעבדות חשאיות בווהאן. לפי הספר, הווירוס יכול לקנן רק בגופם של בני אדם, והורג אותם בתוך ימים אחדים. תוכניתם המרושעת של הסינים הייתה מן הסתם (הדברים נרמזים בספר שלפנינו, אך שום דבר לא כתוב ממש ובצורה ממצה וברורה) להשתלט בעזרתו על העולם: למחוק ערים שלמות. למרבה הנוחות הווירוס שפיתחו – על פי הספר – אינו יכול לשרוד מחוץ לגופו של האדם שאליו חדר והוא עצמו מת יחד עם החולה.

אחד המדענים הסינים הבריח את הווירוס לארצות הברית וכך התחיל הסיפור שהוא העילה לעלילת המתח הקלושה המוצגת בפנינו. 

קשה לתאר עד כמה הכול מופרך. את אחת הדוגמאות המהותיות כבר ציינתי: דין קונץ עקף בקלילות רבה כל מכשול שהעלילה הערימה לפניו והשתמש בחופשיות בטלפתיה ובטלקינזיס. כדי להעניק אמינות לכוחות העל טבעיים הללו הוא מציג את גיבורי הספר כספקנים שנאלצים להתמודד עם הפקפוקים שלהם, עד שהם משתכנעים שאין מה לעשות: הכול אמיתי. וכך בכל פעם שזוג הבלשים מטעם עצמם נתקלים בבעיה, נכנסת לפעולה יכולתו הטלפטית של האדם שאותו הם אמורים להציל. הוא מטלטל חפצים ממרחק של קילומטרים רבים, מפיל אותם, מפעיל מכשירים ומכבה אותם, מצנן את האוויר, מאותת לבלשים באמצעים שונים לאן עליהם ללכת, שולח להם מעלית, מהבהב באורות כדי שיבינו מה הלאה, פותח בפניהם שערים, משתק כלי נשק… והוא עושה את כל זה בעודו שוכב כבול בתוך מעבדה, שכן הפכו אותו לשפן ניסיונות של מדען פסיכופת. 

אפילו העימות הנדרש בין הטובים לרעים בעצם לא מרחש. יש לכאורה בנייה של מתח – אחד הרעים מצטייר כסדיסט ששואב עונג מיני מרצח (בניגוד לגיבור הטוב שסובל מאוד כשהוא הורג, גם את מי שמאיים על חייו!) טס במסוק לעבר שני הטובים, אבל לא קורה כלום. הצעיר שניחן בכוחות-על של טלפתיה וטלקינזיס פשוט מפיל את המסוק…

דמויות שיש להן תפקיד חשוב לכאורה מופיעות כשהסופר זקוק להן, ונעלמות לבלי שוב מיד אחרי ש"השתמש" בהן לצורך העלילה. 

הדיאלוגים, שאמורים להיות שנונים, אינם אלא דלוחים, מייגעים, ומעוררים רצון לשאול זהו? זה הכול? זה כל מה שאתה יכול לספק לקוראים שלך? בדיחות קש עלובות ומשעממות?

מדוע אם כן קראתי בכלל את הספר הזה (שהרי אני פועלת לרוב על פי הכלל שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאה מיותרת)?

אז ככה: הווירוס. הוא זה שפיתה אותי להמשיך. כי מי יכול לעמוד בסקרנות שמעורר וירוס שנוצר בווהאן, מקום מוצאו של נגיף הקורונה המוכר לנו כל כך, הנגיף שעלה לכותרות בכל העולם, ומסרב להסתלק מהן. כשקיומו של הספר צף ועלה ברשתות החברותיות, תהיתי: איך ייתכן שסופר אמריקני חזה לכאורה את היווצרותו, ועוד מיקם אותו באותה ווהאן שמעולם לא שמעתי עליה לפני דצמבר 2019, כשהנגיף הזה, הקורונה, שמסיב כל כך הרבה סבל, הגיח והתנפל על האנושות? האם ייתכן שביכולותיו הנבואיות חזה דין קונץ עוד פרטים שכדאי לקרוא עליהם ולעמוד על טיבם? 

P. 353                      

ובכן, התשובה היא שלא ולא. (לא רק מכיוון שלאחרונה הופרכו כנראה השמועות שהווירוס הונדס במעבדות חשאיות בסין), ושחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. הווירוס מופיע בספר שלפנינו להרף עין, וממש בעמודים האחרונים. תיאורו שטחי (כמו הספר כולו!). אפשר לסכם את מעלליו, כמו את הספר כולו, בשני משפטים.

לקוראי הטור: חסכתי מכם את הטרחה והבזבוז של ימים אחדים. כל כך אין צורך. 

הוא לא מוצלח אפילו כאסקפיזם. בזבוז זמן. סתמי ולא נחוץ!

מי שרוצה באמת לשמוע דברי נבואיים על המגפה יכול להקשיב להרצאה המאלפת שנשא ביל גייטס במסגרת Ted ב-2015. כותרתה: "ההתפרצות הבאה? אנחנו לא מוכנים".