ג'ורג'ה לבוביץ', "SeMper idem [תמיד אותו דבר]": האם נדע לזהות אותות אזהרה שנשלחים אלינו?

לפעמים מתרחש מין נס כזה: רוחו של אמן יוצר, הפעם של סופר, בוקעת מעבר למקום ולזמן, מופיעה בתוך חייה של הקוראת ושובה אותה בקסם רב. כן, אני מודה: לאורך קריאת הספר שלפנינו חשתי שאני הולכת ומתאהבת בכותבו, אדם שגופו איננו עוד, אבל זכינו: רוחו נותרה אתנו!

ג'ורג'ה לבוביץ' כתב את הביוגרפיה שלו. כותרת המשנה לספר היא "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה". בהקדמה לספר (שאותה קראתי רק בתום הקריאה, שהרי אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש) נכתב כי את העמוד האחרון בו כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. הפרקים שלא הספיק לכתוב לא חסרו לי. מאחר שבלעתי כל מילה בספר והפרידה ממנו קשתה עלי, הייתי שמחה אילו נמשך עוד ועוד, אבל גם מה שיש בו שלם, מלא וגדוש.

לכאורה אין בסיפור ייחוד: מדובר בתיאורי ילדות של מי שהגיע בנעוריו הצעירים למחנות ריכוז, שרד, ניצל, שב לעירו וגילה שכל בני משפחתו הרבים, למעט אחיו, נרצחו. 

ובכל זאת, הוא מיוחד מאוד, מכיוון שכותבו אדם יוצא דופן, נוגע ללב ומרתק, כולו שאר רוח ותובנות ששאב מהסובבים אותו: אביו, אביו החורג (הוריו התגרשו כשהיה ילד), סבו, דודו: "שמע היטב את דברו וזכור", הוא מצטט למשל את הדוד שהגיב לספקות שהביע בנוגע לאחד מחבריו, "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון". 

לבוביץ' מעיד על עצמו שהיו לו בילדותו תחושות מוקדמות, נבואיות, ולא פעם ידע מראש שמישהו עומד בקרוב למות. הוא סבור שיכולתו לחזות מה צפוי לקרות נובעת מהקשר המיוחד שהיה לו עם סבו, אם כי מעולם לא פגש אותו במציאות. כך למשל חלם שאותו סבא יוסף אמר לו שתי מילים שאותן הבין רק כעבור שנים רבות: "šmona jamim", כלומר, כך הבין מקץ זמן רב, "שמונה ימים". 

ג'ורג'ה היה ילד שנון וחד לשון שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אמו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית"… על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע משפיל כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא הייתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)". 

מההקדמה ומאחרית הדבר נודע לי כי ג'ורג'ה לבוביץ', שלא ידעתי עליו מאומה, היה מחזאי יהודי סרבי מצליח, ושבבגרותו, בימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, אפילו חי כמה שנים בישראל. ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא חש שהוא שם, אז, עם כל האנשים הללו שגורלם נחרץ כמה שנים לפני שנרצחו. אנחנו, שיודעים מה קרה, לא יכולים שלא להתכווץ למקרא העדות על תמימותם לנוכח הזוועה שהלכה והתקרבה אליהם, והם סירבו לראות אותה ולהבין מה מתרחש ומה צפוי. על כך כתב בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה." 

יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו מפעימה. הוא נשען במידה מסוימת על יומנים שכתב באותם ימים, "המחברת הכחולה", ועל תוספות-בדיעבד שכתב מקץ כמה שנים, והן מוסיפות לדברים נדבכים של משמעות ויופי. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים מהעיר שבה חווה אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שאותה כינה "הגיהנום". "נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את העדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד." 

האנטישמיות תופסת, כדרך הטבע, מקום נרחב בספר. שוב ושוב מנסה לבוביץ' להבין מדוע – מדוע שונאים אותנו? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" כפי שמנסה להסביר ידיד לא יהודי? הוא, כמו אביו, דוחה את ההסבר. האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה", אומרת הדודה, ואמו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו". אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון." גם כשהוא נפגש עם יהודים שמנסים להמיר את דתם הוא יודע שהמאמצים לא יועילו להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.

אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד אתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים על נער יהודי חף מפשע, יורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה ומכים אותו עד שהוא זקוק לאשפוז. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים". כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה". האם בסופו של דבר, מקץ שנים רבות, הצדק ניצח? אולי. אבל הופעתו המאוחרת הרי לא הועילה לקורבנות. רגליים קטועות בעקבות התעללות אנטישמית "לא צמחו מחדש". 

לבוביץ' מתעד בספרו לא רק תובנות ששאב מאחרים, אלא גם מחשבות שעלו בדעתו מאליהן. למשל: "אילו אפשר היה למחוק את העבר כמו שהמחק מוחק את מה שנכתב בעיפרון, הייתי מוחק את המריבה עם סבא, את גשם הבוקר ואת השיעור בצרפתית. המחשבות גואות בתוכי. אילו אפשר היה למחוק את העבר, הוא כמעט לא היה קיים. כולם היו מתעסקים בעברם: מוחקים, מוסיפים, חוזרים ומוחקים. העבר היה דומה למחברת של חברי צ'רוגה, הבלתי קריאה, המוכתמת, המלאה שיבושים ומחיקות". 

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהספר שלפנינו מוכיח כי הצלילה אל העבר יכולה להיות יפה להפליא, לאו דווקא דומה למחיקה מכוערת של מה שקרה, אפילו כשהיא מתארת כאב, יתמות ועוולות מחרידות.

יש להודות למתרגמת, דינה קטן בן-ציון, שעוסקת בהתמדה ובחריצות בהעברה לעברית של הספרות הסרבו-קרואטית. כה לחי! 

SEMPER IDEM Dorde Lebov 

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון