רינה גרינולד, "החלום והבית": למי יש זכות לגור על האדמה הזאת?

במעמקים מסתתרים סודות: מתחת לבית יש מרתף שאינו אלא שרידיו של בית אחר. בתוך המזנון חבויים תצלומי אשתו הראשונה של אביה ובנם הפעוט שנספו בשואה. בברלין גדלה ילדה שקיומה אינו ידוע לאביה, הוא בטוח שהיא נרצחה. בכפר בגליל גדל ילד שהוברח מגורלו.

כל הסודות הללו רוחשים בחיי הגיבורים ברומן הראשון שכתבה רינה גרינולד, החלום והבית, שראה אור לאחרונה.

לפני כמה שנים זכיתי לקרוא את אחת הגרסאות הראשונות של כתב היד, והבעתי אז באוזניה של רינה גרינולד את התפעלותי ממנו. הרעיון להציב בית במרכזו של רומן, לספר כיצד נוצר לראשונה, ואילו חיים חלפו בתוכו ועיצבו אותו, הזכיר לי את ארבעת ספרי הסדרה של הסופרת האמריקנית אניטה שרב, המכונה THE" "FORTUNE'S ROCKS QUARTET. באותה סדרת רומנים עוקבת שרב לאורך יותר ממאה שנה אחרי בית אחד ששוכן ליד החוף בניו אינגלנד, ובאמצעותו הקוראים חיים את ההיסטוריה של המקום: השנים הראשונות של המאה העשרים, שנות השלושים והשפל הכלכלי, ועד לשני הרומנים האחרונים המתרחשים כמעט בימינו.

רינה גרינולד בוחנת את ההיסטוריה הישראלית באמצעות הבית. הדמות המספרת מציגה אותו בפנינו כבר במילים הראשונות של הרומן: "זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים". תחילתו במה שלימים נותר רק כמרתף: ביתם של התושבים הערבים, "איש פשוט בשם עבד אל-מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים". אותו אריס "עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול", אבל נעשה "מודאג, מודאג מאוד," כי "אדונים בחליפות של פראנג'ים עם מגבעות ומשקפיים עגולים" החלו להופיע ולקנות אדמות מהאפנדים הטורקים.

המספרת היא זאת שחושבת על אותו עבד, שעיבד את האדמה שעליה הוקם ביתה. כבר בתחילת הרומן נודע לנו שהיא עוזבת את הבית, אבל רק בסוף ייוודע לנו מי יבוא במקומה, מה תגלה על משמעותו של הבית בחייה, איך השפיע עליהם, ומה יקרה לה כשתעזוב אותו.

התיאור טומן בחובו כמובן משמעויות נסתרות, אך לא סמויות מהעין, ושאלות שאי אפשר להתעלם מהן: למי יש זכות על האדמה שמדינת ישראל הוקמה עליה? מה משמעותה של פליטות? מי יודע להיאחז באדמה? מה ההיאחזות הזאת, או ההרפיה מהאדמה, אומרת?

מאחר שהמספרת חלמה להיות אדריכלית, "בית" מבחינתה איננו סתם מבנה שגרים בו. הוא משמעותי וחשוב לה גם בצורתו, גם בתכנון שלו, גם באסתטיקה שבו. היא מתקשה להשלים ולהתפשר עם עיצוב לא מדויק שאינו עונה על דרישותיה, והיא נקשרת מאוד לגינה, כלומר, למה שהאדמה יכולה להוציא מתוכה.

הסיפור כולו מגיע מתוך נקודת המבט שלה, וכך דבריה צבועים באישיותה ובנקודות ההשקפה שלה על המציאות. כך למשל היא מתוודה כי כשהיא מתארת את הכפר הערבי כפי שנראה בעיני רוחה בתחילת המאה העשרים, "זה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית". היא לא מפסיקה להכניס את עצמה לתוך הנרטיב, למשל : "אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים", ובכך מסגירה את העובדה שאיננה באמת מספרת כל יודעת, שכן הכול מגיע מתוך הפריזמה של ראייתה, ידיעותיה ודמיונה.

וכך, בעיני רוחה, "אבות אבותיו [של עבד] לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת."

היא מתארת את החלוצים מנקודת המבט של עבד, סבורה שנראו לו מוזרים. "כולם ידעו לקרוא – מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם – ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר". הוא לעומתם היה נותן הכול "כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!" גרינולד, באמצעות המספרת שלה, מציבה כאן מין נוסחה שבה ניצבים שני צדדים: עובדי האדמה האותנטיים, המקומיים, שנאלצים להוציא את לחמם מהארץ, כלומר – הערבים, לעומת החלוצים היהודים שמניעים אותם אידיאלים ורעיונות. מחשבה מעניינת!

האם קניית האדמות הללו הייתה מוסרית? האם אפשר, במבט היסטורי מקיף, להצדיק את הקמת הבית? למי באמת יש זכות עליו?

"פלשתינה מנצנצת אי-שם במזרח כמו אבן חן", כך רואה בעיני רוחה המספרת את מחשבותיו של היהודי שרכש את המקום, אחרי שהחליט לנוס מברלין, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האם אפשר להתכחש לזכותם של נרדפים למצוא לעצמם מקלט? אבל מה עם מי שגרו שם ונושלו?

הרומן שלפנינו מנסה לגעת בכל השאלות הללו ועושה זאת בעדינות ובכישרון.