אלפרד טניסון, "אודיסיאוס": מי חלם לעזוב את משפחתו

אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים "האיליאדה" ו"האודיסיאה" שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה"ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של  טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.

אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג'יימס ג'וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.

לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:

 אודיסיאוס

בְּמֶלֶךְ מִתְבַּטֵּל אֵין כֹּל תּוֹעֶלֶת,
הֵן תַּנּוּרוֹ בְּצֵל טְרָשִׁים כָּבוּי,
אִשְׁתּוֹ – מַלְכָּה זְקֵנָה, גַּם הִיא יוֹשֶׁבֶת,
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵטִּיל עַל בְּנֵי עַמּוֹ
הַפִּרְאִיִּים, חוּקְים וְעֳנָשִׁים,
וְהֵם נָמִים, צוֹבְרִים, סוֹבְאִים, אֲבָל
מִמֶּנּוּ מִתְעַלְּמִים.לֹא עוֹד אוּכַל
מִמַּסָּעוֹת לְהִמָּנַע; אֶשְׁתֶּה
אֶת הַחַיִּים עַד הַטּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה.
תָּמִיד חָגַגְתִּי בְּעוֹצְמָה, וְאַף
סָבַלְתִּי בְּעוֹצְמָה, עִם אוֹהֲבַי
וּבְגַפִּי, עַל חוֹף הַיָּם, וְגַם
בְּנַחְשׁוֹלֵי הִיאָדוֹת[1] סוֹחֲפִים,
אֲשֶׁר הִקְצִיפוּ יָם אָפֵל, אֲנִי
קָנִיתִי שֵׁם. כִּי שָׁם תָּמִיד בְּלֵב
רָעֵב שׁוֹטַטְתִּי, וְשָׁם יָדַעְתִּי
כֹּה הַרְבֵּה – עָרִים, וּמֶמְשָׁלוֹת
גַּם אַקְלִימִים וּמִנְהָגִים, כֵּן, לֹא
תָּמִיד נָחוּת הָיִיתִי, אַךְ כָּבוֹד
רָחַשְׁתִּי, וּמֵעֹנֶג קְרָב רַבֹּות
טָעַמְתִּי עִם רֵעַי, כָּל זֶה הָיָה
בִּטְרוֹיָה, בַּמֶּרְחָב סְחוּף הָרוּחוֹת.
עִם כָּל מַה שֶׁפָּגַשְׁתִּי – הִתְמַזַּגְתִּי,
אֲבָל חֲוָיוֹתַי הֵן שַׁעַר בּוֹ
קָצֶהָ שֶׁל תֵּבֵל בּוֹהֵק. לְשָׁם
אָנוּעַ עוֹד, אל הַקָּצֶה אָבוֹא,
כִּי כָּה מַשְׁמִים לִבְלוֹם לִפְנֵי הַקֵּץ,
עִם מַה שֶׁהִתְרַפֵּט מֵרוֹב שִׁמּוּשׁ,
מָה – רַק לִנְשׁוֹם? לֹא אֵלֶּה הַחַיִּים!
לֹא דַּי לִי בִּמְנוּחָה מֵהַחַיִּים!
אַז מָה נוֹתָר? – מֵרוֹץ שֶׁמְּחַדֵּשׁ,
שֶׁמֵהַנֶּצַח עוֹד שָׁעָה חוֹלֵץ,
אֵינִי רוֹצֶה לִצְבֹּור לַשָּׁוְא שְׁמָשׁוֹת,
כִּי גַּם לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ שֵׂיבָה חוֹשֵׁק
לִרְדוֹף אַחַר כּוֹכָב שָׁבִיט נוֹפֵל,
לַחְצוֹת גְבוּל הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית.
הִנֵּה כּאן טֶלְמָקוּס, זֶהו בְּנִי,
אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה אֶצְלוֹ אַפְקִיד,
לֹא רַק אֶת הַשַׁרְבִיט – אֶת כָּל הָאִי.
אָהוּב עָלַי, רָגוּעַ הוּא וְרַךְ,
יַגְשִׁים הַכָּל וִיעַדֵּן אֶת בְּנֵי
הָעָם הַגַּס, הַמְּחֻסְפָּס יַכְנִיעַ,
נְטוּל רְבָב הוּא, וּמְּצַיֵּת לַצַּו,
הָגוּן, מָתוּן, לָכֵן לֹא יִכָּשֵׁל,
וּבַיַּמִּים שֶׁאֵעָדֵר, לֹא יֶחֱדַּל
גַּם אֵל אֶלַי לִסְגוֹד, וְיַעֲמֹל,
בְּעוֹד אֲנִי יוֹצֵא אֵל עֲמָלִי.
הִנֵּה נָמֵל, וְהַמִּפְרָשׂ תָפַח,
הִנֵּה הָאֹפֶל שֶׁל מֵרְחָב הַיָּם,
וּמַלָּחַי הֶחָרוּצִים גַּם הֵם אִתִּי,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ קִדְּמוּ
פָּנָיו שֶׁל רַעַם אוֹ יוֹם קַיִץ חַם,

בְּרֹאש וְלֵב אֲשֶׁר יוֹדְעִים חֵרוּת,
כִּי גַּם זָקֵן אֶת הֶעָמָל אוֹהֵב.
אָמְנָם הַמָּוֶת מְסַיֵּם, אֲבָל
לִפְנֵי הַקֵּץ נוֹתְרָה עוֹד מְשִׁימָה,
וְגַם עַתָּה נוּכַל לִזְכּוֹת בְּצַו
הָאֵל. הִנֵּה רִצּוּד שֶׁל אוֹר עוֹלֶה
מֵהַסְּלָעִים, וְזֶהוּ סוֹף הַיום
שֶׁמִּתְכַּלֶּה, שֶׁכֵּן הַסַּהַר כְּבָר
עוֹלֶה. בַּכָּל נִשְׁמָע קול אֲנָחוֹת.
עַל כֵּן נֵצֵא נָא יְדִידַי לִמְצוֹא
עוֹלָם חָדָשׁ, לֹא מְאֻחָר מִדַּי.
הִשָּׁעֲנוּ כְּדֵי לִדְחֹף, מָשׁוֹט
בַּמַּיִם לְהַכּוֹת, וּלְיַצֵּר
תְּלָמִים. נַפְלִיג מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,
לְתוֹךְ בְּרֵכוֹת רַכּוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים,
כָּךְ עוֹד וְעוֹד נַחְתֹּר, עַד בּוֹא יוֹמִי,
וְאִם אוֹתָנוּ יְכַסֶּה נַחְשׁוֹל,
אוּלַי נִגַּע כָּךְ בְּאִיֵי הָאֹשֶׁר,
וְאֶת אָכִילֶס הַדָּגוּל נִרְאֶה.
אָמְנָם הַרְבֵּה  נִגְזַל, אַךְ גַּם נוֹתָר,
וְאִם בְּכוֹחַ דַּל כְּבָר לֹא נוּכַל
אֶת מְלוֹא תֵּבֵל שוּב לְהָנִיף כְּמוֹ אָז,
הֲרֵי לִבֵּנוּ הַנּוֹעָז נוֹתָר,
וְנִשָּׁאֵר בְּיַחַד, בִּמְשֻׁתָּף,
גַּם אִם הַזְּמָן אוֹתָנוּ הֶחְלִישׁ,
נַחְתֹּר, נִשְׁאַף, לֹא נְוַתֵּר, נִמְצָא.

[1]  צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.

השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.

סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא.  את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.

טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.

המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.

 

המתרגמת אליעזרה איג-ז'קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:

יוליסס

יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;

אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש

זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.

שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.

הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.

לעברית: אליעזרה איג-ז'קוב

Ulysses

BY LORD ALFRED TENNYSON

2 תגובות על ״אלפרד טניסון, "אודיסיאוס": מי חלם לעזוב את משפחתו״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s