הסרט הקזחי "האדישות העדינה של העולם" הוא אחד היפים ביותר שראיתי, מבחינה ויזואלית. לכל אורכו רציתי להקפיא כמעט כל אחד מהפריימים, ולהשאיר אותו כך, כמות שהוא, כתמונת סטילס להתבונן בה, עד בלי שובע (למרבה הצער, הטריילר לסרט, שאפשר לראות אותו להלן, מדלג על כמה מהפריימים היפים ביותר). 

כל היופי הזה אינו סתמי. יש לו תפקיד משמעותי, שכן הוא מדגיש את הפער המחריד שיש בינו ובין המציאות שבה חיים שני גיבורי הסרט. סלטנסט, אישה צעירה שנאלצה להפסיק את לימודי הרפואה שלה וקואנדיק, פועל שמצטייר כבריון אבל מתגלה כעדין נפש, שמאוהב בה ומוכן לעשות הכול למענה.  שניהם מחפשים את מה שמואר בעולם. הוא מצייר. היא מרבה לקרוא, והוא, כדי להתקרב אליה, מפתיע אותה כשהוא מספר לה שאת הספרים האהובים עליה גם הוא קורא. אהבתם מתגלה להם כשקואנדיק מצטט באוזניה שורה שאהובה עליה במיוחד, מתוך  מתוך ספר של קאמי,  זאת שהעניקה לסרט את שמו.

אכן, העולם הסובב אותם אדיש ליופיים של השניים. אדיש לסבלם.  אמה של הצעירה מצפה ממנה להציל אותה ואת אחיה אחרי שאביה של הצעירה מת והשאיר אחריו חובות. היא שולחת אותה אל הדוד העשיר (והמנוול, כך מתגלה!), ולמעשה מטילה עליה למכור את גופה, למען המשפחה.

העולם אינו רק אדיש. הוא ברוטלי ואלים.  הוא מתאכזר אל מי שעדין,  אל מי שמבקש להתעלות מעל הקיום המרושע שהמציאות מציעה.

בריאיון אתו סיפר הבמאי, אדילקן ירזאנוב, כי ביקש לספר על אהבה נוסח רומיאו ויוליה, שמתקיימת במציאות עכשווית. "אהבה היא רגש כל כך עדין ושברירי," אמר, והסביר כי רצה לבחון אותה בתוך המציאות של ארצו.

יש לקוות שהסרט היפה הזה יצא אל האקרנים בהפצה מסחרית. מכל מקום, צפויות עוד שתי הקרנות שלו, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.