מוצאי שבת. אולם הקולנוע בקניון של קריית אונו. בקהל יושבים שנים עשר אנשים שהגיעו לצפות בסרט עטור השבחים "קרא לי בשמך". בטבלת המבקרים של עיתון "הארץ" הוא מופיע במקום השישי בין הסרטים המומלצים ביותר. רוב המבקרים העניקו לו ארבעה עד חמישה כוכבים, וגם הטריילר עורר תחושה שמדובר ביצירה ראויה ומושכת את הלב: סיפור אהבה בין שני גברים, על רקע הנופים היפהפיים של איטליה. נשמע טוב, נכון?

בערך באמצע הסרט פרשו שישה מהצופים, ועד מהרה נסו עוד שניים על נפשם. ברגע הסיום נשארו רק הנחושים, הסובלניים או המנומסים ביותר. כותבת שורות אלה נמנית עמם, אם כי, יש להודות, קינאתי בנמלטים והשתוקקתי מאוד להצטרף אליהם… הפער בין השבחים, הציפיות, והמועמדויות לפרס האוסקר (לסרט הטוב ביותר, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי ולשיר המקורי), לבין הסרט שהוקרן בפנינו, היה בלתי נסבל.

לכאורה יש בו ב"קרא לי בשמך", כל המרכיבים שיכולים להפיק יצירה קסומה: סיפור אהבה, משחק מעולה, בעיקר של טימותי שלמיי, המגלם את דמותו של נער בן שבע עשרה שמתאהב באסיסטנט של אביו הפרופסור, וכאמור – הרקע של איטליה, עיירת הנופש שאליה מגיעים כל קיץ בני המשפחה של אֶליוֹ, הנער המאוהב. הבעיה מתחילה בליהוק של אוליבר, הסטודנט האמריקני שאֶליוֹ מתאהב בו. את דמותו מגלם ארמי האמר, שנראה בשנות השלושים או אפילו הארבעים לחייו. (אגב, רק גילו של אֶליוֹ נמסר. הוא אומר במפורש שהוא בן שבע עשרה. גילו של אוליבר אינו מצוין!). סיפור האהבה אינו מתרחש אם כן בין שני צעירים שווים או לכל הפחות קרובים זה אל זה בגילם, אלא באדם מבוגר ש"נעתר" לפיתוי, אבל בעצם מתחיל בו ביוזמתו, בנגיעות וברמזים שמציתים תשוקה בנער הצעיר ממנו בהרבה. קשה שלא לחוש שמדובר בעצם בניצול. אמנם התסריט מדגיש מאוד את ההתאהבות של אֶליוֹ, ואת מאמציו-לכאורה של אוליבר לא לאפשר את הקשר המיני ואפילו לבלום אותו, אבל הוא בכל זאת מתרחש, והצפייה בו מטרידה. קשה שלא להביא אל הסרט את השקפת העולם שלפיה האדם המבוגר אמור לשלוט ביצריו ולא להרשות לעצמו להיסחף לתוך קשר שמוּעד לפגוע בצעיר ממנו. מה גם שלכל אורך הסרט מודגשת משיכתו של אוליבר לנשים, הוא מפלרטט לא רק עם אֶליוֹ אלא גם עם צעירות שנקלעות בדרכו, אפילו ברגעים שאמורים להיות מוקדשים רק לקשר הזוגי שלו עם הנער המאוהב בו. האם מדובר באמת בסיפור אהבה נוגע ללב, או בפתיינות חסרת לב? האפשרות השנייה מכאיבה יותר, אך אולי נכונה ואמתית. אבל לא זה מה שאנחנו מתבקשים לראות כאן, שהרי לקראת סופו של הסרט אביו של אֶליוֹ מאשר את הקשר של בנו עם הסטודנט המבוגר, ומעניק לו תוקף של סיפור אהבה, לא של פגיעה. לי הייתה תחושה שזאת תוספת לא משכנעת, שתפקידה לנופף באצבע מתריסה לעבר מי שיגָנו את הקשר, כדי לומר להם שהם טועים. הנה האב בכבודו ובעצמו מסביר לבנו שהוא בר מזל, כי הוא, האב, מעולם לא חווה אהבה כזאת (ואומר גם שאשתו, אמו של הנער, אינה מבינה מה באמת קרה בין בנה לבין הסטודנט של בעלה)! האם זאת באמת שיחה ראויה ונוגעת ללב, כפי שאנחנו מתבקשים לחשוב, או שמדובר בעצם בבגידה של האב באשתו, ובעצם גם בבנו? האבא מספר לבן שבעצם אינו אוהב את אמו (חרף הקרבה המודגשת המובאת בפנינו?) וזה אמור לרגש אותנו?

ניחא. אז מדובר בקשר לא נאות ובבלבול בין אהבה לפתיינות ובגידה. אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הקושי הממשי שחשתי נבע מהתחושה המלאכותית, הלא אמינה, שהסרט עורר בי לכל אורכו. מדוע, למשל, מופגנת כל כך יהדותם של הגיבורים? מה משמעותה? איזה טעם יש בה? במה היא אמורה לתרום? הפרט שמוצג כאילו יש בו משמעות כלשהי הוא בעצם סתמי לחלוטין, כי אינו מוביל לשום מקום, ואינו מפותח בשום צורה. כמו כן, העלילה מתנהלת באטיות רבה, שמטרתה העיקרית, כך נראה, היא לאפשר לגיבור האמיתי של הסרט – הנוף של איטליה – לככב. הבעיה שמקומות יפים שתרומתם לסרט אינה ברורה מתחילים כעבור זמן מה לייגע. נוף בסרט עלילתי שאינו משרת שום אמירה מזדקר כמו עוד פרט סתמי, ולכן מיותר ומעצבן.

ואי אפשר לא להזכיר את אחת הסצנות הקשות בסרט. היא אמורה כנראה לבטא חושניות מופלגת ומרטיטה. מדובר בקטע שבו מרבית הצופים נסו מהאולם, זה שבו אֶליוֹ הצעיר, השטוף בתשוקה מינית, אונס אפרסק. ברגעים כאלה מתחשק לקרוא בקול ולומר "זכותו של הציבור לא לדעת ולא לראות את כל הפנטזיות העולות בדעתם של יוצרים". יש ודאי מי שרואים בסצנה הזאת ביטוי לחושניות מופלגת. הצופים במוצאי שבת בקריית אונו העדיפו לוותר לא רק עליה, אלא גם על כל מה שבא בעקבותיה. נראה שלאיש מהם לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של גיבורי הסרט.