פחות משלושה שבועות לפני יום השואה התבשרנו: עיריית ורשה החליטה בסופו של דבר לא להרוס את ביתו של המשורר ולדיסלב שלנגל. העירייה אף הוסיפה את הבית ברחוב ווליצוב 14 לרשימת האתרים לשימור. ההחלטה על כך הגיעה רק אחרי מאבק, בהשתתפות הלהקה הישראלית “אל המשורר”, שהוציאה אלבום משיריו.

ולדיסלב שלנגל חדר אל התודעה הישראלית אחרי שהלינה בירנבאום, אמו של הפזמונאי יעקב גלעד, תרגמה כמה משיריו מיידיש. את אחד מהם, “כאן התחנה טרבלינקה”, הלחין ושר יהודה פוליקר:

כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ´ לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
“בשלו רק בגז”
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

שלנגל כתב את שיריו בגטו ורשה, שם עברו מיד ליד ומבונקר לבונקר. רבים מיהודי הגטו קראו או שמעו אותם במועדון ששכן בגטו ברחוב לשנו 2, שם נהג המשורר להופיע עם שיריו בקברט סטירי על חיי הגטו, שכונה “העיתון החי”. ביולי  1942 ניצל שלנגל מה”אקציה הגדולה”, כשרבבות מיהודי הגטו נשלחו לטרבלינקה, שם נרצחו. הוא המשיך לכתוב את מה שכינה “שירים מסמכים”, שאותם נהג להקריא באוזני שומעיו, ואחרי כן להפיצם משוכפלים בעזרת מכונת כתיבה ונייר העתקה.

מהשיר “כאן התחנה טרבלינקה” אפשר להבין ששלנגל ידע והבין מה צפוי ליהודים הנשלחים לטרבלינקה. הוא מתאר בשיר את התחנה האחרונה, שהיא “קטנטונת” ונראית שגרתית כל כך – “שלושה אשוחים גדלים בה”, ויש בה “כתובת רגילה” – אבל אין בה קופה, אין איש מטענים, ואי אפשר, בעד שום הון שבעולם, לחזור ממנה.

בשיר אחר, “חלון הפונה לצד ההוא”, שגם אותו תרגמה הלינה בירנבאום, מתאר שלנגל את ורשה הנשקפת מחלון בגטו:

יש לי חלון הפונה לצד ההוא,
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קרסינסקי הנהדר,
שם עלי הסתיו נרטבים…
לפנות ערב אפור סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים הארים
בחלוני היהודי…
ולי אסור לעמוד בחלון
חרקים יהודיים… חפרפרות…
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה,
הרחק מחלונותיהם היהודיים…
ואני… כשיורד הליל…
להשיב הכל אומר
אץ לחלון בחשיכה
ומסתכל… כרעב מסתכל…
גונב את ורשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תווי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות…
חומד במבטי את בית העירייה
כיכר התיאטרון לרגליי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית…
חודרות העיניים הרעבות,
כלהב הננעץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה…
וכשרוויתי די
עד מחר, אולי אף יותר…
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מגי מרים ידי
עיניי עוצם ולוחש:
– ורשה… השמיעי קול… אני מחכה…

מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים…
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל… פולונז לשופן…
קוראים הקלביקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת…
הקץ… אני מניח ידיים…
שב אל קופסאות הפולונז…
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לעבר האחר.

“הצד ההוא” הוא צד החיים (הצד שממנו השקיף צ’סלב מילוש על גטו ורשה העולה באש, וכתב את שירו “קמפו דה פיורי“), שממנו גורשו היהודים. למי שנמצא בצד היהודי אסור אפילו להביט בצד האחר, ה”ארי”. אם הוא מעז לעשות זאת הוא נחשב, אולי אפילו חש, “מחוצף”. אבל גם מתוך הגטו מכיר המשורר היטב את ורשה, עיר הולדתו, וזוכר את יופייה – את “פארק קרסינסקי הנהדר”, את הרחובות ואת הבתים. יש לו זיכרון חושי של העיר – של עלי הסתיו הרטובים, של צלילי הפולונז של שופן הנשמעים ברחובותיה. במבטו הוא חש כמו גנב, אפילו כמו שודד, שלמרות האיסור לוקח לעצמו בחשאי את המראות היקרים ללבו, בעיניים הדומות ללהבים של סכין שחודרים לתוך “חזה הלילה”. אור הירח מאפשר לו לחמוד את בית העירייה, את כיכר התיאטרון, את כיכר העיר האפלה. הוא אוהב את כל אלה, ומשווע להדדיות, אבל אהבתו חד צדדית. ורשה אינה משיבה ללחישותיו, לקולו המפציר בה להשיב לו. אף אחד משם לא יחלץ לעזרתו של יהודי הכלוא בגטו, העיר מתנכרת לו: מבחינתה הוא משול לחרק, או לחפרפרת.

ולדיסלב שלנגל נהרג בבונקר, במהלך מרד גטו ורשה, במאי 1943. הוא היה אז בן 31. חלק משיריו הצליח להבריח מהגטו, והם שרדו. ספר משיריו ראה אור בפולין ב-1979, ובישראל ב-1987.

כאמור, את הבית שמחלונו השקיף אל ורשה (אחד משלושת הבניינים האחרונים שנותרו מהגטו) ישמרו הפולנים.