צער גדול מתעורר בלבם של בני משפחה אחת, שמציגה בפנינו הבמאית איסיאר בולאן בסרטה "עץ הזית". צעירה בשם אלמה, אביה, דודה וסבה, גרים בכפר קטן בספרד, ונראה להם כי הסב, אבי המשפחה, איבד את הרצון לחיות. לאחרונה הפסיק לדבר, הוא מסרב לאכול, משוטט בכל רגע אפשרי במטע הזיתים שלו, כמתאבל, או כאילו הוא מחפש משהו שאבד לו. כשהוא יושב ביניהם הוא חתום פנים ודומם. בניו סבורים כי לא נותרה עוד ברירה, יש לאשפז אותו במקום שבו יאכילו אותו וידאגו לו. אבל נכדתו, אישה צעירה ותוססת, לא תניח להם לעשות זאת. מאז ומתמיד הייתה בת המשפחה הקרובה אליו ביותר. היא אוהבת אותו אהבת נפש. יש לה זיכרונות של קרבה רבה אליו ואל העניין העמוק שחלקו מאז ומתמיד: עצי הזית שהסבא מגדל. בילדותה נהגה אלמה להתלוות אליו כשטיפל בעצים שלו, למדה את מלאכת ההרכבה של שתיל חדש, חלקה אתו את ההתפעלות מהעצים, במיוחד מאחד מהם, עץ שאמור להיות בן אלפי שנים. שניהם קוראים לו "המפלצת": בגזעו המפותל והענקי פעורים חורים שדומים בעיני הילדה לזוג עיניים ולפה. שניהם רואים בו יצור חי.
כבר מזמן נוצר קצר בתקשורת בין הסב לבניו. הם רצו "להתקדם" בחיים. להקים מסעדה שתאפשר להם להתפרנס בנוחות. לצורך כך ביקשו למכור את העץ. הסבא ונכדתו התנגדו בכל תוקף, אך ללא הועיל.
"העץ לא שייך לנו," ניסה הזקן להסביר לבניו את ההבדל בין בעלות חומרית למחויבות מוסרית ונפשית. מבחינתו העץ, המטע כולו, אינו חשוב בזכות ערכו הכספי, אלא מכיוון שהוא נכס של העולם, שעליו הוא מופקד. על הסב, כך הוא חש, הוטלה משימה: לטפל בכל העצים הללו ולהעבירם הלאה, בשלמותם לצאצאיו, שבתורם יקיימו את המשימה. בניגוד לאביה ולדודה, הנכדה מזדהה עם סבה, והיא שותפה לתחושת הקשר העמוק שלו לכל מה שהעצים הללו מסמלים בעיניו: מסורת, מחויבות, זיקה אל העבר ואל השורשים, המשפחתיים וגם אלה הממשיים, שורשיו העתיקים של העץ.
אין לה ספק שהסבא מדוכא כי הוא מתגעגע אל העץ. עד כדי כך, שמאס בחייו. מכאן, מהקונפליקט הזה, מתפתחת עלילה שיש בה אולי היבטים קצת מופרכים, אבל לפחות אינה פועלת על פי השבלונות של סרטים הוליוודיים, ובזאת ערכה.
כשהסבא הסביר לבניו את המחויבות שלו לשמור על העצים שירש מאבות אבותיו ולהעביר אותם הלאה לצאצאיו, לא יכולתי שלא לחשוב על הטיעון של כל שומרי המסורת שאני מכירה: כיצד הם מסבירים כי חובה עלינו לשמור על חוקי הדת היהודית ומצוותיה ולשמר אותם, כי אנו רק חוליה בשרשרת ארוכה, ואל לנו לנטוש את מה שקיבלנו. שמעתי פעם רב (רפורמי) שענה בדרכו הייחודית לשאלה "מיהו יהודי?" בתשובה: "מי שנכדו יהודי", הווה אומר − לא מי שנולד לאם "הנכונה", כפי שקובעת היהדות האורתודוקסיות, אלא מי שיודע להעביר את השתייכותו לדורות הבאים.
ועוד מחשבה בלתי נמנעת עלתה, על אירועים בחדשות: על מתנחלים שעקרו עצי זית של פלסטינים, וגם אז ופעם נוספת, ובעוד מקרים רבים אחרים. ותהייה התעוררה, על משמעותן של העקירות הללו. על הרסנותן הברוטלית, ולא רק לעצים.
הסרט "עץ הזית" נחתם בפיוס משפחתי גורף, ולאו דווקא משכנע. הכעסים של הנכדה על אביה רבי-משקל ואינם קשורים רק בקונפליקט הנוגע בעץ. למרות זאת, היא בוחרת לסלוח לו, כי בסופו של דבר העיקר מבחינתה מתקיים, בדרך זאת או אחרת: המסורת תישמר, למרות כל התקלות שבדרך. אלמה מביטה אל העתיד ורואה בעיני רוחה איך גם בעוד אלפיים שנה עצי הזית שמשפחתה מטפלת בהם עתה, ואלה שהם נוטעים, ימשיכו להיות שם. מבחינתה, וכמובן שגם מבחינתם של יוצרי הסרט זהו, בלי ספק, סוף טוב, וכך יראו אותו כנראה, כמעין לקח, כל מי שמעדיפים לדבוק במסורת. ומי שהמחשבות הללו אינן מטרידות אותם יוכלו סתם ליהנות מדמותה של אלמה, שאותה מגלמת השחקנית אנה קסטילו, מיופייה, מחוש ההומור שלה, מתעוזתה ומעוצמתה הסוחפת.