“דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” כותבת ג’מייקה קינקדייד בחיבורה “מקום קטן” שראה לאחרונה אור בעברית (במקור התפרסם ב-1988) בהוצאת לוקוס (התרגום מאנגלית של רונה משיח מצוין. טבעי, נטול כל חריקות, ועתיר פתרונות מעולים. העברית מדויקת ונכונה, וכשהיה צורך לא היססה המתרגמת לשלב ביטויים מדוברים כמו למשל “הנאה צרופה מרוחה על פניו”, או מילים כמו “נורא” ו”נוראי”, משפת היומיום).
כמה מיטיבה קינקייד להביע את זעמה! באיזו שנינות שמפצחת את הלב היא מונה את הסיבות − בעצם את ההצדקות − לזעם אין אונים שהיא חשה, ובאיזה עוז היא מבטאת אותן!
בנובלה “לוסי” סיפרה ג’מייקה קינקייד על הזעם הזה כמו מתוך דמותה של אישה צעירה ובדויה (אם כי ברור לגמרי שלוסי הזאת מדברת מגרונה של הכותבת). שם תיארה, בין היתר, את הזעם שלה על התיירים המגיעים לאי הולדתה, אנטיגואה. כאן, בחיבור “מקום קטן” היא פונה ישירות אל התייר האירופי שחסך כסף כדי להתפעל וליהנות מהנופים, הגיאוגרפיים והאנושיים. היא בזה למבט התיירותי ושונאת אותו, את האופן שבו הוא מסתכל על אותם “אנשים חדשים” שהוא מוצא באי (“אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך”), לועגת לכך שאינו מבין עד כמה מתעבים אותו אלה שהוא מתבונן בהם כאילו היו מוצגים במוזיאון או חיות בכלוב, אלה שהוא מנסה להפיג את השעמום שלו באמצעות המבט על שגרת חייהם: “הבנאליות של חייך מוחשית לך מאוד; היא הובילה אותך לקיצוניות הזאת, לבלות את ימיך ואת לילותיך בחברת אנשים שבזים לך, אנשים שאתה לא באמת אוהב, אנשים שלא היית רוצה שיהיו השכנים שלך.”
וכמובן שלא רק את התיירים היא מתעבת. היא שונאת בעיקר את האימפריות ששעבדו את אבותיה. את הקפיטליזם שניצל אותם וראה בהם חומר להפיק ממנו את עושרם של הלבנים. שונאת את האופן שבו חמסו וגנבו, ואפילו לא היו מנומסים די הצורך כדי לבקש רשות לקחת לעצמם את מה שאינו שייך להם. את גסות הרוח של אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים נהגו כשודדים. את רשעותם. את שתלטנותם – היא מתארת למשל כיצד הילדים באנטיגואה נאלצו לחגוג כל שנה את יום הולדתה המלכה ויקטוריה, וכל שנה שאלו את עצמם בפליאה “האישה הלא מצודדת הזאת לא מתה כבר שנים על גבי שנים?”
היא ממורמרת מכך שהשפה היחידה שבה היא יכולה לדבר על הפשעים “היא שפתו של הפושע שביצע את הפשע”, וכועסת לא פחות על המצב של ארצה גם אחרי שהשתחררה מעולו של הכובש: המציאות שהיא מתארת קשה מנשוא: שחיתות. הזנחה. אובדן כל תקווה. לתייר האירופי שאינו מוטרד ממצבו המחפיר של בית החולים היא מייעצת לשאול את עצמו מה בדיוק יעשה אם יזקק לעזרה רפואית דחופה. שהרי אף אחד מתושבי האי אינו מעז להתקרב לבית החולים שלהם, או אל הרופאים העובדים בו, וכל מי שידו משגת טס לארצות אחרות כדי לקבל טיפול רפואי. היא גם מספרת לו, ושוב בלעג עמוק, שבים התכול שמיופיו הוא מתפעל ובמימיו הוא מתכוון לטבול הוא עלול לפגוש את תכולת האסלה מחדר בית המלון שבו הוא מתאכסן, כי אין באנטיגואה שירותי ניקוז ראויים לשמם.
היא מספרת על השחיתות השלטונית. על כך ששרים מטים מכרזים או עושים עסקאות ציבוריות עם מפעלים שבבעלותם. על כך שבניו של ראש הממשלה לוקחים חלק בשלטון. בכל אלה היא מאשימה את הלבנים שזאת הייתה המורשת שהשאירו אחריהם: נצלנות ושוד.
הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לחשוב על ארץ אחרת, הקרובה מאוד ללבה. למשל, על סופרים כמו איימן סיכסק וסייד קשוע שאיבדו כנראה את שפת אמם לטובת העברית; על מהלכים כלכליים − לדוגמה, מתווה הגז − המעוררים שאלות מדאיגות מאוד על ניקיון כפיהם של המנהיגים; על בנו של ראש הממשלה המעורה כל כך, ולכאורה לא רק בעשייה הפוליטית, וגם על בנו של יאיר לפיד, שב-2009, כשאביו היה שר האוצר, יצא אל המפגינים ואמר להם “רציתי שתדעו שהקריאות שלכם לא נפלו על אוזניים ערלות. אנחנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו כדי לעזור למעמד הביניים ולשכבות החלשות”. אנחנו!), או על אבחנתה של קינקייד, שלפיה בכל מקום שמכהן בו שר תרבות, אין תרבות, “כי האם פעם שמעת על תרבות כלשהי שפורחת תחת חסותו של שר התרבות?”
“מקום קטן” הוא ספר קטן שמכיל הרבה. סגנון הכתיבה של ג’מייקה קינקייד חד ומלוטש, קצוב כמו שיר, ולא פעם מצחיק. דוגמה קטנה: היא מתארת מה קרה לקראת ביקורה של נסיכה אנגלייה באנטיגואה – רק בדיעבד התברר שהביקור נועד להרחיק את הנסיכה מאהוב לבה הנשוי, כלומר – זאת הייתה נסיעה שגרתית של אישה צעירה שחייה הסתבכו – כיצד סללו מחדש את הכבישים שבהם תיסע, שיפצו בניינים שלידם תחלוף, ניקו, צבעו ומירקו, וקינקייד תוהה − “מה הם עשו עם הים? האם יש דרך לגרום לים להיראות חדש לגמרי?”…
החיבור הזה משעשע, מרגיז, מעורר מחשבה ולפרקים ממש עוצר נשימה.
