ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן": כתיבה עוצרת נשימה

"דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" כותבת ג'מייקה קינקדייד בחיבורה "מקום קטן" שראה לאחרונה אור בעברית (במקור התפרסם ב-1988) בהוצאת לוקוס (התרגום מאנגלית של רונה משיח מצוין. טבעי, נטול כל חריקות, ועתיר פתרונות מעולים. העברית מדויקת ונכונה, וכשהיה צורך לא היססה המתרגמת לשלב ביטויים מדוברים כמו למשל "הנאה צרופה מרוחה על פניו", או מילים כמו "נורא" ו"נוראי", משפת היומיום).

כמה מיטיבה קינקייד להביע את זעמה! באיזו שנינות שמפצחת את הלב היא מונה את הסיבות − בעצם את ההצדקות − לזעם אין אונים שהיא חשה, ובאיזה עוז היא מבטאת אותן!

בנובלה "לוסי" סיפרה ג'מייקה קינקייד על הזעם הזה כמו מתוך דמותה של אישה צעירה ובדויה (אם כי ברור לגמרי שלוסי הזאת מדברת מגרונה של הכותבת). שם תיארה, בין היתר, את הזעם שלה על התיירים המגיעים לאי הולדתה, אנטיגואה. כאן, בחיבור "מקום קטן" היא פונה ישירות אל התייר האירופי שחסך כסף כדי להתפעל וליהנות מהנופים, הגיאוגרפיים והאנושיים. היא בזה למבט התיירותי ושונאת אותו, את האופן שבו הוא מסתכל על אותם "אנשים חדשים" שהוא מוצא באי ("אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך"), לועגת לכך שאינו מבין עד כמה מתעבים אותו אלה שהוא מתבונן בהם כאילו היו מוצגים במוזיאון או חיות בכלוב, אלה שהוא מנסה להפיג את השעמום שלו באמצעות המבט על שגרת חייהם: "הבנאליות של חייך מוחשית לך מאוד; היא הובילה אותך לקיצוניות הזאת, לבלות את ימיך ואת לילותיך בחברת אנשים שבזים לך, אנשים שאתה לא באמת אוהב, אנשים שלא היית רוצה שיהיו השכנים שלך."

וכמובן שלא רק את התיירים היא מתעבת. היא שונאת בעיקר את האימפריות ששעבדו את אבותיה. את הקפיטליזם שניצל אותם וראה בהם חומר להפיק ממנו את עושרם של הלבנים. שונאת את האופן שבו חמסו וגנבו, ואפילו לא היו מנומסים די הצורך כדי לבקש רשות לקחת לעצמם את מה שאינו שייך להם. את גסות הרוח של אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים נהגו כשודדים. את רשעותם. את שתלטנותם – היא מתארת למשל כיצד הילדים באנטיגואה נאלצו לחגוג כל שנה את יום הולדתה המלכה ויקטוריה, וכל שנה שאלו את עצמם בפליאה "האישה הלא מצודדת הזאת לא מתה כבר שנים על גבי שנים?"

היא ממורמרת מכך שהשפה היחידה שבה היא יכולה לדבר על הפשעים "היא שפתו של הפושע שביצע את הפשע", וכועסת לא פחות על המצב של ארצה גם אחרי שהשתחררה מעולו של הכובש: המציאות שהיא מתארת קשה מנשוא: שחיתות. הזנחה. אובדן כל תקווה. לתייר האירופי שאינו מוטרד ממצבו המחפיר של בית החולים היא מייעצת לשאול את עצמו מה בדיוק יעשה אם יזקק לעזרה רפואית דחופה. שהרי אף אחד מתושבי האי אינו מעז להתקרב לבית החולים שלהם, או אל הרופאים העובדים בו, וכל מי שידו משגת טס לארצות אחרות כדי לקבל טיפול רפואי. היא גם מספרת לו, ושוב בלעג עמוק, שבים התכול שמיופיו הוא מתפעל ובמימיו הוא מתכוון לטבול הוא עלול לפגוש את תכולת האסלה מחדר בית המלון שבו הוא מתאכסן, כי אין באנטיגואה שירותי ניקוז ראויים לשמם.

היא מספרת על השחיתות השלטונית. על כך ששרים מטים מכרזים או עושים עסקאות ציבוריות עם מפעלים שבבעלותם. על כך שבניו של ראש הממשלה לוקחים חלק בשלטון. בכל אלה היא מאשימה את הלבנים שזאת הייתה המורשת שהשאירו אחריהם: נצלנות ושוד.

הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לחשוב על ארץ אחרת, הקרובה מאוד ללבה. למשל, על סופרים כמו איימן סיכסק וסייד קשוע שאיבדו כנראה את שפת אמם לטובת העברית; על מהלכים כלכליים − לדוגמה, מתווה הגז − המעוררים שאלות מדאיגות מאוד על ניקיון כפיהם של המנהיגים; על בנו של ראש הממשלה המעורה כל כך, ולכאורה לא רק בעשייה הפוליטית, וגם על בנו של יאיר לפיד, שב-2009, כשאביו היה שר האוצר, יצא אל המפגינים ואמר להם  "רציתי שתדעו שהקריאות שלכם לא נפלו על אוזניים ערלות. אנחנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו כדי לעזור למעמד הביניים ולשכבות החלשות". אנחנו!), או על אבחנתה של קינקייד, שלפיה בכל מקום שמכהן בו שר תרבות, אין תרבות, "כי האם פעם שמעת על תרבות כלשהי שפורחת תחת חסותו של שר התרבות?"

"מקום קטן" הוא ספר קטן שמכיל הרבה. סגנון הכתיבה של ג'מייקה קינקייד חד ומלוטש, קצוב כמו שיר, ולא פעם מצחיק.  דוגמה קטנה: היא מתארת מה קרה לקראת ביקורה של  נסיכה אנגלייה באנטיגואה – רק בדיעבד התברר שהביקור נועד להרחיק את הנסיכה מאהוב לבה הנשוי, כלומר – זאת הייתה נסיעה שגרתית של אישה צעירה שחייה הסתבכו – כיצד סללו מחדש את הכבישים שבהם תיסע, שיפצו בניינים שלידם תחלוף, ניקו, צבעו ומירקו, וקינקייד תוהה  − "מה הם עשו עם הים? האם יש דרך לגרום לים להיראות חדש לגמרי?"…

החיבור הזה משעשע, מרגיז, מעורר מחשבה ולפרקים ממש עוצר נשימה.

 

קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ, "כשהיינו יתומים": האם המזרח "הרחוק" הוא בעצם מרכז העולם?

היכן הוא מרכזו של העולם? תושבי ארצות שונות משרטטים את המפה כשארצם, או לפחות היבשת שבה היא שוכנת, מוקפת בימים ובארצות האחרות שעל פני כדור הארץ. תושבי החצי המזרחי של הכדור מופתעים בדרך כלל כשהם מגלים שבצדו המערבי אמריקה היא לבו של העולם.

בספר כשהיינו יתומים מתקיים דיאלוג מעניין בין מזרח למערב, במקרה זה בין אנגליה למזרח הרחוק. לא מפתיע לגלות שהסופר, קאזואו אישיגורו, הוא יפני שגדל באנגליה. הכתיבה שלו אנגלית מאוד, והדמות הראשית, זאת של המספר, כריסטופר בנקס, היא של אנגלי שנולד וגדל בשנחאי, שם התיידד עם ילד יפני, עד שנאלץ לחזור לאנגליה.

לא רק הפרטים הביוגרפיים של כריסטופר מעידים על מוקד העניין של הסופר, אלא גם הסוגיות שהוא עוסק בהן. מרבית עלילתו של הרומן מתרחשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעצם גם בתחילתה ב-1937, בסין. כריסטופר, שכבר היה לאיש בוגר, מחליט לשוב ולבקר בשנחאי, כדי לפתור סוגיה הרת גורל שתשפיע, לדעתו, על גורל העולם. הוא הצליח בתוכנית שרקם בהיותו ילד ונהפך לבלש חוקר, בעיקר כדי למצוא את התשובה לתעלומה שמלווה אותו מילדות – הסיבה לכך שנאלץ לעזוב את עיר הולדתו האהובה ולהגר לאנגליה, שהיא מולדת הוריו, אבל לו היא זרה.

אנו, הקוראים המערביים ובמיוחד הישראלים, רגילים להתרכז באירופה כשאנו חושבים על מלחמת העולם השנייה, ולכל היותר מתעניינים בקרבות שהתנהלו על אדמת אפריקה. לכריסטופר − לקאזואו אישיגורו − ברור לגמרי שסין ויפן, לא אנגליה וגרמניה (וודאי שלא ארצות הברית), הן מוקד העניין.

הרומן מתחלק לשלושה חלקים ברורים, אם כי הוא כולל הרבה יותר פרקים מתוארכים. הוא מתחיל בשנות השלושים המוקדמות ומגיע עד סוף שנות החמישים. בחלק הראשון ובחלק האחרון מדובר ברומן ריאליסטי. כריסטופר מסיים את לימודיו, שוכר דירה בלונדון, נפגש עם ידידים מבית הספר, מכיר אישה, מסתופף בין אנשי החברה הלונדונית, מוזמן לנשפים ולסעודות ומקדם את ענייניו כבלש.

בסופו של הרומן חייו של כריסטופר, השיחות, המעשים, המחשבות והתוכניות, מתוארים שוב במונחים מציאותיים. החלק האמצעי שונה מהם. הוא סוריאליסטי ומוזר, מתרחשים בו דברים לא סבירים, תלושים והזויים. עד כדי כך שכל החלק הזה דומה יותר לחלום בלהות מאשר לתיאור שמשתלב עם רוחם של שאר חלקי הספר.

בדחף גרנדיוזי כריסטופר נוסע אל "לב לבה של הסופה המאיימת לבלוע את כל העולם המתורבת" ומסביר לעצמו ולבת טיפוחיו, יתומה שאימץ, שמוטלת עליו החובה לעשות זאת, כדי להציל את העולם, לא פחות…

כריסטופר הוא, לכאורה, בלש, אבל קאזואו אישיגורו עוקף למעשה את המקצוע שלו: מכריז עליו, מספר על תעלומות שהתמודד אתן, אבל אף פעם אחת אינו מפרט את טיבן של אותן תעלומות ואת האופן שבו נפתרו. כל התיאורים חיצוניים. האם התכוון הסופר  שנאמין לו? ואולי בעצם ביקש רק לעורר בנו פקפוק באשר לכישוריו האמיתיים של הבלש?

את התעלומה הראשית של חייו מצליח כריסטופר לפענח רק מקץ עשרות שנים, ומאוחר מדי. הפתרון שהרומן מציע הגיוני, וכמו מניח במקומן את כל הלבנים הפזורות ומעמיד על תלו מבנה סביר, אבל, כאמור, כל החלק האמצעי מתעתע ומוזר. המעשים, ההתרחשויות, המפגשים, הדמויות שכריסטופר פוגש בביקורו בסין, נראים כמו הזיה אחת ארוכה. יש עם זאת לזכור את הדברים שאומרת אחת הדמויות באותו חלק הגדוש בתיאורים קשים: מה שמתרחש לנגד עיניהם, כל ההרג וההרס, הוא כאין וכאפס בהשוואה עם הזוועות הצפויות להתרחש בקרוב בעולם. זוהי אם כן לא סתם הזיה, אלא מעין תחזית אפוקליפטית המנבאת את העתיד לבוא. אכן מלחמה היא חלום בלהות וסיוט מתמשך שמשבש את המציאות והופך אותה על פיה, ממש כמו בחלק השני של הספר.

קאזואו אישיגורו מיטיב לחדור לנבכי מחשבותיו של הילד המתואר בפרקים הראשונים. כריסטופר הבלש משתמש בעצם בעיקר בזיכרונות הילדות שלו ועמם הוא מנסה להבין מה קרה לו ומה קרה להוריו. בכל פעם צץ ועולה בדעתו קרע מחשבה, והוא משתדל לאחות ביניהם כדי ליצור תמונה שלמה. "הרי ילד ניחן לפעמים ברגישות מיוחדת דווקא לאותם דברים פחות מוחשיים," מסביר לנו כריסטופר, והסופר מצליח להוכיח את הקביעה הזאת. תיאור החברות בין שני הילדים מרתק ונוגע ללב. מעניין שאישיגורו בחר לתאר ילד יפאני, כמוהו עצמו. למעשה, אפשר במידה מסוימת לראות בשני הילדים את שני הצדדים שלו עצמו: יליד יפן שגדל והתחנך באנגליה. אישוגורו מפליא להציג את הבדלי התרבות בין שני הילדים, ואת  אי ההבנות שההבדלים הללו יוצרים, גם אם הם מצליחים לגבור על הפערים. כך למשל, כשהוריו של כריסטופר כועסים ומפסיקים לדבר זה עם זה, הוא שואל את חברו אם גם הוריו שותקים כך לפעמים. אקירא, החבר, משמיע באוזניו דברים שהוריו אמרו לו ודאי לא פעם, אבל אין להם שום קשר עם תפיסת העולם של המשפחה האנגלית: אצלו, כך הוא מסביר, זה קורה רק כשהוריו מאוכזבים ממנו, רק משום שאינו יפני די הצורך…

החלק הראשון בספר, המצייר את שני הילדים, את עולמם הפנימי והחיצוני, את משחקיהם ואת עומק המשמעות שיש לסיפורים שהם מביימים ומציגים, מלבב ומרתק, והוא לטעמי המוצלח ביותר. לא באמת השתכנעתי ממה שקורה בהמשך, מההתרחשויות המשונות, מההתפתחויות הלא סבירות, מהאנשים התלושים שצצים ואז נמוגים, מהדמויות, שכדרכן של הזיות, אינן מבוססות די הצורך.

בשולי הדברים יש לציין כמה ליקויי תרגום. תחילה לטעות נפוצה של מי שאינו בקיא בנבכי מערכת החינוך האנגלית: "הכיתה החמישית", כפי שתורגם, כלומר − "the Fifth Form" היא בעצם המקבילה לכיתה י' ולכן התרגום שגוי, כמו שגם "the Lower Sixth" היא כיתה י"א ולא "הכיתה השישית" (אלא אם מסבירים איכשהו שהן "חמישית" או "שישית" לא במובנן הישראלי, אלא כאשר מתחילים למנות החל בכיתה המקבילה ל-ו').

כשגבר רוצה לשאת לאישה ומחפש "מישהי שתעשה את ההבדל" מדובר בתרגום מילולי ולא ראוי של ביטוי באנגלית, ומוטב היה למצוא לו מקבילה הולמת (אולי "מישהי שתעניק משמעות לחייו"?).

כמו כן, פירושו הנכון של הביטוי "to take it with a pinch of salt" הוא – לנהוג בחשדנות או בפקפוק. התרגום המילולי: "ליטול עם קורטוב של מלח" מחמיץ לחלוטין את המשמעות, ואין לו שום פשר בעברית.

הבחנתי אפילו בשגיאת כתיב אחת, שעיניו של המגיה החמיצו: "אני ממותת אותם בזה אחר זה  במהלומות המקל שלי" אמור כמובן להיות "אני ממוטט".

חרף כל אלה התרגום בהחלט סביר. כך למשל למילה החוזרת עשרות פעמים Puffin, תוכי ים – כך מכנים המבוגרים את כריסטופר הילד − מצא המתרגם מקבילה טובה: פשוש. למרבה השמחה בספר שלפנינו גם הכתיב חסר הניקוד, ש"הספרייה החדשה" נוהגת לפעמים לאנוס אותו, מציית כאן לכללים יותר מאשר בספרים אחרים של ההוצאה ועל כך השבח לעורכים.


קאזוּאוֹ אישיגורו כשהיינו יתומים, לעברית: מאיר ויזלטיר