נעם חומסקי: "רקוויאם לחלום האמריקאי": מדוע הדמיון למציאות הישראלית מבהיל כל כך

אחד הסרטים המזעזעים ביותר שראיתי לאחרונה השתתף בפסטיבל דוק-אביב האחרון. לא היו בו מפלצות, רציחות או שדים, אלא אדם מבוגר, בן שמונים ושמונה, הבלשן היהודי-אמריקני נועם חומסקי, שנחשב אחד מאנשי הרוח החשובים ביותר בעולם כיום. חומסקי רק ישב ודיבר אל המצלמה, אבל דבריו כמו רעמו באוזני.

פניו הנוגות והחיוך האירוני שעלה עליהן מדי פעם ליוו את הדברים המבעיתים שאמר בדיבור אטי, שקול, מאורגן מאוד. את כותרת הסרט, "רקוויאם לחלום האמריקאי", אפשר בהחלט להחליף ב"רקוויאם לחלום הישראלי" או בכלל, "לחלום האנושי", בלי לשנות הרבה מהתוכן של דבריו. כי הם רלוונטיים ותקפים לא רק למציאות האמריקנית שעליה מדבר חומסקי בסרט.

בכמה סעיפים מסודרים "העקרונות של ריכוז העושר והכוח", מונה חומסקי את חולאי החברה האמריקנית בימינו. העקרונות הם: צמצום הדמוקרטיה; העברת הבסיס הכלכלי של האומה מייצור, שממנו גם העובדים נהנים, לפיננסים ולשוק ההון; העברת עיקר נטל המס מהעשירים אל שאר הציבור; מערכות בחירות "מהונדסות" כלומר – כאלה שהעשירים מעורבים ומשקיעים בהן; פגיעה בהתאגדויות המקצועיות של עובדים; הסחת דעתו של הציבור, כדי שיפנה את מרב תשומת לבו וזמנו לצרכנות מטופשת; והסתה של חלקים בציבור ויצירת פלגים ומחלוקות.

נועם חומסקי

את כל אחד מהעקרונות מגבה חומסקי בדוגמאות מהמציאות האמריקנית. כך למשל הוא מראה כיצד בשנות החמישים היה טעם לדבר על החלום האמריקני, כי מימושו היה אפשרי. ומהו אותו חלום? הסיכוי לניוד מעמדי, ועוד לפני כן − יכולתו של כל אדם לחיות מיגיע כפיו, לאפשר לילדיו לרכוש השכלה נאותה שתקדם את דרכם בחיים, לקנות בית ומכונית ולצאת מדי פעם לחופשה משפחתית, כל זה מהכנסתו או ממשכורתו כעובד. כיום מרבית האמריקנים מתקשים מאוד לממן את כל אלה. גם לפני כן, בעשור שאחרי שנות המשבר הגדול ב-1929, כשהיה לאנשים קשה, הייתה להם לפחות תקווה שמצבם ישתפר, בניגוד למצבם כיום.

חומסקי מסביר שאין תקדים לחוסר השוויון הנוכחי בין עשירים לעניים. לחלום האמריקני אין עוד תוקף. לנגד עיניהם של תאגידי הענק, שהם למעשה מנהיגי העולם, עומדת רק טובת עצמם ובעליהם − אותה שכבה של עשירים מאוד, שמרב הונו של העולם שייך להם. ריכוזו של העושר בידיים מעטות מביא לריכוז של כוח עצום בידי אותם אנשים. לאי השוויון יש השפעה קשה מאוד על הדמוקרטיה.

אכן, כך הוא מראה, בחוקה האמריקנית עצמה כתוב במפורש שיש להגן על המיעוט העשיר מפני הרוב, אבל את הסעיף המבהיל הזה לא יישמו מעולם ביסודיות כה רבה. המיעוט, העשירים מאוד, מעדיפים עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי, לא מאוגדים, ששכרם נמוך. כל אלה מעשירים את העשירים ומבצרים את כוחם. ולכן למשל מיקור חוץ מיטיב עם התאגידים, כי הוא יוצר תחרות בלתי אפשרית בין העובדים המקומיים לעובדים המנוצלים ביותר באסיה, ותנאי העסקה פוגעניים מיטיבים עם המעסיקים, שמעדיפים, למשל, עובדים שלא יעזו להתמקח על שכרם.

מעבר לכך, תרבות הצריכה היא, כאמור, מזימה מתוכננת: מטמטמים את הציבור ומסיחים את דעתו בענייני אופנה וקניות שרובן מיותרות.

it's like the worst periods of American history

חומסקי לועג למתנגדיו שמכנים אותו ואת מי שמחזיק בדעות דומות "אנטי-אמריקניים", ומסביר שזוהי ססמה ריקה מתוכן. במקום להתעמת עם דעותיו מכנים אותו בשמות גנאי שאין להם קשר עם המציאות, שכן הוא בטוח שהשקפותיו דווקא נועדו לשפר את מצבם של האמריקנים.

כל הדברים הללו מזכירים כל כך את המציאות הישראלית, ומזעזע להבין עד כמה הכול מתוכנן על ידי כוחות-על ששולטים בחיינו. דבריו של חומסקי מבהירים את ההסתה השלטונית, את ההקצנה בין חלקים בציבור – מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים, דתיים "סתם" מול חרדים, יהודים מול ערבים ("הנוהרים אל הקלפיות"); הם מסבירים מדוע התופעה של עובדי קבלן רווחת יותר ויותר, מדוע ישראלים צופים בהבלים שמספקים להם ערוצי הטלוויזיה ומתמכרים להם, ואפילו מדוע לפני יום העצמאות רוכשים בישראל דגלים שייוצרו בסין.

אחד הדברים המבהילים ביותר שאומר נועם חומסקי הוא שחלק מההסתה נועד לכך שאנשים ישנאו אלה את אלה, ושאת כל כוח זעמם על המציאות הבלתי נסבלת יוציאו לריק ויבזבזו אותו במחאות שאינן מביאות שום תועלת.

האם אפשר להסיק מכך שהמחאה ההיא, של "העם דורש צדק חברתי", הייתה אם כן רק הוצאת קיטור שהשלטון ראה וידע איך לבלום ברגע שהתאים לו?

נועם חומסקי מסכם את דבריו באמירה שלהרבה אנשים שפעולותיהם קטנות אבל נכונות, יש, בסופו של דבר, השפעה. ואלה בכל זאת מילים שמעניקות תקווה. כל אחד מאתנו חייב, אם כן, לנהל מאבק קטן כדי לשנות את המציאות. למשל, לראות את הסרט, ולספר עליו.

(אפשר לצפות בסרט המלא בנטפליקס)

כריסטופר מורלי, "קתלין": מה למדו המשכילים באנגליה

כריסטופר מורלי, שכתב את אחד הספרים שהצליחו מאוד בישראל –  פרנסוס על גלגלים שהה לפני כמה שנים ברשימת רבי המכר במשך חודשים –  כתב גם את הנובלה קתלין שראתה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.

מורלי היה אמנם אמריקני, אבל הנובלה שלפנינו אנגלית מאוד. היא מתרחשת באוקספורד, ומשתתפיה הם חבורה של סטודנטים שאחד מהם, כמו מורלי עצמו, הוא אמריקני שהגיע ללמוד באנגליה לאחר שזכה במלגה יוקרתית.

הסיפור מתאר את הווי החיים הפריבילגי והמפונק, הנטוע במסורות ארוכות שנים של הצעירים האנגלים שזכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות בימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. כך למשל יש לכל אחד מהם במעונות משרת צמוד שדואג לצרכיו: מוזג מים לאמבטיה, לוקח את המגפיים לצחצוח, מכין לאורחיהם כיבוד שנראה כמו "תמונה מרהיבה של טבע דומם", ממלא את דלי הפחמים, מציע את המיטה, מאוורר את הפיג'מה: "כאלה הם המנהגים המנעימים את חייהם של הסטודנטים באוקספורד דור אחרי דור". ומוסיף המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקורא ומשתף אותו בהרהוריו, ומציין עד כמה נעים לחשוב ש"פַּלְמֶרסטון, פּיט, גלַדסטון, אַסקווית" – ראשי ממשלה שכיהנו באנגליה במאה ה-19 –  "עברו כולם אותו מסלול", כמו שגם אביו של אחד הסטודנטים "התגורר באותם חדרים עצמם לפני שלושים שנה" וסביר מאוד שהמשרת הזקן היה אז משרת צעיר שדאג לצרכיו של האב.

אכן, כך רכשו בני המעמד המוביל השכלה. החיים הצפויים להם הותוו למענם מיום שנולדו: בבית יטפלו בהם המשרתים, האומנות והטבחיות, באוניברסיטה יוכלו לרכוש השכלה ולהשתעשע, ואז ימשיכו בדרכם אל עמדות בכירות ויחיו בנוחות ובעושר.

עוד אפשר לראות בנובלה הזאת תיעוד של סולם הערכים האקדמי: צעירים משכילים ציפו ללטש את יכולת ההבעה שלהם, ליתר דיוק, את יכולת ההבעה בכתב. הם קראו טקסטים פילוסופיים, ספרותיים והיסטוריים. כדי להשתעשע התקבצו בחבורות שכתבו ביחד סיפורים. הצטיינות במדעי הרוח, לאו דווקא במדעים המדויקים, נחשבה סימן היכר של האדם המשכיל.

כל אלה משתקפים בנובלה הקטנה והמשעשעת שלפנינו. העלילה מתפתחת לכדי מהתלה תמימה ונטולת רשעות, יצירה שאפשר בהחלט לתאר אותה במילה "חמודה".

כרגיל התרגום (יהונתן דיין עשה במלאכה) בהוצאת תשע נשמות עשוי למשעי, למעט תקלה אחת שאסור היה לה להתרחש: אחת מנקודות המשען של העלילה נסמכת על איזו אי הבנה מהותית. במכתב שאחד הסטודנטים מצא, והוא מביא אל חבריו, מופיע שֵׁם שהם מפרשים בטעות את זהותו. הטעות מובילה לשרשרת של משגים מבדחים, שנובעים מאותה אי הבנה. באנגלית אי ההבנה הזאת מתאפשרת מכיוון ששם הגוף "את" ו"אתה" זהים, וכך הפועל "תיאלץ" או "תיאלצי" הם בעצם אותה מילה ניטרלית ונטולת מגדר. בעברית התכסיס מתקהה כי המתרגם בחר בשם הגוף הנכון, זה שנודע לקורא רק לקראת סוף הסיפור. בכך הוא חושף בטרם עת את אחת ההפתעות, שאמורה להתגלות בשלב הרבה יותר מתקדם. אמנם הפתרון לסוגיה התרגומית מאתגר, אבל אסור היה לדעתי לוותר כאן ולגלות את הטעות. למעשה מדובר בפועל אחד בלבד, שתרגומו לעברית יוצר ספוילר.

אף על פי כן, הספר הקטן הזה מסב בהחלט הנאת קריאה, מעין הפוגה קצרה בין יצירות ארוכות ותובעניות יותר.

 

שמעון פרס: "לא איני צייד צמא דם"

שמעון פרס, זוכה פרס נובל לשלום, אדם שכיהן בשלל התפקידים הרמים ביותר במדינת ישראל והיה ידוע בצורך המתמיד שלו לפעול, שאפילו ממיטת חוליו בבית החולים שיבא תבע לחזור לעבודתו ולא הבין מדוע מגבילים את צעדיו, עד שיתאושש, לא הסתפק רק בפעילותו הציבורית. פרס הרבה גם לכתוב.

18 ספרי עיון יצאו תחת ידיו, ביניהם "קלע דוד" − על פיתוח יכולותיה הצבאיות של ישראל, "השלב הבא" − על הפעילות הביטחונית של מדינת ישראל, "מאה שנות ציונות – מה הלאה?" ששמו מעיד על תוכנו, ורבים אחרים, שעסקו בפוליטיקה ובמדיניות פנים וחוץ.

פרס אהב ספרות יפה והרבה לקרוא. ספרו "יומן קריאה" מעיד על כך: זוהי  אסופת התכתבויות  של פרס עם סופרים ומשוררים, ביניהם אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהודית הנדל, דוד גרוסמן, ס. יזהר ואחרים.

אבל לא היה די לו בכך. את הצורך העמוק שהיה לו לכתוב גם שירים אפשר להבין אם חושבים על "הצליין החילוני", מושג שטבע יצחק אוורבוך אורפז, חתן פרס ישראל לספרות. אורפז ביקש להסביר כי חיים מלאים במשמעות, כאלה שיש בהם כיסופים חילוניים אל "ההיעדר", ויצירה, מאפשרים גאולה פנימית, נפשית, שהיא היפוכה של הייאוש. שמעון פרס הרבה להביע את אמונתו בעתיד טוב יותר, פעל רבות כדי לממש את תקוותיו, ועם זאת לא ויתר גם על הבעה אמנותית.

חלק משיריו הולחנו, ומיטב הזמרים ביצעו אותם. בשנת 2009, בימים שפרס כיהן כנשיא, ליקט המלחין קובי אושרת 12 משיריו, חלק מהם הלחין אושרת בעצמו ואת האחרים הלחינו מתי כספי, שלמה גרוניך, מירי מסיקה, ארקדי דוכין, יזהר כהן, אריק סיני ואחרים. האלבום, שנקרא "תפילה בדרך", עוטר בציוריו של הצייר ראובן רובין. הוא לא הגיע לחנויות, אלא רק לתחנות הרדיו.

לא מפתיע לגלות שחלק גדול משיריו של שמעון פרס נוגעים בעניינים כמו אלה שהעסיקו אותו בחייו הציבוריים. הנה למשל שיר שכתב ב2012, בעקבות ביקור בבית ספר בירושלים, שם ראה ילדי עולים. את השיר הקדיש לעולים מאתיופיה:

הן גדולות. הן בורקות.
כסנה שלא אוכל אלפי דורות.
קסמן מסתער ביופי נדיר
ואישון לציון כמה ומאיר
הלובן בעין – כפיסת חרמון
העפעף יורד עַנו ומצטדק.
ביחד, צפוף. ועצב מחבק
המרחק נחבא בהרים נמוגים.
וביתא ישראל לא נותק
ושמע ישראל לא שותק
המורשת נושמת. שלום לאוֹת
הדרך דלוקה, חתחתית מאוד
דולקים אחריך שוד ורשעה.
והעם הולך. חלקו מגיע
לנוף מכורה שאינו מרגיע
ברוך הגעגוע שהביאכם הלום
היה קשה. והגעתם כחלום
יופייך מסתער כפלא נדיר
בטעם עתיק. בנינוח צעיר.

פרס מתאר בשיר את יופיין של הנערות שראה בביקורו באותו בית ספר, ואת קשיי הדרך שבני העדה נאלצו להתמודד אתם בדרכם לישראל.

שיר אחר שכתב עוד בשנות השבעים, "שבחי קליה" מהלל את קסמו של קיבוץ קליה השוכן בצפון ים המלח.

מאחורי הקלעים של הכול, קליה מתאפרת

ארגמנית לעת שקיעה

אפורה בהרהוריה

כחולה מאד בשובלה

וחופיה מטושטשים,

גנדרנית במעמקיה

רחוקה מאד באופקיה.

עיר מקלט, מחוז דמיון, משלט של סוף,

מקווה נואשת.

הריה זכרים מחזריה שריריים, לא קרואים.

מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.

 

ריחה עתיק

פיתוייה נינוחים

ניתן לנסוע אליה, אך אין להגיע עדיה,

עדי בערבה – תמונה מודרנית

דלוקה לפתע, אך לא מוצתת

דלוקה לפעמים, אך לא עלומה,

נוף בעתודה.

יפה כאישה ולוטה בעצב

מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.

 

בשיר מתאר פרס את קליה כאילו הייתה אישה יפה ומפתה שההרים ה"שריריים" הסובבים מחזרים אחריה.

 

בשירו "תפילה בדרך" פונה הדובר אל מישהי בשאלה אינטימית כדי לברר אתה אם יש להם "סיכוי או ערך". הוא מדבר אליה "במוצבי כאב". הוא מערב את הזמן – מוצאי שבת, עם התחושה – הכאב שחש, ומסביר לה כי אינו "צייד צמא דם", לעולם לא יישבר ברוחו, מכל מפלה ישוב ויקום וגם על פי תהום לא יפסיק לחלום.

 

שאלתייך במוצאי הכאב
הלפנינו סיכוי או ערך
ובנושאי תפילה כורע פלא
נסת ונעלמת ראשית הדרך
לא איני צייד צמא דם
אף לא אדם נואש ותם
הרי נשבעתי לא תשבר אדם
וכי הנופל הוא זה שקם
ובעומדי על שפת לועך התהום
לא תפרם מלב רקמת התום
ובהשמע קול נפץ של חלום
עמדנו רך לנשר עוד נרום

 

 

האם הוא מדבר כאן אל אישה אהובה? אל ארצו למודת הסבל? אל שתיהן?

 

גם כשפרס כתב שירים אישיים, וידויים, על עצמו, אפשר לראות כיצד הוא נאחז במציאות קונקרטית, ישראלית, לא מפריד בינו לבין הארץ האהובה שבה חי ולמענה פעל. כך למשל בשירו "תל אביב":

 

בתל אביב הייתי נער
אחוז אהבה, מלא תום

בתל אביב גילתי סהר
תלוי ברחוב, בצהרי היום, תלוי
בתל אביב ידעתי צער
בערוב היום ואין חלום
בתל אביב נפתח לי שער
לערגות אתמול שבגרו פתאום

בתל אביב הייתי נער…

כשהוא מתאהב, חולם, עורג, עיניו רואות את העיר העברית הראשונה, ומה שהוא חש, רגשותיו של אחד ממייסדי המדינה, אינו מנותק ממנה, אלא צומח מתוכה: בתל אביב הוא גילה את הירח, בתל אביב הוא התאהב, התאכזב והתבגר, בתל אביב הוא המשיך להתגעגע.

אין ספק שרבים בציבור הישראלי יוסיפו להתגעגע אל אותו איש חולם, שכתב וגם חולל ועשה.

סיפורו של שיר x net

 

ג'והן קיטס, "שיר הלל לעונת הסתיו": מה היה קורה אלמלא מעל עורך הדין בתפקידו

במלאת לו עשרים ואחת ירש צעיר בשם ג'והן קיטס סכום כסף ניכר מסבו ומאמו. הוא לא ידע על כך. עורך הדין שהיה ממונה על ביצוע הצוואה מעל בתפקידו ולא הודיע לו על הכסף שהיה זכאי לקבל, והוא המשיך לסבול כל חייו הבוגרים, הקצרים, ממצוקה כספית.

בסתיו של 1819 כתב ג'והן קיטס את שירו האחרון. "שיר הלל לעונת הסתיו", באנגלית – "Ode to Autumn", (כאן בתרגומי):

עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה
חֶמְדַּת חֵיקוֹ וַחֲבֶרְתּוֹ שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְבַּגֵּר;
בְּיַחַד זוֹמְמִים בִּמְלֵאוּת בְּרוּכָה
לִגְדֹּשׁ אֶת פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁמַּרְזֵבִים עוֹטֵר;
לִכְפֹּף בְּתַפּוּחִים עֵצִים עוֹטֵי אֵזוֹב,
וּלְהַבְשִׁיל אֶת כֹּל הַפְּרִי עַד עֹמֶק לְבָבוֹ.
הַדְּלַּעַת לְהַתְפִּיחַ, וּלְעַגֵּל אֱגוֹז,
לִגְדֹּשׁ אוֹתָם בַּמְּתִיקוּת שֶׁל מַה שֶׁעוֹד יִנְבֹּט.
וּלְהוֹסִיף פְּרִיחוֹת שֶׁהַדְּבוֹרָה תַּחֲשֹׁב
שֶׁאִם הַקַּיִץ חַלּוֹתֶיהָ כָּךְ הֵצִיף בְּטוֹב
הָחֲמִימוּת הַנְּעִימָה לַנֶּצַח לֹא תִּגּוֹז.

הֲרֵי מִי לֹא רֹאֶה אֶת כֹּל מַה שֶׁאִכְסַנְתְּ,
הֵן אוֹתָךְ הַמְּחַפְּשִׂים יִמְצְאוּ, כָּךְ קוֹרֶה
יוֹשֶׁבֶת שְׁוַת נֶפֶשׁ בְּתוֹךְ הָאָסָם
וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת תִּפְרַע שְׂעָרֵךְ;
אַתְּ שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה בִּקְצֵה תֶּלֶם חָרוּשׁ,
שִׁכּוֹרָה מִפְּרָגִים, חֶרְמֵשֵךְ הַמֻּפְקָר
לֹא קוֹצֵר עוֹד פְּרָחִים לְעַטֶּרֶת קְלוּעָה
וְאֶת מִטְעָנֵךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת זְקוּפַת רֹאשׁ
חוֹצָה לְאִטֵּךְ נְחָלִים אוֹ נָהָר,
מַשְׁקִיפָה לְפָנִים, מַבָּטֵךְ מְהֻרְהָר
וְצוֹפָה בִּנְטִיפַת הֶעָסִיס כֹּל שָׁעָה.

וְהֵיכָן הֵם שִׁירֵי הָאָבִיב, כֵּן, הֵיכָן?
עֲלֵיהֶם לֹא נַחֲשֹׁב כִּי גַּם לָךְ יֵשׁ מִזְמוֹר,
כְּשֶׁמּוֹתוֹ שֶׁל הַיּוֹם מְפֻסְפָּס בֶּעָנָן
צוֹבֵעַ שָׂדוֹת בְּוָרֹד וּבְאוֹר.
יַתּוּשִׁים מַשְׁמִיעִים זִמְזוּמַם הָאָבֵל
עֲרָבוֹת נִשָּׂאוֹת בִּתְנוּעָה עֲדִינָה
אוֹ צוֹנְחוֹת, אִם מַשָּׁב לֹא מַגִּיעַ.
לְיַד הַיוּבַל גְּדִי פּוֹעֶה כְּקוֹבֵל
הַצְּרָצַר מְזַמֵּר לוֹ בְּקוֹל נְגִינָה
כְּשֶׁאָדֹם הֶחָזֶה מְשַׁרְקֵק בַּגִּנָּה,
וּקְבֻצַּת סְנוּנִיּוֹת מְצַיְּצוֹת בָּרָקִיעַ.

השיר חתם למעשה את חייו כמשורר: קיטס לא יכול היה עוד להרשות לעצמו באותה עת סגנון חיים משוחרר מעולה של פרנסה, ונאלץ לעבוד למחייתו ולהרוויח כסף. לא היה לו עוד פנאי, נפשי ומעשי, להקדיש את עצמו לכתיבת שירים. כשנה אחרי שהשיר התפרסם הוא הלך לעולמו ממחלת השחפת, בשעה ששהה באיטליה. רופאיו ציוו עליו להתרחק ממזג האוויר האנגלי. במחלה נדבק כנראה מאחד מאחיו, שבו טיפל במסירות.

בשיר האניש קיטס את הסתיו. באנגלית אין כמובן למילה הזאת מגדר, סתיו הוא it"". למרות זאת בחר קיטס לפנות אל הסתיו כאל דמות נשית. העונה היא ידידתו הקרובה של השמש, גרם שמים שעובר גם הוא האנשה ומתואר כמי שהולך ומתבגר לקראת סוף הקיץ. עונת הסתיו והשמש חורשים מזימות משותפות: מבשילים את הפֵּרוֹת, מתפיחים וגודשים אותם בכל טוב ומבטיחים את לבלובם העתידי של הפרחים שישובו ויפרחו. עונת הסתיו מתוארת כמי שמתהלכת בתוך הנופים האנגליים המצוירים למעננו במילים: עצים שגזעיהם עטויים באזוב, בשל הלחות הרבה השוררת באנגליה, פלגים ונהרות שגולשים בין גבעות, עדרי צאן ויובלי מים.

קיטס מתאר את מעורבותה של עונת הסתיו בתהליכיו של הטבע. היא אמורה לקצור, אבל כמו האיכרים המותשים לקראת החורף, רואים גם אותה נחה על התלמים שבשדות, כמו שיכורה מכל הניחוחות האופפים אותה, נפרדת מהימים האחרונים שבהם אפשר עדיין להתהלך בחוץ בחופשיות. התיאורים בשיר חושניים מאוד –  התמלאות הפרי, הדבורים המבוסמות מרוב חמימות נעימה, מתיקות הדבש, העסיס הנוטף, הצלילים השונים –  פעייה, ציוץ, זמזום.

בבית האחרון של השיר מתעוררת תחושה של אבל. האם חש קיטס במותו הקרב ובא? האם הצער שעליו כתב מבטא את פרידתו לא רק מחמימות הקיץ אלא גם מהחיים עצמם? נימת דבריו מתריסה: הוא מסרב לחשוב על יופיו של האביב, ובהשאלה – על יופיים של הנעורים. אמנם היה צעיר מאוד במותו, רק בן עשרים שש (תוחלת החיים של גברים באנגליה באותה תקופה הייתה בסביבות גיל חמישים), אבל הוא כותב על התבגרות וקִרבה אל הסוף, מתאר את החסד והמזמור שיש בסתיו, ובעצם – בהתבגרות, גם אם שירתה מלווה בתוגת פעייתו של טלה קובל ושל יתושים שנשמעים כאילו הם מקוננים.

ג'והן קיטס נמנה עם זרם המשוררים הרומנטיקנים. הוא מת בשנת 1821. רק אחרי מותו זכה בהכרה ובתהילה.

קיטס למד רפואה, אבל הצורך שלו לכתוב התנגש עם חיי המעשה, ואחרי שסיים את חוק לימודיו והוסמך לעסוק במקצועו, הודיע שהוא מתעתד להיות משורר, לא רופא. את זמנו החל להקדיש יותר לכתיבה. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור כשהיה בן עשרים ואחת. הספר לא זכה להצלחה ולא עורר עניין מיוחד בקרב מבקרי הספרות. עד כדי כך שהמוציא לאור של ספרו הביע אי שביעות רצון ואפילו מבוכה. קיטס עבר למוציא לאור, שהעניק לו תמיכה ואהדה.

על חודשי חייו האחרונים העיד שהם בעצם מעין "קיום שלאחר המוות". את אהובתו האחת והיחידה לא נשא לאישה: לא רק בריאותו המידרדרת, גם שאיפותיו האמנותיות, מנעו ממנו לנהוג כאחד האדם. אולי חש שחייו יהיו קצרים ושמוטל עליו להזדרז, להספיק להביע ולהנציח את כל היופי שידע.

ode to spring

סיפורו של שיר x net

מה מעניין את האמנים האמתיים?

השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את "האמנים האמתיים"? כבר רמזתי – לא האובייקט ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות, ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם, אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).

הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.


מתוך הספר בד בבד, בין ציורים לאנשים (עם עובד): מכתב שכתב מרווין לוונטל

עלית זקצר, "סופת חול": יופיו המכאיב והשאלות הנוקבות שמעורר הסרט, שזכה אמש בפרס אופיר.

מבט אחד נוקב חותם את הסרט "סופת חול", והוא, בעיני, לבו: שתי אחיות מביטות זו בזו, בלי אומר ודברים. הצעירה מציצה אל חדר הכלולות של אחותה הבוגרת, שזה עתה נישאה, צופה במתרחש, מצותתת, ולפתע מגיבה למתרחש, וחושפת את נוכחותה בחלון.

ברגע הראשון קשה לזהות את האחות הבכורה. היא דומה להחריד לכלה אחרת שראינו בתחילת הסרט: שתיהן מאופרות כל כך עד שהן נראות כמו בובת חרסינה, אולי בעצם דומות יותר למסכה. לא רק העיניים והפה צבועים, הפנים עצמן משוחות בשכבות של צבע בהיר. כך מן הסתם  נראה האידיאל הנשי בעיני הציבור שבפניו הכלה מיועדת להופיע: חיוורת כמו סיד. מולבנת. שיערן של הכלות עשוי ומתנוסס על ראשיהן כמגדל מפואר, מקושט בעשרות סיכות לבנות שהן מתקשות להסיר בתום הערב, כשהטקס מסתיים ומתחילים החיים האמיתיים.

למעשה זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה ששיערן יראה בפומבי. למחרת בבוקר ישובו כיסויי הראש והפנים, תחזור השמלה הרחבה המסתירה את הגוף, וכנשים נשואות הן יהיו נתונות למרותו של הגבר שיכול לגרש אותן בהבל פה, לאלצן לעזוב את ביתן ואת ילדיהן, אם כך מתחשק לו.

עלילתו של הסרט "סופת חול" מתרחשת בקרב הפזורה הבדואית שחיה בדרום הארץ. גיבורות הסרט הן הנשים הנושאות בעול חיי היומיום. בתנאים מחפירים הן מנהלות את משק הבית, גרות בפחונים, תלויות בפעילותו של גנרטור המספק להן חשמל כדי שיוכלו להשתמש במכונת כביסה או לאכסן את האוכל במקרר. הן קשות יום, ולא רק בשל התנאים הפיזיים: גורלן תלוי ברצונו הטוב, או הרע, של הגבר. הבעל. הוא יכול, למשל, לשאת אישה נוספת על פניהן. ו"האישה הראשונה" נאלצת לקבל את החדשה בסבר פנים יפות, לארגן לקראתה לא רק את חגיגת הכלולות, אלא אפילו את הבית שבו תגור עם הבעל המשותף. אחרת היא, הראשונה, עלולה לאבד הכול.

צייתנות כפויה. השלמה עם הגורל. סבל מצמית ובלתי פוסק. חוסר אונים: על כל אלה מספר לנו הסרט. וגם על מאמציה של אישה אחת, ג'לילה (רובא בלל־עספור), להתמרד, להגן על בתה, לפרוץ את הגבולות, להשתמש בכלים היחידים העומדים לרשותה – והם כושלים – נשיותה, זיכרון הקרבה שהייתה פעם בינה לבין הגבר.

האם, שואל הסרט, כולם, נשים וגברים כאחת, שבויים באותן מסורות שמאלצות אותם לנהוג בכפייה ובחוסר התחשבות? גיבור הסרט מוצג כעריץ חלש. יש בו לכאורה רגישות והבנה למצוקתה של ג'לילה, האישה הראשונה שהוא מביא אליה את כלתו הצעירה. למחרת בבוקר כשהוא רואה אותה מסדרת ומנקה את שיירי הנשף נדמה שהוא מבין לצערה וכביכול מושיט לה יד. אבל עזרתו קצרה וסמלית. הוא ממשיך משם לירח דבש עם הצעירה שנשא, וג'לילה נשארת עם הלכלוך, עם ערמות הכביסה האינסופיות, עם האבק המאיים להטביע אותה ואת בנותיה, עם רצפות הבטון, הגנרטור ששבק חיים והמקרר הקטן שכל האוכל שאוכסן בו התקלקל. אין לה מושיע. אין מי שיושיט לה יד באמת.

אבל מצוקתה העמוקה ביותר היא דאגתה לליילה (למיס עמאר), בתה הבכורה, שעליה היא מתאמצת להגן. הבת מנסה לפרוץ את גבולות המסורת והאימא שמתנגדת למעשיה נראית בהתחלה כמי שמייצגת את הכפייה החברתית, אבל בהמשך מסתבר לנו שהיא דווקא מבינה ללב בתה ואוהבת אותה באמת. ועם זאת אנו נוכחים ביחד אתה עד כמה אין בכוחה להושיע, עד כמה היא מוגבלת, על אף רצונה לאפשר לבתה חיים אחרים.

והגבר? הוא מוצג, כאמור, כמי שגם הוא נתון לכפייה החברתית: הוא נאלץ כביכול לכפות על אשתו ועל בתו את ההתנהגות הרצויה והצפויה מאישה בדואית. הוא מציג את עצמו כקורבן של השיטה. אבל, כפי שבתו אומרת לו בשלב מאוחר מאוד, כשהכול בעצם אבוד, "תמיד יש אפשרות לבחור".

התקווה היחידה שמתעוררת בצופה קשורה באחותה של ליילה , נערה כבת שתים עשרה, או קצת יותר, כלומר – היא נמצאת עדיין על קו התפר בין ילדות לנעורים. בתחילת הסרט נוזפת בה אמה על כך שלא לבשה שמלה. הנערה מתעלמת מאמה, מפטירה רק: "אבא מרשה לי", וממהרת לרוץ אל האוהל שבו מסובים הגברים. עדיין מותר לה להיות שם, גלוית ראש, פרועת שיער, נועזת, נמרצת, עדיין לבושה במכנסיים.

האם יצליחו לרסן גם אותה? האם גם גורלה נחרץ, האם גם היא תיאלץ להיכנע לנורמות, להיות בת טובה שאינה עושה להוריה בושות, שמקריבה למענם את חייה?

המבט שבו הסרט מסתיים, שתי האחיות המביטות זו בזו, האחת אבודה, מחופשת לבובת חרסינה, עתידה נחרץ, לעולם לא תחיה את החיים שביקשה לעצמה, האחרת עדיין צעירה, עדיין מצויה ברגע שלפני הכורח להיכנע, רומז לנו שאולי יש בכל זאת תקווה. אולי הנערה הצעירה תלמד לקח מהגורל של אמה ושל אחותה. אולי היא, בניגוד להן, תצליח להשתחרר ולנווט את חייה בצורה שונה.

בינתיים אנו, הצופים, מתמודדים עם יופיו המכאיב של הסרט, ועם השאלות הנוקבות שהוא מעורר.

נודע כי חברת נטפליס תפיץ את הסרט.

מאיה ערד, "מאחורי ההר": השאלות שהוא מעורר

כל ספר חדש של מאיה ערד הוא חגיגה לקוראיה הנאמנים, וכך גם מאחורי ההר שראה אור בימים אלה. כמו בספר קודם שלה, אמן הסיפור הקצר, מגישה לנו כאן ערד רומן ארס פואטי, שמעיד על עצמו ועל תכניו: חוקר ספרות מוזמן לסדרת הרצאות על ספרות בלשית, והרומן עצמו מדגים בכישרון רב את הסוגיות שהמרצה מספר עליהן תוך כדי כך שהוא מתייחס לספרי בלשים ידועים וידועים פחות, בעיקר אל אלה שכתבה אמנית הבלש האולטימטיבית, אגתה כריסטי.

כדרכה של ערד, הכתיבה משובחת. העלילה משכנעת, חוטיה נשזרים היטב והדמויות משכנעות. מרתק לראות איך היא מיטיבה ליישם את העקרונות שהיא מציגה בפנינו מפיו של המרצה. הקורא חש שזכה במבצע, אחד פלוס אחד: גם תחקיר מלומד ומנומק על ספרות בלשית, וגם ספר מותח כיאות, ומושך מאוד לקריאה.

מאיה ערד כתבה בשיתוף עם בעלה, רויאל נץ, את הספר מקום הטעם: מסה מרתקת העוסקת בז'אנר ספרותי אחר: שירים, פזמונים, ודקלומים מחורזים.

יכולתה לשלב בין תיאוריה לפרקטיקה, כלומר, לצאת מהעולם האקדמי – ערד לימדה באוניברסיטת הארוורד וכיום בסטנפורד – אל עולם הבדיון, לברוא את המציאות החלופית שמאפשרת הפרוזה, היא נכס לקוראיה.

ערך נוסף שיש לחלק מספריה (למשל שבע מידות רעות וחשד לשיטיון) הוא במבט שהיא מעניקה לקורא הישראלי שחי בישראל אל המציאות האחרת, החלופית של ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, ליתר דיוק – בארצות הברית. ערד, כזכור, חיה שם כבר שנים רבות ביחד עם בעלה, פרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בהקשר לכך התעוררה לאחרונה סוגיה בעניין פרס ספיר. בעבר גם סופרים ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, כמו מאיה ערד וראובן נמדר, מי שזכה בפרס לפני שנתיים, יכלו לזכות בפרס. ערד אף הייתה מועמדת שלוש פעמים, על שלושה מספריה. לאחרונה שונו הכללים, ונקבע שרק תושבי ישראל רשאים להציג מועמדות. מאיה ערד היא בלי ספק סופרת ישראלית, אבל לא תמיד מקומית. חלק מספריה נטועים בהוויה הישראלית, ואחרים, כמו הרומן שלפנינו, מתרחשים בארצות הברית.

לקוראת שחיה בישראל מוזר ומעניין לקרוא על ההווי הזה – ולתהות על השאלות המתעוררות: איך הישראלים הללו משתלבים שם, בנופים, במנהגים, אפילו בחגים המקומיים? מה הם חשים, בהיותם ישראלים כל כך, ויחד עם זאת קשורים יותר ויותר אל התרבות שאימצו לעצמם? מה הם יודעים על מה שנדרש, מה שנהוג, מה שמתרחש סביבם? איך קורה כשהם מאמצים את "חג ההודיה" ובאיזו דרך הוא נהפך לחג ממשי מבחינתם? מתי הם לומדים לצאת לסקי או ל"קרוס קאנטרי" מושלג וכיצד ומדוע לקנות שרשרות-שלג למכוניתם? עד כמה הם מעורים באמת בארץ החדשה שאימצו לעצמם? האם הם מבינים עד הסוף את כל הקודים החברתיים? מה הופך אותם מתושבים זרים למקומיים? האם זה בכלל קורה? מה מרגישים אנשים שתלשו את עצמם מהארץ שבה נולדו ונטעו את עצמם בארץ אחרת, האם באמת נקלטו שם? האם הם מרגישים שייכים? מה מהישראליות שלהם נשאר כחלק כל כך מהותי מהם, עד שאינם יכולים להשילו מעליהם, לא משנה כמה זמן יחיו באמריקה? מה המאמצים הנדרשים מהם כדי להשתייך? ומה בעצם הסיבות לכך שישראלים "גולים" לארצות הברית?

ערד עונה על חלק מהשאלות הללו, ואת האחרות היא מציגה בפנינו. נראה כי לפעמים אין צורך בכל התשובות. לפעמים די בתהיות כדי לעורר את המחשבה, ואם ספר בלשי מצליח לא רק למתוח את הקוראים אלא גם לעורר בהם תהיות, דיינו.

 

 

כרמלה רובין, "בד בבד, בין ציורים לאנשים": לאהוב את ראובן רובין

השבוע נחת על שולחני ספר שהוא חגיגה: בד בבד, בין ציורים לאנשים (בהוצאת עם עובד)  שכתבה כרמלה רובין, אשת בנו של הצייר, ואוצרת מוזיאון בית ראובן.

עשרים ושמונה רפרודוקציות יש בספר, ולצדן קטעי עיתונים ישנים, מכתבים, צילומי הזמנות – כל מה שמתעד את עברם של הציורים המוצגים ברובם במוזיאון בית ראובן. לצד כל רפרודוקציה מופיע סיפור העוסק באותה תמונה, לרוב מה עלה בגורלה, איך אותרה, מי מצויר בה, כיצד נרכשה או נתרמה למוזיאון.

הסיפורים רבים, מגוונים ומרתקים. הם שופכים אור לא רק על אמנותו של הצייר, אלא גם על ההיסטוריה שבה חי ופעל. הנה למשל סיפור הדיוקן של סטלה, ציור משנת 1920: רובין צייר את בתם של בעלי הדירה שבה שכר חדר בצ'רנוביץ', אולי כחלק משכר הדירה שחב להם. שנה אחרי כן הפליג רובין לאמריקה, והציור נשאר אצל בני המשפחה שנאלצו בשלב מסוים, בימי מלחמת העולם השנייה, לנטוש את ביתם שברומניה. הם הפקידו את חפצי הערך שלהם, כולל התמונה שצייר ראובן רובין, בידי העוזרת הפולנייה. זאת שמרה עליהם במשך שנים, וכדי לגונן עליהם נהגה להכניס אותם לארגז מצעים מתחת למיטה שעליה ישנה. לימים חזרה אותה אישה לפולין, והמשיכה לשמור על הרכוש שנמסר לה למשמרת. רק כעבור כשלושים שנה מתום המלחמה, בראשית שנות השבעים, הגיע אליה בן משפחה וקיבל ממנה לידיו את תכולתו של ארגז המצעים. "כך שרדו הציורים את ימי המלחמה כמעט בלי פגע, ואחרי יובל שנים שבו לידי בעליהם". דיוקנה של הילדה נכלל בתערוכה "מקום וחלום" שאצרה כרמלה רובין, שם הוצג על קיר הכניסה, אם כי הצבעוניות שלו שונה מאוד מזאת של הציורים שאותם צייר ראובן מאוחר יותר, באורה המסנוור של ארץ ישראל.

%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a7%d7%9f-%d7%a1%d7%98%d7%9c%d7%94

הסיפור המרגש הזה הוא רק אחד מרבים. לא אחת התגלו ציורים של רובין במקומות לא צפויים, למשל – בכתב עת של אדריכלים אמריקנים התגלה הציור "נוף גלילי, 1927" שאיש לא ידע על קיומו. אחרי מאמצים הצליחו לאתר את הבעלים של הציור, אישה שסיפרה כי "הנוף היפהפה הזה היה בן בית במשפחתנו מרבית חיי."

%d7%a0%d7%95%d7%a3-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99

במקרים רבים הצליחה כרמלה רובין לשכנע את בעליהם של ציורים לתרום או להוריש אותם למוזיאון, אך היו כאלה שלא היו מוכנים להיפרד מהתמונות האהובות עליהם.

התמונות מספרות, כאמור, לא רק על ראובן רובין ועל חייו, אלא גם על המקומות והמשמעויות שאליהם הגיב ביצירתו. למשל, בציור "שקמים עתיקות" מ-1929 אנו מקבלים מושג כיצד נראו השקמים מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, המוכרים כל כך לכולנו. כדבריה של המחברת: "כשחולפים היום ליד אותם עצים, הכלואים בתוך אי תנועה צר, נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב, קשה לדמיין מה ראה ראובן לנגד עיניו כשצייר אותם. עצי השקמה האלה נראים בציור כחורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו'נוטעים' את החורשה בתוך המציאות."

%d7%a9%d7%a7%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

כרמלה רובין מיטיבה לתאר את מה שהיא רואה בתמונות, ותגובותיה מרתקות ומעשירות. כך למשל פרשנותה לציור "סדר ראשון בירושלים" משנת 1950-1949 מעניינת ביותר. הציור מתכתב עם "הסעודה האחרונה". רובין מסבה את תשומת לבנו לכך שהדמויות המסובות אל השולחן מייצגות פסיפס של מוצאים אתניים המאפיינים את תושביה החדשים של ארץ ישראל וגם לכך שאין קשר עין בין הדמויות, למרות קרבתן הפיזית, "נדמה כי כל אחד מהם שקוע בעולמו". רק הפלמ"חניק החסון "נושא עיניו אל הרב כממתין למוצא פיו", והיא מעלה את ההשערה שהצייר ביקש להראות כי "הציונות המעשית – הלוחם מייצגה – שואבת את עוצמתה ואת לכידותה מן המורשת היהודית, המגולמת בדמותו של הרב השקוע בטקס".

%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

באחד מדפיו הראשונים של הספר, מיד אחרי הרפרודוקציה הראשונה – זאת של "סופי הבוכרית" משנת 1925, מביאה המחברת ככתבו וכלשונו מכתב מרתק שכתב אדם בשם מרווין לוונטל למי שקנה את התמונה של סופי, אבל התאכזב כשקיבל אותה. במכתב, שהוא למעשה מסה קצרה המנסה לענות על השאלה מהי אמנות וכיצד אנחנו אמורים להיענות לה, מנסה מרווין לשכנע את אד שהתמונה שקנה ראויה. לקראת סיומה של המסה הוא כותב: "אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות".

אד קיבל את דבריו של מרווין, וברבות הימים התאהב בתמונה של סופי הבוכרית שאפילו מנעה את גירושיו, שכן גם הוא וגם רעייתו סירבו להיפרד ממנה "ולא נותר להם אלא להישאר ביחד".

אין ספק שלכרמלה רובין לא חסרה הרגישות הנדרשת לאהבת האמנות והיא מעניקה לנו אותה בנדיבות בספר המשמח שכתבה.

 

ויליאם שייקספיר, סונט 94, "אלה שבכוחם להזיק ובוחרים להימנע"

כְּאוֹתָם בְּנֵי אָדָם  שֶׁכֹּחָם לְהַכְאִיב, אַךְ בּוֹלְמִים,
שֶׁיָּפְיָם הַמַּזְמִין מְאוּפָּק וְאֵינוֹ מִתְמַסֵּר,
בְּעוֹדָם מַטְרִיפִים – נוֹתָרִים בְּעַצְמָם אֲטוּמִים,
הֵם כְּמוֹ סֶלַע צוֹנֵן, שֶׁפִּתּוּי אוֹתוֹ לֹא מְעוֹרֵר.
אֶת חַסְדֵי הַשָּׁמַיִם מֻצְדָּק שֶׁרַק אֵלֶּה יִרְשׁוּ,
הַלֹּא הֵם מְשַׁמְּשִׁים לְעָשְׁרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע מָגֵן.
אֲדֹוֹנֵי הַשְׁלִיטָה ­– עַל פְּנֵיהֶם הֵם פּוֹקְדִים כָּל רִסוּן,
הַזּוּלַת לַהֲדַר גְּדֻלָּתָם – רַק נָתִין שֶׁנּוֹתֵן.
נִיחֹוֹחַ שֶׁל פֶּרַח שֶׁל קַיִץ לַקַּיִץ נָעִים,
גַּם אִם לְעַצְמוֹ אֵין הוּא אֶלָּא רַק חַי וְנוֹבֵל,
אֲבָל כְּשֶׁהַפֶּרַח פִּתְאוֹם מִזְדַּהֵם מִבִּפְנִים,
אֲפִלּוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל סְתָם עֵשֶׂב הוֹלֵךְ וְגּוֹבֵר.
כִּי כָּל מַה שֶׁמָּתוֹק עוֹד יַחְמִיץ אִם יִנְהַג בְּרִשְׁעוּת
וּמַצְחִין הַשּׁוֹשָׁן הַנִּרְקָב מִכָּל עֵשֶׂב פָּשֹׁוּט.

לעברית: עופרה עופר אורן ©


 

אֵלֶּה שֶׁבְּכֹחָם לְהַזִּיק וּבוֹחֲרִים לְהִמָּנַע
וְאֵינָם עֹשִׂים אֶת הַצָּפוּי,
הַמְּנִיעִים אֲחֵרִים וּכְאֶבֶן אֵיתָנָה
עוֹמְדִים, קָרִים, לֹא נֶעֱנִים לְפִתּוּי,
אוֹתָם חוֹנְנִים הַשָּׁמַיִם בְּחַסְדֵיהֶם,
וְהֵם אוֹצְרִים אֶת עֹשֶׁר הַטֶּבַע בִּדְמוּתָם;
הֵם הָאֲדוֹנִים וְהַבְּעָלִים שֶׁל פְּנֵיהֶם
וַאֲחֵרִים אֵינָם אֵלָא שַׁמָּשֵׁי מַעֲלָתָם.
פֶּרַח שֶׁל קַיִץ לַקַּיִץ מָתוֹק
אַף שֶׁהוּא חַי וּמֵת לְבַד
אַךְ כְּשֶׁפּוֹשֶׁה בּוֹ נֶגַע עָמֹק,
הַשָּׁפָל שֶׁבַּעֲשָׂבִים יוֹתֵר מְכֻבָּד.
הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר מַחְמִיץ בְּשֶׁל מַעֲשָׂיו;
עֵשֶׂב שׁוֹטֶה רֵיחוֹ טוֹב מִשֶּׁל וֶרֶד נִרְקָב.

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן

sonnet-94

"אגורות", סרטו של בדראן בדראן: האם ישפיע על המציאות?

הרוחות סערו באנגליה ב-1837, כשהספר אוליבר טוויסט ראה אור לראשונה כסדרה של פרקים בשבועון שכותבו, צ'רלס דיקנס, ערך באותה עת. תיאור עוניים של הילדים מחוסרי הבית, דמותו של פייגין, שאוסף אותם ברחובות, מתאכזר אליהם ושולח אותם לקבץ נדבות, זעזעו את הקוראים. משנתו החברתית של הסופר לא נעלמה מעיניהם: דיקנס מתח בספרו ביקורת על התפישה שרווחה אז, כאילו העניים אשמים במצבם. מי שביקש באותם ימים סיוע ממשלתי נאלץ להתגורר בבתים מיוחדים, שהחיים בהם היו קשים וגרועים ממוות. אכן, מרבית העניים בחרו משום כך לחיות − למעשה למות – ברחוב.

אלק גינס בסרט "אליבר טוויסט" משנת 1948, מגלם את דמותו של פייגין

כמו לשאר ספריו של דיקנס, שעסקו במעמדות הנמוכים, בעניים ובאומללים, בילדים המנוצלים והרעבים, בייאוש ובחוסר התוחלת המוחלט של חייהם, גם לרומן אוליבר טוויסט היה תפקיד חברתי חשוב, ויש הסוברים כי השפיע על דעת הקהל עד כדי כך שהביא לרפורמות חברתיות.

האם יש טעם לקוות שלסרט התיעודי "אגורות" תהיה השפעה דומה?

ביום חורף סוער נקש על חלון מכוניתו של במאי הסרט, בדראן בדראן שעמד ברמזור בצומת דרכים בוואדי ערה, ילד כבן שמונה. הילד הושיט יד והתחנן בערבית, "תעזור לי". בדראן לא הסתפק בנדבה שאותה משלשלים לכף היד הקטנה כל מי שלבם נכמר. הוא לא העלים את מבטו, כמו שעושים אחרים, ולא מיהר לסגור את החלון אחרי שנידב כמה אגורות לילד רטוב מגשם. בדראן הכניס את הילד למכוניתו ודיבר אתו. תחילה הילד סירב המבוהל לשתף פעולה ולא הסכים למסור פרטים על עצמו. לאט לאט רכש בדראן את אמונו, והילד סיפר לו על עצמו ועל בני משפחתו.

המאם בן 8 סופר את הכסף שהרוויח בצומת

זה קרה לפני חמש עשרה שנה. מאז נרתם בדראן, בעל תעודת הוראה בקולנוע ותקשורת, מטעם סמינר הקיבוצים ותואר ראשון במנהל עסקים מטעם המכללה למנהל, ליצירת סרט תיעודי על התופעה שעמד עליה באותו מפגש ראשון בצומת: מפעילים מישראל מבריחים ילדים קטנים מכפרים ומחנות פליטים בשטחים ומביאים אותם לצמתים בשטח ישראל, כדי שיקבצו נדבות. המפעילים משגיחים עליהם כביכול, מגנים עליהם מפני כנופיות אחרות ומפני שודדים, ובעיקר מוודאים שלא יתרשלו ב"עבודה", ואף מסיעים אותם ממקום למקום, לפי תנועת המכוניות. אותם מפעילים, כך נודע לבדראן, משאירים אצלם כמעט תשעים אחוז מהכנסות הילדים ורק השאר נשאר לילד ולמשפחתו.

במאי הסרט התמקד ביחיא, הילד שאותו פגש בצומת, ובאחיו הקטן האמם, שגם אותו ניסתה המשפחה לשלוח "לעבוד" בישראל. יחיא עשה תמיד כל מה שנדרש ממנו והשתדל לפרנס את המשפחה. האמם, לעומתו, סירב. זמן מה עמד בצמתים וביקש נדבות, כנדרש ממנו, אבל במהלך הצילומים התמרד, התעקש לחיות חיים של ילד – רץ אל מגרש משחקים סמוך לצומת כדי להתנדנד, ואחרי כן פשוט ברח. רק בבוקר מצאו אותו, העבירו אותו למחסום ומשם הוחזר הביתה. וכשמזכירים "בית" יש להבין על מה מדובר. היכן מתגוררים שני הילדים האלה עם תשעת האחים שלהם, ההורים, ובני משפחה נוספים שאינם מוצגים בסרט. מדובר בשלד לא גמור של בית שאין בו כלום למעט קירות לא מטויחים. המקום שורץ עכברים. אין בו מים זורמים ולא חשמל. אין שירותי סנטיציה, אין ריהוט. העוני עמוק כל כך, עד שהילדים מתחננים לנעליים חדשות, שהאב מתקשה לקנות אותן. האם מקוננת על מר גורלם, פיה כמעט נטול שיניים. מבטה הנואש כשהיא נפרדת מילדיה הרכים שיוצאים "לעבודה" מלמד על עומק המצוקה שהיא חשה. על חייה הקשים מנשוא.

המאם בעבודה נוקש על חלונות רכבים בצמתים ומבקש כסף

באחת הסצנות המזעזעות, והן רבות, מצליח אביהם של השניים לצאת דרך המחסום, לאחר שיחיא מודיע לו שאחיו נעלם. האב מגיע בשעת לילה מאוחרת כדי לחפש את הילד. יחיא לוקח אותו למקום שבו הם נוהגים לשהות בלילות, שכן אחרי שהצליחו לחמוק לתוך ישראל הם אינם ממהרים לשוב הביתה. וזה בינתיים מקום הלינה שלהם: מתחת לגשר סואן, על מזרונים מאולתרים ושמיכות, מתחממים לצד מדורה שהם מדליקים. שני ילדים בני ארבע עשרה ושמונה. הגדול "עובד" בצמתים כבר שש שנים. אבל הוא כבר מבוגר מדי: לבם של הנדבנים נכמר רק כשהם רואים ילד רך בשנים עד מאוד, פושט יד, רטוב מגשם או מזיעה, מלוכלך, מושפל, אומלל שבאומללים. אי אפשר שלא להתכווץ למראהו של ילד קטן כל כך שמסתובב מסתובב בין המכוניות, אי אפשר שלא לחוש בעתה שמא יידרס בעוד רגע, באין לידו מבוגר שישגיח עליו וידאג לשלומו. ילדים מופקרים שאביהם מתעניין – כאן אתם ישנים? ואף אחד לא לוקח לכם את הדברים? הדעת פשוט אינה מסוגלת לשאת רמות כאלה של עוול, הזנחה ואי צדק.

בתום ההקרנה ישבו הבמאי, המפיק והעורכת על הבמה באולם הסינמטק והשיבו על שאלות. בדראן, שסיפר על כל הפסטיבלים והסינמטקים שבהם הוקרן הסרט בעבר, והיכן מתכננים עדיין להציגו – גם בבתי ספר, שם, לדבריו, מגיבים אליו התלמידים בעוצמה רגשית − השיב על אחת השאלות ואמר כי כוונתו אינה להאשים אף אחד. לא את אביו של הילד − שלאורך הסרט כמעט אינו נראה כמי שמנסה בכלל לפרנס את המשפחה − לא את ישראל ולא את הרשות הפלסטינית. כוונתו רק לתאר את המצב, ולקוות שיועיל בכך שיעזור לשנות את המציאות.

פאנל שנערך בסינמטק. מימין מפיק הסרט, יועד עירון, לצדו הבמאי והיוצר, בדראן בדראן, ולידו עורכת הסרט והתסריטאית, ענת צום אילון ולצדה מנחת הפאנל, אופירה זילברשטיין.

האם יוכל הסרט הזה להשפיע, כמו שעשו ספריו של דיקנס? האם יש כיום לבבות שמסוגלים להרגיש, ולהניע את מי שיש להם כוח לשנות? האם יחוס מישהו על הילדים הקבצנים הללו וידאג לכך שיהיה להם עתיד?

 

 

דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב

גבר בשם לוי, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ' שמה. היא בת שש. ההרוג הוא אביה, וכל היציבות שבחייה נעלמה עם מותו. אמנם באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר: "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן  / וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. / כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, /  מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב", אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין ללבה. למשל – כשהייתה רק בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון אתה סיפרה שלמעשה הכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה. עד כדי כך שיותר משישים שנה אחרי כן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה – עד גיל שש, והודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה. רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה – שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה שידעה את האמת הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת?

"באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים. אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת השש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד. שלושה חודשים אחרי מותו של לוי עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת. נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה.

בקיבוץ לא התערתה. חשה שם מנודה. כשהייתה בת שלוש עשרה נשלחה לחיפה, וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר שהופיע בספרה השני, חורף קשה. שמו של השיר "זיכרונות חמים":

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,
וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.
בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,
וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,
תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה
נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.
לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה
עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.
תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת
שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה
עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.
הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.
לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב
שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,
וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,
וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין ללבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ, מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום ידם האוהבת של הורים. שניהם נעדרו. האב מת, לאם לא היה זמן לטפל במשפחה כי – כך העיד אחיה של רביקוביץ' – נאלצה לעבוד בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר, היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

דליה רביקוביץ' לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם, תיארה כסבל מתמשך. פעמיים נישאה, אבל קשרי הנישואים הללו לא שרדו. כשנולד בנה וגדל מעט, לא הצליחה להחזיק בו, על אף אהבתה ומסירותה העמוקה, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר". כשמלאו חמש שנים למותה כתב עליה בנה, עידו קליר, באהבה רבה.

כשהייתה דליה רביקוביץ' בת 69 נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, אם כי נהגה להכריז כי מאז שנולד בנה, למרות הדחף הקיים בה, ברור לה שלא תעשה זאת, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן".

בעקבות הנתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב."

סיפורו של שיר x net

שייקספיר, "המלט": להניף ראי אל מול הטבע

המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.

המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.


מערכה שלישית, תמונה 2 לעברית: דורי פרנס


to hold, as 'twere, the mirror up to nature
Hamlet Act III, Scene 2

פוטו פרג': סרט תיעודי מרגש

"אתה לא מתאר לעצמך כמה חשוב לי שאתה קורא לי דוד," אומר איש כסוף שיער לצעיר שיושב לידו מול השקיעה ומפציר בו לצלם אותה. שנים רבות לא נפגשו. שנים רבות לא זכו לנהוג זה בזה כבני משפחה קרובים.

הסצנה חייבת להיות מבוימת. הלא מישהו עומד לצדם של השניים הללו ומצלם אותם מהזווית הנכונה. ועם זאת ברור לגמרי שהיא אמיתית וכנה, ודומה שהמילים הנאמרות לא תוכננו ולא נערכו עליהן חזרות: זהו רגע מכמיר לב שבו הזאב הבודד, דודו של קובי יוצר הסרט הדוקומנטרי "פוטו פרג'" חושף את עומק הכאב שהוא חש בעקבות השבר שחל במשפחתו. אולי כבר לא ציפה ולא קיווה שאחד האחיינים יפנה אליו, יבקש את קרבתו, ינסה להבין אותו.

הדוד, פרג' פרי, נולד בעירק אחרי חמש אחיות. פירוש שמו, כך הוא מסביר – גואל. אחרי כל הבנות, שלידתן שם נחשבה אסון להורים בגלל הנדוניה שכל בת הייתה צריכה להביא אתה כשנישאה, הגיע סוף סוף הבן שקיבל על עצמו את התפקיד: מי שיציל את המשפחה. כשהיה בן תשע התחיל לעבוד כשוליה של צלם, ואחרי שכל המשפחה עלתה ארצה –  בעקבותיו נולדו עוד ארבעה אחים –  הוא היה הרוח החיה בחנות הצילום שהקים, תחילה בפתח תקוה ואחרי כן בתל אביב. שמו הפרטי, פרג', נהפך למותג: אימפריית צילום שיזם, ניהל והנהיג, אחרי השנים הראשונות שבהן חיה המשפחה במעברה.

עד שחל הקרע, וכבר יותר משלושים שנה שיש נתק בינו לבין שאר האחים והאחיות. המשפחה התפרקה.

קובי, בנו של אחד האחים, מנסה לשמש גשר. רוצה להבין מה בעצם קרה. הוא נושא את עיניו אל הדוד הנערץ. מאפשר לו לדבר ולהסביר מדוע הוא כועס כל כך על אחיו. ומאפשר לאחים ולאחיות להציג את עמדתם. להסביר מה הם מרגישים.

מה יותר טבעי למשפחה הזאת, שכל חייה הנציחה בצילום את עצמה ואת האחרים, מאשר לשתף פעולה עם הבן והאחיין שמשתמש במצלמה כדי לדבר אתם ועליהם. הם מתיישבים מולו ומדברים. בתום הדיבורים, הדודות, שתפקידן המסורתי בעסק המשפחתי היה לרטש, מתיישבות עם הצילומים ועושות את מה שלמדו מהאח האובד, ומרטשות אותם. גם פרג' פרי עצמו, מוכן לשבת מול האחיין, ולפני שהוא מדבר אינו חוסך ממנו את מומחיותו המקצועית ובאחת הסצנות המרגשות ביותר בסרט מייעץ לו באיזו עדשה להשתמש, ואיך להציב את התאורה.

את הסיבה האמיתית לנתק רב השנים קשה להבין. הוא עמוק יותר מהעלבון הנחשף, מהטינות הנושנות, מהאכזבות ההדדיות. אין ספק שכל הצדדים צברו משקעים של מרירות שאולי כבר מאוחר מדי לסלקם.

כמו תמיד כשמדובר בסרטים דוקומנטריים אי אפשר לשכוח את התפקיד הפעיל שיש למצלמה בסיפור: היא אינה רק מתעדת מהלכים, אלא גם מייצרת אותם, ודאי כשמדובר במשפחה של צלמים.

אחת האחיות מתייחסת לכך: תוהה למה יגרום הסרט שהאחיין מצלם, מה תהיה השפעתו.

האם הצליח לשנות דברים? התשובה לכך נמצאת כמובן מחוץ לפריים המוצג בפנינו. אי אפשר לא לתהות מה אמרו כל המשתתפים כשראו איך הם נראים דרך עיניו של הבן והאחיין, איך הם מצטיירים כשהם מסבירים את רגשותיהם. האם ייתכן שהסרט עצמו פתח איזה דיאלוג של פיוס? האם התיעוד שינה את המציאות?

אתה בוכה וזה טוב, אומר פרי פרג' לאחיינו, ויש לך מזל שאתה יכול לעשות את זה. כי הרבה יותר כואב כשבוכים רק בלב.

שוב אפשר להיווכח שהייסורים העמוקים ביותר, הדרמות האכזריות שנולדות מתוך הקרבה העמוקה ביותר, מתרחשות בתוך המשפחה. אחים שחדלים להיות בני משפחה. אחיינים שכמהים למה שהיה ואיננו עוד. דודים שאיבדו את הקשרים הכי יקרים להם. צער שאין לו מרפא.

את כל אלה מביא בפנינו הסרט המרגש הזה.

אלנה פרנטה, הספר הרביעי (בלי ספוילרים) בסדרה הנאפוליטנית: על מי היא מגנה ולמה היא מקווה?

זהו. הסתיימה הקריאה. יש להיפרד מאלנה ומלִילָה. מהרומן המונומנטלי, יותר מאלף עמודים אורכו, ומהמציאות החלופית שהוא מעניק. כמה צר על מי שאינו קורא איטלקית, או שפה אחרת שאליה הספר תורגם במלואו, ולכן נאלץ לחכות עכשיו עד שיופיעו התרגומים לעברית של הכרך השלישי והרביעי.

הספר השלם, המחולק לארבעה, הוא תופעה שקשה לעמוד על מלוא משמעותה ומורכבותה. מעין נס ספרותי יוצא דופן וחד פעמי. כל כולו סיפור בתוך סיפור,  מעלה לפעמים על הדעת מה שקורה כשמציבים מראה מול מראה עד שנוצרות אינספור השתקפויות, ולפעמים − בובת מטריושקה רוסית שמפתיעה בכל פעם שהיא חושפת את הבובה הנוספת, הטמונה בקודמתה.

הספר הזה, הסדרה הנאפוליטנית, מקיף חיים שלמים של שתי נשים, של בני המשפחות שלהן, הורים, אחים ואחיות, צאצאים, בני זוג, מחותנים, גיסים וגיסות, וגם שכנים ובני המשפחות שלהם. אחת הגיבורות העיקריות בספר היא העיר נאפולי ובעיקר שכונה מסוימת. בספר הרביעי אנו זוכים לקרוא על ההיסטוריה הרחוקה יותר של העיר, על העבר של המבנים שבה, על הדמויות שאכלסו אותה ופעלו בה. גם ההיסטוריה האיטלקית, הקרובה והרחוקה − פאשיזם, קומוניזם, סוציאליזם, סמים, מאפייה, ואפילו רעידת האדמה שהתרחשה בנאפולי בשנות השמונים − אינה משמשת רק רקע, יש לה תפקיד פעיל במתרחש. עמדות פוליטיות מניעות את האנשים החיים בין הדפים ומשפיעות על חייהן ועל גורלן. אנו עוקבים אחרי הדמויות, מילדותן עד בגרותן, עדים להתנהגות שלהן החל מהזמן שהיו תלמידים בבית ספר ועד לסיום הקריירה שלהם, על כל התהפוכות שהן עוברות, ועל ההשפעות ההדדיות שלהן. חיים שלמים, על כל הרבדים שלהם, לכודים בארבעת ספרי הסדרה הנאפוליטנית.

הספר מרבה לעסוק בבני אדם וביחסים ביניהם. הוא מביא בפנינו את כל קשת הרגשות האנושיים, שכמו בחיים אינן יציבות וקבועות, אלא נעות ומתחלפות, משתנות בלי הרף, מתעתעות ומבלבלות, וכל הזמן מפתיעות.

מתרחשים בספר תהליכים שאפשר לנסות ולהבין אותם רק בסיומו. הרבה קצוות נפגשים בדיעבד ומקבלים משמעות, וכמו בחיים יש גם חוטים שנשארים פרומים, בלי הבטחות שווא, בלי פתרונות קסומים.

כמה מהתהפוכות מעוררות פלצות ותדהמה. שום דבר אינו מובן מאליו או צפוי. הקורא מיטלטל כמו על נחשולי ענק שנושאים אותו לכל עבר, ועם זאת אי אפשר שלא לסמוך על הסופרת שתיקח אותנו אל הסוף, המתחבר אל ההתחלה בחוטים של פלא.

מרתק תיאור צמיחתה של הסופרת, החל בילדות, האופן שבו הכשירה את עצמה לייעודה, התחלת הקריירה שלה ככותבת, ההצלחות והכישלונות, הצורך שלה בהכרה, העלבונות והפחדים. לא רק את עולמה הרגשי המורכב אנו מכירים מקרוב, אלא גם את הדרך שעברה כדי להיעשות סופרת מצליחה. שוב ושוב מתעוררת התחושה שאלנה פרנטה כותבת באמת על עצמה. ולא סתם, אלא כותבת על הספר שאותו היא כותבת, כמו יודעת מראש מה תחוש, מה יקרה, מה צפוי, מה המשמעות של דבריה. היא כותבת ספר על נאפולי ועל סופרת שכותבת ספר על נאפולי. היא כותבת ספר על הצלחתה של סופרת שכותבת על הצלחתה. ושוב אי אפשר שלא לתהות: האם היא כותבת על עצמה?

אין ספק שהמסתורין האופפים את זהותה מוסיף נדבכים של סקרנות ועניין. האם היא מסרבת להזדהות כי הסיפור אמיתי על כל פרטיו? על אותה חברה, לִילָה? על עצמה? על ילדיהן? על בני הזוג? האם היא מגינה באלמוניותה על אחרים, או על עצמה? על חייה או על סודות של אהוביה? האם הפירוט מעורר ההשתאות של כל פרט בחייהן של הדמויות מעיד על זיכרון מופלא? או על כושר המצאה יוצא דופן?

ואולי בכל זאת אינה אלא גבר, כנראה מישהו שחווה את תהליך ההפיכה לסופר מוכר, אם כי לא את ההתנסויות הנשיות כל כך המובאות בפנינו? ואולי אף גבר לא היה מסוגל לתאר אותן בדייקנות כזאת?

כמובן שהיחסים בין אלנה ולילה הם מרכזו של הספר. עוצמתן של האהבה והקנאה, הקרבה והריחוק, התמיכה האינסופית והכאב שהן מסבות זו לזו. "האחת בהירה, האחרת כהה, האחת רגועה, האחרת חרדה, האחת חביבה, האחרת מרושעת, שני הפכים מאוחדים." (תרגמתי מהגרסה האנגלית). שוב ושוב נאלצת אלנה להשוות את עצמה לחברתה. למדוד את כוחה על פי לילה. לבדוק לאן יכלה להגיע חברתה אלמלא החיים שהועידו לה להינשא מוקדם מדי, ולוותר על הלימודים החיוניים כל כך, על פי הספר, כי רק הם מאפשרים את היציאה מהשכונה וממגבלותיה אל העולם ואפשרויותיו. כמו שג'ויס נס על נפשו מדבלין, כך גם הדוברת, אלנה גרקו, חייבת להתרחק מהשכונה כדי לצמוח. אבל בניגוד לג'ויס, השכונה מושכת אותה בחזרה. כדי שתספר עליה, כדי שהעולם, ובעצם גם היא עצמה, ידע מה משמעותה של העיר, מה היא מעוללת ומה היא מחוללת.

בערוב ימיה חוששת הסופרת אלנה גרקו כי אלפי הדפים שכתבה יישכחו, בסופו של דבר. אמנם זכתה ליהנות מהצלחתה בעודה בחיים, אבל היא מאמינה שגדולתה מוגבלת. שבעוד מאות שנים לא יקראו עוד את ספריה. שגורלה אינו טוב מזה של אחת הנשים בשכונה שמתה, עלובה ונשכחת, באיזה גן ציבורי. האם אלה חששותיה של הסופרת אלנה פרנטה? האם הם מוצדקים? נראה שאלה מחשבות של סופרת חשובה, שכבר עסוקה בספקות הנוגעים בנצחיות של יצירתה. אי אפשר כמובן להשיב על שאלתה ולהבטיח לה שגדולתה תוכר גם בעוד מאות שנים. עם זאת, בהווה היא ברורה ושרירה וקיימת.


The Story of the Lost Child
Translated from the Italian by Ann Goldstein

 

ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן": מדוע האנגלים אומללים

אנטיגואה שאני הכרתי, אנטיגואה שגדלתי בה, היא לא אנטיגואה שאתה, התייר, תראה עכשיו. אנטיגואה ההיא לא קיימת יותר. אנטיגואה ההיא לא קיימת גם מהסיבה הרגילה – חלוף הזמן, וגם מפני שאנשים רעי הלב ששלטו בה בעבר, האנגלים, לא שולטים בה יותר (אבל האנגלים הפכו בימינו לחבורה מעוררת רחמים, הם בקושי יודעים מה לעשות עם עצמם עכשיו, כשאין להם יותר רבע מאוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ שיקוד וישתחווה להם. נראה שהם לא מבינים שהעסק הזה של האימפריה היה כולו עוול ושעליהם, לכל הפחות, ללבוש שק אפר לאות חרטה על העוול שעשו, על מעלליהם הבלתי הפיכים, כי שום אסון טבע שאפשר להעלות על הדעת לא יוכל להשתוות לנזק שהם גרמו. אולי היה כבר עדיף מוות ממשי. ככה שכל הדיבור הזה על האימפריה – מה השתבש פה, מה השתבש שם – תמיד מוציא אותי מדעתי. כי אני יכולה להגיד להם מה השתבש: הם לא היו צריכים לעזוב את ביתם. את אנגליה היקרה שלהם, שאותה הם אהבו כל כך. המקום שהם נאלצו לעזוב אבל לא היו מסוגלים לשכוח. וכך, כל מקום שהם הגיעו אליו הם הפכו לאנגליה;  כל מי שהם פגשו הם הפכו לאנגלי. אבל שום מקום לעולם לא יוכל באמת להיות אנגליה, ומי שלא נראה בדיוק כמוהם לעולם לא יוכל להיות אנגלי, אז אתה יכול לדמיין לעצמך את החורבן של האנשים ושל האדמה שנבע מזה. האנגלים שונאים זה את זה ושונאים את אנגליה. והסיבה שעכשיו הם אומללים כל כך היא שאין להם מקום אחר ללכת אליו ומישהו אחר להרגיש שהם טובים ממנו). אבל תרשה לי להציג בפניך את אנטיגואה שאני הכרתי.

אלנה פרנטה: הספר השלישי (בלי ספוילרים) בסדרה הנאפוליטנית: מדוע הוא מסקרן כל כך

הדחיפות והלהיטות המתעוררות בתום קריאת הספר השני ברביעייה הנפוליטנית של אלנה פרנטה אינן שוככות בתום הקריאה של החלק השלישי. כי מסתבר שרביעיית הרומנים הללו הן בעצם ספר אחד עצום בגודלו. הספר השלישי, באנגלית, נפרס על פני 418 עמודים (ככל הידוע לי המתרגם אלון אלטרס שקוע בימים אלה בתרגומו לעברית), והרביעי ארוך עוד יותר: 474 עמודים. ביחד עם שני הכרכים הראשונים מדובר בנפח קריאה (וכתיבה!) אדיר. מדהים להיווכח עד כמה הספרים האלה סוחפים, עד שכמעט אי אפשר להניחם מהיד, או לוותר על האפשרות להמשיך במסע הקריאה ברצף.

הספר השלישי, הנקרא באנגלית Those Who Leave and Those Who Stay  − בעברית אולי "הנותרים והעוזבים", מבהיר כמה עניינים. ככל שהקריאה מתקדמת הולכת ומתערערת הוודאות כאילו אלנה פרנטה תיעדה ברביעייה הזאת את חייה, ושמדובר כאן למעשה באוטוביוגרפיה. אכן, יש בלי ספק קווי דמיון רבים בין הכותבת לדמות הראשית בספר, אלנה גרקו (אפילו השם הפרטי הבדוי – הן של הסופרת והן של הדמות – זהה), ואמנם הספר הראשון מתאר, בין היתר, את תהליך היווצרותה של סופרת, השני את תחילת דרכה עד לפרסום ספרה הראשון והשלישי את מה שקורה לה אחרי הצלחתו (ויש בו לא מעט ארס-פואטיקה מרתקת, שמעניקה הצצה אל האופן שבו פרוזה נכתבת), ואמנם מתבקש ומפתה לזהות את הכותבת עם בת דמותה, אבל נראה כי המשימה שהסופרת לקחה על עצמה חורגת בהרבה מתיעוד עצמי, ותיעוד הקשר רב השנים שלה עם לילה, חברתה מילדות. (ואגב כך, במהלך הקריאה של הכרך השלישי התעוררו בי ספקות אם לא מדובר בסופר, גבר. אכן, בין האפשרויות הרבות שאותם מונים המנחשים השונים עולים גם שמות של סופרים מוכרים, יותר ופחות).

בתום הקריאה של שלושה מתוך ארבעת הספרים נראה כי הם מבקשים לתעד תקופה בחייה של איטליה, את הלכי הרוח ששררו בה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, את השפעת ההתנגשויות בין קומוניסטים ופשיסטים על חייהם של תושביה, את העוצמה שהייתה לראשים של ארגוני פשע, את משמעותם של המעמדות בחברה האיטלקית. הספרים הללו בוחנים סוגיות כמו – מה היו סיכוייהם של איטלקים שנולדו עניים לשפר את חייהם באמצעות חינוך והשכלה, האם זוכים לכולם להזדמנות שווה, האם די בכישרון שאִתו אדם נולד כדי לאפשר לו להצליח, לא משנה היכן נולד, וכמובן, ובראש ובראשונה, בוחנים הספרים הללו את עומק הקשר בין שתי הדמויות הראשיות, אלנה ולילה. האם תיתכן אהבה עמוקה, אמיתית ומשמעותית בין שתי נשים? האם היא יכולה להישאר יציבה לאורך עשרות שנים? מה כוחה, והאם הנדיבות והדאגה, ההזדהות והחמלה, חזקות יותר מהקנאה?

ובכלל, בודקים הספרים הללו את משמעותה של יציבות. האם יש לה בכלל סיכוי להתקיים. אחד המרכיבים הבולטים ביותר ברומן הנפוליטני הזה  − למעשה אפשר להתייחס לכל אחד מארבעת הרומנים כאל פרק רב מידות המרכיב אותו – הן התהפוכות המתרחשות בלי הרף. בכל פעם שנדמה כאילו נוצרת יציבות כלשהי, מסתבר שהיא בעצם זמנית. העשירים מתרוששים. העניים מתעשרים. מצבים שנראים סופניים מסתברים כהפיכים. סודות נחשפים בלי הרף, לפעמים מפתיעים ולפעמים מדהימים, מבוי סתום נפתח בלי שום קושי ודרך סלולה מתגלה כדרך חתחתים. הדמויות אינן יודעות אף פעם מה צפוי להן ולאן יובילו אותן החלטותיהן. מה שנראה בלתי אפשרי נהפך לפשוט, הישגים מתגלים ככישלונות וטעויות מסתברות כהחלטות מוצלחות.

האם לא כך מתנהלים חיינו? הפוגות קצרות של יציבות מדומה, שמתוכן פורצים בלי הרף שינויים? לרגעים נדמה כאילו אלנה פרנטה נוקטת בטכניקה הערמומית אך היעילה של הסדרות הידועות לשמצה של אופרות סבון: כל פרק מסתיים בשאלה נוקבת, בשינוי מדהים, בהפתעה בלתי מובנת ומסקרנת מאוד: אז מי בכל זאת האבא של התינוק שנולד? ומניין צץ פתאום האהוב מהעבר הרחוק שנעלם ולא נראה במשך שנים ארוכות? ומה, ייתכן שהמאהב הלוהט ההוא בעצם מסתיר את זהותו המינית האמיתית? עוד ועוד שאלות כאלה מתעוררות, נענות, ומפנות את מקומן לתהיות חדשות, מסקרנות לא פחות. אלה מופיעות בעיקר בסופו של כל "פרק", כלומר – בסופו של כל ספר, שלא לציין את השאלה המרכזית, המופיעה ממש בעמודים הראשונים של הספר הראשון: היעלמותה של לילה והתהייה מה בעצם קרה לה, היכן היא, ומה הביא להחלטתה להסתלק מהבית, לקחת את כל חפציה האישיים ואפילו להעלים את עצמה מכל התצלומים שלה.

למרבה השמחה, ובתקווה לגלות את התשובות לכל השאלה, המסע יתחיל בעוד זמן קצר מחדש, הפעם אל החלק הרביעי והאחרון. איזו הרפתקה!

Those Who Leave and Those Who Stay
Translated from the Italian by Ann Goldstein


החברה הגאונה
שם המשפחה החדש