שייקספיר, "הסופה": כמה מקסים המין האנושי

מירנדה:
הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי!
הו עולם חדש מופלא
שבני-אדם כאלה בו!

פרוספרו:
לךְ הוא חדש.


מערכה 5 תמונה 1  לעברית: דורי פרנס

רוג'ר קלייר: "הפשיטה על השמש": האם הייתה הצדקה לתקיפת הכור העיראקי?

"מה קרה, אתה הולך להפציץ את הכור בעיראק?" שאלה אורה כץ את בעלה, חגי, בזעם. אורה תכננה מפגש משפחתי בסוף השבוע, וניסיונותיו של חגי בעלה לחמוק מהמפגש בגלל איזו פעילות חשובה שאינו יכול לספר מהי נראו לאורה כמו תואנה לא מוצלחת.

לא היה לה מושג שבמקרה קלעה בול. חגי כץ, אחד משמונת טייסי ה-F16 הישראלים שטסו ביוני 1981 עד עיראק והשמידו את הכור האטומי שטרם החל לפעול (אילן רמון הצעיר נמנה עמם), לא חשף באוזני אשתו את הסוד הכמוס.

הספר "Raid on the Sun" (הפשיטה על השמש), שלפני אחת עשרה שנה ראה אור באנגלית (אך לא תורגם לעברית), משחזר את הסיבות והמהלכים שהובילו לתקיפה. הסופר, רוג'ר קלייר, נשען בכתיבה בעיקר על מקורות גלויים – ספרים ומאמרים שמשחזרים פרקים בהתרחשויות, למשל – את קורות חייו של סאדאם חוסיין, את נקודת המבט של טכנאי צרפתי שנכח לא הרחק ממקום התקיפה, כמו גם את זוויות הראייה השונות של מי שהיו באותם ימים מפקד חיל האוויר הישראלי והרמטכ"ל. כמו כן ראיין קלייר את הטייסים ושמע מפיהם קוריוזים שונים, כמו זה המתואר לעיל.

אף על פי שסופו של הסיפור מוכר היטב וידוע מראש, קלייר מצליח לייצר מתח, כאילו הכול מתרחש לראשונה ממש לעיני הקורא, שמלווה את התהליך מסמר השיער, החל בהחלטתו של סאדאם חוסיין להקים את הכור, ועד לחגיגות הניצחון החשאיות שנערכו במטה חיל האוויר הישראלי לאחר שהכור הושמד.

אין ספק שנקודת המבט של כותב הספר אוהדת מאוד את ישראל, ואפילו, יש לומר, מלאה בהערצה גלויה למנהיגיה, לגנרלים שלה, ובעיקר לטייסים. גם כשקלייר חושף כשלים מהותיים, הוא עושה זאת באהדה כלפי הצד הישראלי. כך למשל הוא מספר כיצד מנחם בגין, ראש הממשלה שהורה על התקיפה, חשף בטעות את מה שהיה אמור להיות סוד כמוס ביותר: פרטים על הכור האטומי הישראלי בדימונה. יומיים אחרי ההתקפה הישראלית דיבר בגין על הכור שנהרס, וסיפר על כך שעמוק מתחת לפני הקרקע ייצרה עיראק פצצות אטום − תיאור שגוי לחלוטין, שלמרבה הפלצות של ראשי אמ"ן והמוסד, תיאר למעשה את מה שמתרחש במעמקי הכור הישראלי!

חלק גדול מהסיפורים שכיום, עשר שנים אחרי שסאדאם חוסיין הוצא להורג, אפשר לראות בהם "קוריוזים", נוגעים במעשיו של העריץ שהפיל את חיתתו בעיקר על בני עמו, אבל לא רק עליהם. על פי גרסתו של רוג'ר קלייר, סאדאם חוסיין חשק בכור אטומי בלהיטות של ילד שתובע לעצמו ממתק. ופחות או יותר באותה מידה של נחיצות. עיראק, כך הוא כותב, לא הייתה זקוקה כלל לכור למטרות אנרגיה, בשל מאגרי הנפט העצומים שלה. אבל סאדאם חוסיין רצה כור, מהרגע שבו הבין שיש אחד כזה לישראל. תחילה קנה מהרוסים כור מיושן. במשך זמן מה שימש הכור למטרה אחת: בכל יום הגיע מצרפת מטוס שהביא את האוכל של סאדאם חוסיין. אבל לפני שהגישו לו את הארוחה, בדקו אותה במתקן הגרעיני ששימש רק לאותה מטרה. כשהתעורר הצורך לתחזק את הכור, לנקות אותו, סירבו הרוסים לעשות זאת, בטענה שהעסקה לא כללה גם טיפול ושירות. לפיכך העמידו העיראקים פועלים שפשוט קרצפו את פנימו של הכור, ובכך יצרו בתוכו סדקים קטנים. ומששבו והפעילו אותו נוכחו שהוא דולף…

סאדאם חוסיין החליט לקנות כור אחר, מהצרפתים. כדי לשכנע אותם למכור לו, הוא הציע להם כמה הצעות שלא יכלו לסרב להן: חוזים שמנים שהבטיחו לצרפתים סכומי עתק. כך למשל קנה מהם סאדאם חוסיין מאה אלף מכוניות פיז'ו ורנו. ז'ק שיראק, נשיא צרפת באותה עת, לא עמד בפיתוי.

ב-1975, אחרי שחתם על החוזה עם צרפת, הגיע סאדאם חוסיין לביקור. הוא התהלך כמו פשה שיצא מתוך סיפורי אלף לילה ולילה, מלווה בפמליה של שומרי ראש חשופי חזה ודייגים שצלו על אש גלויה דגים שהביאו אתם מעיראק. "טעים," הפטירו ראש הממשלה והשרים, שטעמו בידיים את הדגים השמנוניים שהוגשו להם על רצועות של נייר כסף. "בשלב הזה הם היו מסכימים בלי ספק לאכול גם צמיגי מכוניות צלויים," מעיר המחבר בלעג, המכוון אל תאוות הבצע של הצרפתים. שוויו של הכור היה 150 מיליון דולר. סאדאם חוסיין קנה אותה בסכום כסף כפול.

אחד מתיאורי העריצות והטירוף של סאדאם חוסיין מעלה על הדעת את התמונה האחרונה שלו, הזכורה לרעה, ביום שבו נתפס מסתתר בארצו באיזו מחילה. רוג'ר קלייר מספר כיצד בשל שיגעון הרדיפה שלקה בו, אילץ העריץ את כל מי שהתקרב אליו לעבור בדיקה גופנית מקיפה. אחד משומרי ראשו בדק אפילו את לועו של כל מבקר, בעזרת פנס כיס.

סאדאם חוסיין עובר בדיקה בפה

בקוריוז אחר מתאר המחבר איך נבנה המבנה הסמוך לכור האטומי. לסאדאם חוסיין היה הכול, הוא מסביר – משאבים כמעט אינסופיים של כסף, ועוצמה מצמיתה. מה שלא היה לו די הצורך היה – זמן. הדרך אצה לו. הוא רצה את הכור כאן  ועכשיו. וכך כשהמהנדסים שלו הסבירו לו שפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש להקמת המבנה הוא לפחות שלושה חודשים, פסק העריץ "יש לכם ארבעים וחמישה יום", ואז כלא אותם במקום שבו אמור היה המבנה לקום. וכך, בזמן שיא, ובאמצעים שלא יאמנו, יצקו את המבנה כולו, תוך שהם נעזרים בפיגומים מתוחכמים, ולבסוף יצרו גם את מגרש החניה, בכך שכרו בור ענקי ומילאו אותו בבטון בשווי של מאות אלפי דולרים. לא הייתה לסאדאם חוסיין שום בעיה לממן את הטירוף הזה.

כשם שאצה לחוסיין הדרך, כך גם ההנהגה הישראלית חשה שהזמן הוא לה לרועץ. שחייבים להספיק להרוס את הכור, לפני שיהיה פעיל ויסכן את קיומה של ישראל. קוצר הזמן נבע גם מהחשש שהפצצת כור פעיל תעורר תגובת שרשרת גרעינית שתגרום למאות אלפי הרוגים. כדי לבחון מה תהיה השפעת ההפצצה נשלחו שני מדענים ישראלים לארה"ב, כדי לבדוק, כביכול, מה עלולות להיות התוצאות של תקיפה אפשרית של הכור בדימונה. לא כל האמריקנים הלכו שולל, ובתזכיר שכתבו ציינו כי "לא ברור אם הישראלים מתכוונים באמת להגן על הכור שלהם, או לתקוף כור של אחרים."

על אף תחושת הדחיפות, היו בישראל מי שהתנגדו לפעולה. שר הביטחון, עזר ויצמן, התנגד לה נחרצות, עד כדי כך שהתפטר מתפקידו. לפני שהתקיפה יצאה לדרך היא נדחתה כמה פעמים ופעם אחת ממש נבלמה כשהטייסים כבר ישבו במטוסיהם, כי הידיעה על מה שצפוי לקרות הגיעה אל ראש האופוזיציה, שמעון פרס, ששלח לבגין מברק התנגדות. בגין היה משוכנע שעזר ויצמן היה המדליף.

הספר מרתק, אמנם, אבל רצוף בטעויות שעינו של כל קורא ישראלי אינה יכולה להחמיץ. כך למשל "גבעת התחמושת" מתועתקת לאנגלית כך: "Givat Hatakh Moshem" כלומר משהו כמו "גיבת התח מושם"; תרגום המילה המילה axe  מתועתקת גְרָזֶן במקום גַּרְזֶן; בניגוד למה שכתוב בספר, כולנו יודעים שפירוש המילה "אבוק" בערבית איננו "חרא"; שבסיומו המוצלח של מבצע יגידו "ברוך השם" ולא "ברך השם"; שבסיס חיל האוויר בתל נוף אינו ממוקם בצפון המדינה, "ליד הגליל"; שלסגן שר הביטחון קראו מרדכי ציפורי ולא מרדכי ציטורי ואת אריאל שרון כינו אריק ולא "ארי". לא ברור מהי הדת הדרוזית-נוצרית שמזכיר המחבר, או מתי מוטה גור היה יושב ראש מפלגת העבודה. קשה גם להאמין שמכונאי המטוסים שאיחל הצלחה לאחד הטייסים ממש לפני שזה המריא פנה אליו במילים האלה: "אדוני, אני לא יודע לאן פניך מועדות, אבל שיהיה בהצלחה."  "אדוני"?  (Sir, באנגלית?) הייתכן? סיפור חביב, אבל לא סביר. כל הטעויות הללו מערערות במידה מסוימת את תחושת הביטחון של הקורא בחלקים שבהם אינו בקיא. יש לקוות שאינן  מעידות על שאר תוכנו.

מבצע ההפצצה בעיראק היה בלי ספק מפגן מרשים מאוד של תעוזה, יכולת מבצעית ואומץ לב. על פי ההערכות של מתכנניו היה ברור ששניים מהמטוסים לא ישובו בשלום. למרות זאת הטייסים נאבקו על הזכות להשתתף בו.

למחרת שובם של המטוסים לבסיסם התברר שהמאמץ שנדרש מכלי הטיס היה עצום עד כדי כך, שאף אחד מהם לא היה תקין. תיאור עבודתם של מכונאי המטוסים שהכינו אותם לטיסה וטיפלו בהם בשובם מעורר מחשבות על תחקיר "המקור" בערוץ 10.

המקור אמא אחת מול חיל האוויר

"המקור" עסקה ברשלנות בתחזוקה של מטוסי חיל האוויר, ובתאונות הרות האסון שהרשלנות הזאת כבר גרמה. לפיכך אי אפשר שלא לתהות אם גם היום היו מצליחים מטוסי חיל האוויר למלא בהצלחה משימה מורכבת ומסובכת כל כך.

אבל את השאלה המשמעותית ביותר שמעורר הספר הזה ניסח היטב אחד ממתנגדיו של המבצע, ראש אמ"ן דאז, יהושע שגיא באוזני השרים שהתכנסו כדי להחליט אם לאשר את המבצע. בגין הודיע להם שהוא דורש הסכמה של כולם!

כך אמר יהושע שגיא לשרים: "הפחד מפני שואה שנייה אינו מצדיק נקיטת כל צעד שישראל מעלה בדעתה." עמדתו לא התקבלה.

 

טאהא מוחמד עלי, וה"נקמה" שלו

רוכל בשוק בנצרת יושב בחנותו הקטנה, שבה הוא מוכר זה עשרים שנה מזכרות לצליינים. הוא בן ארבעים. כשהתיירים פוקדים את החנות, הוא מתפנה אליהם ומשרת אותם. כשהחנות ריקה ממבקרים, הוא רכון מעל ניירות. כותב שירים. בבית הספר למד אמנם רק ארבע שנים, אבל הוא משלים את השכלתו בכוחות עצמו.  מרבה לקרוא. בתוך עשרים שנה יפרסם את שיריו, שיתורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, ויפרסם אותם בעשרות כתבי עת בעולם. ב-2005, יזכה בפרס "טבע" בפסטיבל השירה במטולה, שם, בגיל שבעים וארבע, יעלה לאטו אל הבמה, ירכיב את משקפיו. ויקרא משיריו: " לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, / כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,/ וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים", יאמר, ויוסיף ויסביר שלדעתו "אמנות צריכה לשמח אנשים". על הסכסוך בין יהודים לערבים יאמר: "אני מקווה שהשלום יגיע ונוכל לשמוע יותר ויותר שירים של שני העמים, אני מקווה – ואני יודע שזה חלום – שיום יגיע והמשוררים, הציירים והמוסיקאים ינהלו את המדינה. נתן זך ומחמוד דרוויש יהיו השליטים; הם ודאי יתווכחו ביניהם, אבל זה בטח יהיה על ענייני דקדוק".

טאהא מוחמד עלי נולד ב-1931 בכפר ספוּ‏רִיֶ‏ה שבגליל. במלחמת העצמאות, הוא היה אז בן שבע-עשרה, ברח עם משפחתו ללבנון. את האדמות החקלאיות של הכפר קיבלו לידיהם קיבוץ הסוללים ומושב ציפורי. טאהא ובני משפחתו חזרו כעבור שנה, אבל נאלצו להשתקע  בנצרת, במרחק של כשישה קילומטרים מהמקום שבו שכנו בעבר בתיהם. הקרב לכיבוש ספוּ‏רִיֶ‏ה לא היה קל. כוחות צה"ל נתקלו בהתנגדות עזה, עד שמטוס של חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכפר, ורק אז, בעקבות הבהלה, נמלטו מרבית תושביו. מאוחר יותר גורשו ממנו כמאה זקנים שנשארו בבתיהם.

במקום שבו גרו עד 1948 כ-5,000 תושבים בכ-1,200 מבנים, משתרע כיום גן לאומי, מיוער בחלקו. יש בו מבנים עתיקים מהתקופה הביזנטית והרומאית, כולל בית כנסת עתיק מהמאה ה-5, ובו רצפת פסיפס יפהפייה, שרידי יישוב יהודי מימי בית שני ומצודה רומית ששימשה כבית ספר של ילדי ספוּ‏רִיֶ‏ה. כיום מוצגים במצודה ממצאי החפירות הארכיאולוגיות באזור. לא הרחק משם מצויים גם שרידי בית הקברות המוסלמי של היישוב.

שלוש שנים אחרי שפרצה מלחמת העצמאות ביקשו תושבי הכפר רשות לשוב לבתיהם. מושל הגליל הוציא צו לפיו מדובר בשטח סגור. בקשתם נדחתה  גם בבית המשפט העליון.

המילה "נקמה", כותרתו של השיר שכתב בן הכפר, טאהא מוחמד עלי, מבהילה. גם השורות הראשונות של השיר מאיימות. אבל חייבים לקרוא אותו עד סופו, כדי להבינו:

 נקמה

לִפְעָמִים

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי
וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ
מָצָאתִי נְקָמָה.

אֲבָל…
אִם יִתְגַּלֶּה לִי
בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב
שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי
אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא
שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ
עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר
אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה
מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –
אוֹ אָז
לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

זֹאת וְעוֹד…
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים
שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי
כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא
לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת
לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים
בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…
לֹא אוֹסִיף
לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה
וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה.

מערבית: אנטון שמאס

המשך הקריאה מבהיר עד כמה לא אלים הוא, הדובר, שאינו מסוגל להתענג אפילו ממחשבות על נקמה. הוא אינו יודע לעשות דה-הומניזציה של אויבו, להתעלם מההקשר המשפחתי, החברי, של אותו אויב. איך יזמין לדו-קרב ויסכן את חייו של מי שמותו עלול להסב כל כך הרבה צער לאוהביו, אחיו, אשתו, שכניו. הדובר אינו מסוגל להעלות בדעתו שיכאיב אפילו למכרים רחוקים שיש לאויבו, אלה שרק מתעניינים בו מרחוק, אלה שרק נוהגים בו בנימוס, מברכים אותו לשלום כשהם נפגשים. אם כך, אולי יוכל לאויב ערירי, שאין לו ילדים? אבל מה יהא על הוריו? ואם אין איש בחייו, לא ידידים, לא ילדים, לא בת זוג, לא הורים, לא אחים, אם אין איש שיתאבל על מותו? גם באדם כזה לא יוכל הדובר לפגוע. כי איך יוכל להוסיף צער לאדם כה סובל?

השיר שלפנינו הוא ההפך הגמור מהציווי "הבא להורגך – השכם להורגו". כל כולו פיוס ואהבת אדם. כל כולו יכולת לחוש את כאביו של הזולת, גם אם הוא אויב, ולהסתייג לגמרי מפני האפשרות שיגרום להם, או יוסיף עליהם.

לא, אומר טאהא מוחמד עלי. אין ביכולתי לנקום. אפילו לא במי שרצח את אבי והרס את ביתי. לכל היותר אהיה מסוגל להתעלם ממנו, אך לא אוכל בשום פנים ואופן להשיב לו כגמולו.

שירו של טאהא מוחמד עלי זוהר באור יקרות באזור שבו שכיחים כל כך מושגים כמו "נקמת דם" ו"פעולות תגמול" למיניהן.

אסף הראל

אסף הראל, בתוכנית "לילה טוב", במונולוג מצליף: "כמה ערבים נצטרך להרוג לפני שיבינו שאלימות היא לא הפתרון".

טאהא מוחמד עלי חי בנצרת, עם אשתו וילדיו, עד יום מותו ב-2011.

סיפורו של שיר x net

פדרו אלמדובר, "חולייטה": במה הוא מזכיר את "אותלו" של שייקספיר

"I am not what I am"  אומר יאגו בשלבים הראשונים של המחזה "אותלו", בעברית: "איני מי שאני", כלומר − כך הוא מגלה בסוד לקהל, בטכניקה אופיינית לשייקספיר − הוא רק מעמיד פנים של ידיד מסור, נאמן ואכפתי. למעשה, הוא אחד ה"רעים" במחזה. אילו דוּבּר במערבון משנות הארבעים או החמישים, היו חובשים לראשו כובע שחור, כדי שנדע להבחין בינו לבין "הטובים", שמגבעותיהם היו, כמובן לבנות. למרבה האירוניה, "אותלו" עוסק כמובן באיש שחור ותמים שאיש לבן ורע מסית אותו, מלהיט את יצריו ואת קנאתו, למעשה מטריף את דעתו וגורם לו לרצוח את דסדמונה, אשתו האהובה וחסרת הישע. אכן, יאגו אינו סתם רע, אלא הוא דמות הרע האולטימטיבי: במעשיו הוא הורס את האהבה העזה שצמחה לנגד עינינו ומביא לסופה המר. השאלה מדוע בעצם הוא מפעיל את כל הרוע הזה נשארת פתוחה. אין לו מניע אישי של ממש, כפי שהוא מגלה לקהל. סתם הרסנות לשמה.

בסרטו החדש של אלמדובר, "חולייטה", המבוסס על שלושה סיפורים של אליס מונרו, אנו פוגשים את מקבילתו הנשית של יאגו. אישה שבהבל פיה, בכמה משפטים טבולים בארס, תהרוס את חייהם של שלושה אנשים שלפחות כמה מהם נראה שהיא דווקא אוהבת. מה המניע שלה? מדוע היא מזיקה כל כך? האם מתוך קנאה, או סתם כך, בשל רשעות עצומה ומהותית של אישיותה? האם כשאמרה את מה שאמרה ידעה, תכננה או קיוותה שתהיה להם השפעה כה הרת גורל וארוכת טווח? כמו ב"אותלו" אין לשאלה הזאת תשובה, ובעצם אולי אין בה צורך. די בכך שהסרט מצייר בפנינו רוע צרוף, שמסתווה כאדיבות ואפילו, לרגעים קצרים, כחום אנושי.

כשצופים בסרט "חולייטה" אי אפשר שלא לחשוב על סוגיה שעלתה בימים האחרונים לכותרות, אם כי הקשר רופף: התאבדותה של אסתי וינשטיין, בין היתר מכיוון שהרחיקו אותה משש מתוך שבע בנותיה. לפי התיאורים הבנות סירבו להיות אתה בקשר, חרף מאמציה, נסו מפניה, כינו אותה רוח רפאים.

ב"חולייטה" נפרש לעינינו כאבה של אם שבתה החליטה מסיבות שהאם אינה יודעת אותן להתרחק ממנה לצמיתות. רק כשהאמת מתגלה, כשהאם מבינה מה בעצם קרה, מה מסתתר מאחורי הניתוק, מי גרם לו וכיצד, יש סיכוי להתקרבות מחודשת. אמנם את העלילה מניעים גם צירופי מקרים, אבל במארג הכללי והסופי נראה שאינם סתמיים אלא שהם מוצדקים ונובעים ממעשיהן ואישיותן של הדמויות.

הקצב האטי של הסרט ויופיו הצורני משווים קסם מיוחד לשאלות שהוא מעורר: האם תמיד אפשר להצדיק את הרגש המייסר והמכלה, תחושת האשמה המתעוררת בלבם של אנשים? מה קורה כשבני משפחה מסתירים זה מפני זה אמיתות שאילו נחשפו אולי לא היו מתפתחות לנגע ממאיר? והשאלה העזה ביותר: האם לאהבה יש כוח רב יותר מאשר לשנאה, והאם הטוב יכול לגבור על הרוע, אפילו אם זה קורה אחרי תלאות וייסורים?

ב"אותלו" אין סיכוי ל"סוף טוב". בדבריו האחרונים של האיש, אחרי שרצח את דסדמונה, הוא מספר כיצד שירת את ארצו בנאמנות, מבקש שיספרו גם את שבחיו, מסביר כי אהב את אשתו "לא בחוכמה" וגם "יותר מדי": למעשה, עדיין אינו מקבל את האחריות המלאה על מעשיו. ואז הוא מאמץ את התיאורים הגזעניים ששמע בעבר, מכנה את עצמו פרא אדם, מזכיר את גבורתו בעבר, ואז מעניש את עצמו ומתאבד לעיני הקהל. גם יאגו נענש בעינויים והוצאה להורג. רק לקהל, לא לדמויות, יש סיכוי לחוות קתרזיס מזכך.

לא כך אצל אלמדובר. אמנם נחסך מאתנו סוף טוב הוליוודי שמנוני ומתקתק, אבל אנחנו בדרך אליו, ואולי בעצם מוטב כך. כי מי רוצה לצאת מאולם הקולנוע האפלולי אל המציאות האפלה ממנו, בתחושה שכלו כל הקיצין.

ג'מייקה קינקייד, "אֶני ג'וֹן / לוסי": האם העשירים בעולם גורמים להכחדתו?

מאריה החליטה לכתוב ולאייר ספר על הדברים הנכחדים הללו ולתרום את כל הרווחים לארגון שמטרתו לשמר אותם. כמוה, כל חברי הארגון הזה היו אמידים, אבל הם לא קישרו בין המותרות שהם נהנים מהן לבין הידרדרותו של העולם המשתרע לפניהם. יכולתי לספר להם על כך דבר או שניים, יכולתי לומר להם כמה נחמד לראות אותם נאלצים לבלוע לגימה קטנה מן הרעל שלהם עצמם. לעתים הייתה יוצאת, משעת בוקר מוקדמת עד בין-ערביים, לצייר בעלי חיים וצמחים ממינים שונים, כל אחד בבית הגידול הטבעי שלו. היא גרמה לי לחוש שהכול עומד על סף גוויעה ועלול מהיום למחר להיעלם מעל פני האדמה. מאריה הייתה האדם טוב הלב ביותר שהכרתי מימי. האכפתיות שלה לא הייתה חלק מפתיע באישיותה; אפשר היה לומר שטוב לבה הוא פועל יוצא של חיי הרווחה שלה, אבל אנשים רבים במעמדה לא היו טובי לב ומתחשבים כמותה. ומשום כך לא יכולתי להביא את עצמי להעמידה על כך שאילו ניצלו כל הדברים שרצתה להציל בעולם, הייתה עלולה למצוא את עצמה יורדת מנכסיה; לא יכולתי להביא את עצמי לדרוש ממנה לבחון את שיחותיו היומיות של לואיס עם סוכן הבורסה שלו, כדי לראות אם אין להם זיקה כלשהי לדברים ההולכים ועוברים מן העולם לנגד עיניה. ברגיל זה היה בדיוק ממין הדברים שהייתי נהנית לעשות, אלא שצמחה בי אהבה כה רבה למאריה.

ג'מייקה קינקייד, "אֶני ג'וֹן / לוסי": מדוע החליטה לנתק כל קשר עם אמה

"אמי הכירה אותי היטב, הכירה אותי כפי שהכירה את עצמה: אפילו חשבתי, באותה תקופה, שאנחנו זהות זו לזו; וכל אימת שראיתי את הדמעות גואות בעיניה כשחשבה על איזו גאווה עתיד להנחיל לה כל הישג של בניה, חשבתי שחרב מפלחת את לבי, שכן לא נלווה לכך שום תרחיש שבו ראתה אותי, פרי רחמה היחיד הזהה לה, במצב דומה ולו במשהו. ביני לביני התחלתי אז לכנותה בשם גברת יהודה איש-קריות, והתחלתי לתכנן פרידה ממנה, שכבר אז חששתי שלעולם לא תהיה שלמה".

כך כותבת ג'מייקה קינקייד לקראת סיום ספרה הנושא את שמות שתי הנובלות הכלולות בו − אֶני ג'וֹן / לוסי. הגילוי המרעיש שהיו למספרת שלושה אחים מגיע אל הקורא בהפתעה גמורה. אז זאת אם כך הסיבה העמוקה לנתק שחל בינה לבין אמה. אכזבתה מכך שאמה בגדה בה כי לא ציפתה ממנה לגדולות ולכן גם לא דרבנה אותה להישגים, לכן החליטה לעזוב את ביתה ואת ארצה, להגר לאנגליה, לעבוד כאוֹ-פֶּר, ובלבד שתוכל להתרחק מאמה, שעליה היא כועסת כל כך: כי האימא לא הכירה ביכולותיה ובכישרונה, ולא תמכה בבתה ולא עודדה אותה לחיות חיים שונים מאלה שהיו לה עצמה: צעירה שנישאה לגבר מבוגר ממנה בעשרות שנים, אביהם הבוגדני של ילדים רבים שהוליד מחוץ לנישואים, אישה שחייה מסורים לטיפול בו.

אבל לא. מְקור כעסה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, עמוק הרבה יותר. היא כמו מייצגת את התהליך המוכר והידוע: ה"ספרציה" של כל בת מאמה. כידוע, כדי לפתח את הזהות המגדרית שלו הבן הקטן צריך להיות שונה מאמו, נפרד ממנה. לעומתו על הבת להיות דומה לאמה כדי לגדול ולהיות אישה. איך, אם כן, תצליח להתפתח כאישיות נפרדת, שצרכיה ורצונותיה שונים משל אמה? ספרי עיון רבים נכתבו על הסימביוזה הנשית (כותרת המשנה של אחד הידועים והפופולאריים שבהם, אמי ואני מאת ננסי
פריידי, היא: "בנות מחפשות זהות"),  אבל ג'מייקה קינקייד עושה משהו אחר: היא מתארת בעוצמה רבה ומתוך מעמקי נפשה של הבת, את התהליך שעברה מקשר עמוק, מתלות מוחלטת ואהבה הדדית אינסופית בילדות המוקדמת, עד לניתוק שנועד לאפשר לה לחיות את חייה. קינקייד נוגעת בנימים הדקות ביותר של הכאב, של ההכרח שחשה הבת להגן על עצמה מהעטיפה האוהבת-שונאת של האם, שרואה בבת המשך של עצמה ועלולה לחסום את דרכה אל עתיד שונה. כשהיא מתרחקת מאמה, היא חייבת להגיע לניתוק מוחלט, כי אלמלא כן עולמה ועתידה ייחרבו. "ידעתי שאם אקרא ולו מכתב אחד ממנה אמות מרוב געגועים אליה." היא חשה שהאהבה של אמה "לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה", והיא מתקוממת: "טוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה רק בבואה של מישהו."

אמי ואני

הסיפור הראשון מתחיל באהבה הטוטלית שצומחת ונהפכת לשנאה. בסיפור השני מלווה המספרת את הצעירה, בעצם את עצמה הצעירה, בצעדי העצמאות הראשונים שלה, הרחק מארצה וממשפחתה. עד לרגע, המתרחש בעמוד האחרון, כשנטלה לידיה בפעם הראשונה את המחברת שבאמצעות הכתיבה בה נהפכה לסופרת ידועה ומצליחה מאוד.

כוחה של קינקייד בכך שהיא משלבת את סיפור קורות חייה עם תובנות מרתקות על המציאות, ועושה זאת בשנינות מרהיבה. היא מפליגה בקלילות מהאישי אל הכללי, ומה שהיא רואה − ילדותה באי הקאריבי אנטיגואה, ההימלטות שלה מכל מה שהועידה לה הביוגרפיה שלה, המעבר לאנגליה, השנה שבה טיפלה בארבע הילדות הבלונדיניות של זוג הורים בלונדיניים, התיידדה עם האם והייתה עדה לקריסת האושר המשפחתי − מספקים לה נקודת מבט והזדמנות להוכיח שאכן, האישי הוא בהכרח גם פוליטי, כמאמר הפמיניזם.

כל מה שלוסי, גיבורת הנובלה השנייה, רואה, מעורר בה מחשבות. לרוב של גיחוך או כעס סמויים. כך למשל היא מבחינה בעציצים המוצגים באנגליה לראווה "שמורים ומטופחים, ניצבים במקום בולט בחדר ומוארים באלומה מיוחדת של אור כחול", צמחים שבאי הולדתה "ראו בהם מטרד, עשבים שוטים, שהיו עוקרים אותם וזורקים לזבל"… הנה, בלי שום צורך בהסבר, דוגמה חיה למבט השבע, המערבי, הקולוניאלי, שרואה אקזוטיקה בחיים היומיומיים של אנשים קשי יום שנוף חייהם נהפך לאתר תיירות: "היו להם שמות  כמו פיטרס, סמית, ג'ונס וריצ'רדס – שמות שמתגלגלים בקלות על הלשון, שמות שמניעים עולם ומלואו, איכשהו כולם ביקרו באיים – כוונתם הייתה למקום שממנו באתי – ועשו שם חיים, החלטתי לא לחבב אותם על רקע זה בלבד; הצטערתי שלא באתי ממקום שאיש אינו רוצה לבקר בו."

מבטה על המציאות נוקב, והיא מבינה אמיתות שבני שיחה אינם מסוגלים לרדת לעומקן: "בדרך לחופש יש כאלה שמוצאים עושר ויש כאלה שמוצאים מוות," היא אומרת למאהב-לרגע שמצאה באנגליה. הם נוסעים לטיול והוא מספר לה בהתלהבות על מגלי עולם שחצו אוקיינוסים − לא כדי למצוא עושר, אלא כדי "לחפש חופש". היא יודעת היטב שהוא לא מבין מה היה מחיר "החופש" מבחינתם של תושבי הארצות שאליהן הגיעו אותם מגלי העולם נערצים. והיא רואה סביבה דימוי קונקרטי, מקומי, לפער: סביבם פזורות גוויות של חיות בר – "צבאים, דביבונים, גיריות, סנאים" − שנדרסות למוות כשהן מנסות לחצות כביש מהיר שנסלל בדרכן.

נראה שיש דברים שבני אדם לבנים, עתירי פריבילגיות ומטופחים, אינם מסוגלים להבין. כך למשל מאריה, האישה הלבנה והעשירה שבביתה לוסי גרה ובבנותיה היא מטפלת, לוקחת אותה באביב האנגלי לשדה שבו מלבלבים נרקיסי דפודיל. מאריה אינה מצליחה לרדת לעומקו של הכעס של בת טיפוחיה – כבר מזמן פיתחו קשר ידידותי מלא חיבה ונדיב − שנזכרת כיצד אילצו אותה בילדותה באיים הקריביים לשנן בעל פה את השיר "דפודילים" של המשורר האנגלי הרומנטי ויליאם וורדסוורת': "אמרתי: 'מאריה, את תופסת שבגיל עשר הכריחו אותי לשנן בעל פה שיר ארוך על איזה פרח שאני לא אראה במציאות עד גיל תשע עשרה?'" אבל מאריה אינה מסוגלת להבין את ההקשר. "מעולם לא עלתה בדעתה תמונה של כובשים ונכבשים".דפודיל

אפילו בטבע היא רואה עוול: עולמם של העשירים, כך היא מבינה, מספק להם ארבע עונות. במקום שממנו באה יש רק עונה אחת – "עונת שמש מוכת יובש." ומה קורה, לדעתה, לאדם שגדל באקלים כזה? על עצמה היא מעידה, "לא הצטיינתי במזג נעים," ותולה את מרדנותה, את עוקצנותה, בזווית השמש הלא מיטיבה…

במרירות מפוקחת היא מתארת את עיוורונם המובנה של האמידים הנדיבים שבחברתם היא מסתופפת: הם עסוקים כל כך בהצלת הטבע, "בהידרדרות העולם", ואינם קולטים שחיי המותרות שלהם אחראים במידה רבה להרס הסביבתי המדאיג אותם כל כך.

אף על פי כן, ולמרות הפערים, לוסי נוכחת שמתחת לפני השטח גם אצל העשירים עתירי הזכויות האמת הבסיסית אינה שונה מזאת של צאצאי העבדים באיים הקריביים: גם באנגליה נשים סובלות בגלל גברים, שהתנהגותם הנבזית צפויה בעיניה ובכלל לא מפתיעה אותה. אמנם העשירים ניזונים היטב "מביצים עם בייקון, שמקורם מן הסתם בתרנגולות ובחזירים שזכו לטיפול מיוחד," אמנם הם נראים "בריאים, חסונים – כל כולם מוצקים," אבל אפילו המשפחות האלה אינן אלא מראית עין של אושר ובריאות, כפי שגם הם יגלו עד מהרה. משפחות, הן הבעיה האמיתית בעיניה של לוסי. עוד לפני שהיא נפרדת לצמיתות מארצה היא מתבשרת שאחת מחברותיה מתכוונת להינשא בקרוב. בעיניה נראית אותה חברה, המספרת לה בשמחה על ארוסיה, כמי שעומדת על פי תהום, ומתעדת לזנק לתוכה בקפיצת ראש. (ב-1979, שש שנים לפני שהנובלה הראשונה  "לוסי ג'ון" ראתה אור, נישאה ג'מייקה קינקייד למלחין אלן שון. יש להם בן ובת. השניים התגרשו ב-2002).

אֶני ג'וֹן, או לוסי, מתרחקת מאמה. חוצה לשם כך את האוקיינוס. אבל כל מעשיה מתייחסים אל האם, מתוך הפנמה או מתוך התנגדות. כך למשל היא זוכרת את הצו הפנימי שהורתה לה האם, לעולם לא לגור בבית שאינו שלה ולכן, חרף נוחות המגורים בבית העשיר שאינו שלה היא נפרדת מתפקידה כאו-פר ויוצאת לדרכה בחיים. בקרוב תפתח את המחברת. בקרוב תיהפך לג'מייקה קינקייד, שלבשה זהות חדשה לגמרי, שכן בד בבד עם מנוסתה מהמולדת, המציאה לעצמה גם את השם שבו נודעה לעולם.

בשולי הדברים איני יכולה שלא לציין מהמורה עמוקה שניצבה ביני ובין ההנאה השלמה מהספר המקסים הזה. כוונתי לכללי הכתיב הנהוגים בספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד. רעה חולה היא, המוסכמה הנפוצה שלפיה עברית יכול כל אחד לכתוב כאוות נפשו. כל הוצאה לאור ממציאה עברית משל עצמה, כאילו אין כללים ברורים ומובהקים של האקדמיה. נדמה שאין עוד שפה כזאת בעולם, שבה כל אחד מחליט איך לכתוב מילים שונות. בספרייה החדשה מרבים מאוד לפזר את האות יו"ד במקומות שכלל אינה נחוצה, ולעומת זאת להחסירם במילים שבהם היא נחוצה. כך למשל פעלים בבניין הפעיל זוכים באות יו"ד שאינה במקומה: היכניס, היכרתי, היבטתי; את אותה אות יו"ד מטריחים לתוך מילים שכלל אינה רצויה בהן: שימלה, ריצפה, תיקרה, מיכתב, מיטפחת, מיברשת, מיזרן, מידרכה, מיסכנה, מיסעדה, ועוד ועוד, אינספור כאלה. לעומת זאת מתקמצנים על היו"ד הנחוצה: חופשיה במקום חופשייה, מלים במקום מילים, אשה במקום אישה, אמא במקום אימא, שניה במקום שנייה, ספריה במקום ספרייה, כנסיה במקום כנסייה, תליה במקום תלייה, העדר במקום היעדר… דפי הספר של הקוראת הוטרדו במאות סימוי מחיקה והוספה של אותיות, למגינת לבו של הקורא הבא. ואל תגידו לי משהו כמו "מה פתאום אימא או אישה או מילה". מאחר שהכללים קיימים, אם כולם יצייתו להם, אם ילמדו אותם סוף סוף גם בבתי הספר (הם די פשוטים!), נוכל אולי לראות קצת סדר ושיטה. או בעצם – מעין גבולות, שחסרים כל כך גם בתחומים אחרים בחיינו.

האחים הימן "מי יאהב אותי עכשיו?"

בסדרת הטלוויזיה "משפחות" ששודרה לפני כשנתיים בערוץ 8, בלטה דמותו של סער מעוז, ישראלי בן ארבעים שחי בלונדון. האחים תומר הימן וברק הימן, יוצרי הסדרה, החליטו "להמשיך" עם ברק בסרט דוקומנטרי שלם, "מי יאהב אותי עכשיו?"

סער, הומו ונשא HIV, נולד בקיבוץ דתי, שדה אליהו, למשפחה שיש בה מלבדו עוד שישה אחים ואחיות. ללונדון עבר כשהיה בן עשרים ושלוש.

כבר בסדרת הטלוויזיה הוצג הקונפליקט שסער התמודד אתו בתקופה שהיא צולמה: האם לשוב לישראל, או להמשיך לחיות הרחק משם. כדרך הטבע, מאחר שחלק זמן מסך עם בני ארבע משפחות נוספות, לא היה אפשר להקדיש לו את מלוא תשומת הלב.

הסרט המלא כולל אמנם כמה קטעים מתוך הסדרה, אבל גם למי שצפה בה יש בהחלט סיבה לראות אותו, כי הוא מלא בתכנים מרתקים ומעוררי מחשבה.

הקונפליקט של סער מתחדד כשפוגשים את בני משפחתו. הפער בינו לבינם עצום. הם דתיים והוא חזר בשאלה, אחיו ואחיותיו נשואים ומגדלים ילדים והוא רווק שחי בגפו, אחרי שנפרד מבן זוג שאהב – סער נאלץ להתמודד עם חוסר היכולת שלהם להבין אותו ולהזדהות אתו, עם דרך החיים שלו ועם צרכיו. מי שרחוק ממנו במיוחד הוא אביו, קצין במילואים והמנכ"ל של גבעת התחמושת. האב אינו מסוגל להבין את נטייתו המינית של בנו. מבחינתו – שיפסיק כבר עם השטויות, ישתנה ויתאים את עצמו לספציפיקציות של האב: שיחזור מיד ארצה ויהפוך לגבר מחוספס ולוחם נועז שמתעניין רק בנשים. סער מקריא למצלמה מכתב שכתב לו אביו ובו הוא כמעט פוקד עליו לשוב לישראל, ולהשתנות. המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, טוען האב, (ושוכח שהוא עצמו התגרש מאמו של סער). האימא, לעומתו, מעניקה אמנם לבנה רוך וחיבה, אבל מודה שהיו ימים שבהם חששה מפניו, מפני מחלתו וסכנותיה. היא, כמו אחיו ואחיותיו של סער, מודה שהיא חוששת שהוא עלול להדביק את נכדיה.

האם סער ישוב? האם יחליט, למרות ההסתייגויות של בני משפחתו, לוותר על הבדידות שהוא חווה בלונדון, ולהתקרב אל המקום שבו הוא אמור להרגיש בבית?

בלונדון הוא חבר במקהלה של גברים שכולם גייז. שם הוא מרגיש כאילו הוא "בבית" ו"במשפחה". אבל כשהוא חוזר לביתו, הוא לבדו. והוא מתגעגע. אמו מגיעה לביקור בימי חג החנוכה ומביאה אתה עוגות "עם ריח של הבית", כפי שהוא מעיד, וכשהיא מדליקה נרות ומטגנת לביבות אי אפשר שלא לחוש בכמיהה של שניהם לשוב ולהתאחד.

גם ידידו האנגלי חש שהגיע זמנו לחזור למולדתו ולשוב ולמצוא בה את מקומו. למרות צרות האופקים. למרות ההסתייגויות של הקרובים לו.

ככל שהסרט נמשך, אנחנו מתקרבים אל סער ולומדים לחבב ולהוקיר אותו. את חוסר הזיוף שלו. את הפגיעות הנוגעת ללב. את הצורך שלו שיכירו אותו ובו, כפי שהוא. שיקבלו אותו.

באחת הסצנות הכאובות הוא יושב עם אחיו וגיסתו בזמן הביקור בישראל שנועד לבחון את האפשרות שישוב לצמיתות. אחיו מסביר לו עד כמה הוא כועס עליו, על חוסר האחריות שלו, שבגללו, כך סבור האח, נדבק בHIV. האח אינו מהסס לומר לו שמבחינתו מוטב שיישאר רחוק, בלונדון, גם אם הוא בודד שם כל כך, רק כדי לא לסכן את ילדיו של האח. לאורך כל השיחה גיסתו של סער יושבת בפנים חתומות, והצופה מניח שהשיחה הקשה היא על דעת שני בני הזוג. עד שהגיסה מפתיעה, מתערבת בשיחה ומסבירה שמבחינתה אין שום בעיה או קושי. היא אינה חוששת. מצדה סער מוזמן לחזור…

לאורך כל הסרט קל לשכוח שהחיים הפרטיים והאמיתיים הללו, בחדר השינה, במטבח, ברחוב, בבית הקפה, במפגש עם כל האחים בחצר שבקיבוץ, שהרגעים האינטימיים כל כך, אינם מתרחשים באמת באופן טבעי, כי הם מתוּוכים כל הזמן באמצעות המצלמה. סער מדבר עם חנווני עירקי, מתחקר אותו כמה זמן הוא גר בלונדון, מספר לו שאמו הגיעה מישראל ושבערב יחגגו ביחד חג יהודי; סער שר במקהלה; סער בוכה בזעם; סער מחייך מבודח; סער מקשיב לאחיו, משיב לו, נעלב, מתווכח, מתנצח; סער מתחבק עם בן זוג לשעבר; אחיו הצעיר של סער מתקומם נגד בני המשפחה שמדברים גבוהה גבוהה על משפחתיות קרובה, ובעצם מפקירים את אחיהם; אמו של סער מתייפחת על כתפו של בנה; סער מספר כיצד הוריו הפקירו אותו כשהיה נער והקיבוץ הקיא אותו מתוכו בגלל עברה של מה בכך –  כל אלה מתרחשים לנגד עינינו, אבל מישהו עמד שם וצילם. קשה להניח שנוכחותו לא השפיעה, שהיה ניטרלי לחלוטין. אבל זאת שאלה שאפשר תמיד לשאול כשמדובר בסרט דוקומנטרי: עד כמה המציאות שהוא מייצג אמינה ואותנטית.

"מי יאהב אותי עכשיו?" עשוי כך שהספק מושעה. קסמו של סער האמיתי גובר עליו.

 

ויסלבה שימבורסקה, "חתול בדירה ריקה": של מי האבל?

"ביוגרפיות עלולות להמיט צרות שלאחר המוות", כתבה פעם באירוניה האופיינית לה ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה שזכתה ב-1996 בפרס נובל לספרות. שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים, סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, והעדיפה לא להעסיק אנשים "בצרותיה". לפיכך נהגה לפתוח כל שיחה עם אחת מידידותיה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

את רגשותיה לא גילתה בישירות גולמית, לא דיברה וסיפרה על עצמה ועל מה שעובר עליה, אלא כתבה שירים, ובהם הביעה את מחשבותיה וחשפה בתחכום חלקים מנפשה.

לא פעם עטפה שימבורסקה את דבריה בכיסויים של אירוניה דקה, שרק מעצימים את כוחם התיאורי. הנה למשל, לאחר מות הסופר והמשורר קורנל פילופוביץ' שעמו קיימה קשר זוגי במשך כשלושים שנה, כתבה את השיר "חתול בדירה ריקה" (תרגם דוד וינפלד):

לָמוּת – לֹא מְעוֹלְלִים זֹאת לְחָתוּל.
כִּי מָה אָמוּר חָתוּל לַעֲשׂוֹת
בְּדִירָה רֵיקָה.
לְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת.
לְהִתְחַכֵּךְ בָּרָהִיטִים.
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה כָּאן.
וּבְכֹל זֹאת שֻׁנָּה
כִּבְיָכוֹל לֹא הֻזַּז,
וּבְכֹל זֹאת הָעֳתַק.
וּבַעֲרָבִים הַמְּנוֹרָה אֵינָה דוֹלֶקֶת עוֹד.

שׁוֹמְעִים צְעָדִים בַּמַּדְרֵגוֹת,
אַךְ לֹא הַצְּעָדִים הַלָּלוּ.
הַיָּד הַמַּנִּיחָה דָּג בַּצְּלוֹחִית,
אֵינָה הַיָּד הַהִיא.

מַשֶׁהוּ לֹא מַתְחִיל כָּאן
בְּעִתּוֹ.
מַשֶׁהוּ לֹא מִתְרַחֵשׁ כָּאן
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
מִישֶׁהוּ נָכַח וְנָכַח כָּאן,
וְאַחַר נֶעֱלַם לְפֶתַע
וְנֶעֱדָר בְּעִיקְשׁוּת.

כֹּל הָאֲרוֹנוֹת נִבְדְקוּ.
דֶּרֶךְ הַמַּדָּפִים הַדִּילוּגִים חָפְזוּ.
הַמְּקוֹמוֹת מִתַּחַת לַשָׁטִיחַ נִסְרְקוּ.
הוּפַר גַּם הָאִיסוּר
וְהַנְּיָירוֹת פֻּזְּרוּ.

מָה עוֹד נִתַּן לַעֲשׂוֹת,
לִישׁוֹן וּלְהַמְתִין.
רַק שׁיַחְזוֹר כְּבָר,
רַק שֶׁיַרְאֶה פָּנָיו.
אָז יִלְמַד,
כִּי לֹא כָּך נוֹהֲגִים בְּחָתוּל.
תִּהְיֶה פְּסִיעָה לְעֶבְרוֹ
כְּאִילוּ בְּאִי-רָצוֹן,
אַט-אַט,
עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם נֶעֱלָבוֹת עַד מְאוֹד.
וּבְתוֹר הַתְחָלָה שׁוּם קְפִיצוֹת וִילָלוֹת.

תחושת האובדן, העלבון, חוסר הנכונות להשלים, כל שלבי האבל המקובלים והידועים,  מתמקדים בחתול ובכעס שהוא חש כלפי האיש שנעלם לו פתאום, נטש אותו, הפסיק לטפל בו, כפי שנהג לעשות במשך שנים. לא המשוררת כואבת ומתקשה להשלים. החתול. לא המשוררת ממשיכה לצפות לשובו של האהוב. החתול. לא היא זאת שמתקשה להאמין שהאובדן סופי, ומתכננת כיצד תקבל את פני אהובה בשובו: תמחיש לו את מורת רוחה, תשמח בחשאי, אבל "תראה" לו שכך לא מתנהגים, שזאת לא מעוללים למי שאוהב אותך, זקוק לך ומתגעגע אליך.

ההזרה מאפשרת למשוררת להביע את כאבה, אבל בה בעת גם לתאר את הקשר העמוק שיש לה עצמה עם החתול, ואת יכולתה להזדהות אתו. החתול אינו משמש רק כלי המאפשר לה לספר בעקיפין ובאמצעותו על אבלה, אלא הוא גם סובייקט בפני עצמו. המשוררת מסוגלת כמו לחדור אל פנימיותו ולתאר את העולם מתוך עיניו. אפשר ממש לראות כיצד היא עוקבת אחריו, רואה אותו מסתובב בבית, סקרן, כדרכם של חתולים, "בודק" את הארונות, מתחכך ברהיטים, בוחן, תוהה, מחפש, מתריס – הנה הוא מפר את האיסור, מפזר את הניירות של האיש האהוב שהיה ואיננו עוד, כמו כדי להעניש אותו על היעדרותו, והנה הוא מתכנן עוד נקמה קטנה, כמו זאת של ילדים קטנים שמתנכרים לפעמים להוריהם אחרי היעדרות ממושכת מדי, ומביעים בכך את הכעס והעלבון על הנטישה שחוו: כשישוב, החתול כמו אומר בלבו, כבר יראה לו: לא יתרצה מיד, לא יפגין התלהבות, ישמור על כבודו העצמי, החתולי, ורק אחרי זמן מה, כשימצה את העונש, יתחיל לקפץ ולילל בשמחה.

מהאלגיה המעודנת הזאת אפשר ללמוד על שגרת יומם וערבם של בני הזוג. על הצעדים במדרגות של האיש האהוב המגיע הביתה. על מנורת הקריאה שלו, הנדלקת לעת ערב. על מחויבותו רבת השנים לצרכיו של החתול, שאת צלחת האוכל שלו נהג כל יום למלא. ומתוך כל אלה אנו חשים בעוצמה באבלה ובצערה של המשוררת.

אכן, אין באמת צורך בביוגרפיה שתספר באופן ישיר את מה שידעה להביע בעקיפין, אך לעומק, בשירתה.

סיפורו של שיר x net

כדי להשלות את בני הדוֹר, לבש את פני הדוֹר

ליידי מקבת:
פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּור, לבש את פני הדור;
תקרין רק חביבות חמה בָּעַין,
ביד ובלשון שלך; תִדְמה
לפרח התמים, אבל תהיה
הצפע מתחתיו. לזה שבא
צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי
את הטיפול בעסק הגדול
של לילה זה, אשר ייתן לכל
ימינו ולילותינו בעתיד
שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד.
מקבת:
עוד נדבר.


"מקבת", ויליאם שייקספיר. לעברית: דורי פרנס

אלפרד הייז, "מאוהב": האם זה באמת סיפור אהבה?

הדעת נותנת כי נובלה הנושאת את השם מאוהב תספר על אהבתו של גבר. אבל בהיפוך שנדרש זמן כדי לעמוד עליו – התובנה מגיעה רק כשמתקרבים לסופה של הקריאה – מסתבר שהסיפור החדש שראה אור בהוצאת תשע נשמות הוא בעצם מונולוג המובא מפיו של שונא.

משהו באווירתו של הסיפור מזכיר את הנובלה "ארוחת בוקר בטיפני", של טרומן קפוטה. שני הסיפורים מתרחשים בניו יורק, בערך באותה תקופה. בשניהם מספר גבר צעיר, סופר תלוש שעדיין לא מצא את מקומו, על אישה צעירה, ילדותית ופתיינית, שמחפשת גבר שיתמוך בה, רצוי, עשיר. ההבדל המהותי, לכאורה, הוא שהדובר של טרומן קפוטה, כנראה בן דמותו של הסופר שהיה הומו, מוקסם מהאישה אבל אינו חושק בה, לעומת הדובר של אלפרד הייז (סופר יליד אנגליה שגדל בניו יורק), שמתעד לכאורה אהבה של גבר לאישה. הוא מתאר את תחילת הקשר ביניהם, את הערב הראשון, את הפעם הראשונה, ומרבה לספר עליה: על יופייה, גופה, אבריה, שערה, על המחשבות הכמוסות שהיא חולקת אתו, על חלומותיה וחרדותיה, על הסיבות לכישלון נישואיה, ועל דאגתה לבתה הקטנה שחיה אצל הוריה.

כל אלה אמורים לעורר בנו, הקוראים, הזדהות עם האישה. אבל משום מה, אף על פי שהכול מובא לכאורה מפיו של גבר מאוהב, הקורא חש ריחוק, ואפילו מידה לא מעטה של סלידה מפני האישה. הילדותיות שלה אינה חיננית, אלא מצטיירת כקפריזית. חוסר הביטחון שלה אינו מלבב אלא נראה מניפולטיבי. ההתלבטות שלה לנוכח הצעה זדונית שקיבלה מגבר עשיר, לשכב אתו תמורת סכום כסף גבוה מאוד, תדהמתה, הפיתוי שהיא חשה "להרוויח" את הכסף שיבטיח את עתיד בתה, נדמים לא אמינים. ובכלל, היא לא נראית לנו אדם ישר. משפטים כמו: "אני מניח שהיא באמת האמינה, כפי שאמרה לעצמה…" חותרים תחתיה ומעוררים בקורא פקפוק, שאינו מבחין תחילה בהתפתחותו.

המספר ממשיך לתאר עד כמה הוא נמשך אל האישה. מתאבל כשהיא מחליטה להיפרד ממנו. מתגעגע. מספר על עוצמת אושרו כשהיא מוכנה פתאום לראות אותו שוב. אבל כל אלה מתקיימים רק על פני השטח. בזרמים הפנימיים, התת-קרקעיים, הולכת ונבנית דמותה המטרידה של אישה מעוררת סלידה, נצלנית ונהנתנית. שום דבר אינו נאמר ישירות, אבל הקורא אינו מתאהב בה, כמו, לכאורה, המספר.

עד שפתאום מתבררת התחבולה המחוכמת של הסופר, שמצליח להסתיר מאתנו את האמת: לא רק שהמספר, כאמור, אינו מאוהב באישה המסוימת הזאת. למעשה הוא מיזוגן. כנראה שאין לאף אישה סיכוי למצוא חן בעיניו באמת, לגעת בנפשו, להתאחד אתו בברית של ידידות וקרבה.

כשהמספר מתאר כיצד האהובה הפעילה נגדו את הגז המדמיע שלה, אנחנו עדיין רואים את המציאות מבעד לעיניו וסבורים שזאת עוד קפריזה מגוחכת שלה. רק כמה דפים אחרי כן, כשהיא אומרת לו – אתה יכול שוב להכות אותי, מתבררת האמת. בדומה לטכניקה שנקט נבוקוב ברומן לוליטה, האמת שהמספר אינו יודע על עצמו מתגלה לקורא. אלא שבלוליטה זה קורה מיד, וכאן נדרשת הצטברות של ראיות כדי להבין איך הסופר מתחכם לדמות וחושף את המספר, בשעה שהאחרון כלל אינו מבין מה הוא מגלה על עצמו. למשל, מה אנחנו לומדים עליו כשהוא מגיב אל אישה אלמונית שהוא רואה ברחוב: "אפילו לשדיים הנפולים של המכשפה הזקנה שחלפה כרגע על פני לבושה מעיל פרווה ופיה הצר והחמדני עדיין צבוע, יש איזה גבר מתייפח שנצמד אליהם וקורא מָמָה". למעשה זאת איננה רק מיזוגניה, אלא התגלות של מיזנתרופיה כללית…

לקראת סופה של הנובלה השנאה נחשפת במלואה, בדיבורים ובמעשים. לא רק שהמספר מכנה את האהובה כַּלְבָּה, לא רק שהוא מסרב להבין את רגשותיה, שהוא זועם כשהיא עצובה, שהוא עוקב אחריה בחשאי, מאיים, סוחט, ואפילו אונס אותה, הוא מספר על כל אלה בצידוק עצמי, עד שכמעט אפשר להתבלבל ולא לקרוא למעשיו בשמם האמיתי. לכאורה לא אונס, אלא ניסיון נואש להגיע אליה ו"לטלטל" אותה; לא סטוקינג אלא התעניינות אוהבת; לא סחטנות אלא מאמצים לזכות בה מחדש…

הישגה של הנובלה הזאת בתעתוע המוצלח שהיא מפעילה על הקורא, אולי אפילו על המוציא לאור שלה, שכתב על גבו של הספר שזהו "סיפור אהבה". הקוראת מבקשת לקרוא תיגר כנגד הקביעה, ומזמינה את הקוראים לשפוט בעצמם.

ז'ורז' סימנון, "מר גאלה המנוח": יין שהשתבח עם הזמן, או טעם שהתעפש?

קריאה של ספר מתח שנכתב והתפרסם בצרפת בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים דומה למסע במכונת זמן.

בספר מתח המציאות חשובה מאוד. יש לפרטיה תפקיד בפענוח, הם אינם משמשים רק רקע, אלא הם העניין עצמו. אדם נרצח בשל נסיבות החיים שאינם רק שלו, אלא הם מושפעים מהסביבה. לא רק הסוגיות המעסיקות באותה עת את בני האדם קשורות בעניין, אלא גם הכלים שבאמצעותם הם מתמודדים עם מה שמתרחש סביבם.

יצירה ספרותית שמתעלה מעל הכאן והעכשיו, כזאת שזוכה לחיי נצח, תלויה בכך שחרף, ואולי בזכות, הספציפיות שלה, היא מעוררת בקורא תחושה שהיא מדברת לא רק אליו אלא גם עליו. גם ספר מתח, שמבקש בעיקר להציג תעלומה ואז להראות כיצד היא מתפענחת, יכול לחולל את הנס הזה, אבל רק אם הפענוח נוגע בטבע האדם, ולא נשען בעיקרו על מציאות מאוד ספציפית.

הספר מר גאלה המנוח מאת ז'ורז' סימנון שתרגומו מצרפתית ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד אינו מצליח בכך.  אמנם בסופו מוצגת סוגיה מוסרית מעניינת, אבל עיקרו במציאות נשכחת ובמצוקות ששוב אינן יכולות לעניין קורא בן זמננו, אלא אם הוא רואה ברומן הזה מעין אמצעי להצצה על בעיות שנשכחו. מסתבר מהספר שבצרפת ההיא, בין שתי מלחמות העולם, עדיין נשמע קולם של תומכי המשטר המלוכני, ששאפו להחזיר לשלטון את בית משפחת בורבון. החלום, כמו גם עניינים מעמדיים, למשל שם משפחה המעיד על השתייכות למעמד האצולה,  משמשים תשתית חשובה לעלילתו של הספר, אבל אין בהם עניין לקורא, אם הוא מבקש רק להיסחף, ולא לבחון את מה שמוגש לו בעיניים של היסטוריון או אנתרופולוג חובב.

אכן, מעניין ואפילו קצת משעשע, להיזכר בימים הנשכחים שבהם עיקר התקשורת בין חוקרי משטרה והמטות שלהם התנהל באמצעות מברקים, כשהשאלה האם יש למישהו מכשיר טלפון בבית יכולה להישאל ולהיות משמעותית לקידום העלילה.

יחד עם זאת, הקריאה מעוררת תחושה של תפלות מיושנת. איננו מוזמנים כאן לטעום משהו שמזכיר יין שמשתבח עם הזמן. הספר מזכיר יותר דבר מאכל שכמו התעפש קמעא, ושוב אינו מעורר תיאבון.

ז'ורז' סימנון נחשב לאחד מבכירי הסופרים הצרפתיים. סדרת המפקח מגרה שעמה נמנה הספר שלפנינו הייתה פופולרית מאוד בצרפת. שבעים ושניים שניים ספרים הופיעו בסדרה, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. דמותו של הבלש המשטרתי כבד הגוף הייתה אהובה מאוד, כמעט דמות לאומית. לצד ספרי המתח כתב סימנון גם ספרים שאותם כינה "רומנים-רומנים" או "רומנים קשים". שמונה מהם ראו אור בעברית. בעקבות מר גאלה המנוח דומני כי מוטב לחזור ולקרוא אותם.

 

 

 

 

 

דן אלמגור, "בצלם אדם": מתי ומדוע פקדו על חיילי צה"ל לשבור אלף עותקים של תקליט?

מתי ומדוע פקדו על חיילי צבא ההגנה לישראל לשבור אלף עותקים של תקליט? איך ניצלו שניים מהם מהפטישים המנפצים?

לדברי היוצר דן אלמגור, פזמונאי, מחזאי ומנחה, זה קרה בסוף 1988, זמן לא רב אחרי שפרצה האינתיפדה הראשונה. אלמגור כתב אז שיר שזכה לשני ביצועים: הראשון –  באולפן הטלוויזיה, בתוכנית שבה השתתפו כמה מטובי האמנים הישראליים: סשה ארגוב, מתי כספי, נירה רבינוביץ', ואחרים. השיר  שודר באותה שנה בתוכנית המרכזית של ערב ראש השנה, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. עמרם מצנע, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, שמע אותו והורה לחברי להקת פיקוד מרכז לבצע את השיר ולהקליט אותו. מצנע סבר שמה שהשיר מביע חשוב כל כך, עד שביקש להפיצו בקרב חייליו.

אלה מילותיו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ,
בְּטֶרֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ,
וְכֹל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר, כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
צֶלֶם האָדָם.
תֵּן לָנוּ כֹּחַ דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,
שֶׁלֹּא לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם הַמֻּכְתָּם בְּדָם!
דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה, דַּוְקָא בַּיַּמִּים הָאֵלֶּה,
תֵּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם, צֶלֶם אָדָם.

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם, כֻּלָּם. בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר.
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם אָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
כֹּל בְּנֵי הָאָדָם.
וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר וַחֲבִיבִים יוֹתֵר,
כִּי כֹּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן לָנוּ כֹּחַ…

אבל כשהשיר הגיע לגלי צה"ל, הורה מי שהורה לנפץ את כל עותקיו של התקליט, ולא להשמיעו עוד. מי שקורא אותו אינו יכול שלא לתהות מה בו הפריע כל כך לרשויות. האם צמד המלים "בצלם אלוהים"? לא ייתכן, שהרי הן לקוחות מסיפור הבריאה בספר בראשית. וכך גם "בצלמו ובדמותו". האם הקריאה "לא לאבד את הצלם"? ומדוע שהתחינה הזאת תפריע למישהו? האם אין בה אמירה מובנת מאליה, שאל לנו לאבד צלם אנוש, שאנו מחויבים לשמור על אמות המידה המוסריות? אם כן המשאלה שלא נלך "בתלם המוכתם בדם"? ומה בכך? האם יש מי שרוצה ללכת בנתיב של דמים מרצון, מבחירה? נראה כי מה שצרם למתנגדי השיר הייתה הטענה שכולנו ברואים בצלמו של אלוהים. כולנו. כל בני האדם. יהודים וערבים. שחורים ולבנים. גברים ונשים. דתיים וחילוניים. גבוהים ונמוכים. יפים ומכוערים (האם גם – שמחים ועצובים, הוגנים ומרושעים, שוחרי שלום ומחרחרי מלחמות, מפשרים ושונאים, מסיתים וקורבנותיהם?), ואין טובים ואין שווים יותר.

תן לנו כוח, כמו מתפלל השיר, שלא נאבד את המצפון. ומדגיש –  דווקא בימים האלה. במיוחד בימים האלה. כשרע ומר. כשהכעס עלול לגבור על השכל הישר ועל צווי המוסר.

קשה מאוד להבין את הזעם שעורר השיר המתון והמיישב הזה, שניסה כבר לפני עשרים ושמונה שנים להזהיר מפני התבהמות ואובדן שליטה. אי אפשר ליישב את מילותיו עם מה שאמר אז ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, שכינה את אלמגור בוגד. מקומם כל כך לדעת  ששיר כזה הביא אנשים עד לידי איומים ברצח, של אלמגור ושל בני משפחתו.  לא ייתכן להשלים עם דבריו של מפקד המשטרה שאמר לאלמגור שההתנכלות היא "סתם הוצאת קיטור", עד שפוצצו לו את האוטו וניסו לשרוף את ביתו.

קצינת חינוך אחת אמיצה הצילה שניים מהתקליטים והבריחה אותם למקום מבטחים, והם, כך מספר דן אלמגור, מצויים מאז בידיו. ספק אם הצליח מישהו להציל גם את מילות השיר ואת תחינתו אלינו.

ולטר בנימין, "רדיו בנימין": מדוע המדינה מענישה

זמן רב לפני המהפכה הצרפתית כבר העלו טובי ההוגים את הרעיון שיש להשתמש בענישה כדי לשפר את האשמים. במאה התשע-עשרה עומתה התורה הזאת עם מה שכונה "תורת ההרתעה", שלפיה חשיבותם של העונשים היא בעיקר במניעת פשעים, כלומר העונשים קיימים כדי להרתיע את מי שזומם לפשוע ולהניאו מכך. האנשים שפיקדו על הבסטיליה לא ייגעו את מוחם בשאלות כאלה. לא היה אכפת להם אם הם צודקים או לא, ומשום כך סילקה אותם המהפכה הצרפתית.

"עושה כרצונו": מדוע אסתר וינשטיין התאבדה

מדוע התאבדה אסתי וינשטיין? האם יכלה לספר לעולם על מה שהתרחש בחייה, על מה שהביא אותה לעזוב את ביתה ואת בנותיה, ולהישאר בחיים?

לפני שנסעה לדרכה האחרונה, לאשדוד, שם נמצאה גופתה במכונית שחנתה ליד חוף הים ועליה הפתק הקטן שבו כתבה: "בעיר זו ילדתי את בנותיי, בעיר זו מתתי בגלל בנותיי," שלחה וינשטיין לכמה אנשים את מה שכינתה "הספר" שכתבה, וביקשה מהם לקרוא אותו. אף אחד מהנמענים לא הבין שמדובר למעשה במכתב פרידה ארוך, בתיאור מפורט של מה שעבר עליה ובפירוט הסיבות להתאבדותה.

אחרי שקוראים את מה שכתבה בספרה אפשר להבין שהתאבדותה הייתה כמעט בלתי נמנעת, ולא נגרמה רק בשל העצב על הנתק מבנותיה. כלל לא ברור אם הייתה יכולה להמשיך בחייה אחרי שסיפרה על עצמה ועל מה שעולל לה בעלה, אחרי שחשפה את כל נבכי לבה הנסתרים ביותר, את כל המחשבות הכי אינטימיות, הכי מסגירות, הכי מביכות.

המניע לכתיבת הספר ברור: וינשטיין רצתה שבנותיה יבינו מדוע נאלצה לעזוב אותן. היא השוותה את בחירתה לזאת של האם האמיתית במשפט שלמה − שהעדיפה להיכנע לאישה שביקשה לגזול ממנה את פרי בטנה ולוותר עליו, רק כדי שהתינוק לא ייפגע. טובתו עמדה לנגד עיניה יותר מאשר טובתה שלה.

בספר שכתבה נראה שאסתר וינשטיין החליטה על מעשה שמשון: תמות נפשי עם פלשתים. היא תספר לעולם, לבני משפחתה, לבנותיה במיוחד, עם מה נאלצה להתמודד, אבל בכך תמוטט את המבנה לא רק על אויבה, אלא גם על עצמה. כתבה וויתרה.

במשך שמונה שנים ניסתה אסתי וינשטיין לגבור על הקרע בנפשה: לחיות בשני העולמות. להיות האישה החופשית שעזבה את חסידות גור, ובה בעת לשמור על קשר עם בני משפחתה שנשארו שם. יש להניח שאילו אפשרו לה לנהוג כך, אילו הרשו לה להיפגש עם בנותיה, להעניק להן את אהבתה, לא הייתה נאלצת לחשוף את כל הסודות הממאירים הללו, ולא הייתה מרגישה שאין לה עוד מקום בעולם הזה.

על הקונפליקט שאתו נאלצה להתמודד כבר דובר בגלוי. אפילו בטלוויזיה, במהדורת חדשות של ערב שבת, סיפרו בקצרה על חלק ממה שנחשף בספרה. כיצד בעלה, החסיד החרדי האדוק לכאורה, עודד ולמעשה כמעט אילץ אותה לקיים יחסי מין עם גבר זר, בנוכחותו. ועם זאת, הקריאה בספר, המפגש עם האופן שבו וינשטיין מתארת את התהליך שבו הגיעה עד למעשים האסורים, פותחים צוהר אל עולם עצוב מאוד. אל יצרים שמתלקחים מאליהם, עד שאי אפשר כמעט לשלוט בהם, אחרי שנות חיים של הדחקה והתעלמות אלימה ממש מהגוף, מצרכיו, מהדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר.

כמו מוקשים חבויים לא הרחק מפני השטח טמונות תשוקות שאין להן שום מוצא, עד שהן מתפוצצות בנגיעה הכי קלה, וגורמות להרס שאין עליו שליטה. הכול מתעצם, כמו בסיר לחץ שאין בו שום שסתום ביטחון.

בעקבות התאבדותה של אסתי וינשטיין פרסמו אנשים שונים כמה מהתקנות של חסידות גור. אלה למשל חלק מהאיסורים החלים על צעירות:

  • אסורה נשיקה או חיבוק מאבא או סבא, ורצוי להמעיט במגע בכלל.
  • לא הולכים ברחוב עם אבא או אח.
  • אין לשיר ליד אחים.
  • מי שמקפידה לא לשיר גם ליד אבא, תזכה לזכויות עצומות.
  • להמעיט בדיבור עם אחיינים מעל גיל 13, לא לדבר עם גיסים או להגיד להם שלום.
  • אסור לפגוש את החתן. או לדבר עליו עם חברות. אם רואות אותו ברחוב – יש לברוח.
  • כשאת מדברת עם גברים − כולל בני משפחה − השפילי מבט ושמרי מרחק.
  • אם יש רהיט בחדר − שהוא יפריד ביניכם.
  • אסור להעביר לשום גבר שום דבר מיד ליד. (אין איסור להתכופף ולהניח למרגלותיו).
  • אסור להגיד לגבר זר "אתה". אם חייבות לדבר עם גבר, למשל רופא או מנהל, יש לפנות אליו ב"אתם". "אתה" – רק לאבא, לסבא או לאחים.

ואלה על בחורי ישיבות:

  • אסור לשבת שני בחורים על מיטה.
  • אסור לשני בחורים להיות לבד בחדר.
  • אסור לגעת בבחור אחר.
  • אסור להחליף חליפה בבת אחת, אלא מוריד חצי, לובש חצי מהחליפה השניה, ורק אז מוריד את החצי השני.
  • אסור לישון עם פיג'מה. ישנים רק עם חולצה לבנה, ציצית צמר, וגאטקעס שמחליפים מתחת לשמיכה.
  • אסור להתרחץ בבית, רק במקווה.
  • אסור להיות ערים אחרי השעה 10.00.
  • אסור לישון בצהרים במיטה.
  • לא מדברים עם דודות.
  • לא הולכים לחתונות.
  • אסור להגיד כלה.
  • אסור ללכת כל יום למקווה.
  • אסור לשים דאודורנט ובושם.
  • אסור להתקלח עם סבון בימי חול, רק בערב שבת.
  • מותר להתקלח רק עם שמפו הוואי.

אלה רק דוגמאות בודדות מתוך הרשימות האינסופיות של האיסורים, שחלקם נשמעים כה מופרכים עד שקשה להאמין שמישהו בכלל מציית להם וחי על פיהם.

האם אפשר להניח שכל האיסורים הללו אינם מלבים את "היצר הרע", אינם מסיטים ומסיתים את המחשבות, כמו האיסור לחשוב על פיל לבן, שאחריו אי אפשר אלא לחשוב על פיל לבן?

לקראת סוף מסכת הייסורים שמגוללת אסתר וינשטיין, שהייתה מילדותה אדם מאמין, היא מתארת איך חוותה התפקחות איומה כששאלה את עצמה את השאלה שהעניקה לספר את שמו: אם הקדוש-ברוך-הוא עשה אותה כרצונו, מדוע היא נאלצת לחוש ייסורי מצפון כה איומים, קרע נפשי כה עמוק, ואת הכאב הבלתי נסבל שהוא מנת חלקה?

אין לדעת אם בני משפחתה הקרובים, בנותיה, למשל, יהיו מסוגלים לקרוא את הספר הזה. לא יהיה להן קל, משום בחינה, לעשות זאת. כנותו ופתיחותו טוטליים. אמנם וינשטיין לא מציגה את הדמויות בספרה בשמותיהם האמיתיים, כך למשל האישה המספרת נקראת בספר הדסה, או דסי, ולא אסתר או אסתי, וגם שמו של הבעל שונה מזה של הגבר האמתי, אבל הכותבת לא הקדימה את ספרה במשפט המקובל הטוען כי "כל דמיון לדמויות אמתיות מקרי", זה שנועד לפטור כותבים מתביעה משפטית או מגינויים של מי ששימשו השראה לסיפור. כמעט ברור שוינשטיין גמרה אומר בנפשה לומר את כל האמת, בדיוק ובלי הנחות, ואז להסתלק מהעולם. אכן, ספרה מופץ ברבים.

האם הייתה מצליחה להגיע לתפוצה כה נרחבת אלמלא התאבדה? מה היה קורה אילו שלחה את כתב היד להוצאות לאור, אילו הציעה להן לערוך אותו, לתקן את הטעון תיקון, ולפרסמו ברבים כספר מן המניין − האם היו נעתרים להצעתה או משיבים את פניה ריקם? האם היה די בכאב ובזעזוע שהספר מסב כדי להביא לכך שמישהו היה "משקיע" בו כסף, זמן ומאמצים?

את התשובה לשאלה הזאת לא נוכל לעולם לדעת. אסתי וינשטיין התאבדה, ובמעשה זה הצליחה להשמיע קול זעקה רמה.

כמה עצוב לחשוב שגם אם הוצאה לאור כלשהי תחליט בסופו של דבר לקחת את הספר לחסותה, אסתר וינשטיין לעולם לא תדע על כך. ועם זאת, נראה שקול צלול וישר שהתקיים בתוכה אמר לה שדבריה לא יאבדו.

 

אלפרד טניסון, "הך, הך, הך": מה הקשר בין מות ידידו האהוב, להצלחתו

איש צעיר, כבן עשרים ושש, אלפרד טניסון שמו, סבור שחייו הגיעו לשפל שלעולם לא יוכל לשוב ולהתרומם ממנו. לפני שלוש שנים מת אביו, ואלפרד ועשרת אחיו נותרו תלויים בנדיבותו המפוקפקת של סבם. עד מהרה נוכחו שלא יוכלו לסמוך על הסבא הזה. את אביהם, בנו, הדיר מהרכוש המשפחתי, ואחרי שמת הסב נודע כי הוריש את כל הונו לדודם. זה הזדרז לנשל את אחיו ואת אחייניו, ובכסף שירש בנה לעצמו טירה רבת ממדים וסרת טעם, בתקווה שהתבדתה לזכות בתואר אצולה. לנכדים הקציב הסב בצוואתו סכום כסף שיותיר אותם אמנם חיים, אך עניים. עוד לפני שמת, הודיע הסב לאלפרד שאם הוא רוצה תמיכה כספית, עליו לעזוב את הלימודים באוניברסיטה ולהקדיש את עצמו לחיים של כומר. אלפרד סירב. עוד בילדותו החליט להקדיש את עצמו לחיים של משורר ! אכן, כבר פרסם כמה קובצי שירה, אבל אלה לא זכו לתהודה חיובית, ולא נראה שיביאו לו תהילה או פרנסה. אך ניחא. אלפרד, שבע אכזבות ודאגות, חושש שמא מחלות הנפש והאלכוהוליזם שלקו בהם אביו וכמה מדודיו יפגעו גם בו − אבל קיימת בחייו נחמה אחת בטוחה, משענת מופלאה בדמותו של ידיד נפש, ארתור הָלָם, שאותו הכיר כשלמדו ביחד באוניברסיטה. הידידות הזאת עמוקה ורבת שנים, והיא מעניקה לאלפרד את מה שהוא צריך: בסיס איתן, תמיכה מוחלטת ואהבה נאמנה שהוא יכול לסמוך עליה ולתת בה אמון מלא. הָלָם הוא יותר מידיד. בקרוב יהפוך לגיסו של אלפרד. כבר שנים שהוא מאוהב באחותו, ולאחרונה התארסו השניים רשמית, אחרי שהצליחו סוף סוף להתגבר על ההתנגדות של אביו של הָלָם, שלא התלהב משידוך עם משפחה בעייתית כל כך.

ואז הכול קורס. זמן מה לפני טקס הנישואים, מתלווה ארתור הָלָם לאביו שיוצא לטיול קצר באירופה, לוקה בשבץ מוחי ומת.

לא רק ארוסתו שוקעת באבל. גם אחיה, ידידו המשורר, מאבד את כל מה שיציב בעולמו. במשך שנים הוא מסרב לפרסם את השירים שהוא ממשיך לשקוד על כתיבם. רבים מהם עוסקים באבל על ידידו הטוב. אחד מהם הוא השיר "הך, הך, הך", כאן בתרגום שלי:

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל קוֹר אֲבָנֶיךָ, יָם אָפֹר,
אִילוּ רַק יָכְלָה לְשֹׁנִי לְהַבִּיעַ
כֹּל הִרְהוּר שֶׁבִּי נֵעוֹר.

כַּמָּה טוֹב לִבְנוֹ שֶׁל הַדַּיָּג
הַצּוֹעֵק לוֹ בַּמִּשְׂחָק עִם אֲחוֹתוֹ!
כַּמָּה טוֹב לַנַּעַר הַמַּלָּח
הַשָּׁר שָם בַּמִּפְרָץ עִם סִירָתוֹ!

וְהַסְּפִינוֹת הַכְּבוּדוֹת מַמְשִׁיכוֹת
אֶל מִבְטָחָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לַגִּבְעָה;
אַךְ הוֹ, לְמַגַּע יָד שֶׁנָּמוֹג,
וּצְלִיל קוֹל שָׁקֵט בְּלִי תְּנוּעָה!

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל רַגְלֵי צוּקֶיךָ, הוֹ יָם!
אַךְ הָרוֹךְ הַמְּעֻדָּן שֶׁל יוֹם שֶׁמֵּת
אֵלַי לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

הדובר עומד ומביט בים ובגליו. הוא רואה אותם מתנפצים על החוף, מתבונן בשגרת עליזותם של הסובבים אותו: ילדים משחקים וצועקים בשמחה, מלח משיט את סירתו, רואה את האוניות המפליגות לדרכן, ומקנא בכולם, בשלוותם הנינוחה. הוא מזדהה עם הים המכה את האבנים הקרות ומתאבל במחשבותיו על מה שאבד לו, על היום שהיה ואיננו עוד, על ידידו הטוב שמת ולא ישוב. בדמיונו הוא חש במגע ידו של החבר האהוב ושומע את הקול שנמוג. כמה עצב הוא מביע ואיזו תחושה של אובדן.

כמעט עשר שנים חלפו לפני שאלפרד טניסון פרסם ספר שירים נוסף. עד אז התנגד לכך, כי טען שאין בעולם מקום לשיריו. הספר החדש, שכלל אלגיה ארוכה −  125 בתים של 12 שורות ויותר, שנכתבה לזכר חברו − הצליח מאוד. זמן לא רב אחרי כן מינתה המלכה ויקטוריה את טניסון להיות "משורר החצר", תפקיד שזיכה אותו ביוקרה, כבוד וכסף, והעיד על ההערכה הרבה שרחשו לו בני דורו. הוא נשא לאישה את ארוסתו משכבר הימים. אחד משני בניו נקרא על שם ידיד נעוריו, הָלָם. בניגוד לדודו זכה טניסון בהיותו בן שבעים וחמש בתואר אצולה. אין לדעת אם בטקס שבו נהפך להיות "ברון טניסון מאלדוורת'"  חש מעין נקמה או שמחה לאיד כלפי הדוד המנשל, שאת טירתו הוולגרית הִרבה לתאר בשיריו.

השיר באנגלית

סיפורו של שיר x net

 

כריסטינה רוזטי: "יום הולדת"

 

שיר ליום הולדת / כריסטינה רוזטי
לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת בְּשִׁיר
שֶׁשָׁתִיל שֶׁמֻּשְׁקֶה מְשַׁכֵּן אֶת קִנָּהּ.
לִבִּי עֵץ תַּפּוּחַ עָמוּס מֵרֹב פְּרִי
שֶׁמַּכְבִּיד וְכוֹפֵף כָּל עָנָף.
לִבִּי הוּא קְלִפָּה מְנַצְנֶצֶת שֶׁל קֶשֶׁת,
אֲשֶׁר מְשַׁכְשֶׁכֶת בְּיָם שֶׁל שַׁלְוָה,
לִבִּי בִּי שָׂמֵחַ יוֹתֵר מִכֹּל אֵלֶּה,
כִּי בָּאָה אֵלַי אַהֲבָה.

הַשִּׂיאוּנִי עַל כֵּס שֶׁהוּא מֶשִׁי וּפוּךְ
וְעָטוּף בְּסָגֹל וְאָפֹר שֶׁל סְנָאִי,
גַּם גַּלְּפוּ וְעַטְּרוּ בְּרִמּוֹן וְיוֹנָה,
וּבְאֶלֶף עֵינֵי הַטַּוָּס הַפִּלְאִי.
קַשְּׁטוּ בָּעֵנָב הַמֻּכְסָף, הַמֻּזְהָב,
בְּעָלִים שֶׁל שׁוֹשָׁן, בְּיָפְיָהּ שֶׁל פַּרְוָה,
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁל הֻלֶּדֶת חַיָּי
וּבָאָה אֵלַי אַהֲבָה.

לעברית: עופרה עופר אורן ©


יוֹם הֻלֶּדֶת
כריסטינה רוזטי

לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר שִׁיר קְטַנָּה
שֶׁבַּגְּשָׁמִים קִנָּה נִשְׁטָף,
כְּמוֹ עֵץ עִם תַּפּוּחִים בְּשֵׁלִים
שֶׁכּוֹפְפוּ אֶת הֶעָנָף.
כְּמוֹ צֶדֶף בְּצִבְעֵי הַקֶשֶׁת,
כְּמוֹ קֶשֶת שָׁטָה בַּגַּלִּים.
לִבִּי נִרְגָשׁ יוֹתֵר. הִיּוֹם
יָבוא אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי.

בְּנוּ לִי בִּימָה מִמֶּשִׁי רַךְ,
צִבְעָה יָרוֹק-סְגַלְגָּל-מוּזְהָב,
גָּלְפוּ יוֹנִים וְרִימוֹנִים
וְטַוָּסִים פְּרוּשֵׂי זָנָב,
אֶשְׁכּוֹל עִנְבֵי זָהָב כָּסוּף,
שׁוֹשָן צָחוֹר יְפֵה עָלִים/
יוֹם הִהֻלֶּדֶת שֶׁל חַיָּי
יָבוֹא אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי.

לעברית: לאה נאור

כריסטינה רוזטיכריסטינה רזזטי יום הולדת

שגיא כהן, "כולם נשאה הרוח"

נמאס לה, לאימא. נמאס מהכול. ממלחמות דת, מפיגועים, מקנאים, מרינה טנצר, מווילונות מוגפים בקריאת התורה, מפוליטיקה, מגדרות, טלוויזיות, מקרבנות, מהתחושה שאנחנו, רק אנחנו קרבנות, מנחום-קמטים-במצח, מעקירת עצי זית, מהפגנות, מזכויות אדם, מזכויות לחלק מבני האדם, מ"שלי – שלי, שלך – שלי" ומעם הנצח שלא פוחד מדרך ארוכה.

"אני מפחדת," היא אמרה לאבא, וכשדיברה כך הוא הקשיב לה. לא ליטף את שערה, ידע שזה לא יועיל עכשיו, הרי לא מהמוות פחדה, ולא מיריות ולא מפיגועים. היא פחדה שכך נגדל, שנשנא ונקלל, שנזלזל ונעקור, שנשבור, שנתנחל בכוח, שנגדל להיות נחום.

"אני לא רוצה שהם יגדלו במקום שבו לא רואים את האחר," אמרה.