ביציאה מאולם הקולנוע לא התאפקתי ופניתי אל (כל) מי שהיה בקהל − שני זוגות שמראם העיד עליהם שהם ודאי כבר בגיל שבו יכולים להיות להם נכדים בוגרים – "נהניתם?" שאלתי.

"ליא קניג משחקת נהדר," השיבה אחת. האחרים משכו בכתפיים ואחד מהם גם נד בראשו. "העלילה לא אמינה," הוא מלמל.

אכן.

הסרט "קמטי צחוק" מיועד בלי ספק לקהל הרגיל שפוקד כיום את אולמות הקולנוע: אנשים מבוגרים, ואפילו מבוגרים מאוד. הצעירים עסוקים בטיפול בילדיהם הקטנים ובדרך כלל מורידים סרטים מהרשת וצופים בהם בבית. כמעט שאי אפשר לפגוש בהם בהקרנות פומביות. באופן טבעי נפוצים לאחרונה סרטי קולנוע רבים שפונים אל הקהל הצפוי להם, כאלה שעוסקים בזִקנה, בבעיותיה ולעתים גם לרגע קט בשמחותיה ("אהבה", "הרחק ממנה", "הרולד ומוד", "אודות שמידט", "איריס וג'ון", "לצוד פילים" הישראלי ועוד רבים אחרים).

"קמטי צחוק" מתכוון לספר על נושא שאמור להיות נוגע ללב: יחסים בין נכדים לסביהם. על מה שקורה כשהאהבה והמסירות מדלגות על דור אחד: בתם של בני זוג זקנים מנוכרת ואדישה לרגשותיהם ולגורלם, ואילו בתה, נכדתם, קרובה אליהם, מטפלת בהם ודואגת לרווחתם.

הבעיה היא שאין בסרט אפילו סצנה אחת אמינה. נדמה שהתסריטאי לא החליט אם כוונתו ליצור קומדיה, יצירה סוריאליסטית, או סיפור אנושי ודרמה נוגעת ללב. כסוריאליזם העלילה ריאליסטית מדי. כקומדיה – שום דבר לא מצחיק. אדרבא, המאמצים לשעשע מופגנים ומסורבלים כל כך, שאפשר רק להשפיל מבט במבוכה. הדוגמאות רבות. למשל – הסצנה שבה הזקנה, בגילומה של ליא קניג, "מגלה" פתאום את החיים הטובים של הצעירים וחוזרת רכובה על אופנוע של צעיר שמסיע אותה לאחר שהסתלקה לדבריה לטייל בחוף הים, והיא מנסה להתלוצץ עם נכדתה – כשאנחנו היינו צעירים גברים עישנו מקטרת, כיום מעשנים מבקבוק שבור. מצחיק? לא ממש.

גם כשהסרט מנסה להיות "דרמה נוגעת ללב" הוא מביך. שום דבר לא מתקבל על הדעת. הדמויות מגוחכות, הדיאלוגים מופרכים. קשה לבחור את הסצנה הכי לא משכנעת, הן רבות מספור, אבל הנה אחת מהן: בחסכונותיה המעטים קונה הצעירה להוריה כרטיס טיסה לאמריקה הדרומית. היא מספרת על כך לאביה, שמגיע למקום העבודה שלה במונית שלו, ומעל גג המונית מספר לבת שהאישה היושבת בפנים היא אהובתו, ושאמה של הצעירה מסרבת לשכב אתו, כי הוא כבר לא מושך אותה. למרות זאת האימא, בגילומה של אפרת לביא, מגיעה לשדה התעופה ומשם היא מטלפנת לבעלה המבושש להגיע. הבת מגיעה במקומו ומודיעה לאמה שהאב לא יגיע, כי החליט לעזוב אותה. הפתעה. משיכת כתף. חיבוק. חיוך. האימא יוצאת לדרכה. מי יכול להאמין לכל זה?  או לכך שהסבתא מתחילה פתאום, אחרי שבעלה נפטר, ללמד בלט? או שהסבאלא באמת מת, אלא רק נקבר "בכאילו", כדי לרמות את "אלמנתו"? ושהם נפגשים בכל זאת שוב בבית החולים שבו כביכול מרפאים אותו (או לא)? ושבני הזוג מזמינים צלם שיסריט את התאבדותם המשותפת? ושהסבא שורף את בגדיו בתוך מתקן של גריל בשר, בנוכחות הנכדה, ומגלה לה אתתוכניתם להתאבד ביחד? ושהנכדה לוקחת את הסבתא לגור כשותפה בדירה של צעיר שמחזר אחריה, ושהצעיר חותם על חוזה השכירות עם הסבתא בלי שהוא יודע את מי הוא אמור להכניס לדירה, משוכנע שהחברה שלו מביאה אליו איזו שוודית צעירה? שום דבר, פשוט כלום, לא ייתכן ולא הגיוני. מביך, כבר אמרתי?

יש לסרט הזה מטרה חשובה עיקרית, כך נראה: להפגין את כישרון המשחק של ליא קניג. זוהי מטרה נאה כשלעצמה, אבל הטקסטים המטופשים והעלילה המגוחכת אינם עושים עם קניג חסד. היא משחקת תפקיד כפוי טובה, אף על פי שהוא אמור לאפשר לה לחשוף את יכולתה לעבור מעצבות ודכדוך, מזִקנה דעוכה ללבלוב תוסס. אז כן, הבגדים משתנים, וגם האיפור, זקיפות הקומה חוזרת, והשחקנית הוותיקה הזאת מראה לנו שהיא יודעת לחייך, לרקוד, להאיר פנים. אבל כל הכישרון אובד בבליל המקושקש וסר הטעם.

אני מאחלת לליא קניג שתזכה בקרוב לשחק בסרט שיאפשר לה להפגין באמת את כישרונה הלא מבוטל.