איך פרשת קסטנר קשורה ברומן "מעקב"

התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, "מכר את נפשו לשטן".

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים " שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

"ההיסטוריה תשפוט אותו," כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

"צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד"ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים," כתב השופט גוטוין.

"אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה," כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, "הייתי עסוק." עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

קסטנר

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר

על מה הסרט "הנרקוד?"

הסרט היפני  "הנרקוד" נוגע בהרבה יותר מכפי שנראה לעין.

בתחילת שנות השמונים טבע יצחק אוורבוך אורפז את המונח הצליין החילוני: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי …"

אני זוכרת את אורפז יושב במקומו שבראש השולחן הארוך בבית אריאלה, מכונס בתוך עצמו, חיוור ולוחש את דבריו. הוא הנחה אז את סדנת הכתיבה שהשתתפתי בה. (ארבע הנובלות שהבאתי לסדנה ראו אור כעבור שנתיים בספר הפרדת צבעים, בהוצאת עם עובד).

בכל בדל של סיפור שכתבו משתתפי הסדנה, תר אורפז אחרי הנשגב, אחרי רמז לחיפוש רוחני. לצליין החילוני, כך אמר, אבדה אמנם האמונה באלוהים ובסדר האלוהי, אבל בתוך ההיעדר הנוכח הוא ממשיך כל העת בחיפוש כמו דתי. הצליין החילוני עולה לרגל אל אין היכל ואין מקדש,  והדרך היא העיקר.

"כולם!" נהג אורפז לומר, "כל בני האדם נכספים. אבל כל אחד עושה זאת בדרכו!"

אכן, את הצליין החילוני מצאתי במקום לא צפוי: בסרט קולנוע, שעוסק לכאורה בעניינים לא רוחניים בתכלית.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לריקודים סלוניים. ערב אחד, בתחנה של הרכבת התחתית, בדרכו הביתה מעוד יום עבודה סתמי, נחות עיניו של איש העסקים שוהיי סוגימה על חלון מואר ובו אישה צעירה. מבטה הנוגה לוכד ומכשף אותו. הוא מגלה שזאת מאי קישיקווה, דמות נחשבת בעולם הריקודים הסלוניים.

סוגימה, שכיר מותש ומרוקן, מגיע לבית הספר כביכול כדי ללמוד לרקוד, ובעצם –  כדי להכיר את מאי ולהתקרב אליה. הוא מסורבל. נבוך. מבויש. מאי מבחינה בכך שלא הגיע לשם מהסיבות הנכונות לדעתה, והיא מסרבת ללמד אותו ומרחיקה אותו ממנה, אבל הוא לא מוותר ומתחיל ללמוד אצל מורה אחרת.

ואז, בהדרגה, הוא מגלה את משמעות  חייו: הריקוד הסלוני. כי יש רגע שבו הגוף הנע על פי חוקים קבועים – משתחרר, ואז הנשמה הכבולה אליו מתחילה בזכותו לרחף. אחרי זמן מה מסתבר שסוגימה רוקד היטב, שהוא מוכשר לכך מאוד, ולא רק בזכות היכולת הגופנית שלו. הצטיינותו נובעת מכך שבאמצעות הריקוד הוא מביע את כיסופיו, את אהבתו, את התשוקה שלו למשמעות וליופי. הריקוד שלו הוא געגוע אל מה שהנפש רוצה, הוא חיפוש ונהייה של צליין חילוני.

נדמה לי שאת השאיפה אל הנשגב חשים כל בני האדם, אבל רק מעטים, הם מכונים אמנים, מסוגלים להביע אותה, ולא רק למען עצמם.

הסרט הגרמני "חיים של אחרים": על אמנות והצצה

על מה שעוד אפשר לראות בסרט "חיים של אחרים".

במה עוסק הסרט "חיים של אחרים"? לכאורה – בעריצות. בשטאזי. בטרור הקומוניסטי. בברלין המזרחית והמערבית. במציצנות, בבדידות, בקנאה. באזלת היד של אדם הניצב מול כוחות רשע מתוחכמים. בחיים הנתונים למבטו של "האח הגדול" הבולש, החוקר. (יש הטוענים כי השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, 1984 לא נבחרה באקראי: היא מתכתבת עם ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שהרי בשניהם, בסרט ובספר, נוכח השלטון השרירותי העוקב בכוחו המוחלט אחרי הנתינים).

ואני טוענת שזהו סרט על אמנות, על עוצמתה המרוממת, ועל יכולתה לשקם את הנפש.

העלילה של "חיים של אחרים" עוקבת אחרי סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, הוא מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו, נאמן לארגון.

ויזלר מתמקם מעל דירתם של בני הזוג, מתקין ציוד האזנה, ומצותת למתרחש אצלם. עד מהרה הוא מגלה שני דברים: הראשון: ששר התרבות מבקש להפליל את הבעל רק משום שהוא עצמו חושק באישה. השני: שהמשימה תהיה פשוטה. הבעל אכן אשם בפעילות חתרנית: הוא הבריח נתונים על התאבדויות בגרמניה המזרחית, ואלה התפרסמו בכתב העת "דר שפיגל". מכאן אמורה הדרך להיות קצרה ופשוטה. אנשים נשלחו לסיביר על הרבה פחות מכך. אבל ההפללה לא מתרחשת. משהו בלתי צפוי קורה ומונע אותה: ויזלר, הסוכן המסור, מתחיל להעביר לממונים עליו דיווחים כוזבים. ממקום המארב שלו שוב אינו הטורף, הוא נהפך למי שמגן על בני הזוג שאחריהם הוא עוקב. וברגע המכריע הוא מתערב עד כדי כך שהוא מסלק ממקום המחבוא את מכונת הכתיבה ששימשה את הבמאי, כדי להגן עליו מפני אנשי השטאזי שפורצים לדירה.

השינוי שמתחולל בוויזלר הוא לבו של הסרט. מה, אם כן, קרה לאיש הטכני, הציני, הנוקשה, שפניו קפואות ומבטו ריק? מה גרם לכך שבגד בעברו, בחינוך שלו, באידיאולוגיה שאתה הזדהה כל כך? מה קרה לו שהיה מוכן למעול בתפקידו ובשולחיו?

ויזלר נחשף לדברים שמקלפים את שכבות הקיפאון העוטפות את נפשו וממיסים אותן. ממקומו שמעל לתקרת ביתם הוא עד לקרבה הרגשית שבין בני הזוג. בהתחלה הוא מרוחק ומקצועי. אחרי כן – מקנא (הוא מזמין אליו אישה בתשלום ומנסה, לשווא, לחקות אתה את התשוקה והאינטימיות שהוא עד שמיעה לקיומן, ומרגיש כמובן עלוב ומושפל), ולבסוף הוא מתאהב: בזוגיות שהוא מתוודע אליה. באמת שיש בה. הוא מאזין לשיחותיהם, נחשף לעולם שיש בו חברות, נאמנות, שאיפה לחופש, יצירה.

אחד הרגעים המכוננים בשינוי שחל בו מתרחש כשהוא שומע את הבמאי מנגן בפסנתר יצירה בשם "סונטה לאדם טוב". יופייה של היצירה, משמעותה, השאלות שהיא מעוררת בו: מיהו אדם טוב, מה מעשיו, איך הוא נוצר, משנים אותו. מעתה יהיה מסור בחשאי למאמצים להציל את האנשים הטובים הללו, שקיומם נעשה נחוץ לחייו. הוא חייב להציל אותם, כדי שיוכלו להמשיך לאהוב וליצור. בבתי הסוהר של מזרח גרמניה יש "תנאים מיוחדים" לאמנים. אחד הממונים עליו מסביר לוויזלר את השיטות המשוכללות שנוקטים אותן כדי לסרס יצירתיות, בהתאם לטיפוס שכל אמן משתייך אליו. את דריימן, כך הוא אומר, אפילו לא יעמידו לדין. הוא מסווג כמי "שלא מסוגל להיות לבדו, כל הזמן מדבר, זקוק לחברים… הוא יהיה עציר מנהלי בבידוד מוחלט, בלי תאריך שחרור צפוי. בלי שום קשר עם בני אדם אחרים, אפילו לא עם השומרים. ואז כשנשחרר אותו פתאום, אחרי עשרה חודשים, הוא כבר לא יעשה שום בעיות…"

הדיכטומיה מתבהרת לא רק לצופה המזועזע, אלא גם לוויזלר: יצירה לעומת הרס. אהבה לעומת תככים ומיניות אלימה. ובעצם, בשיא הפשטות: יפה לעומת מכוער, טוב לעומת רע. הוא בוחר בלי היסוס, בלית בררה כמעט ומתוך סכנה גמורה לחייו, ביצירה, באהבה, ביפה ובטוב.

הסרט היה יכול לכאורה להסתיים בסופה של העלילה העיקרית: מה שקורה לוויזלר ולבני הזוג אחרי שסוכני השטאזי פורצים לדירה, אבל לא נעצר כאן. הוא ממשיך אל השנים שאחרי הנפילה של חומת ברלין. לדריימן נודע שצותתו לו בשנות השמונים. והוא מבין שמישהו הציל אותו. בארכיוני השטאזי הפתוחים עתה לקהל הוא מוצא את התיק שלו, מגלה מי היה הסוכן החשאי שהגן עליו בלי ידיעתו ומאתר אותו.

ויזלר הוא עתה דוור עלוב, קשה יום. דריימן מוצא אותו וצופה בו מרחוק. מדוע, רוצה הצופה לזעוק, אתה לא ניגש אליו, מברך אותו, מודה לו? מדוע אתה לא לוקח אותו לשיחה? האיש הציל את חייך! אבל לא, דריימן מניח לוויזלר ללכת לדרכו, בלי להתוודע אליו.

כי "חיים של אחרים" הוא סרט על אמנות ועל כוחה. ודריימן ידבר עם האיש שהציל את חייו ויאמר לו הכול, אבל לא במילים פשוטות ויומיומיות.

הוא כותב ספר שנקרא "סונטה לאדם טוב", ומקדיש אותו לשם הקוד שנשא ויזלר בימים שבהם היה סוכן חשאי.

את הסצנה האחרונה בסרט, המבט של ויזלר שעובר ברחוב, מבחין בספר בחלון ראווה של חנות, נכנס ורואה את ההקדשה החשאית המיועדת לו, שמבין כי אצילותו ואומץ לבו נודעו, שהיצירה נמשכת, בזכותו, הנה הספר מונח בידיו, לא אוכל לשכוח.

פלטונוב: איך לומר הכול בלי מילים

נראה כי לפעמים אפשר להביע צעקה, בלי לכתוב דבר

בתיאור האכזרי ביותר שקראתי אי פעם לא נכתבה אף מילה ולא התנסח שום משפט.

אותה זוועה רועמת בלי קול מופיעה לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן", בספרו של אנדריי פלטונוב, בעולם נהדר ואכזר. (תרגמה: נילי מירסקי).

בעולם נהדר ואכזר

גיבור הסיפור, אנגלי בשם ברטראן פרי, מגיע לסנקט פטרסבורג באביב של שנת 1709. אהובתו האנגלייה הסבירה לו שלא תסכים להינשא לאף אחד מהגברים הנחותים הסובבים אותה. כדי להרשים אותה ולהיות ראוי לה, הוא יוצא למרחקים. בעבר, הוא אומר לעצמו, היו אנשי השם מצביאים וכובשים, כאלה שחרבם סמוקה מדם. כיום הם מהנדסים, כמוהו: אלה שמסוגלים לממש את גחמותיהם של שליטי העולם.

הוא עובד אצל הצאר, פיוטר הגדול, האיש ששקוע כולו בייסוד עיר: את סנקט פטרסבורג הקים פיוטר יש מאין. הוא החל בבנייתה רק שמונה שנים לפני הזמן שבו מתחיל הסיפור, הוא מעמיד אותה על תלה בתוך הערבות הקפואות שכבש במלחמתו נגד שוודיה. העיר שהמציא אמורה לשמש חלון למערב.

כדי להבטיח את צמיחתה הוא אוסר על בנייה מאבן ברחבי הממלכה, חוץ מאשר בעירו החדשה. כך הוא מבטיח שכל חרשי האבן יגיעו רק לשם. עשרות אלפי אנשים פועלי כפייה מתים במהלך הבנייה, ומי שמבקר בה שלוש מאות שנה לאחר מכן מתקשה לדמיין שהיא צעירה כל כך, שפעם לא הייתה קיימת. דוסטויבסקי כינה אותה "עיר מלאכותית": היא הוקמה בצו מלכותי, ולא התפתחה מאליה, כמו רוב הערים הגדולות בעולם.

על ברטראן פרי האנגלי מוטל  לשרת את החזון המגלומני של פיוטר: זה חולם לחפור מערכת של תעלות ונתיבי מים שיחצו את הערבות ויגשרו על פני מרחקים.

עד מהרה מגלה פרי כמה עצומה המשימה שלקח על עצמו: "כה כבירה נראתה לו הארץ, כה מרהיב הטבע שבמרחביו צריך היה לחצוב נתיבי מים למהלך אניות. בשרטוטים ובמפות בסנקט פטרסבורג היה הכול נהיר ונוח, ואילו עכשיו, בחצי היום… התברר שהכול פתלתול, קשה ונורא הוד."

עוד לפני שהוא יוצא אל מחוז יֶפִּיפָּאן, שם הוא אמור לתכנן מערכת סכרים עצומה, מודיעה לו אהובתו שלא חיכתה לו, ונישאה לאחר. "האומנם חשבת שנחוץ לי בעל בדמותו של אלכסנדר מוקדון?" היא כותבת לו בלעג, ומסבירה: "לא, נחוץ לי איש נאמן ואהוב."

ברטראן פרי נכשל כמובן במשימתו. הפועלים בורחים. הטבע מתנכל לו. כשתכנן את תוכניותיו ההנדסיות לא הביא בחשבון את הקיץ השחון שיהפוך את נתיב המים לדרך חולית, את המים המסרבים לפרוץ מהבור שיחצוב, את החולות "הרעבתנים" אשר "מוצצים עכשיו את המים מן האגם, ושואבים אליהם אפילו כלים של ברזל."

ברוסיה של המאה ה-18 אחת דינו של מי שמאכזב את הצאר. פלטונוב, שכתב את סיפוריו בימים הראשונים של רוסיה הסובייטית, מוגן, לפחות בתחילת דרכו, מפני עריצותו הקטלנית של סטאלין: הוא בן למשפחה "נכונה": פרולטרית. והוא הרי לא כותב על מה שקורה עכשיו, אלא על העריצות הקטלנית של הצאר…

כצפוי, נשלח ברטראן פרי למוסקבה ונכלא במגדל בקרמלין.  ברור לו לגמרי שחייו תמו. וכשהוא מובא אל מקום ההוצאה להורג, חדר קטן ונעול ובו רק איש אחד, הוא מצפה בשוויון נפש לעריפה הצפויה לו.

וכאן מגיע קטע הביעותים ספרותי, אף על פי ששום דבר לא נאמר במפורש.

כך כתוב:

"'היכן הגרזן שלך?' שואל פרי, שלא נותר בו שום רגש מלבד רתיעה קלה, כמו מפני מים קרים."

אבל מסתבר שהאימה האמיתית, המוחלטת, איננה מפני המוות עצמו. שהמוות יכול בנסיבות מסוימות להביא אתו רוגע. הקלה.

"'גרזן!' אמר התליין 'אני אסתדר אתך גם בלי גרזן!'"

ואז:

"כאבחת להב מושחז ננעצה ההבנה במוחו של פרי, נוראה וזרה לטבעו, כמו כדור ללב פועם. והבנה זו החליפה לפרי את תחושת הגרזן על צווארו: הוא ראה את הדם בתוך עיניו הנאלמות, הקופאות, וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

כך.

"וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

הפוגה.

מכאן ואילך לא נכתב עוד מאומה. לא מתואר דבר. וכבר מגיע המשפט הבא: "כעבור שעה, במגדל, הרעים הדיאקון בבריח הברזל. 'נגמר, איגנטי?' צעק מבעד לדלת…"

זה הכול: "כעבור שעה…",  וההמשך.

בין התובנה של פרי למה שצפוי לו, לבין הנקישה על הדלת, אין כלום. רק דמיונו של הקורא. בלי שום עזרה של הסופר מתמלאת התודעה בחלחלה. אין ממה להימלט, כי שום דבר לא כתוב. והריקנות הזאת, הזוועה המובעת, שאין לה סוף, כי אין לה התחלה, היא בעיניי הישג אמנותי מרשים ביותר.

כותבים אחרים היו אולי מפליגים כאן בתיאורים. היצירתיות האנושית יכולה בלי ספק להמציא את כל סוגי העינויים הצפויים והלא צפויים. אבל השתיקה הגמורה, הרווח הצר הזה שבין השורות שעל הדף, המילים "כעבור שעה…" (שמזכירות קונבנציה ספרותית דומה שהייתה נהוגה פעם: בני הזוג מתנשקים. חושך. דלת חדרם נסגרת. ובבוקר – ), כל אלה משאירים את הקורא המום ונטול מילים.

הנה ההוכחה לכך שכמו שבלי מרחבים או מרווחים של שתיקות אין צלילים ולכן אין מוזיקה, כך גם בלי המרווח שבו פועל דמיונו של הקורא לא מצטיירת שום תמונה מסוּפרת, לא תיתכן יצירה, לא נוצרת ספרות.

 

על מה שהזמן עושה

הזמן – אבל לא רק הוא! – משנה אפילו את העבר.

הנה מה שמצאתי אי שם במעמקי המחשב: הקלטה מתוך תוכנית בוקר, משנת 1992: ראיון שנועד לקדם ספר לבני נוער שראה אז אור בהוצאת דביר: כמו עפיפון מנותק. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה באתיופיה, ובחלקה בבסיס של חיל האוויר, כמו זה שגדלתי בו, ומתארת את קשייה של דנה, הילדה העומדת במרכזו, לגדול בבסיס כזה.

המראיין בתוכנית הבוקר, שחש מן הסתם בזרמים סמויים, תת קרקעיים, ניסה להוציא בראיון הזה וידוי. חשיפה. אמת נוקבת.

אני צופה בו היום ורואה כמה הוא מתאמץ להוציא מהמרואיינת שלו משהו על הקשר עם הוריה, והיא מסרבת בכל תוקף!

"אין בי מרירות," היא אומרת. ומסבירה: ילדות מאושרת לא מבטיחה חיים טובים…

אהה, אני רוצה לשאול אותה. על מה את רומזת? ילדות לא מאושרת הייתה לך? האומנם?

היא יודעת את האמת. הנה היא מחייכת באירוניה: "מעולם לא העליתי בדעתי לבקר את הורי. הנחתי שכל מה שהם החליטו זה טוב בשבילנו," אבל עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שהיא יודעת. היא משכנעת את עצמה שהיא שמחה על הקשיים, כי בזכותם כתבה ופרסמה שלושה ספרים.

המראיין מתעקש: הספר הזה הוא תחליף לשיחה עם הורייך? אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. כי מה תגיד? ומה תספר? היא עדיין לא מסוגלת להביט באמת וגם לראות אותה. עדיין לא יכולה לדבר עליה.

נדרשו עוד עשר שנים של מאמצים קשים מנשוא, מאבקים של היוולדות מחדש, לפני שיכולתי לדבר, לכתוב את שירה והירושימה ואחריה גם את יופי לי, יופי לי. ואז –  לספר על הייסורים. ואיך ניצחתי אותם.

אני מסתכלת על האישה ההיא שצעירה ממני כיום בעשרים ושתיים שנים, ורוצה לומר לה: את תצליחי להשתחרר. הזמן שיחלוף ייקח ממך כמה נכסים נראים לעין, אבל אל תתייאשי, אמנם מחכים לך עדיין ימים קשים מנשוא, אבל כדאי לך מאוד לצלוח אותם. חכי ותראי!

 

 

מעוף העורב – לא רק מתח

על התכנים המרתקים שבספר מעוף העורב

מעוף העורב

מאת: אן מרי מק'דונלד

מי מכיר את הגנרל הנס קמלר? מי שמע עליו ועל מעשיו?

קוראי ידיעות אחרונות קיבלו אמש הצצה קטנה, כמעט שולית, אל תוך תופת שנסתרה שנים רבות מהעין, וגם אחרי שהתפרסמה ספק אם הקוראים יכלו לרדת אל מעמקיה.

כותרת הידיעה הייתה: הנאצי מאושוויץ שעזר לארה"ב. וזה הסיפור: הנס קמלר היה מהמתכננים של אושוויץ, ושל הטילים הבליסטיים שירו הגרמנים על אנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהרגו אלפים מתושבי לונדון. "כולם," נכתב בכותרת הידיעה, "היו בטוחים שהנס קמלר התאבד בסוף המלחמה. אבל," וכאן מגיע הפרט המרעיש, "תחקיר קובע: הוא הוברח לארצות הברית, כדי לסייע לתעשיית הטילים שלה."

וכך מסבר ששלטונות ארצות הברית הצילו את חייו של פושע המלחמה, שהיה אחראי לתכנון המשרפות באושוויץ, לניצול של מי יודע כמה עובדי הכפייה, ולמותם.

לפי הגרסה הרשמית התאבד קמלר בחודש מאי של שנת 1945 בפראג. אלא שזה לא קרה. המודיעין האמריקני עזר לפושע לזייף את ההתאבדות ולהימלט לארצות הברית. הידע שצבר כשותף בתוכנית הטילים הסודית של היטלר היה חשוב להם.

מרעיש? אולי. במיוחד אם יודעים שקמלר היה אחד מרבים מאוד. הייתה לאמריקנים תוכנית שנקרא פייפר קליפ: מהדק נייר. במסגרתה גייסו לשורותיהם עשרות פושעים נאציים. הידוע שבהם היה ורנר פון בראון.

הנה אחד התצלומים של הגרמנים שהוברחו לארצות הברית והצטרפו לתוכנית החלל האמריקנית: כמה נינוחים נראים כאן הגברים הללו, לבושים בחליפות, בטוחים בעצמם, מחויכים. מי יכול להעלות בדעתו שאלה הגרועים שבפושעי המלחמה שנחלצו מאימת הדין רק משום שהיה לאמריקנים חשוב יותר לנצח את הרוסים במרוץ לחלל.

מדענים גרמניים

אגב, לא רק בתוכנית החלל פעלו פושעי מלחמה גרמניים. חלקם השתתפו ב"מחקרים" פסיכיאטריים, במסגרת פרויקט MKULTRA של הסי-איי-איי, שם עסקו בעינויים סמויים, שנועדו לבחון איך אפשר להשפיע על מצבים נפשיים של בני אדם, לפגוע בתפקודי המוח בעזרת באמצעות תרופות, חסך חושי, בידוד והתעללות מילולית ומינית, כדי "לחלץ מידע" מנחקרים.

מפתיע? מחריד? אין ספק.

אבל מי שקרא את הספר מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד, אינו מופתע. שם פגשנו כבר את דמותו הבדיונית לכאורה של הפושע הנאצי, אוסקר פריד, שהוברח לקנדה ומשם לארצות הברית, כדי להשתתף בבניית טילים אמריקניים. ההקשר שבו מרחשת עלילת הספר מציאותי לחלוטין: המלחמה הקרה, אמריקה נגד רוסיה, קפיטליזם נגד קומוניזם, מי ישתלט על העולם, על מה מוכנים לוותר (על העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר: שמי שהיה אחד המפקדים בדורה לא היה אמור להגיע לאמריקה ולחיות שם חיים מוגנים ונוחים), ומה בעצם המחיר שגבתה הציניות המדינית האמריקנית בתום מלחמת העולם.

מעוף העורב הוא רומן מרתק. הוא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של סיפור, כפי שניסח אותם א"מ פורסטר בספרו העיוני Aspects of  the  Novel: לא לשעמם. פורסטר מזהיר את הכותבים. לדבריו הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

את מעוף העורב אי אפשר להניח מהיד, על אף כובדו הניכר: 863 עמודים. הוא נכתב כספר מתח. אלה מילות הפתיחה: "הציפורים ראו את הרצח". נרצחה ילדה. רק כעבור כמה פרקים של מתח יודעים מי נרצחה. וכשהחידה מוּתרת, היא אוספת לתוכה את שלל הרמזים שפוזרו לאורכו של הרומן, ונראית מיד הכרחית ובלתי נמנעת. הפתרון איננו רק סיומה של תעלומה. הוא טומן בתוכו אמירה משמעותית שמדברת, אולי אפילו נצעקת, אל הקורא.

עלילת מעוף העורב מתרחשת ברובה בבסיס של חיל אוויר קנדי. היא מתארת את הטייסים ואת נשותיהם וילדיהם, ומתמקדת בעיקר במשפחה אחת שהמציאות חודרת אל חייה ומפרקת אותם, בלי שמישהו מהם יודע או מבין את העלילה שהם משתתפים בה.

כמי שגדלה בשיכון משפחות בבסיס של חיל האוויר הופתעתי לגלות עד כמה הנופים האנושיים בבסיס הקנדי דומים לאלה הישראלים. "כשחיים בחיל האוויר," כותבת מק'דונלד, "החיים הם וריאציה על נושא… והבית הוא כל מקום שמזדמן לך להיות מוצב בו, אם בקנדה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת"… (עמ' 16), ואני מוסיפה: בישראל. אני יכולה אמנם להעיד ממקור חוץ ספרותי על הדייקנות בתיאורים, אבל אני משוכנעת שכל קורא יכול לחוש בהם, כי כדרכה של אמנות, הספציפי מאוד נעשה כללי, והפרטי יותר והמפורט, מקבלים משמעות ועומק.

הנס קמלר הזכיר לי את מעוף העורב, וזאת ההזדמנות להמליץ על הספר.



השבוע ב16 באוקטובר 2014, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה נוספת, לפיה יותר מאלף פושעים נאציים שימשו כמרגלים בסוכנויות המודיעין של ארצות הברית:

יותר מאלף נאצים גויסו לתפקידי ריגול בסוכנויות המודיעין של ארה"ב

מסמכים שסיווגם הוסר מגלים כי פעילות הנאצים נמשכה לאורך כל המלחמה הקרה וכי הם חמקו ממשפט בהתערבות האף-בי-איי והסי-איי-אי

בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, הסי־איי־אי וסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות העסיקו לפחות אלף נאצים כמרגלים ומודיעים. מסמכים שנחשפו כעת על ידי צוות מטעם הממשל האמריקאי וכן ראיונות שנערכו באחרונה מצביעים על כך שהתקשרויות מעין אלה נמשכו עד 1990, וכי לא ידוע על מרגלים ומודיעים נאצים שערקו לארה"ב ועדיין נמצאים בחיים.

בשנות החמישים של המאה שעברה החילו בכירי קהילת המודיעין האמריקאית, אדגר הובר מהאף־בי־איי ואלן דאלס מהסי־איי־אי, תוכנית סודית ורחבת היקף לגיוס נאצים בכל הדרגים כחלק מהמאבק בגוש הסובייטי. במסמכים שסיווגם הוסר מכונים חיילים וקצינים נאצים "נכסים" וההערכה המובעת בהם היא שהערך המודיעיני שביכולתם להעניק למאבק בברית המועצות "גובר על השגיאות המוסריות שעשו" בעת ששירתו את הרייך השלישי. בין היתר גויס באותה תקופה קצין אס־אס לשעבר למרות שקהילת המודיעין הניחה שהוא מעורב "בפשעי מלחמה מינוריים".

ראיות לקשרים שניהל הממשל האמריקאי עם מרגלים נאצים החלו להתפרסם עוד בשנות השבעים. אך אלפי מסמכי ארכיון שפורסמו במסגרת חוק חופש המידע ומקורות אחרים, יחד עם ראיונות עם עשרות גורמי ממשל בעבר ובהווה, מוכיחים כי היקף גיוס הנאצים לשורות קהילת המודיעין היה נרחב הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה, וכי הוא הוסתר באופן שיטתי במשך יותר מ-50 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנות השמונים סירב האף־בי־איי לספק למשרד המשפטים פרטים אודות 16 נאצים שחיים בארה"ב, וזאת בטענה כי מדובר במודיעים של הבולשת הפדרלית אשר סיפקו מידע על "אוהדי קומוניזם" וחמישה מהם עדיין נחשבו מודיעים פעילים. במסמך שבו מסרב האף־בי־איי לחשוף מידע בעניין, מדגיש גורם רשמי את הצורך "להגן על חשאיות מקורות מעין אלה בצורה האפשרית הטובה ביותר".

ב-1994 ניסה עורך דין מטעם הסי־איי־אי להפסיק את החקירה סביב אלכסנדרס לילייקיס, מרגל לשעבר שחי סמוך לבוסטון. מהמסמכים עולה כי הסוכנות ידעה כבר בתום מלחמת העולם השנייה שלילייקיס היה איש גסטפו וכי היה מעורב בטבח כ-60 אלף יהודים בליטא. למרות זאת, היא גייסה אותו לשורותיה ב-1952 כמרגל המוצב במזרח גרמניה ושילמה לו 1,700 דולר בשנה ושני קרטונים של סיגריות בחודש. ארבע שנים לאחר מכן סייעה סוכנות הביון המרכזית ללילייקיס להגר לארה"ב. הוא חי במסצ'וסטס במשך 40 שנה עד שזהותו התגלתה ונפתחו הליכים משפטיים לגירושו.

כשנודע לסי־איי־אי על כך יצרה הסוכנות קשר עם אלי רוזנבאום, איש היחידה לציד נאצים במשרד המשפטים האמריקאי, והודיעה לו כי הוא אינו יכול להמשיך בהליכים. רוזנבאום סיפר בראיון כי הסי־איי־אי לא רצתה להסתכן בחשיפת עברם של נאצים נוספים. לדבריו, הצדדים סיכמו כי אם הסוכנות תידרש למסור מסמכים "בעייתיים", התביעה תפסיק את ההליכים. דבר זה לא קרה בסופו של דבר ולילייקיס גורש. סי־איי־אי, כך על פי המסמכים, גם לא דיווח לקונגרס על עברו של לילייקיס. במזכר סודי שנמסר לוועדת המודיעין של בית הנבחרים ב-1995, מודה הסוכנות כי השתמשה בלילייקיס כמרגל אך לא הזכירה את הקשר שלו למעשי זוועה. "אין לך כל ראיה", נכתב במזכר.

כמה מהנאצים שגויסו על ידי קהילת המודיעין האמריקאית היו בעלי דרגות גבוהות במנגנון שהפעיל אדולף היטלר. קצין האס־אס, אוטו פון בולשווינג, היה מנטור ויועץ בכיר עבור אדולף אייכמן, שעסק בין היתר בכתיבת מסמכים הנוגעים לאופן הפעלת טרור כלפי יהודים. אחרי המלחמה, הסי־איי־אי לא רק גייס אותו כמודיע בכיר באירופה, אלא גם שיכן את משפחתו בניו יורק ב-1954. מסמכים מגלים כי המהלך נתפס "כפרס" על השירות שעשה אחרי 1945 וכי בנו של פון בולשווינג, גאס, שגילה רק שנים רבות לאחר מכן על עברו הנאצי של אביו, ראה את היחסים בין סוכנות הביון המרכזית לבין אביו "יחסי נוחות" שהתקיימו בצל המלחמה הקרה. "הם השתמשו בו והוא השתמש בהם. זה לא היה צריך לקרות", אומר בראיון גאס פון בולשווינג, כיום בן 75, "אסור היה להכניס אותו לארה"ב. זה נגד את הערכים שלה".

המסמכים מעידים עוד כי כשנתפס אייכמן על ידי סוכני המוסד בארגנטינה ב-1960, פנה אוטו פון בולשווינג לסי־איי־אי בבקשה לסיוע מכיוון שהיה מודאג מאוד מכך שישראל נמצאת בעקבותיו. במסמכים, מביעים גורמים בסוכנות הביון המרכזית דאגה מכך שפון בולשווינג "ייתפס כמשתף פעולה ושותף למזימותיו של אייכמן, דבר שיגרום מבוכה פומבית לארה"ב". שני סוכנים שנפגשו עם פון בולשווינג ב-1961 הבטיחו לו כי הסי־איי־אי לא תחשוף את קשריו עם אייכמן. פון בולשווינג חי 20 שנים נוספות בטרם התביעה בוושינגטון גילתה את התפקידים שמילא בתקופת מלחמת העולם השנייה והעמידה אותו לדין. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ב-1981 ומת כמה חודשים אחר כך.

"אני מעריך שהמספר האמיתי של הנאצים שהפכו מרגלים גדול הרבה יותר", אומר נורמן גודה, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, שלקח חלק בצוות להסרת הסיווג ממסמכי הממשל, "מסמכים רבים נותרו חסויים, דבר שהופך את המשימה לספור אותם לבלתי אפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות גייסו באופן ישיר או עקיף מספר גדול של נאצים או משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיו אשמים בפשעי מלחמה".

השימוש שעשו הובר ודולס במרגלים הנאצים הוא תוצאה של מנטליות המלחמה הקרה שנוצרה בתום מלחמת העולם השנייה ושהלכה והעמיקה לאורך שנות החמישים. דולס האמין שנאצים "מתונים" יכולים להיות מועילים. הובר אישר בעצמו לכמה נאצים לשעבר לשמש מודיעים ודחה האשמות בנוגע למעורבותם במעשי זוועה בטענה שמדובר בתעמולה סובייטית. מסמך פנימי מגלה כי ב-1968 אישר הובר האזנת סתר לעיתונאי בעל עמדות קומוניסטיות שפרסם שורה של כתבות על חיי הנאצים בארה"ב. הובר הכריז על העיתונאי צ'ארלס אלן "איום פוטנציאלי לביטחון הלאומי".

לאורך שנות ה-50 וה-60 מילאו המרגלים הנאצים קשת רחבה של תפקידים עבור קהילת המודיעין האמריקאית, החל ממשימות מסכנות חיים וכלה במשימות טריוויאליות. מסמכים מגלים כי באחד הבסיסים במרילנד אומנו קצינים נאצים לקראת האפשרות של פלישה לרוסיה. בקונטיקט השתמש הסי־איי־אי בשומר נאצי כדי ללמוד על השיטות הסובייטיות להסתרת משמעויות בבולים שהונפקו אחרי המלחמה. בווירג'יניה, יועץ בכיר להיטלר נתן תדרוכים סודיים בנושאים הקשורים לברית המועצות. בגרמניה, קציני אס־אס חדרו לאזורים הנמצאים בשליטת ברית המועצות כדי לשתול רשתות האזנה, בין היתר, בתוך רכבות.

מהמסמכים עולה עוד כי חלק מהנאצים המגויסים היו בלתי כשירים לשמש מרגלים או מודיעים. חלקם היו שקרנים כרוניים או רמאים ואחרים התגלו כסוכנים כפולים. סי־איי־אי סירב להגיב לכתבה.

קראתי את ספרך ב…

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. הספר כתוב להפליא, והוא דוגמה נהדרת לכך שהאמנות בכלל והספרות בפרט הן סובלימציה של המציאות: קראתי וטבעתי בתוך פצע פתוח שאין לו תקנה, אך יצאתי אפוף בחוויה אמנותית משמעותית וחיובית. תודה ענקית על החוויה שהענקת לי!

על הספר "יופי לי, יופי לי".