סרטונים

בואנה ויסטה סושיאל קאלב: מה הם אומרים לצעירי העולם

על הבמה – פסנתרן וגיטריסט בני תשעים ואחת מְלָווים זמר בן שבעים ואחת וזמרת בת שישים ושמונה, הצעירה שבחבורה. המוזיקה שהם מנגנים ושרים מסעירה את הקהל שקם על רגליו, מתקשה להכיל את ההתרגשות. הם סופגים את התשואות, מביטים באנשים המריעים להם, שומעים את מחיאות הכפיים הסוערות, ולא יודעים את נפשם מרוב שמחה והשתאות.

בואנה ויסטה סושיאל קלאב 3

סופו של הסרט הדוקומנטרי בואנה ויסטה סושיאל קלאב, המתרחש באולם קרנגי הול שבניו יורק, הוא גם שיאו: הרגע שבו חבורת המוזיקאים הקשישים זוכה לא רק להכרה ולאהבה באחד מאולמות הקונצרטים הנחשבים ביותר בעולם. הנהרה הקורנת מפניהם מספרת על השנים הרבות שבהן נאסר עליהם ליצור את המוזיקה שכעת מסעירה ומענגת כל כך את הקהל.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים ידעה קובה פריחה מוזיקלית. בעשרות מועדונים בהוואנה ניגנו מוזיקה אפרו-קובנית, שילוב של גיטרה ספרדית עם מקצבים אפריקניים. בשנת 1959, זמן קצר אחרי ההפיכה הקומוניסטית, נסגרו כל המועדונים הללו. בשם השוויון נאסרו ביטויים – גם אמנותיים – שציינו את ההבדלים בין הגזעים.

אחד המועדונים שנסגרו נקרא "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הנגנים – ביניהם ראובן גונזלס, יליד 1919, קומפיי סגונדו, יליד 1907, הזמרים – ביניהם איברהים פרר, יליד 1927, התפזרו, התרחקו, הפסיקו לנגן, הפסיקו לשיר.

במשך עשרות שנים נותקו מהמוזיקה, מחברת עמיתיהם היוצרים ומהקהל. ודאי כבר לא שיערו בנפשם שעוד תהיה להם תקומה אמנותית. ודאי כבר ויתרו על התקווה שיוכלו עוד וליצור, שיוכלו לשוב אל השמחה, זאת שהפיקו מהנגינה ביחד, זאת שכישרונם עורר באנשים אחרים.

ריי קודר ובנו - מתוך הסרט
ריי קודר ובנו – מתוך הסרט

עד שבשנות התשעים, כמעט חמישים שנה אחרי שמועדון בואנה ויסטה סושיאל קלאב נסגר, זכו שוב במפתיע ליצור. גיטריסט אמריקני, ריי קודר, ובנו, שהתמחה בנגינה על כלי הקשה בסגנון לטיני, הגיעו להוואנה שבקובה כדי להקליט שם עם נגנים אפריקנים  ממאלי. אבל אלה לא הצליחו לקבל אשרות יציאה, וברגע האחרון נודע שלא יגיעו. קודר חיפש מי שיחליף אותם וקיבץ אוסף של נגנים וזמרים מקומיים, שלא היה ביניהם עד אז שום קשר. תוך שבוע, כמעט בלי לערוך חזרות, הקליטו ביחד ארבעה עשר שירים, שאת חלקם הלחינו וחיברו בעצמם. התקליטור, שזכה לשם "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", על שם המועדון ההוא משנות השלושים, יצא לאור בשנת 1997, ובתוך שנה מכר חמישה מיליון עותקים! (ומאז מכר עוד מיליונים רבים וזכה בפרס הגראמי).

ראובן גונזלס
ראובן גונזלס
איברהים פרר ואומרה פורטונדו
איברהים פרר ואומרה פורטונדו
קומפני סגונדו
קומפני סגונדו

הבמאי וים ונדרס צילם סרט דוקומנטרי על תהליך יצירת התקליטור. הסתובב ברחובות הוואנה, הראה את העוני הזועק מכל פינה. הראה כיצד חיפשו את המקום שבו שכן פעם המועדון, ואת הנגנים, שלרובם לא הייתה כל השנים הללו שום אפשרות ליצור. כך למשל, לפסנתרן הוירטואוז ראובן גונזלס לא היה כלל פסנתר, והזמר איברהים פרר התפרנס מצחצוח נעליים ומכירת כרטיסי לוטו. כל האמנים המופלאים הללו נגאלו מחיים של עליבות, אלמוניות וניתוק מחיי היצירה.

הקטע שבו איברהים פרר ואומרה פורטונדו שרים "שתי גרדניות", (Dos Gardenia) דואט אהבה חושני, עצור, קולותיהם מלטפים, מבטיהם נוגעים, קרובים כל כך, גם אם המיקרופונים מפרידים ביניהם, מעורר רצון לומר לצעירי העולם: ראו את היופי הזה.

הנהרה שנראית על פניהם של כל המוזיקאים הנפלאים הללו בתום ההופעה בקרנגי הול, חיוכיהם, חודרים אל הלב: בגילם המופלג ספק אם עוד יזכו להופיע כך, לשיר ולנגן, ודאי לא בפני קהל כה גדול. היופי המפעים של הסרט אינו נובע רק מהמוזיקה, שהיא מופלאה בפני עצמה, אלא גם מהידיעה שנעשה כאן צדק. אולי מאוחר מדי, אולי מעט מדי, ובכל זאת – טוב לדעת שהאנשים הללו זכו, ולוא רק עוד פעם אחת, לתהילה שהם ראויים לה. שלפחות עוד פעם אחת זכו לאושר הזה, וזיכו בו את הצופים. ובעצם – בכלל לא רק עוד פעם אחת. כי את הסרט אפשר לראות שוב ושוב ולהמשיך להתרגש. והמוזיקה הונצחה למען כולנו.

אני אוהבת אותם.

האחים טביאני:, "הלילה של סן לורנצו": האומנם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו?

מה יותר טבעי לבני אדם – לנהוג זה בזה באכזריות, לאבד את היכולת להזדהות עם הסבל של הזולת, או הצורך העמוק לראות את האחר ולהושיט לו יד במצוקתו? להזדהות ולהבין, או לשנוא, להתנפל, להכחיד? לשלול את אנושיותו של אדם אחר, או לחוס עליו בצערו ולחבור אליו בשמחותיו? לפצוע אותו, או לטפל בפצעיו?

מה שמתרחש במקומותינו בימים אלה מחזק את ההרגשה שאכן, הרוע מוטמע בטבע האנושי, שתנטוס, הדחף אל ההרס, המוות העצמי וההרג, יכול לגבור על יצר הקיום ועל שמחת החיים.

בסרט "הלילה של סן לורנצו" יש תמונה אחת, קצרה מאוד, שנוגעת בחריפות רבה בכל השאלות הללו. עלילתו של הסרט מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. התושבים של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים: לוחמי רזיסטנס כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, אפילו קרובי משפחה. הם נקלעים לקרב שנערך בתוך שדה חיטה, קוראים זה אל זה קריאות כמו – "אני מכיר אותך, אתה קרלו מפיסטוניה, הדודן של אלפרדו!"

בתוך כל הלחימה מתרחש רגע אחד ששובר את הלב: שתי קבוצות אויבים נקלעות לאותו שדה חיטה. לכל אחת מהן יש מישהו שנפצע זה עתה, ממש לעיני הצופים. הם מתקרבים ורוכנים אל הפצועים שלהם, כדי לטפל בהם. ואז, מתוך בלבול וסערת הנפש, מושיט אחד יד אל הקבוצה האחרת ומבקש עזרה. בלי היסוס מושיט לו האחר מימייה: התגובה האנושית, המובנת מאליה, זאת שלא אמורה להיות מוטלת בספק: יש כאן פצוע. לכם יש מים. עזרו לנו.

אבל כהרף עין אחרי כן מגלים שני הצדדים מי שָרוּע לידם. תנטוס מזנק ממקומו, ההתנפלות, הירי, ההרג, מתחדשים. מה יקרה לפצועים שלפני רגע טיפלו בהם? מה יקרה לאלה שטיפלו?

האם נחרץ הדין של כולנו להירצח או להרוג?