ומה הצחיק את הסופרת כשביקרה בספרייה המקומית.
בכפר קטן בהמפשייר שבדרום מערב אנגליה ניצב בית אבן אדום מוקף כרי דשא. ג’ין אוסטן יושבת בטרקלין, ליד שולחן קטן מעץ מהגוני, וכותבת בקולמוס, על דפים קטנים די הצורך, שאותם תוכל להסתיר בקלות ובמהירות.
הבית מצוי בתחומי האחוזה השייכת לאחיה. הוא עצמו גר בבית הראשי רב הממדים, שנבנה לפני מאות שנים. אלמלא הזמין לשם אותה, את אחותם ואת אמם, היו שלוש הנשים סובלות מחרפת רעב: אבי המשפחה מת והן נותרו מחוסרות כל. בזכות התמיכה שהן זוכות לה, הן חיות בהתאם למעמד האצולה הזעירה שאליו הן משתייכות: מנגנות בפיאנו-פורטה, משתתפות בנשפי ריקודים, מעסיקות את עצמן בעבודה למען העניים, מלמדות ילדה או ילד לקרוא ולכתוב.
ג’יין עצמה שקועה בחלק גדול מהזמן בכתיבה. כדי להיכנס לחדר שבו היא יושבת צריכים לדחוף דלת נעה שציריה חורקים. משרתים מסתובבים בכל מקום, אורחים באים לביקור. בכל פעם שהדלת נפתחת, ממהרת ג’יין להכניס את הדפים לתוך מגירה שבשולחן, או לכסות אותם בדף הסופג את הדיו. היא עומדת על כך שלא יתקנו את הדלת: החריקה מתריעה בפניה שמישהו מתקרב, ומאפשרת לה למהר ולהסתיר את מעשיה. אסור לאף אחד, חוץ מאשר לבני משפחתה הקרובים ביותר, לדעת במה היא עוסקת. איש אינו יודע שג’יין סופרת. על ספריה היא חותמת בכינוי “מאת: גבירה”. פעם אחת, זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, “תבונה ורגישות” יצא לאור, הגיעה ג’יין לספריית השאלה ביחד עם אחת מאחייניותיה. האחיינית, שלא העלתה בדעתה שהסופרת עומדת לצדה, נטלה לידה את הספר והעירה: “לפי השם שלו, אני בטוחה שהוא זבל.” ג’יין, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה.
נראה שהיא מרוצה מהצלחת ספריה: הראשון שבהם זכה לשתי ביקורות אוהדות למדי, והיא הרוויחה עליו 140 ליש”ט. את השני, שאותו כינתה “הילד היקר שלי”, רומן בשם “גאווה ודעות קדומות” מכרה למו”ל תמורת סכום חד פעמי של 110 ליש”ט, שאחריו לא קיבלה עוד שום תשלום נוסף. היא העדיפה “ללכת על בטוח”, ולקבל את כספה מראש. קשה שלא לתהות מה הייתה מרגישה או חושבת אילו ידעה שבשנת 2009 יימכר עותק אחד של “גאווה ודעות קדומות”, מתוך המהדורה הראשונה שהודפסה, תמורת מחיר התחלתי של 65,000 ליש”ט; שמאתיים שנה אחרי צאתו לאור יימכרו כל שנה 110,000 עותקים ממנו; שהספר יהיה זמין במאה ושלושים מהדורות שונות, בעשרות תרגומים ושפות. שילמדו אותו באוניברסיטות ובבתי ספר. שייחשב אחד המצליחים והידועים ביותר בעולם. שיכתבו עליו ויחקרו אותו. שיהפוך למודל לחיקוי ולסוג של דימוי שיוצרים בעקבותיו. (למשל: הספר המצליח “יומנה של בריג’יט ג’ונס” שעובד גם לסרט קולנוע).
האם, אי אפשר שלא לשאול, הייתה שמחה לראות את העיבודים הרבים שעשו לספר, סרטי קולנוע, שש סדרות טלוויזיה, הראשונה בשנת 1938, האחרונה – כשישים שנה אחרי כן, והאם הייתה מופתעת, נדהמת או מאושרת, אילו נודע לה שהדמויות שבראה, מר דארסי היהיר והמושך, הגברת בנט הפטפטנית והוולגרית, הכומר ויליאם קולינס הנפוח, אליזבט בנט החכמה והאצילית, יהיו לבני בית מוכרים בלבם של אנשים כה רבים ברחבי העולם, במשך דורות. ג’ין אוסטן מתה ממחלה כשהייתה בת ארבעים ואחת, אחרי שכתבה ופרסמה שישה רומנים ועוד קובצי סיפורים ושירים. ארבע שנים לפני מותה התחילו להתפשט מחוץ למשפחה השמועות על מעשיה. במכתב שלה משנת 1813 כתבה: “הנרי (אחיה), שמע בסקוטלנד שליידי רוברט, ועוד גבירה, משבחות את ‘גאווה ודעות קדומות’, ומה הוא עושה, מרוב אהבה ויהירות של אח, אם לא למהר ולספר להן מי כתבה את הספר.”
אכן, אין להכחיש, הגאווה רבה. 