על פנטזיות גבריות והנובלה "בלב האפלה", מאת ג'וזף קונרד

 מה לחש קורץ ברגעי חייו האחרונים? "האימה... האימה," "הזוועה, הזוועה," או אולי: "איזו זוועה"? ואיך נכון יותר לתרגם את המילה  darkness – חושך? אופל? חשכה? מאפליה?  
לב המאפלייה
לעברית: משה אבי-שאול

הנובלה המפורסמת ביותר של ג'וזף קונרד, סופר אנגלי יליד פולין שלמד אנגלית בשנות העשרים לחייו, נקראה בגרסתה הראשונה בעברית לב המאפליה (תרגם משה אבי-שאול), בשנייה  – לב החשכה (תרגמה אופירה רהט) ובתרגום האחרון, מלפני שש שנים – בלב האפלה (תרגמו שולמית ויאיר לפיד). היא התפרסמה באנגלית לראשונה בשנת 1899, שנים רבות לפני שתי מלחמות העולם, לפני שנחשף הלב החשוך של אירופה ובטרם נודע מה מסוגלים לעולל בני היבשת, שראו בעצמם נציגי התרבות העולמית.

לב החשכה
לעברית: אופירה רהט

הנובלה מעוצבת כסיפור מסגרת. יש בה שלוש דמויות עיקריות, שתיים מספרות – דובר נטול שם וזהות וגבר בשם מרלו – ודמות שלישית, גבר בשם קורץ, שמרלו מספר עליו. הדובר נטול השם נקלע עם מרלו להפלגה לילית, ביחד עם חבורת גברים אחרים, גם הם אלמוניים ולא ממשיים: "עורך הדין", "רואה החשבון", "המנהל". בעברם היו כולם יורדי ים, והקורא לומד רק ששוררת ביניהם שלווה של היכרות ממושכת. מרלו יוצא דופן בקרב החבורה הזאת. הוא היחיד ביניהם שאישיותו נחשפת מתוך המונולוג הארוך שהוא נושא. בלב האפלה

ובכן, החבורה מכונסת על הסיפון כשמרלו פותח בסיפורו, בלי לברר אם הנוכחים מעוניינים בכלל להקשיב לו. "ידענו שגורלנו נחרץ", אומר הדובר נטול השם: הם קהל שבוי.

הלילה יורד וסיפורו של מרלו מתארך. רק פעם אחת קוטע אותו אחד המאזינים בבקשה שישמור על שפה מהוגנת. הדובר נטול השם מופתע לגלות שעוד מישהו מלבדו ממשיך להקשיב, אבל ברור לו, וגם לקורא, שהמאזין האחר כלל לא מבין את משמעות הדברים שהוא שומע. כנראה שכל האחרים באמת נרדמו, ודאי אינם מתעניינים בסיפור, אבל אנו הקוראים יודעים שמרלו והמאזין הקשוב שלו אינם לבדם במסע הזיכרונות אל מרכז אפריקה: גם אנחנו מפליגים אתם, תחילה על התמזה, ואחרי כן על נהר הקונגו, בדרך אל האופל.

תחילת המסע ההוא, מספר מרלו, הייתה כשהרגיש דחף עז לחקור את המקומות הלא נודעים, אותם חלקים במפת העולם שעדיין לא התמלאו בפרטים. אפריקה במאה התשע עשרה עדיין לא התגלתה עד תום. האזורים הריקים מפתים אותו "כמו נחש שמפתה ציפור קטנה וטיפשה" שאינה יודעת להבחין בין טרף לסכנה. הוא מתקבל לעבודה בחברה מסחרית כלשהי, אחרי שקודמו נהרג בהתכתשות מטופשת עם חבורה של אפריקנים. הרופא שבודק את מרלו כדי לאשר את כשירותו מברר אתו אם יש איזו אי שפיות במשפחתו, גרם המדרגות הנטוש המוביל למשרדי החברה, שתי המזכירות הקודרות היושבות בפתח וסורגות בחוט שחור, הלהיטות שבה ממנים אותו מיד לתפקיד רב החובל – בתוך פחות מדקה  – כל אלה אינם מרתיעים את מרלו ואינם מאיימים עליו. המשימה המוטלת עליו היא להפליג למרכז אפריקה ולחלץ משם גבר בשם קוּרץ, שנשלח לפני שנים, כדי לספק לשולחיו שנהב.

אפריקני משיט סירה עם קולוניאליסט

אין צורך לציין שאיש אינו נותן את הדעת או מוטרד מהשאלה מניין בדיוק השנהב, ממי ואיך חומסים אותו, ובאיזה מחיר. הצרכים, ליתר דיוק הרצונות, ובעצם – התשוקות של האירופים, חשובים יותר מהפילים ומהאפריקנים שהורגים אותם, כדי להשיג את השנהב. (כיום קיים חרם בינלאומי על הסחר בו, בשל דלדול חמור ביותר באוכלוסיית הפילים באפריקה. חרף זאת, הציד הלא חוקי נמשך. כתבה על כך התפרסמה לפני כמה ימים בעיתון הארץ). איש אינו תוהה לשם מה נחוץ כל החומר היקר הזה. הוא שימש לגילוף חפצי נוי וקדושה, יצרו ממנו כדורי ביליארד וקלידים לפסנתרים, הוא היה יקר ונחוץ, והחברה ששלחה את קורץ למרכז אפריקה הייתה עסק מסחרי. בתחילת דרכו סיפק קורץ את הסחורה ואף הצטיין בכך. כמויות גדולות של שנהב נשלחו והגיעו – איש לא ביקש לדעת כיצד הופקו – עד שחדלו.

קולוניאליסט עם משרתיו

אירופה הקולוניאליסטית טבעה את המונח "משא האדם הלבן" שנלקח משירו של המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג: על האדם הלבן מוטלת לכאורה החובה לשלוט בילידים הברבריים, כדי לקדם ולשפר אותם. כך הצדיקו הלבנים את העושק וההתעללות: מי שמגיע לאפריקה כדי לתרבת, ללמד, ולתקן, מי שמביא לאפריקנים את הדת הנכונה ואת התרבות הנעלה, אינו מרגיש שעליו להתנצל על הגזל וההתעמרות.

גם קורץ יצא לאפריקה כמי שמאמין בכוחו להביא לאפריקנים את האור. מרלו מתאר ציור שקורץ צייר והשאיר באחת התחנות הקדמיות לאורך הנהר. רואים בו אישה שעיניה מכוסות, נושאת לפיד לתוך החשכה. אבל, מבקשת הנובלה לספר, כוח רב מדי, כמו זה שיש לאדם לבן בקרב המוני ילידים שהוא שולט בהם בזכות כישוריו הנעלים יותר – ידע, נשק, תחכום – הוא עניין משחית.

הנה מה שקרה לקורץ: הוא התאהב בכוחו, וגרם לילידים הפתיים, החלשים, התמימים, להתאהב בו. כשספינתו של מרלו מתקרבת אל המקום שבו קורץ מולך, הוא מגלה את הכאב העצום של הילידים, שמבכים את הסתלקותו הקרובה של האיש הלבן שהם סוגדים לו.

בקתתו מוקפת אמנם במראות זוועה, כאלה שמרלו מתקשה תחילה להבינם: מוטות ועליהם נעוצים ראשי אדם כרותים. ומושמעות רמיזות על טקסי סגידה מחרידים – כל מה שקורץ הרשה לעצמו, לאחר שנהפך למלך או לאל, לכל הפחות לשליט שאין קץ לכוחו, אבל הילידים מתאבלים, כי הם יודעים שיילקח מהם בקרוב.

מה בעצם מְגַנה הנובלה שכתב ג'וזף קונרד? לכאורה – את השחיתות המוסרית של אדם שכוונותיו היו מלכתחילה טובות, אבל נתן דרור ליצרים האפלים ביותר, התמכר להם, והרשה לעצמו ליהנות מהכוח העצום שנפל לידיו.

ובעצם, לקורא בן ימינו, נהיר כאן משהו שקונרד ודאי לא התכוון אליו. יש בסיפור לב האפלה שלוש ואפילו ארבע רמות של הסתכלות ושל ראייה: אנו הקוראים מביטים על כל הדמויות: על קורץ, שמרלו מספר לנו עליו. על המספר נטול השם, שמספר על מרלו. וגם על הסופר,  שמספר לנו על כולם. גם הוא עצמו אינו פטור ממבטנו הבוחן.

קונרד מצייר את מרלו כאדם תמים שהתפקח. הוא יצא אל אפריקה בלי להבין לאן פניו מועדות, אם כי  חש שהוא יוצא לדרך לא למרכז היבשת, אלא אל לב העולם, שם יגיע לתובנות נסתרות על הטבע האנושי, ועל מה שאורב כנראה גם בנבכי נפשו. הוא סקרן, ואנו אמורים לראות בו אדם נדיב וחיובי. לא מכיוון שהוא מתאר את עצמו ככזה, אלא משום שכך רוצה קונרד שנראה אותו: הנה למשל כשהוא נתקל בעבי הג'ונגל ביליד גוסס, הוא לא מהסס להגיש לו פת לחם. הוא מבין את מצוקתם של אנשי הצוות האפריקנים שלו, שבשר ההיפופוטם שבו צוידו למסע מתחיל להירקב, והם משתוקקים לבשר אדם, כדי להשביע את רעבונם. הוא מביט בילידים המפזזים לאורך החוף, מקשיב לקולות המוזרים שהם משמיעים, ומשהו בהם, בהתנהגותם, מזכיר לו מאוד התנהגות אנושית. עד כדי כך, שברור לו לגמרי שקיים מכנה משותף כלשהו בינו ובינם. הוא בז לעמיתיו הלבנים, אלה שמגיעים לאפריקה רק כדי לשדוד אותה, מכנה אותם "עולי רגל", מתאר את פחדנותם, את הגיחוך שבהתנהגותם: כיצד הם מפגיזים מהנהר לתוך סבך הצמחייה שאין בו מאומה, איך הם מחכים, חסרי מעש ואונים, למשהו, בעצמם לא יודעים למה, כנראה לכך שתיקרה בדרכם ההזדמנות הנכספת להתעשר, אך רק מחלות פוקדות אותם. "הוא היה להוט מאוד שאהרוג מישהו, אבל לא היה שם אף אחד," לועג מרלו לגבר לבן, חסר אונים ומגוחך, לאחר שהאפריקנים שנשאו אותו בדרכו אל מעבה הג'ונגל, נטשו אותו ונעלמו.

ומה בעצם מספר לנו קונרד, שמבקש למתוח ביקורת על האדם הלבן, המנצל, המושחת? האפריקנים שמרלו מתאר מפיו של הסופר מתוך רצון לראות אותם, הם ילידים, פראיים, חיתיים, שרק מזכירים בני אדם. מרלו נרגש מהמחשבה שהם משתייכים למין האנושי ומהקשר הקלוש, המרוחק, שהוא מוצא בתוכו אל "השאגה הפרועה, היצרית" שהם משמיעים על החוף, כשהספינה מתקרבת אל ממלכתו של קורץ. אמנם יש בהם, לדבריו של מרלו, כיעור רב, אבל שאגותיהם מתהדהדות בנפשו ומוכרות לו. מנקודת המבט של מרלו – וגם מזאת של קונרד, שאינו מותח כאן שום ביקורת על הדמות שיצר! – האנשים הללו רק דומים מאוד לבני אדם. הוא רואה אותם מרחוק, אנונימיים, לא בלתי דומים ללהקה של קופים, קרובים רחוקים לבני האדם.

גם כשמרלו מתקרב לאחד האפריקנים, מכיר ומחבב אותו, או לפחות מעריך את סגולותיו, התיאור אינו לגמרי אנושי: אחד העובדים המתלווים אליו בספינה ממונה על ההגאים. והוא, כך אומר מרלו, מזכיר לו כלב בקרקס שהלבישו אותו בבגדים של בני אדם. היליד המאולף מתנהג כמעט כמו בן אדם אמיתי, הוא מלא בחשיבות עצמית מגוחכת, אבל הוא חומק מאחריות, אינו מבין באמת את תפקידו, אי אפשר לסמוך עליו ובעיקר – הוא אינו מסוגל לשלוט ביצריו, כך מסביר מרלו, ולכן משלם בחייו: ברגע שבו נדרש איפוק הוא מאבד את העשתונות ונהרג. כל אלה תיאורים קולוניאליסטים מובהקים. כך בדיוק ראו הלבנים את האפריקנים: ילידים, ילדים מגודלים, עצלים, לא אמינים.

קונרד הוא זה שאינו מסוגל עדיין לראות באפריקנים בני אדם אמיתיים. הדמות שיצר, זאת של מרלו, נדיבה כלפי האפריקני האומלל. מרלו מטביע את גופתו של האפריקני בנהר כמעשה של חסד אחרון, כדי שעמיתיו לא יאכלו את גופתו. קונרד, לא מרלו, אינו יודע שהקניבליות נועדה כמעט אך ורק לצרכים פולחניים, כדי להחריד את האויב, להפחיד או להשפיל אותו, ולא כדי להשביע רעב.

וקונרד הוא זה שיוצר עלילה שבה הילידים סוגדים לאדם הלבן שמתעלל בהם. הוא מתאר אישה אפריקנית מלכותית, אצילית, ועם זאת גם קצת נלעגת, עדויה בתכשיטים "ברבריים", אינספור חפצים "מוזרים" תלויים על גופה, מחרוזות, קמעות שקיבלה מרופאי אליל (מניין מרלו יודע זאת?), נושאת על גופה אינספור קשקושים, כך הם נראים בעיניו של מרלו, ש"ערכם שווה ודאי לשנהב שנלקח מפילים רבים". הנה האפריקנית הפתיה שתמורת חרוזי זכוכית שילמה במוצר היקר באמת. התמימות לעומת התחכום. הפרימיטיביות לעומת הידענות. בעצב עמוק, בלי לדבר (ברור שבתוך הנובלה הזאת, שמטרתה להביא את דבריה של אפריקה, אין סיכוי שלאישה הזאת יהיו מילים של בני אדם…), היא נפרדת מהאליל הלבן שלה. האם נהג בה באהבה? בשוויון? ברעות? ברור שלא. הלוא כתוב שקורץ "הרג את מי שרצה, רק מפני שיכול," ומשום ששום דבר לא יכול לעצור בעדו. האם היו לו בלמים ביחסו אל האישה? אפשר בהחלט להניח שגם בה התעלל, מי יודע כיצד, הסופר בחוכמתו חוסך במילים במקומות שבהם מוטב לתת לדמיונו של הקורא לפעול. אבל קונרד, באמצעות מרלו, מתאר את יגונה של האישה. את האבל שלה, בשל הפרידה. האם אין זאת פנטזיה גברית, נצלנית וכוחנית, גם אם היא נועדה למתוח ביקורת על הקולוניאליזם הנצלני ועל אכזריותם של בני אדם?

נשים אפריקניות נושקות לרגלים של גברים לבנים

רגע נוסף שמעיד אולי על תמימותו של הסופר מתרחש לקראת סופה של הנובלה. קורץ הנבל, האכזר, מתפקח בשניות האחרונות של חייו ולוחש "The horror, the horror". ארבע מילים שנהפכו למטבע לשון ומופיעות גם בסרטו של פרנסיס קופולה, "אפוקליפסה עכשיו". (הסרט, שקיבל השראה מהנובלה של קונרד, מתרחש בווייטנאם, בשנות השבעים. גם שם יש קורץ, שאליו מגיעים בתום הפלגה על נהר נאנג). בתרגום הראשון שנעשה לנובלה לוחש קורץ בשפה ספרותית מאוד, "האימה, האימה". לי נראה שסביר יותר שלחש, במילים של בני אדם, "זוועה, זוועה," ואולי אפילו: "איזו זוועה". כך גם המילה "מאפליה" נראית לי נטועה ברובד לשוני גבוה מדי (גם אם האנגלית של קונרד מתוחכמת, עשירה ולפעמים אפילו מפותלת), והמילה אפלה הולמת הרבה יותר.

ובכל מקרה, אני תוהה אם לחישה כזאת, תובנה אחרונה לפני המוות, היא דבר נכון ואפשרי, לא מבחינה ספרותית, אלא נפשית, כתופעה אנושית. כולנו רוצים להאמין שגם הרעים והחוטאים חוזרים בהם בשניות האחרונות, לפני שהם נופחים את נפשם. שיש רגע של תובנה והכרה אמיתית שלהם בפשעיהם. לצערי הרב נראה לי כי רוב בני אדם מתים בדיוק כפי שחיו. שקלושים הסיכויים לכך שיגיע רגע ההכרה המיוחל. הווידוי האחרון הוא תפיסה נוצרית, טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. אבל אולי בעניין הזה אני טועה. אולי דווקא קורץ, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים, ששאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל ולראות את האפלה הגדולה שבלבו.

איש עסקים ישראלי שיתף אותי לפני זמן מה בבדיחה סרת טעם שסיפר לו נציג החברה שאסף אותו משדה התעופה של יוהנסבורג.

"אתה יודע מה ההבדל בין תייר לגזען?" שאל אותו הגבר הלבן, וגיחך גיחוך מרושע.

"לא," אמר הישראלי, "מה ההבדל?"

"יומיים," השיב המארח.

נראה כי דרום אפריקה שנלסון מנדלה השכיל להצילה משפיכות דמים היא עדיין ארץ מסוכסכת, ומן הסתם עדיין יש בה מיעוט של לבנים שמרגישים נעלים וראויים לזכויות יתר.

באחת התחנות של מרלו, בדרכו אל קורץ, הוא נתקל בקונטרס שכתב קורץ בימים שבהם האמין עדיין ברצונו וביכולתו להיטיב עם האפריקנים, אבל בשולי המאמר  הוסיף בכתב ידו שרבוט קצר, שנכתב כעבור זמן רב: "צריך להרוג את כל הילידים."

כמה עשרות שנים אחרי שראתה אור הנובלה בלב האפלה, במהלך מלחמת העולם, נהפכו הדברים האחרונים הללו שכתב קורץ, שסיפר עליהם מרלו, שהגה אותם קונרד, שנראו אז פרועים ומטורפים, למילים נבואיות: באירופה התרחש רצח עם. ניסו שם להרוג לא את כל האפריקנים, אלא את כל היהודים, ובה בעת להכפיף את העמים הסלאביים, ולהשליט על העולם את "הגזע העליון". הרעיון נובע מאותו מקור: ישנם בני אדם שאינם ממש יצורים אנושיים, ולפיכך מותר, צריך ואפשר לעולל להם כל מה שעולה על הדעת.

שורשים של הטירוף ההוא אפשר לראות בנובלה של קונרד. למרבה השמחה, מי שנאבקו נגדו היו אותן אומות שזמן לא רב לפני כן עוד התפרעו כקולוניאליסטים באפריקה, ובמזרח הרחוק. אבל המאבק לא תם. גרמניה הנאצית נוצחה אמנם, אבל לא הגזענות.

 

חלק מהצילומים ברשומה נלקחו מכאן

"נוכחות כה ארוכה": מדוע נעלמו כל היהודים מארצות ערב

אסור ליהודים לצאת מהבית כשיורד שלג או גשם. אסור לנשים יהודיות לחשוף את הפנים בפומבי. אסור לגברים ללבוש בגדים נאים ולנעול נעליים תואמות. הם חייבים לשאת על גופם בד אדום. אסור להם לעקוף לא יהודי, לדבר אליו בקול רם או לדרוש ממנו שיחזיר להם את חובו. עליהם להרכין ראש כשמעליבים אותם, ולשתוק. אם הם קונים בשר, הם חייבים להסתירו. אסור להם לבנות בתים נאים, גבוהים יותר מאלה של שכניהם הלא יהודים, או לסייד את הקירות בלבן. הכניסה לביתם חייבת להיות נמוכה. אסור להם ללבוש מעיל. אסור להם לגזוז את זקנם, אפילו לא בקו ישר. אסור להם לצאת לחיק הטבע. לרופאים יהודים אסור לרכוב על סוס. יהודים חייבים להתחתן בחשאי. אסור להם לאכול פירות. עליהם לשאת אות קלון ולגזוז את שיערם…

רשימת האיסורים נמשכת ונמשכת. הם נשמעים מוכרים, והמחשבה הראשונה שעולה על הדעת כשרואים אותם היא שאלה חלק מהתקנות הפרועות והמרושעות שתיקנו הנאצים טרום מלחמת העולם השנייה, אלה שאכזריותן הקדימה את השלב הבא, זה של "הפתרון הסופי". הלא כבר עשרות שנים הם ידועים וזכורים: אסור ואסור.

אבל לא. מדובר כאן בגזירות שנגזרו על היהודים באיראן לקראת סוף המאה ה-19, ובכל מקום שבו נכתב כאן "לא יהודי", צריכה למעשה להופיע המילה "מוסלמי".

הרשימה, ועוד רבות כמוה, מופיעה בספר נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם המוסלמי את יהודיו, שכתב נתן ויינשטוק, קרימינולוג והיסטוריון יליד אנטוורפן. ויינשטוק היה בעברו פעיל טרוצקיסטי ונמנה עם אנשי השמאל החדש. (ספרו הראשון נקרא – הציונות נגד ישראל). לימים שינה את עמדותיו, לאחר שחקר את מרד גטו ורשה והחל לבחון גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נוכחות כה ארוכה
הוצאת בבל, לעברית: חגית בת-עדה

הספר  עוסק בתולדות הקהילות היהודיות בארצות ערב. בכל פרק הוא מתמקד בקהילה אחרת, ארץ אחרי ארץ: טורקיה, איראן אפגניסטן, ארצות המגרב, מצרים, ארצות הסהר הפורה, חצי האי ערב, ומגיע גם אל ארץ הקודש, ישראל היא פלסטין, ומתאר ביעף את תולדות הקהילה היהודית בכל אחת מהן, ואת הסיבות לעזיבת היהודים.

לקורא שהאמין תמיד למיתוס לפיו היהודים בארצות ערב חיו בשלום יחסי עם שכניהם המוסלמים, למי שגדל על תיאורי "תור הזהב" ("תמונה קלוקלת וזולה", כפי שמכנה אותה ויינשטיין), צפויה הפתעה ואכזבה מרה.

לא בכדי, טוען המחבר, התרוקנו ארצות ערב כמעט לחלוטין מכל תושביהן היהודים, שמרביתם חיו אלפי שנים באותן ארצות, חלקם אפילו עוד לפני המוסלמים עצמם. כך למשל הקהילה היהודית בפרס היא בת אלפיים וחמש מאות שנה, בלוב ראשיתה במאה השלישית לפני הספירה, בתוניסיה הייתה התיישבות יהודית עוד בקרתגו, לפני הכיבוש הרומאי, באלג'יריה היא החלה כנראה במאה השלוש עשרה, במרוקו – לפני חורבן בית ראשון, במצרים – אלף ומאתיים שנה לפני הכיבוש הערבי, בסוריה – בימי התנ"ך,  בלבנון – בין המאה השביעית והחמש עשרה לספירה, במסופוטמיה – מהמאה השמינית לפני הספירה, בחצי האי ערב – אחרי חורבן בית שני, כלומר, שבע מאות שנה לפני הולדת האסלאם.

הנה הנתונים המספריים שמביא המחבר לגבי האוכלוסייה היהודית, לא כולל פלסטין המנדטורית:

אוכלוסיה יהודית לפי המדינה (לא כולל פלסטין המנדטורית)

כדי לענות על השאלה מדוע נסו היהודים מארצות ערב, מתאר ויינשטוק את המבנה הבסיסי של החברה המוסלמית – משטר הד'ימיות. לדבריו, במסורת האסלאמית, היהודים הם ד'ימים, כלומר, בני חסות נחותים. מאחר שהם נחותים, חלים עליהם שלל איסורים, קטנים וגדולים, תלוי במקום ובתקופה. למשל, במקומות רבים אסור היה להם לשאת כלי נשק, להחזיק בספרים מוסלמיים, לשאת נשים מוסלמיות. היה עליהם לפסוע יחפים בשכונות מוסלמיות. עדותם בבתי משפט לא התקבלה. היה עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, לפעמים לנעול נעליים צבעוניות או לחבוש כובעים שונים, מגוחכים ומבזים, שיבדילו אותם מהמוסלמים. הטלאי הצהוב שכפו הנאצים על היהודים, וגם כל סוגי התיוג האחרים שהיו מקובלים באירופה בימי הביניים, לא היו אם כן המצאה אירופית. כך היה נהוג במשך מאות שנים גם בארצות ערב.

יהודים זכו לבוז כה עמוק, עד שהיו נשים מוסלמיות שלא היססו להסיר בנוכחותם את הרעלה (בדומה, מציין ויינשטוק, למקרים שבהם נשים לבנות באפריקה לא היססו להתערטל בנוכחות העבד המקומי, שלא היה בעיניהן יצור אנושי). בארצות אחדות הוטל על היהודים לבצע את המלאכות הבזויות ביותר. כך למשל בעיראק, ובתימן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, נקבע שעל היהודים לטפל בניקיון המחראות. פקודה שנועדה לא רק לנצל, אלא גם להשפיל. בארץ הקודש עצם המילה יהודי הייתה עלבון, ולאחר שהגו אותה הוסיפו: "מחוץ לכבודך".

היהודים בארצות ערב סבלו לא רק מאפליה ומהשפלות, אלא, כמו באירופה, גם מפוגרומים. המחבר עובר ארץ אחרי ארץ ומונה את הפרעות וההתעללויות ההמוניות. הדוגמאות רבות לאין ספור: 1232: טבח במרוקו;  1792: טבח וביזה במרוקו; :1790 פרעות בג'רבה; 1867, 1864, 1860: טבח במרוקו; 1875: פרעות באיראן;  שנות ה-80 של המאה התשע עשרה: ציד יהודים, ביזה ורציחות באלג'יריה;  1877, 1882 פוגרומים במצרים; 1907, 1912: פוגרומים במרוקו;  1910: פוגרום באיראן; 1934: פוגרום באלג'יריה; 1941: פוגרום בעירק – הפרהוד;  1945: פוגרום אכזרי ביותר בלוב;  1945: פרעות בדמשק ובחאלב; 1947 פוגרום בעדן, 1948: פוגרום בתוניסיה. ואלה לא כל הפרעות המוזכרות.

חלק מהפוגרומים החלו בעקבות עלילות דם, בדומה מאוד לאלה הידועות מאירופה: כך למשל בסוריה בשנת 1840, במה שמכונה עלילת דמשק, נפוצו שמועות על כך שיהודים עוסקים בשחיטת ילדים לצרכים פולחניים, וכן בקהיר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1926 הואשמו יהודים בדמשק בהרעלת ילדים מוסלמיים.

אין צורך לומר כי היהודים שנמלטו מהארצות שבהם חיו דורות כה רבים לא יכלו לקחת אתם שום דבר מרכושם. הם השאירו אחריהם הכול: כסף, בתים, מיטלטלים, אדמות. למעשה, טוען ויינשטוק, אפשר לומר כי התרחשו "חילופי אוכלוסיות הלכה למעשה: (פליטים יהודים מהעולם הערבי מחליפים ערבים פלסטינים ומתיישבים לעתים קרובות בדיוק בשכונות או בכפרים שהתרוקנו מיושביהם)."

את הספר נוכחות כה ארוכה קיבלתי במתנה מידידה יקרה שהוריה עלו לישראל ממרוקו. במהלך לימודיה בבית הספר התיכון, כך סיפרה, התמרדה חֲבֵרתי נגד תוכנית הלימודים בהיסטוריה: איך ייתכן, התקוממה אז, שכל מה שעבר על היהודים בארצות ערב מסתכם בספרי הלימוד בכמה דפים בלבד, ואילו כל שאר הפרקים מוקדשים אך ורק ליהדות אירופה?

אל הספר הגיעה כמוצאת שלל רב: הנה סוף סוף השקיע מישהו מאמצים מחקריים כדי לתעד את תולדות יהודי ארצות ערב, בעיקר, אם לומר דברים נכוחים – את סבלם. (יש לקוות ולהניח שלמרות תחושת אי הביטחון המצטיירת היטב בספרו של ויינשטוק, היו ליהודי ארצות ערב גם תקופות של שגשוג ונוחות, יחסית, לפחות).

נתן ויינשטוק מעורר בהקדמה לספרו שאלה משמעותית מאוד: לדעתו "השתיקה המוזרה האופפת את שאלת היציאה המוחלטת של כל האוכלוסייה היהודית מהמרחב התרבותי הערבי" מעידה על, כדבריו, "מבוכה עמוקה. מה פשר השתיקה הרועמת הזאת," הוא שואל, ומוסיף בנימה מסוימת של אירוניה כאובה, "העומדת למרבה הפלא בניגוד גמור ללהט המאפיין את ההתגייסות למען הפליטים הפלסטינים… מדובר כאן בסוג של הכחשה, כלומר, באמת אשר מסרבים לשמוע אותה."

אכן, הגיעה העת להקשיב לשאלה: מדוע מנוסתם של יהודי ארצות ערב, מדוע עובדת היותם פליטים שמצאו את מקומם בישראל אינה עולה יותר על סדר היום, בעיקר בשיח הבינלאומי. מי זוכר את הפליטים היהודים מארצות ערב, שנאלצו לנוס, ואיבדו את כל מה שהיה להם?

אך לא בכך אסיים. אני מבקשת לשוב אל התקנות האכזריות שציטטתי בתחילת הדברים. לא יכולתי שלא להיזכר בשיטוט ששוטטתי לפני כמה שנים ברובע הבווארי של ברלין. שוב ושוב ראיתי שם שלטים קטנים. בצדם האחד כתוב משפט קצר, בצדם האחר מופיע איור. למשל:

לילדים יהודים אסור לעסוק בספורט

"על ילדים יהודים נאסר ללכת לבתי ספר ציבוריים", עם איור של מחברת ועט. "על הילדים היהודים נאסר לנסוע לבית הספר אם המרחק אליו היה קצר מחמישה ק"מ," עם איור של פסיעות נעליים. "אסור ליהודים לשבת על ספסלים ציבוריים". "אסור ליהודים לגדל חיות מחמד". "אסור ליהודים לגדל עציצים", ועוד עשרות שלטים כאלה. הם כתובים בגרמנית. הם מיועדים לתושבי המקום, לא לתיירים: תזכורת מימים איומים, ממציאות שהם אוסרים על עצמם לשכוח. כמעט שבעים שנה מתום המלחמה מסתובבים יהודים ישראלים בברלין, מסתכלים על השלטים הללו, שנהפכו למוצג. לעדות. לסמל. מצלמים אותם. נחרדים. ובה בעת  מודים למי שהציב אותם שם, כיד זיכרון  האומרת – עלינו להיזהר ולהישמר.

ליהודים מותר לקנות אוכל רק בין ארבע לחמש אחרי הצהריים

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה: "בעיראק יש מי שמתחרט על היחס המשפיל שניתן ליהודים", והיא עוסקת בספר שירה שיצא לאור בימים אלה בבגדד ועוצב בסוריה. הספר, כך נכתב במאמר בהארץ, "ספוג בגעגועים ליהודי עיראק, שנאלצו לנטוש את ארצם 
ומשבח את תרומתם למולדתם האהובה." כותרתו היא "שירת אחווה אנושית ופטריוטית". הוא יצא לאור בבגדד על ידי בית ההוצאה לאור "מסופוטמיה". כותב צבי גבאי, כתב העיתון: "מחבר הספר מכה על חטא על היחס המשפיל והעוין שניתן ליהודים בעיראק. הוא מיצר על שהוא וחבריו המוסלמים ההגונים איפשרו ליחס זה להתקיים במשך זמן ממושך."

אני תוהה אם יגיע היום שבו נוכל להסתובב  ברחובות דמשק טהרן ובגדד, כמו שאנו מטיילים בברלין. אם תיירים מעיראק ומאפגניסטן ישוטטו ברחובות תל אביב. אם ההיסטוריה המדממת תדע לנוח קצת, לתת לפצעים להירפא, ולבני האדם לחגוג את חייהם, במקום לחפש כיצד ליטול את אלה שהם מתעקשים לראות בהם אויבים. האם כל הפליטים ימצאו להם בית, ואת זיכרון ההשפלות ההדדיות נוכל לשאת על נס, כזיכרון רחוק, כהתראה.

"עצירה קצרה בדרך מאושוויץ": הסוד שגילה המחבר על אביו

"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדים מלמדים את אמם את שפת האם," כתב אפרים קישון בספרו "סליחה שניצחנו". אבחנה חדה ומשעשעת, נכונה באמיתותה אבל מופרזת בניסוחה, כדרכן של הומורסקות.

אכן, במאה העשרים, כשעשרות מיליוני אנשים נעשו פליטים, נאלצו רבים ללמוד מחדש את השפה שבה ידברו ילדיהם, ואולי משום כך כשהגעתי בגיל חמש עשרה ללונדון, שם גרתי שלוש שנים, חשתי הפתעה קלה מהאנגלית הרהוטה, המבטא המדויק וקלות הביטוי של זקנים אנגליים. למי שגדלה בישראל והייתה רגילה לכך שמרבית המבוגרים שהיא פוגשת אינם מדברים עברית מילדות היה מוזר להיווכח, לא רק לדעת, שיש מקומות שבהם השפה המשותפת לכולם אינה שפה שנייה לחלק גדול מהדוברים.

הוריו של יורן רוזנברג, סופר, עיתונאי ומרצה שוודי ומחברו של הספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ, לא גרו בישראל, אבל גם הם לא שלטו בשפת האם של ילדיהם.  רוזנברג  שוודי. הוא מתגורר בשטוקהולם, כותב בשוודית, מרצה באוניברסיטת גטבורג. כשביקר לאחרונה בישראל כדי לקדם את ספרו, ערכה לכבודו שגרירות שוודיה בישראל ערב ספרותי בתיאטרון הבימה.

הוא נולד בסודרטליה, עיירה קטנה בשולי שטוקהולם שנופיה, חוף הים שלה, היערות והאגמים הסמוכים אליה, הגשר שעליו מגיעה הרכבת, הם נוף מולדתו. אבל כל אלה, הריחות, המראות, הצלילים שעיצבו אותו, המאכלים שאכלו שכניו והספרים שקראו חבריו, כל מה שטבעי לו, היו זרים להוריו, כמו גם השפה שבה רוזנברג חושב וכותב.

ההורים, יהודים ניצולי שואה, נולדו וגדלו בלודג', בעולם שהוכחד. הם חשבו ביידיש ובפולנית. האוכל השוודי הגעיל אותם. הם אהבו וחלמו בשפתם, והעדיפו את כל מה שזכרו מילדותם ומנעוריהם. יורן ביקש עץ חג המולד, כמו אצל חבריו. הוריו הדליקו נרות בחנוכייה, והסכימו להתפשר על עץ, בתנאי שיהיה קטן, ויעמוד על השולחן, בשום פנים ואופן לא על הרצפה… את שפת האם של הילדים שהולידו נאלצו ללמוד בבגרותם, ואז ניסו להקנות אותה לילדים, שלמדו אותה כמובן בקלות, אך לאו דווקא מהם. הסביבה החדשה, "המקום", כפי שיורן מכנה אותה, עיצבה אותו ואת אחותו הצעירה ממנו, והם ניכסו אותה לעצמם.

הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: רות שפירא


בספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ מתאר רוזנברג את ניסיונו לעשות מעשה בלתי אפשרי: לחרוג אל מעבר לגבולות חייו, ולשוב עם אביו אל המציאות שקדמה להיוולדו. גם את אמו הוא מנסה להכיר בצעירותה, ומכנה אותה שוב ושוב "האישה שתהיה אמי". הוא עוקב אחרי המהלכים של האב, מלווה אותו בימי המלחמה האחרונים  בדרכו בין מחנות הריכוז, עד שניצל והגיע למקום שאליו נקלע באקראי, לסודרטליה, שם נעצר. יורן משוטט בדרכים כמחפש אחרי האב, קורא את מכתביו כדי לפענח אותו, ומפשפש בזיכרונות של עצמו כדי לבחון מה קרה בילדותו, מה היה: האם אביו נכח ברסיטל לכינור שבו ניגן ? האם הוא זוכר את פניו באותו אירוע, או רק את גבו? ומה בעצם הרגיש אז האב? מה עבר עליו באותם ימים, ומדוע? ואיך ייתכן שהילד שחי לצדו לא חש במאומה, לא שם לב למצוקה?

דוד רוזנברג נתן לבנו שם שוודי, יורן, במקום לקרוא לו גרשון, לזכר אחד מסביו. בדיעבד הבין יורן מה היה תפקידו בחיי אביו: הוא היה "הפרויקט": באמצעותו ימלא האב את הרִיק המוחלט שנפער בחייו. הילד נועד להיות המשפחה החדשה שתוקם, הוא יאפשר לחיים לגבור על המוות.

אבל שוודיה לא יכלה להיות המקום שבו  ניצול השואה יהיה מסוגל לחיות באמת, לאחר שאיבד לא רק את רוב בני משפחתו ואת עברו, אלא נאלץ לוותר גם על מה שהיה אמור להיות עתידו.

בלודג' שבפולין למד דוד רוזנברג בבית ספר לטקסטיל. בסודרטליה שבשוודיה מצא עבודה במפעל לייצור משאיות. בשנים הראשונות נראה היה שהצליח לייצר לעצמו מציאות מנחמת: הוא מצא את אהובתו מלפני המלחמה, אחרי קשיים ותלאות הביא אותה אליו לשוודיה ונשא אותה לאישה. הם הולידו שני ילדים וגרו בדירה שהתאימה, פחות או יותר, לצרכיהם. גם בעבודה במפעל השתלב, לפחות בשלבים הראשונים של הקיום החדש.

ז'אן אמרי,  ניצול שואה שאותו מצטט יורן רוזנברג, חש כי מציאות שבה החיים אחרי אושוויץ נמשכים כאילו לא קרה מאומה, אינה אפשרית. הוא טען שיש לבחון את שפיות דעתם של מי שמתנהגים כך, ולא את זאת של הניצולים.  לדעתו של יורן רוזנברג כך הרגיש גם אביו.

דוד רוזנברג התאמץ בכל יכולתו לחיות. הוא חיפש לעצמו אופקים חדשים, שלא נמצאו, ועשה הכול כדי להשתלב, התיידד ידידות אמיצה עם זוג שוודים וניסה לפתח אמצעי פרנסה חדשים, מלבד עבודתו כשכיר במפעל לייצור משאיות, אך נכשל.

כישלונו לא נבע מחוסר כישרון. הוא נגרם מכך שסביבתו החדשה סירבה לראות אותו, להבין מה עבר עליו  ולגלות אהדה כלפי רגשותיו. "אתם יכולים להביט קדימה רק אם העולם מביט לאחור וזוכר מאיפה אתם באים," אומר בנו, ופונה בדבריו אלה לא רק אל אביו, אלא אל כל ניצולי השואה, באשר הם.

רוזנברג ניסה כמה פעמים לקבל פיצויים מגרמניה. שוב ושוב הושבו פניו ריקם. הרופאים הגרמנים שבדקו אותו אבחנו שהוא סובל מתסמונת שהיה לה בגרמנית שם רשמי, מרושע ואכזרי: "היסטריית קצבה": לא אובדן כושר עבודה אמיתי, לא מצוקה נפשית איומה, אלא תשוקה לזכות בלי הצדקה בכסף מגרמניה. הבדיקה נערכה בגרמנית, שפה שלא שלט בה. כל "אי דיוק", כל אי הבנה, גם אם נבעה מקצר בתקשורת עקב אי ידיעת השפה, הביאו לדחיית הבקשה לפיצויים.

העוול המחריד שבר את רוחו. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם ההתעללות המחודשת, עם ההתעלמות המכוונת, הנבזית, מסבלו בעבר ומהשלכותיו על ההווה. בסופו של דבר איבד אביו של יורן את שפיות דעתו כשנאלץ להתמודד עם אנטישמיות גלויה ובוטה של עמית בעבודה: "מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים," אמר לו האיש, "למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים." ההתנכלות הסתיימה בחילופי מכות, וההתנגשות, הכעס, העלבון, חוסר האונים, היו אלה שפירקו אותו סופית.

הנה הסוד שגילה יורן רוזנברג על אביו: דוד רוזנברג לא הצליח להתמודד עם גילויים בלתי פוסקים של אנטישמיות, שהמשיכו לתקוף אותו שנים אחרי השחרור מאושוויץ, שנים אחרי שמצא לו כביכול בית וארץ חדשה. וכך, כמו ז'אן אמרי, גם הוא התאבד.

רק מקץ שנים נודעה ליורן סיבת המוות של אביו. לא מפתיע לגלות, הוא כותב, כי שיעור ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה לאין ערוך משיעורם בקרב מי שלא ניצלו בשואה.

כמה שנים אחרי שדוד והלה רוזנברג החלו לבנות את ביתם בשוודיה, עלתה האפשרות שיעלו לישראל. כך עשו רבים ממכריהם, ביניהם אחותה של הלה ואחיו של דוד. למעשה, כמעט כל היהודים שפגשו בני הזוג רוזנברג בשוודיה שהו שם רק זמן קצר, בדרכם הלאה, רובם לישראל, חלקם לארצות הברית. אחרי בדיקה קצרה הגיע דוד למסקנה שישראל אינה המקום המתאים לו. היא מסוכנת מדי. הכלכלה שלה מעורערת. אין לו שם סיכויים טובים. בשלב מסוים נסע גם ללודג' לביקור, שם נוכח במו עיניו עד כמה הכול נעלם ואיננו, ולאיזה ויתור הוא נדרש: אין לו אפילו אפשרות להתגעגע לעבר שהקיא אותו, לעיר ולארץ שלא רצתה בו, אין מקום בעולם שאליו יוכל אי פעם להשתייך.

אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו הגיע להחלטה שונה, אילו כן עלה לישראל ובנה את ביתו החדש בפתח תקווה, קריית ביאליק, או אשקלון.

מחשבה אחת צינית ומרירה אומרת – בימים אלה היה יושב במרחב מוגן כלשהו, שומע אזעקות, מאזין לפרשנים, מצפה ליירוטים ולהבטחות.

מחשבה אחרת אומרת שאולי בכל זאת רק ישראל יכלה לשמש לו תחליף. אולי רק כאן, בקרב מיליונים כמוהו, לא היה נחשף לשנאה המתועבת, הישירה, של האנטישמיות. (אבל גם בישראל סירבו, עד משפט אייכמן, לשמוע את הניצולים. גם כאן היה מי שחווה את המכה השמונים ואחת). את הפיצויים מגרמניה היה ודאי מקבל אילו חי כאן. בנו היה ניתק מערש ילדותו, מארץ האגמים שבה נולד, אבל את השפה העברית היה רוכש בגיל צעיר מאוד, וכמו רבים אחרים היה ודאי מרגיש עד מהרה ישראלי.

ואז אני קוראת ראיון עם יורן רוזנברג, ומגלה שבילדותו חי זמן מה בישראל. הוא מספר על הניכור שחש כאן, בתקופה הקצרה שקדמה למלחמת ששת הימים: "לפני 1967, בשיאו של המיתוס הציוני, באמת לא דיברו על השואה. אפילו לא ידעתי שיותר ממחצית בני הכיתה שלי הם דור שני, בנים לניצולים." והוא מוסיף ואומר על המולדת החלופית שאני מבקשת לסדר לו: "כשדודתי בלומה נפטרה, באתי לישראל להלוויה. היא נולדה בפולין, שרדה את הגטו, עלתה לארץ. כתבתי על זה שבסופו של דבר, אני מרגיש שהיא מתה בגטו שהוא ישראל, שסוגרת את עצמה מכל הכיוונים. זה מה שהתפיסה הזאת של השואה מעוללת לישראל – הניצוּל הזה סוגר את התודעה, מקבע את הפחד כבסיס לחברה והופך את הביטחון לאידיאולוגיה היחידה".

יורן רוזנברג

יורן רוזנברג בחר לוותר על הישראליות שלו. הוא שוודי יהודי. על ספרו עצירה קצרה בדרך מאושוויץ זכה בשוודיה בפרס "אוגוסט", היוקרתי ביותר בפרסי הספרות השוודיים, לאחר שהיה מועמד לפרס בעבר, בזכות ספר שכתב על ישראל.

אני מחליטה לוותר על השאלה חסרת התוחלת "מה היה קורה אילו היגר לכאן עם הוריו בילדותו המוקדמת". מניחה לתהייה אם ייתכן שבישראל אביו לא היה מתאבד. אם  יורן היה מעברת את שמו ליורם, עומד דום בטקסי יום השואה, שולח את ילדיו ואת נכדיו למסעות לפולין (שלהם הוא מתנגד בתוקף: צריך, לדעתו, לגלות אמפתיה לאנשים החיים, ולא להשתמש בזיכרון של אושוויץ למטרות פוליטיות), ואני מנסה לא לשאול  גם את השאלה הבלתי נמנעת: האם בישראל ובעברית היה נהפך לסופר כה מצליח? (האם אלן  קוניגסברג היה נהפך לוודי אלן? ואיסר דניאלוביץ' דמסקי לקירק דאגלס?)

ובכל זאת, גם אחרי שאני מוותרת על השאלה מה היה קורה אילו גדל יורן רוזנברג בישראל, תהייה  קטנה ממשיכה להילחש בתוכי. אולי היא נובעת בעיקר מהרצון להצדיק את קיומי במקום הזה שיורן רוזנברג רואה בו סוג של גטו.  האם, אני רוצה לדעת, גם הוא, כמו אביו, נתקל מדי פעם בגילויים קשים, פוגעים, מכאיבים, של אנטישמיות ישירה? ואם כן, איך הוא מתמודד אתם (במקום לתקוף או לאבד את שפיות דעתו)?

אבל יותר מכול אני תוהה כשאני חושבת על משפחת רוזנברג השוודית, וגם כשאני שומעת מכרים שמייחלים לפעמים להסתלק מארצנו התוקפת, המותקפת, שְֹבעת הקרבות והמבצעים: האם אפשר באמת להגר למקום שבו נטמעים ממש, עד הסוף, שמסתתרים בו מתחת למעטה של אנונימיות לאומית גמורה, מעלימים לצמיתות את הזהות היהודית והישראלית, שוכחים את השפה העברית ואת ההיסטוריה המוכרת, וחיים את חיי המקום בלי חשש ובלי רמייה עצמית?

 

רון רוזנבאום: על צחוקו של היטלר, בספר "מסע אל שורשי הרשע"

"זה לא מוסרי," זעם קלוד לנצמן. הוא פסע אנה ואנה בכעס במשרדו וקרא, "זה מעשה מגונה וגסות לשמה!"

לנצמן, במאי הסרטים היהודי צרפתי שביים את הסרט התיעודי המונומנטלי "שואה" התרגז על ספר בשם For your  Own Good , [לטובתך] שכתבה הפסיכואנליטיקנית היהודייה שוויצרית אליס מילר.

בספר הסבירה מילר עד כמה הרסנית יכולה להיות אלימות שמופנית כלפי ילדים. כדי לתקף את טיעוניה תיארה מקרים המוכיחים לדעתה את הקשר בין ילדות פגועה לבגרות בעייתית. למשל – סיפורה של אישה שהתמכרה להרואין; ועוד: סיפורו של רוצח ילדים סדרתי ; ולבסוף כתבה גם על  היטלר, על ילדותו הקשה, משפחתו ההרוסה ואביו המתעלל, לכאורה. כדי לסתור את הספקות שהועלו לאורך השנים בעניין האב המתעלל ניסחה מילר שאלה רטורית, שהתשובה עליה אמורה כנראה בעיניה להיות מובנת מאליה: "כאילו יש מישהו שהיה מוסמך לחוות דעה בעניין זה יותר מאדולף היטלר עצמו." זהו כמובן טיעון כה קיצוני, עד שהוא נעשה אבסורדי ומגוחך מרוב זוועה. משתמע ממנו שהיטלר, כמו כל מי שזוכה לטיפול נפשי, זכאי להשמיע את קולו, להסביר, אולי אפילו להצדיק את מעשיו, אף אם את ה"טיפול", למעשה כמעט את החסד, מעניקה לו מילר בהיעדרו, לאחר מותו, ומתוך התעלמות מוחלטת מהקיצוניות של פשעיו.

את תיאור המפגש עם קלוד לנצמן מביא רון רוזנבאום, סופר יהודי אמריקני, בספרו היטלר, מסע אל שורשי הרשע. "להבין הכול משמע לסלוח על הכול," רתח לנצמן, שסבר כי "הניסיון להבין את היטלר, להבין את התהליכים שהפכו את התינוק התמים שהיה לרוצח המונים, משמע להסתכן בהפיכת פשעיו ל'ניתנים להבנה.'"

הוצאת מטר. לעברית: ברוך קורות

רוזנבאום שואל שאלות רבות וכבדות משקל, ומנסה להשיב עליהן בספרו:

האם מוסרי בכלל לנסות ולהבין את התופעה הזאת, את היטלר ואת מניעיו? לדעתו של לנצמן התשובה שלילית. לדעתו של חוקר השואה יהודה באואר, "היטלר אינו בלתי ניתן להסבר," ועם זאת, "העובדה שמשהו ניתן להסבר בעיקרון אין פירושה שהוא הוסבר." אמיל פאקנהיים, פילוסוף ורב, סבר לעומת זאת כי אי אפשר להסביר את היטלר, "אפילו בתיאוריה".

האם פשעיו של היטלר הם תולדה של כוחות היסטוריים בלתי נמנעים, או שהיו פרי רצון אישי? במילים אחרות: האם השואה הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם אלמלא היטלר?

האם הוא האמין "בצורה מוטעית מאוד" שהוא עושה טוב, או שהיה מודע לפשעיו והבין את משמעותם?

האם היה חלק מהרצף האנושי, "קצה נידח" אך שייך (ואם כן – האם בתוך כל אחד מאתנו מקנן "היטלר פוטנציאלי"?), או שהוא ניצב מחוץ לגבול ו"השתייך לסוג בפני עצמו", כפי שסבר פאקנהיים?

את התפישה האומרת שהיטלר היה רשע במודע, טוען רוזנבאום, מתקשים רבים לקבל: "פשוט בלתי נסבל לחשוב  שמישהו יכול לבצע רצח המונים בלי להאמין שהוא צודק". איך אפשר לקבל שהכול קרה סתם!

רון רוזנבאום בוחן בספרו את שלל ההסברים והתיאוריות המנסים לפענח את היטלר. לא רק "הילדות הקשה" שתיארה אליס מילר, אלא גם ההסברים התיאולוגיים ­ – האנטישמיות הנוצרית כמקורה האמיתי של השואה, את ההסבר כאילו הבעיות המיניות של היטלר גרמו להתנהגותו (אם כך, שואל רוזנבאום בציניות, מיליונים נרצחו בגלל סטיותיו  של איש אחד, או מכיוון שחסר לו אשך ?). הוא בוחן את השמועות שהתהלכו בגרמניה בשנות השלושים כאילו היה להיטלר "דם מונגולי" ואת הטראומה שחווה בעקבות התאבדותה, אולי רציחתה, של גלי ראובל, אחייניתו הצעירה, שסביב מותה התהלכו שמועות רבות (שהיטלר קיים אתה יחסי מין, שאסר עליה להתחתן עם יהודי מומר, שהוא עצמו רצח אותה, שהיא התאבדה כי גילתה את סטיותיו המיניות).

את כל ההסברים הללו דוחה רוזנבאום, ומתייחס להסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק. זהו צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון". הצחוק של אויביו, שהיטלר רואה בלי הרף בדמיונו, עובר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

רוזנבאום מסיק כי יש "להתנגד להשמעת התירוצים המסבירים את היטלר ומאפשרים לו להימלט, ומעניקים לו ניצחון אחרי המוות, של מי שצוחק אחרון."

כשקראתי את היטלר: מסע אל שורשי הרשע לא יכולתי שלא לחשוב על "חוק גודווין" הקובע כי "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת." דוגמה קטנה, אחת מני רבות: אם מישהו מודיע שהוא צמחוני, או אוהב כלבים, הוא יכול לצפות בוודאות גבוהה לתגובה "גם היטלר היה צמחוני," או "גם היטלר אהב כלבים, וזה לא הפך אותו לבן אדם טוב יותר…"

חוק גודווין נוסח כמובן בלצון, אבל יש בו מידה לא מעטה של אמת, שמצביעה על כך שהיטלר ממשיך כביכול לצחוק את צחוק הרשע שלו, ממשיך להתקיים, להופיע בכל מקום, לשמש אמת מידה ונקודת התייחסות.

לעומת זאת,  אי אפשר לא להיזכר בצוער המצטיין שצה"ל הדיח מקורס קצינים רק משום ששרבט קריקטורות של כל מיני דמויות ידועות, ביניהן את זאת של היטלר: הדחה אווילית ותגובת יתר קיצונית שמראה על אובדן עשתונות ובלבול.

כשקראתי בספרו של רוזנבאום על אליס מילר "הכוהנת הגדולה של החינוך" (היא כתבה גם את הספר הדרמה של הילד המחונן   שרואים בו אבן דרך בהבנה של ילדים ובצורך לגדל אותם בכבוד), ועל התיאוריה שלה, המוצדקת כמובן, האומרת כי אסור להורים להתעלל בילדיהם, לא יכולתי שלא להיזכר בספר שכתב לאחרונה בנה, מרטין מילר, ובו תיאר את ילדותו המזוויעה, את התעללות המחרידה, הנפשית והגופנית, שהתעללו בו הוריו.

הספר של מרטין מילר, בנה של אליס מילר

הספר של בנה של אליס מילר הכה גלים וגרם לזעזוע עמוק לכל מי שהעריכו את משנתה. ב"דר שפיגל" למשל נכתב: "בלקוניות, בלי תחושת ניצחון על האישה המתה, מנתח מילר את הסיבות ליחסי אם־ילד שלעתים מגיעים לממדים מפלצתיים, כמעט פסיכוטיים". אין צורך לציין כי בנה, עצמה ובשרה, מוכיח את אווילות הדוגמה שבה השתמשה כשטענה שהיטלר נוצר בגלל ההתעללות שעבר בילדות.

חלחלה לא פחותה התעוררה בי כשקראתי בוויקיפדיה באנגלית על אליס מילר. כך נכתב שם:

In the case of Hitler, it led to  displacement against the Jews and other minority groups

כלומר: "במקרה של היטלר [גרמה ילדותו הקשה] להגליה של יהודים ושל קבוצות מיעוטים אחרות".

זה הכול. במילה אחת פושרת ולא מאיימת "הגליה" מתמצה בתוך הערך הזה גורלם של יהודי אירופה וצפון אפריקה, השואה, חיסולם של מיליונים, מחנות הריכוז וההשמדה, רצח העם.*

זוהי כמובן הכחשת שואה סמויה, אולי בעצם – די גלויה, והיא מופיעה באחד המקומות הכי פומביים, הכי נצפים כיום בעולם, בתוך האינציקלופדיה של תוכן חופשי, שאמורה "להישען על חוכמת ההמונים". האם ניסוח כזה משקף תפישות? מעצב אותן? מן הסתם – גם וגם. האם אפשר להיאבק בתפישות הללו?האם יש טעם להיכנס לערך ולהוסיף לו כמה אמיתות היסטוריות? האם תהיה לכך השפעה? ומה עם כל הכחשת השואה שמתקיימת במקומות רבים אחרים?

כשקראתי על זעמו של קלוד לנצמן התעוררה בי עוד מחשבה. נזכרתי בשירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר".

גם שימבורסקה שואלת בשירה אם יצר לב האדם רע מנעוריו, ומה רואים כשמסתכלים על תצלומו הראשון של הצורר.

בשנת 1932 התפרסמו בגרמניה תצלומי ילדות של היטלר, ששימשו ככלי שרת של הפוליטיקאי,  ונועדו ליפות את תדמיתו. הם הופיעו בספר שנקרא: היטלר שאיש אינו מכיר. לכאורה הייתה בשם רמיזה והבטחה לגילויים רכילותיים חסויים, ובעצם – הייתה זאת דרך מתוחכמת להסיח את הדעת, להראות שהיטלר "האמיתי" היה פעם, כמו כולנו, תינוק תמים ומתוק. מחשבה מעוררת פלצות.

 

תצלומו הראשון של היטלר

מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

מיהו התינוקון הזה שבמתניה

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.
פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

*שעות אחדות אחרי פרסום הרשומה תיקנו ידיים אלמוניות את הערך על אליס מילר, ואת המילה displacement  החליפו ב genocide!

  • הערה נוספת, נחוצה, הודאה בטעות והתנצלות: פירוש המונח displacement  כפי שמשתמשת בו אליס מילר אינו הגליה, אלא התקה של רגשות או מטענים פסיכולוגיים מהאובייקט המקורי שלהם לאובייקט אחר, שכלפיו  פחות מאיים להפנות את הרגשות האלה. כלומר, אליבא דאליס מילר, היטלר התיק, כלומר הפנה כלפי היהודי,  את הרגשות הקשים הלא מודעים שנצרבו בו בילדותו בגלל אכזריות ההורים או החינוך וכו'. לפיכך, הוויכוח עם ההצדקות שבהן מזכה אליס מילר את היטלר נותר בעינו, אבל הסוגייה של הכחשת השואה בערך זה בוויקיפדיה מתייתרת!

סילביה פלאת: חידת מותה

האם באמת התכוונה להתאבד? 

"למות זאת אמנות," היא כתבה באחד משיריה. כל הפרטים מתוכננים היטב: על דלת הדירה בקומה שמתחתיה כבר תלתה את הפתק: "תתקשר לרופא שלי," עם מספר טלפון, בכתב יד ברור. את השכן שאלה מתי בדיוק בכוונתו להתעורר בבוקר ולצאת מהבית. הוא יראה את הפתק, קולות נזעקים יישמעו, דיבורים, מישהו יגיע, מישהו ייגע – בפעם הקודמת, לפני עשר שנים, במרתף, עם כוס המים, השמיכה וכדורי השינה, כבר מתה קצת, וכשהפסיקה למות קיבלה בחזרה את כל המילים הנחוצות שרק אתן אפשר לדעת –  ובכל מקרה, בתשע בבוקר תגיע הנערה שעוזרת לה לטפל בילדים. הם בחדרם, ישנים הקטנים, פרידה בת השלוש, ניקולס בן השנה.

היא פועלת ביעילות, פתאום נמצאו לה כוחות שכבר כמעט שכחה, משהו שהכביד מאפשר לה לפעול, אם לא תעשה את זה עכשיו אולי כבר לא תצליח. היא משתמשת במגבות המטבח ובסמרטוטים שמצאה. אוטמת ביסודיות את הפתחים: המרווח שמתחת לדלת, החרך בין הדלת לקיר.

הילדים שקטים. הילדים חולמים. גם אם יבכו לא תשמע אותם, אבל היא זוכרת: היא עדיין האימא כאן, והיא מגינה עליהם עם כל המגבות האוטמות האלה. קר. הבית לא מחומם די הצורך. חשוך. היום יעלה רק בעוד שעות ארוכות, כך בפברואר בלונדון: דומם, צונן, אפל. היא רועדת: השחור שממלא את האוויר חודר לתוכה, היא נושמת אותו, עוד מעט תוכל לנוח – עוד מעט –

סילביה פלאת עם ילדיה

היא פותחת את הגז ומכניסה את הראש לתוך התנור. כשהחולשה מחלחלת והמחשבות מתרפות ומתערפלות היא לא נאבקת בשאיפות. החושך עוד מצלצל רגע באוזניה, ואז משתתק. היא לא יודעת, וכבר לא תדע: הרופא לא הוזעק. אדי הגז ירדו דרך הרצפה אל דירתו של השכן מלמטה. והוא איבד את ההכרה. כשהתעורר, כבר היה מאוחר מדי.

היא סילביה פלאת. המשוררת. הסופרת. לפני כשנתיים ראה אור קובץ השירים הראשון שלה. הספר זכה לשבחים מסוימים. לפני כחודש ראה אור הרומן היחיד שכתבה, פעמון הזכוכית, שהיה קרוב מאוד לחייה. תיאר התדרדרות נפשית, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וגם את מה שהתרחש בנפשה ממש במהלך הכתיבה: הדיכאון השוקע, המשתלט. הביקורות שקיבל הספר עד יום מותה היו פושרות. הניו יורקר למשל שיבח את ההומור השחור שבו, אבל הוסיף שיש משהו ילדותי בסגנונו, "המסגיר את חובבנותה של הכותבת." אמה רחוקה ממנה, בבית, באמריקה. לאחרונה הגיעה לפני כחצי שנה לביקור כשסילביה ובעלה, המשורר טז היוז, עוד גרו ביחד בדבון, בבית האחוזה הענקי שהושאל להם. אימא עזרה, אבל סילביה לא יכלה שלא להבחין במבטיה השותקים, הביקורתיים. גם היא כבר הבינה: הבעל של בתה בוגד בה.

כשנודע לטד היוז דבר מותה אמר: "חיי הסתיימו. מעכשיו נשאר רק כל מה שלאחר-המוות." עם זאת, לא חלף זמן רב לפני שאסיה, האישה שהתאהב בה במהלך נישואיו, עברה לגור אתו, ועם הילדים שלו ושל סילביה. הזכויות על יצירותיה של פלאת עברו לרשותו של האלמן, שכן טרם התגרשו. במשך שנים לא חדלו ידיים נעלמות להוריד את השם "היוז" מהמצבה שהונחה על קברה של סילביה פלאת.

סילביה פלאת וטד יוז

אסיה, אשתו השנייה של היוז, ילידת ברלין שגדלה בתל אביב, הייתה גם היא משוררת. שש שנים אחרי מותה של פלאת אטמה אסיה את דירתה בלונדון ופתחה את ברז הגז. מצאו אותה מתה במיטתה, ביחד עם בתה בת הארבע. ניקולס, בנם של סילביה וטד, התאבד בתלייה, בבגרותו.

אבל יצירותיה של סילביה פלאת שרדו, והן זוכות להערכה רבה. פעמון הזכוכית תורגם לשתים עשרה שפות, ומופיע לא אחת ברשימות שונות של "מאה הספרים הטובים ביותר".

"אני עוצמת את העיניים," כתבה פלאת, "והעולם מת. אני פוקחת אותן, והכול שוב נולד." אין לדעת מה עוד יכלה להוליד וליצור אילו הייתה רצפת הדירה ההיא אטומה כיאות.

סופרת סופרות 2

"הגשר הנסתר": הטעות שבאיור על העטיפה

בשתיים מהמהדורות של הספר "הגשר הנסתר" עוצבה עטיפה שסותרת את תוכנו של הרומן. האם זה נעשה בכוונה? 

בתצלום  העליון שלהלן, זה הכחול, רואים עטיפה של ספר, שמתבססת על התצלום השחור-לבן שמתחתיו:  בשניהם רואים  גשר נסתר, סמוי, נעלם. גשר שחיבר פעם בין שתי גדות ועכשיו קצותיו תלויים מעל מי הנהר, מספרים על קשר שנותק: מראה מטריד, מעורר חלחלה – מה ניפץ את הגשר הזה, שעיר גדולה, בנויה, מיתמרת ברקע שלו?

The Invisible Bridge

צילום הגשר בבודפשט

התצלום הוא של אחד הגשרים בבודפשט, שחיבר בין שני חלקי העיר, והתגלה בשוך הקרבות, בתום מלחמת העולם השנייה, תלוי, חסר תועלת, מתאר ומייצג את מה שעבר על העיר הזאת, ובעצם – על אירופה כולה: ההרג, ההפצצות, הייסורים שעברו על בני האדם.

התצלום הזה נלקח, ולא בכדי, לעטיפתו של הספר The Invisible Bridge שכתבה Julie Orringer, סופרת אמריקנית צעירה, שזהו ספרה השני. בעברית הספר נקרא הגשר הנסתר: רומן אפי רחב יריעה (בעברית הוא מחזיק 704 עמ'), שעוקב אחרי קורותיו של אנדרש לוי, צעיר יהודי יליד הונגריה, שנוסע בשנת 1937 לפריז, ללמוד אדריכלות, בעוד שאחיו, טיבור, נוסע לאיטליה, ללמוד רפואה. הקורא כבר יודע מה צפוי לדמויות המשכנעות שאורינג'ר מתארת לפרטי פרטים ומפתחת בתשומת לב. אנו נקשרים אליהם, אל אהבותיהם ואל שאיפותיהם. רק אנו יודעים לחשוש  מפני הבאות: התמימות של האנשים המאכלסים את הספר אינה מאפשרת להם לחזות את מה שצפוי. הם חיים באירופה שיש בה עדיין מקום לאמנות, למחול, למוזיקה, לעיצוב ולבנייה, שאפשר עדיין ללמוד בה, לאהוב, ללדת ילדים, בלי לחשוש מפני העתיד האימתני, הבלתי אפשרי שאורב במרחק של שנתיים בלבד מהקיום השאנן שלהם בפריז.

חלקו הבא של הרומן מתרחש בהונגריה, וגם שם מתוארים האנשים  וההתרחשויות באופן שמעורר הזדהות עמוקה. עולמן של הדמויות נהפך לעולמנו ואנו נלפתים אתם במאבקיהם לחיים, חלקם בגדודי העבודה בכפייה והאחרים בבודפשט. לקראת סופה של המלחמה מתואר מה שעבר על תושבי העיר, לא רק על היהודים שבהם, על הגבורה וההישרדות שלא היה לה כמעט סיכוי.

ואז המלחמה תמה. באחת התמונות האחרונות מתוארים גיבורי הרומן בשעה שהם מביטים בשני צדיו של הגשר, שרק חלקים ממנו נשארו, ורואים בו אות וסמל לכל מה שהתרחש, לסבל המחריד, לפליאה של מי שהצליחו להישאר בחיים.

אכן, שמו של הספר הוא בעצם תיאורו של התצלום, המביע את מהותו: נעלם הגשר  בין העולם שהיה למציאות שבה עדים לאובדנו. הקיום השאנן נגדע. נמוגה האמונה שגשרים הם עניין יציב, מחבר, שהם קיימים כמובן מאליו. עכשיו הכול כבר יודעים:  בני האדם הם אלה שתכננו ובנו את הגשרים, ובני האדם הם אלה שמסוגלים גם להרוס אותם, ולשבש, אם לא ליטול, את חייהם של מיליוני בני אדם אחרים, ואם לא את חייהם אז את בריאותם, את חיי בני המשפחות שלהם, את העתיד שתכננו לעצמם, את הילדים שיכלו להוליד  ואת היצירות שיכלו ליצור.

הגשר הנסתר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

למרבה הפליאה והאכזבה, נראה שאת האמירה המשמעותית הזאת החמיצו מי שעיצבו את עטיפתו בשתיים מהמהדורות. אחת, בזאת העברית, האחרת – בזאת של הוצאת פינגווין. בשתי המהדורות הללו רואים גשר בנוי לתלפיות, וצלליות ערפיליות של גבר ואישה חבוקים מתהלכים עליו. מין דימוי רומנטי וחסר טעם, שלא רק שאינו תואם את הספר, אלא אפילו מנוגד לו.

 

הגשר הנסתר פינגווין

אני תוהה אם היו מי שסברו  שרק בעזרת גשרים שלמים וזוג חבוק אפשר למכור  ספרים עבי כרס.

elisabeth bridge 1930s
תצלום של גשר אליזבת, עדיין שלם בשנות ה30, שהעניק את ההשראה למעצבי העטיפה

וכמובן שהמחשבות מגיעות  גם אל הגשרים הנהרסים בימים אלה  במקומותינו, ועל מה שאפשר, ואי אפשר, לעשות, כדי למנוע את החורבן.

קרול שילדס: לצאת לירח דבש עם הבעל או עם החברות?

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

יומני האבן
יומני האבן,  מודן, לעברית: עופרה עופר

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, "מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות," עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי "מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה."

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

"היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים," נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: "התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים." בעניין זה השוותה את עצמה לג'יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, "היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול."

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. חוג נשות התנועההבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים "חוג נשות התנועה והקצב", שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, "כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים." כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה "מה היה קורה אילו", וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא "סופים טובים" לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט "חלף עם הרוח", והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו "מוגבלים וקרתניים", אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.

"לפני הזריחה": האם אפשר להתאהב?

"אולי נקבע להיפגש כאן בעוד חמש שנים?" שואלת סלין את ג'סי, בסרט "לפני הזריחה".

לפני כמה שעות נתקלו זה בזה לראשונה ברכבת. הוא – צעיר אמריקני שמסתובב באירופה בסופו של טיול חסר תכלית, היא – צעירה צרפתייה, פריזאית, בדרכה חזרה הביתה מביקור אצל סבתה בבודפשט. שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם.

כשהרכבת עוצרת בווינה, מצליח ג'סי לשכנע את סלין לרדת אתו  ולהסתובב ביחד כל הלילה בעיר, עד שיגיע זמן הטיסה שלו. הם מטיילים, מסתכלים, מדברים. שיחתם זורמת, בלתי אמצעית ולא פוסקת. הם נוגעים בפחדים הכי עמוקים, במחשבות ובתשוקות הכי סמויות. צוחקים ביחד, משחקים, משתאים, רואים. הקרבה שנוצרת ביניהם נדירה, הם עדיין לא קולטים עד כמה, ולכן אינם מסכלים את הפרידה הבלתי נמנעת, שתגיע עם שחר.

בעתיד, בעוד תשע שנים, תאמר סלין: "צעירים מאמינים שייפגשו הרבה אנשים שאתם יוכלו ליצור קשר קרוב. רק יותר מאוחר מגלים שדבר כזה קורה בחיים רק כמה פעמים."

להצעתה שייפגשו בעוד חמש שנים הוא משיב, "זה המון זמן!"

"נורא," היא מסכימה, "זה כמו ניסוי סוציולוגי."

כשנכתב התסריט לסרט "לפני הזריחה" לא העלו בדעתם הבמאי והשחקנים שהם אכן נכנסים למסע ארוך, שנמשך בינתיים שמונה עשרה שנה. אחרי הסרט הראשון יצרו ביחד, כעבור תשע שנים, את הסרט השני "לפני השקיעה" ולאחרונה, כעבור תשע שנים נוספות, את השלישי, "לפני חצות".

סלין וג'סי מתבגרים לנגד עינינו – ממש כמו ניסוי סוציולוגי אמנותי, שמזכיר במשהו את הסדרה התיעודית של הבי-בי-סי, Child of our Time העוקבת אחרי עשרים וחמישה ילדים שנולדו בתחילת האלף הנוכחי ובוחנת את התפתחותם.

אבל סדרת הסרטים שונה, כמובן, כי היא עוקבת לאורך השנים אחרי דמויות מומצאות, שמצליחות לשבות את הלב. סוד קסמן בכך שהשחקנים, איתן הוק וז'ולי דלפי, סוחפים את הצופה, ובשעה שהם מתאהבים זה בזה, הוא מתאהב בהם.

דוגמה לאופן שבו זה קורה אפשר לראות בסצנת הסיום של הסרט השני, "לפני השקיעה":

סלין וג'סי נפגשו שוב. ושוב הם מטיילים במשך שעות, הפעם בפריז, ומשוחחים. גם הפעם הוא אמור לעלות על טיסה. אבל מתעכב, מגיע אתה לדירתה, היא מכינה לו תה, ושרה לו שיר שחיברה הדמות, סלין, ובעצם – ז'ולי דלפי, השחקנית. באמצעות השיר היא מגלה לו את אהבתה. את געגועיה. את חשיבותו בחייה, על אף היכרותם הקצרה כל כך. הוא גילה לה את אהבתו באמצעות ספר שכתב עליה, שבזכותו מצאו שוב זה את זה.

ואז סלין, ואולי בעצם ז'ולי דלפי?, מפלרטטת אתו, ועם הצופה. על רקע שיר ששרה נינה סימון, היא מחקה את הזמרת. מספרת על הופעה שלה שנכחה בה. מתארת איך נינה סימון פלרטטה עם הקהל שלה. היא נעה לאט, במתיקות, חושניות, עם קריצה, ושלושתן ביחד, סלין, ז'ולי דלפי המגלמת אותה, המשחקת את נינה סימון, שהייתה בעצמה כה נוגעת ללב, כה מלכותית ומצחיקה ומרגשת, מתערבבות לנגד עיניו של ג'סי ואולי – של איתן הוק? – האם זה באמת שחקן שמציג דמות? או שהשחקן עצמו שיושב שם ומביט בשחקנית, מעריץ אותה, ואת יכולתה לחדור לתוך מהותה של דמות אחרת? הוא מוקסם, ואנחנו  מוקסמים  ביחד אתו ממנה, וביחד אתה ממנו.

סדרת הסרטים "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", זכתה לתשואות, לפרסים, לאהבת הקהל. למעטים שמתחו נגדה ביקורת, ששאלו בספקנות – האם זה ייתכן? האם גבר ואישה יכולים להתאהב כך, אחרי לילה אחד, ולהישאר מאוהבים אחרי פרידות ממושכות? – אני מבקשת להשיב: ודאי שכן. עובדה: גם אני, ולא רק אני, התאהבתי בשני אלה, ולנו זה קרה אחרי הרבה פחות מלילה שלם!

לא נותר עוד אלא לקוות ולחכות שהסרט הרביעי בסדרה יבוא. נותרו רק שמונה שנות ציפייה.

לפני השקיעה: דבריו של ג'סי נוגעים ללבה של סלין, שמושיטה יד לגעת בו, ומיד נסוגה. ג'סי אינו יודע. רק הצופה היה עד לכך.

ניר ברעם, "אנשים טובים": כיצד לקרוא מחשבות

ועל מה מוכנים אנשים לוותר, כדי לחיות

מה הניע את אייכמן? זאת הייתה אחת  השאלות החשובות שחנה ארנדט ניסתה לענות עליה בספרה אייכמן בירושלים: הדו"ח על הבנליה של הרוע. מסקנתה הייתה חד משמעית: לא אידיאולוגיה אנטישמית, וגם לא שנאה. לטענתה הייתה זאת בעיקר שאפתנות אישית של פקיד קטן, לא חכם במיוחד, שהתעקש להוכיח, גם במהלך המשפט, את יעילותו ואת דבקותו במטרה שהציבו בפניו הממונים עליו. ארנדט כתבה על אדם חי, פושע ששכלל באמצעות כישרונותיו הבירוקרטים את השיטה שאפשרה לרצוח מיליונים ביעילות מרבית, וניסתה לפענח את המנגנונים הפנימיים שהפעילו אותו. אחת התשובות שהציעה בספרה הייתה שאייכמן היה מוגבל בחשיבתו. היא ניסתה להוכיח זאת, בין היתר, בכך שציטטה את דבריו הבנחנה ארנדטאליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, "אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה," ובהזדמנות אחרת אמר: "אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות."

מסקנותיה של חנה ארנדט, שמתחה בספרה ביקורת על עצם קיום המשפט בישראל (היא סברה שאייכמן פשע נגד האנושות, לא רק נגד העם היהודי, וכי ראוי שבית דין בינלאומי ישפוט אותו), על התובע, גדעון האוזנר, ועל הממשלה, נותרו שנויות במחלוקת. לאורך שנים רבות סירבו לתרגם את ספרה לעברית, הוא ראה אור לראשונה רק לפני שבע שנים, ועד אז הוטל עליו בישראל מעין חרם ממסדי.

כמובן שאל תודעתו, מחשבותיו ומניעיו של אייכמן לא יכלה ארנדט  לחדור באמת. איש אינו יכול להיכנס אל נפשם של בני אדם מציאותיים. את זאת יכולה לעשות רק יצירה ספרותית, אם הסופר שבורא את דמויותיו מצליח בכישרונו להפיח בהן רוח חיים, עד שהן משכנעות ואמיתיות לא פחות, אולי בעצם יותר, מהאנשים שאנחנו מכירים מחוץ לספר.

נס כזה מתרחש ברומן אנשים טובים, שכתב ניר ברעם, ולא בכדי אני מקרבת אותו כאן אל הספר דו"ח על הבנליה של הרוע.

ניר ברעם מעלה בספרו שתי דמויות, תומס הגרמני ואלכסנדרה-סאשה הרוסייה. תומס פרסומאי, שפועל בברלין בשנות ה30 בברלין. (מי שקרא את הספר להיות ברפובליקת וימר, שכתב בעז נוימן, יודע עד כמה שגשגה בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, מה שנוימן מכנה "תרבות הפרסומת"), סאשה אישה צעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים, שחיה בלנינגרד.

נסיבות החיים הקיצוניות של תקופתם מגלגלות את תומס ואת סאשה להתנהגות קיצונית ולא צפויה. כדברי גב הספר (כדי לא לחטוא בספוילרים): הוא "מעמיד את כישרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי", והיא, כדי להציל את אחיה, "כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה." אנשים טובים שמעשיהם רעים.

תומס וסאשה ניחנים ביכולת נדירה להבין את מניעיו של הזולת, לרדת לעומק מחשבותיו, צרכיו, רצונותיו, ואז – להיעזר בתובנות הללו ולנצל אותן. בעיתות שלום השתמש תומס ביכולות שלו כדי למכור מוצרים. עכשיו הוא נדרש לפענח עמים זרים, כדי לעזור למשטר הנאצי לשלוט בהם. סאשה אדם רגיש. היא קוראת מחשבות, שמה לב לדקויות שבקשרים בין האנשים הסובבים אותה. היא מקדימה להבחין בהתרחשויות, ואף צופה אותן מראש, לטובתה. היכולת הזאת, התחכום שבו היא מסוגלת להבין דברים סמויים, אמירות שלא נאמרות, רצונות מוסתרים, מאפשרת לה להיאבק, לשרוד, לגבור. שניהם, תומס וסאשה, מתחילים בהתנהגות שהיא בעיניהם סוג של פשרה, רע הכרחי ובלתי נמנע, ועד מהרה מוצאים את עצמם עושים דברים שבנסיבות אחרות היו מן הסתם מגנים ומוקיעים.

מה שמעניין במיוחד ברומן הזה, היוצא דופן בפירוט שבו הוא כתוב, בקצב הסבלני והמדויק שלו, הוא האופן שבו הרומן עצמו כמו מדגים את העניין שעליו הוא נכתב: הדמויות של ניר ברעם בוחנות כליות ולב, וניר ברעם חודר לנפשן, אולי כמו שחנה ארנדט הייתה רוצה לחדור לנפשו של אייכמן, כדי להבין אותו. הסופר עושה לשני אלה בדיוק את מה שהם עושים לסובבים אותם: יורד לעומקם, מפענח את מניעיהם הסותרים לפרקים, כמעט משתמש בהם, כפי שהם משתמשים בזולתם, כדי לומר לקורא: ראה הוזהרת. גם אתה עלול להגיע לשם, אל המקום שבו הרוע והבנאליה נפגשים ומזינים זה את זה.

במציאות אנשים אינם יכולים לקרוא מחשבות. אבל אנשים טובים הוא ספרות משובחת ומשכנעת לחלוטין. אפשר כמעט לשכוח לרגעים שתומס וסאשה מומצאים, וששום בית דין של מטה אינו צפוי לחטוף אותם כדי לשפוט אותם על מעשיהם.

וירג'יניה וולף: שעות חייה האחרונות

המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים, והמכתב שבו הסבירה מדוע החליטה לשלוח יד בנפשה

על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות, כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?

שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.

חדר משלך
החדר שבו נהגה וירג'יניה וולף לכתוב, בביתה שבססקס,  ממנו יצאה לדרכה האחרונה.

בדרך אל המוות היא חוצה שדה מוכר: השדה שאליו יצאה כל יום במשך שנים לצעדת הבוקר. האדמה עסיסית וספוגה במים, הנוף ירוק, אך השמיים אפורים. עדיין קר כאן, בדרום אנגליה, באביב של 1941. ביתה שבלונדון נהרס בהפצצות. גם כאן, בכפר הקטן שבו היא גרה עם בעלה לנרד, נפלה פצצה לפני ימים אחדים. היא פגעה בגדת הנהר הסמוך לבית. נוצר אגם קטן שמושך אליו עופות מים. צווחותיהם יהיו הצלילים האחרונים שתשמע

מלחמת העולם השנייה פרצה שנתיים וחצי קודם לכן. הסופרת ובעלה, יהודי אתיאיסט, דור רביעי באנגליה, כבר החליטו שאם היטלר ימשיך לנצח, אם הרוע ישתלט על העולם, הם יתאבדו ביחד. יש להם אפילו תוכנית: הם ירעילו את עצמם באמצעות צינור המפלט של מכוניתם. לצורך כך הם מקפידים תמיד להשאיר ברשותם כמות מספקת של דלק. אבל הבוקר החליטה וולף לא לחכות. היא יצאה לדרכה לבדה, בחרה לעצמה מוות אחר. אולי היא רואה בעיני רוחה את אופליה הטבועה, העטורה בפרחים. אולי היא חסה על בעלה, שימשיך לחיות בלעדיה עוד 28 שנים, באותו בית, באותו כפר.

לפני שיצאה, כתבה לו מכתב פרידה. השורות בכתב ידה לא יציבות, נוטות כלפי מעלה. השוליים משוננים. בין המילים נותרו חללים גדולים, ריקים. "אני מרגישה שאני שוב יוצאת מדעתי", כתבה. "התחלתי לשמוע קולות, ואני לא יכולה להתרכז". היא הסירה מעליו כל אשמה: "לך אני חייבת את כל האושר של חיי. היית אליי טוב וסבלני… בלעדיי תוכל לעבוד".

סרט תיעודי על חייה ומותה של וירג'יניה וולף

היא לא העלתה על דעתה שלנרד וולף ייזכר אך ורק בשל נישואיו לה.  ודאי גם לא שיערה בנפשה שהתאבדותה תעורר פולמוס ציבורי שיגיע עד לכתיבת מכתבים לעיתונים: באיזו זכות, תקפו אותה, הרשתה לעצמה להתאבד? ומדוע הוצגה כאדם רגיש יותר מאחרים, שגם הם סובלים מהמלחמה, אולי אף יותר ממנה, אבל חסים על יקיריהם וממשיכים להתמודד במקום לטעון כי אינם יכולים עוד?

בעלה, האיש שאהב והעריץ אותה, חש צורך להתנצל בשמה, להגן עליה ולהסביר שלא הזוועות החיצוניות, אלא הפנימיות, הן שהכריעו אותה.

את המגע הראשון שלה עם המים, כובדם על גופה, הקור, הבעתה הבלתי נמנעת, ההתגברות עליה, השקיעה האטית – את כל אלה מוטב לא לנסות ולדמיין. גם לא את שדי הטירוף "השחורים, השעירים", שתיארה במכתביה. אין צורך לחשוב על ילדותה: אמה שמתה כשהייתה בת 13, אחותה המפגרת שנותקה מהמשפחה ונכלאה בחדר עד שנשלחה למוסד. מומלץ גם לא לחשוב מה עבר עליה כששני אחיה החורגים פגעו מינית בה ובאחותה.

אפשר להניח לאלה, לחייה ולמותה, ופשוט לשוב ולקרוא את ספריה.

טור על סופרות באקס נט

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" ומעשים טובים

מה יעשה דייג עני המתקשה לפרנס את חמשת ילדיו כשהוא מגלה שאין מי שיטפל בשני היתומים של שכנתו? מה עושים מרבית בני האדם כשהם רואים גור חתולים בן יומו, נטוש ופועה בצד הדרך?

לא כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה מצוקה, מסוגל למצוא בתוכו את הרצון, הכוחות, הפנאי, המלאי הרגשי, כדי להסיט את עצמו מהמסלול שבו התהלך עד אותו רגע, ולהושיט עזרה, אפילו כשמדובר רק בגור של חתולים, כלומר, בסיוע פשוט יחסית וקצר טווח – לאסוף אותו, להוציא אותו מתוך הסכנה המיידית, להאכיל אותו כמה ימים, עד שיתחזק, כדי שחייו לא יימחקו עוד בטרם התחילו. קל וחומר שמרבית בני האדם היו מהססים לאמץ ילדים, שהמחויבות כלפי ההתערבות בגורלם מוחלטת, כי מי שכבר נטל אותה על עצמו אינו רשאי לסגת.

"כמה טובים הם העניים" – הוא שמה של פואמה שכתב ויקטור הוגו. היא מתארת דייג עני ואשתו שמחליטים, כל אחד מהם בנפרד, לאמץ את שני היתומים של שכנתם. כשהבעל מגיע הביתה כדי להודיע לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, הוא מגלה שהילדים כבר שם. אשתו הקדימה אותו.

שלגי קולימנג'רו הפוסטר של הסרט

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" מתבסס על הפואמה. בשלביו הראשונים היה אמור אפילו לשאת את אותו השם, למעשה, סיפר הבמאי, לאחר שקרא את השיר, חיפש את העלילה שתגיע בסופה אל רגע השיא: בני הזוג העניים שמחליטים לאמץ שני ילדים.

בסרט אלה מישל ואשתו, מארי קלייר. הוא יושב ראש ועד עובדים, שמתוך הגינות מופלגת גורם לפיטורים של עצמו, היא מטפלת בזקנה שילדיה זונחים אותה. חרף העובדה שמישל מובטל, הם מלאים בשמחת חיים. חבריהם וילדיהם מארגנים להם מסיבת יובל לנישואיהם. אחת המתנות שהם מקבלים היא כרטיס נסיעה לקילימנג'רו. מתנה אחרת: חוברת קומיקס אהובה שאבדה למישל בילדותו, וחברו הטוב מספר שמצא אותה בחנות של ספרים ישנים. כמה ימים אחרי המסיבה העליזה מישל ומארי קלייר נשדדים, ושתי המתנות שקיבלו נגזלות מהם. בעזרת חוברת הקומיקס הם מגלים שהשודד הוא צעיר שפוטר מהמפעל וזקוק לכסף כי הוא מטפל באחיו, שאמם מזניחה אותם. מישל ומארי קלייר מתחילים לטפל בחשאי בילדים, שאחיהם נשלח למעצר, עד לרגע שבו כל אחד מהם מחליט לקחת על הילדים אחריות מלאה.

תמונת השיא של הסרט היא זאת שבה מישל מגיע כדי לבקש את רשותה של מארי קלייר לאמץ את הילדים, והיא, שכבר יודעת לְמה הוא חותר, מחייכת אליו כצופנת סוד משמח מאוד שיתגלה בעוד רגע, מאושרת מכך שכיוונה לדעתו. ולשניהם ברור שאין כאן בעצם שום הפתעה: אמנם הם דלים בכסף, אבל הם עשירים במשאבים אחרים: מאגרים עצומים של אהבה, הומור, הבנה ושותפות אמיתית. נדיבותם מאפשרת להם להגיע בפשטות ובלי קושי להחלטה שכלל אינה מובנת מאליה.

ביום שצפיתי בסרט "שלגי הקילימנג'רו" התבקשתי להיעתר לעניין שההסכמה לו הייתה כרוכה באי נוחות קלה, הזדמנות לעשות איזה חסד פעוט, מצווה קטנטונת שנקרתה בדרכי, ולא שמחתי אליה. לפני הסרט צרמו הקולות הפנימיים שהסיתו ואמרו – למה שתוותרי על הצרכים שלך למען אלה של אחרים.

אבל משהו השתנה בעקבות הצפייה בסרט, חלה איזו הצטללות פנימית, ונוצר רצון וצורך להידמות, ולוא במעט מזעיר, לנדיבות של העניים הטובים, האנשים המומצאים ההם, שלא היו באמת, אבל יכלו להיות.

לא פעם אני תוהה אם הצורך בהקרבה גדולה מגייס כוחות רבים, מה אִפשר לאנשים להיעשות חסידי אומות עולם, האם האומץ והנדיבות נוצרו כל יום מחדש, האם נולדים אתם, ואיך אנשים רגילים, לא רעים במיוחד, שלא היו מסוגלים לוותר על הצרכים שלהם, יכלו אחר כך לאהוב את עצמם די הצורך כדי שיוכלו להמשיך לחיות.

את המצווה הקטנה ההיא קיימתי באותו יום, לשמחתי.