את אנה קווינדלן הכרתי לראשונה ב־1998, כשספרה השלישי Black and Blue ראה אור. באותם ימים לא היה פשוט "להשיג" ספר מארצות הברית. אמנם אמזון כבר הייתה קיימת, אבל עדיין רק כחנות לספרים פיזיים, שנשלחו בדואר רגיל.
אני לא זוכרת איך נודע לי עליו, איך קרה שקניתי אותו, וחיכיתי שיגיע, אבל זוכרת היטב את עוצמות הרגש שעורר בי. במרכזו הייתה אישה מוכה שבעלה מתעלל בה. היא בורחת ממנו עם בנה, עוברת למקום מגורים חדש בזהות מוגנת, ומשקמת את חייה, עד ש…
לכן שמחתי עכשיו להזדמנות לקרוא ספר חדש של קווינדלן, שתורגם לאחרונה לעברית.
תחילתו נראתה מבטיחה: הוא נפתח בסוגיה שהתעוררה בשנים האחרונות, בעקבות הקמתן של חברות רבות שמאפשרות לבני אדם לבדוק את ה־DNA שלהם ולהשיג על עצמם לא רק מידע רפואי, אלא גם לגלות קשרים משפחתיים עלומים.
הדבר בולט כמובן במיוחד כשמדובר בילדים מאומצים. בשעתו קראתי את הספר American Baby שמתעד את קורותיו של ילד כזה, ובמקביל את אלה של אמו שנאלצה למסור אותו לאימוץ, בניגוד מוחלט לרצונה, ושכל חייה המשיכה לחפש אותו. הספר ההוא משקף תופעה חברתית מזעזעת ששררה בחברה האמריקנית: לא איפשרו לזוגות לא נשואים, במיוחד לא לבני נוער, להשתמש בחופשיות באמצעי מניעה, וכך נולדו מיליוני ילדים שאת חלקם הגדול מסרו לאימוץ, לא תמיד מרצון.
החברות המאפשרות לאתר קרובי משפחה פתחו פתח לגילויים מסעירים ומטלטלים. בין היתר, למשל, סיפוריהם של אחאים שנודע להם כי נולדו כולם מהפרייה בזרעו של הרופא, במקום בזה של מי שהיו אמורים להיות אבותיהם הביולוגיים. למשל, Our Father, סרט שעלה בנטפליקס, עוסק ברופא הפוריות דונלד קליין מאינדיאנה. אותו רופא הזריע במשך שנים מטופלות בזרעו שלו, ללא ידיעתן או הסכמתן. בדיקות DNA חשפו עד כה יותר מ-90 ילדים שנולדו כך.
ובכן, בתחילתו של הרומן החדש של אנה קווינדלן מתעוררת תעלומה: חברותיה הטובות של פולי (שם חיבה לפנלופי), קונות לה ערכה כזאת לבדיקת DNA, סתם, כמעין בדיחה קטנה.
אבל אז קורה משהו מוזר: היא מגלה קרובת משפחה מדרגה ראשונה שאין לה מושג איך יכול להיות ביניהן קשר דם. המסתורין מתעמק כשהיא נפגשת עם אותה צעירה, ומגלה שהיא בכלל אפרו אמריקנית, אז בכלל… האם זאת סתם טעות של המעבדה?
כמובן שלא!
עד סוף הרומן הכול יתברר ויתבהר, וגם מצוקות אישיות אחרות של פולי ייפתרו, חלקן כמעט באורח נס.
לצערי, הרומן מבטיח, אבל לא ממש מקיים, שכן הכול בעצם מאוד צפוי. די מהר אפשר לנחש לאן הוא יתקדם, וכיצד, וגם התשובה למסתורין לא ממש הפילה אותי מהכיסא.
כן התחברתי לעמדותיה של פולי כמורה לספרות בבית ספר תיכון לנערות, בעיקר עם התסכול שלה ממעמדה הירוד כמורה. אילו לימדה בקולג', הייתה מרגישה "שווה", הייתה יכולה לספר על עצמה בנסיבות חברתיות, מתוך גאווה מקצועית ותחושת הישג. היא רק צריכה "להחליף משהו שזכה לכבוד מסוים במסיבות קוקטייל במשהו שרבים מהאנשים באותן מסיבות חשבו שהוא סוג ב'".
"אם היא כל כך טובה, למה היא לא מלמדת בקולג", מצטטת אחת מתלמידותיה את אביה.
אז גם בארצות הברית של אמריקה מעמדם של מורים שחוק וירוד, גם שם הורים מתערבים בתכנים הלימודיים, גם שם אי אפשר לחיות בכבוד ממשכורת של מורה. גם שם "מורים מתייחסים בחריקת שיניים להערה שיש להם חופשה ארוכה כל הקיץ, אותה חופשה שגורמת למורים ללמד בסמסטר קיץ כדי לממן את התחביב שלהם לקנות במכולת".
יופי, באמת…
הוצאת דיונה, 2026
תרגום: טליה כץ
287 עמ'
האם הזדמן לך לקרוא את "שחור וכחול" בתרגום לעברית? אני תרגמתי אותו לפני שנים ואני מסכימה עם דעתך על אנה קווינדלן, סופרת מעולה וספר חזק וחשוב. שמחתי לתרגם אותו.