מה יותר טבעי לבני אדם – לנהוג זה בזה באכזריות, לאבד את היכולת להזדהות עם הסבל של הזולת, או הצורך העמוק לראות את האחר ולהושיט לו יד במצוקתו? להזדהות ולהבין, או לשנוא, להתנפל, להכחיד? לשלול את אנושיותו של אדם אחר, או לחוס עליו בצערו ולחבור אליו בשמחותיו? לפצוע אותו, או לטפל בפצעיו?
מה שמתרחש במקומותינו בימים אלה מחזק את ההרגשה שאכן, הרוע מוטמע בטבע האנושי, שתנטוס, הדחף אל ההרס, המוות העצמי וההרג, יכול לגבור על יצר הקיום ועל שמחת החיים.
בסרט "הלילה של סן לורנצו" יש תמונה אחת, קצרה מאוד, שנוגעת בחריפות רבה בכל השאלות הללו. עלילתו של הסרט מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. התושבים של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים: לוחמי רזיסטנס כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, אפילו קרובי משפחה. הם נקלעים לקרב שנערך בתוך שדה חיטה, קוראים זה אל זה קריאות כמו – "אני מכיר אותך, אתה קרלו מפיסטוניה, הדודן של אלפרדו!"
בתוך כל הלחימה מתרחש רגע אחד ששובר את הלב: שתי קבוצות אויבים נקלעות לאותו שדה חיטה. לכל אחת מהן יש מישהו שנפצע זה עתה, ממש לעיני הצופים. הם מתקרבים ורוכנים אל הפצועים שלהם, כדי לטפל בהם. ואז, מתוך בלבול וסערת הנפש, מושיט אחד יד אל הקבוצה האחרת ומבקש עזרה. בלי היסוס מושיט לו האחר מימייה: התגובה האנושית, המובנת מאליה, זאת שלא אמורה להיות מוטלת בספק: יש כאן פצוע. לכם יש מים. עזרו לנו.
אבל כהרף עין אחרי כן מגלים שני הצדדים מי שָרוּע לידם. תנטוס מזנק ממקומו, ההתנפלות, הירי, ההרג, מתחדשים. מה יקרה לפצועים שלפני רגע טיפלו בהם? מה יקרה לאלה שטיפלו?
האם נחרץ הדין של כולנו להירצח או להרוג?