האם אינאונות, או עצירות וכמיהה לשלשול, יכולים להיות נושאים לשיר? האם כמעט כל הרהור שחולף בתודעה מצדיקים את הנצחתו בשורות קצרות ומחורזות? 

תשובתי לשאלה הראשונה היא כי לדעתי – כן, ייתכן, בתנאי שהשיר עשוי כיאות, והוא מציית לחוקים שהתחייב אליהם, ואילו לשנייה – לא בטוח.

ספר שיריו  החדש של אהרן שבתאי מבטיח רבות, ולטעמי גם מאכזב לא מעט. הוא מבטיח מכיוון שהמשורר לקח על עצמו משימה ראויה: לכתוב בחלקו הראשון של הספר מחזור סונטות המוקדשות לאישה אהובה, דגנית, שהקשר אתה, כך אפשר אולי להבין מהשירים, לא עלה יפה. 

ההבט הרכילותי של השירים לא מעניין ולא חשוב. בין אם קשר האהבה נמשך ובין אם לאו, משהו ממנו הונצח בשירים העוגבים על דמותה של דגנית, ששמה מוזכר לפרקים, כמו גם פעם אחת שמה של אהובה אחרת, טניה, שגם לה הקדיש המשורר בעבר שירים ארוטיים.

הכתיבה של מחזור סונטות הולמת את מי שנודע כמתרגמם של האפוסים הקלאסיים האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, והיא מעוררים ציפייה דרוכה: האם עלה בידיו לשמור על הכללים של הסונטה? ארבע עשרה שורות, חריזה מוקפדת, וציות לא מתפשר למשקל השירי?

התביעות הללו אינן עניין של מה בכך. במחזור הסונטות של שייקספיר, למשל, אפשר להיווכח בגאונותו של המשורר, שהקפיד בהן על פנטמטר יאמבי, כלומר: עשר הברות שבהן ההברה השנייה מוטעמת תמיד. כמו כן שמר שייקספיר באדיקות על מבנה חריזה קבוע: את ארבע עשרה השורות של הסונטה חילק לשלושה בתים של ארבע שורות שנחרזות א-ב-א-ב / ג-ד-ג-ד / ה-ו-ה-ו ושתי השורות האחרונות, המכונות "a rhyming couplet" כלומר – צמד מחורז – מגיעות בסופו של הסונטה ובדרך כלל מציגות היפוך, הפתעה, או הדגשה חריפה של מה שנכתב לפניהן.

כמובן שאי אפשר לתבוע מאף אחד לכתוב כמו שייקספיר, אבל אפשר בכל זאת להאמין שגם משורר שאינו גאון כמוהו יקפיד על הכללים שחלק מהם הוא רשאי לקבוע לעצמו. בסונטה החלוקה לבתים יכולה להשתנות. כך למשל בסונטה הפטררכית החלוקה היא לבית ראשון של שמונה שורות ובית שני של שש ותבנית החריזה שונה מזאת של הסונטה השייקספירית (מחזור השירים של אליזבת בארט בראונינג סונטות מן הפורטוגזית הן דוגמה מובהקת לסונטות כאלה).

שבתאי בחר במבנה של שני בתים של ארבע שורות, ושניים של שלוש שורות. בסדר גמור. זכותו המלאה. הוא שומר על המבנה הזה, כמו גם על חריזה נאותה בהחלט. 

הבעיה מתעוררת עם המשקל שאינו אחיד, אינו מוקפד, ולפעמים התוצאה אפילו קצת מצחיקה, שכן בשל אי ההקפדה נוצרות מילים שההטעמה שלהן מוזרה.

הנה למשל דוגמה אחת קטנה, ויש רבות כמוה: בבית האחרון בשיר "לונדון" מתעורר דחף לקרוא את השיר "באותו" במילרע, כדי שהמשקל "יסתדר" כיאמבי:

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כְּשֶׁחָלַמְתְּ הִשְׁמַעְתְּ צְרִיחָה

כמו כן, מספר ההברות בשירים אינו קבוע. הוא משתנה משורה לשורה ומבית לבית. הנה למשל הבית הראשון בשיר הראשון שבספר, "לדגנית שוקן": 

לא אֲנַסֶּה לִכְתּב לָךְ בְּמִלִים מִשֶׁלִי
אֶשְׁאַל אֶת מָה שֶׁמָּצוּי כְּדֵי לְהִתְקָרֵב,
לְאִשָׁה כָּמוֹךְ יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת כְּסֵפֶר אוֹ כְּלִי,
כְּמוֹשַׁב אַסְלָה שֶׁחָשׁ אֶת בְּשָׂרָהּ הֶעָרֶב. 

שורה ראשונה: 13 הברות. שורה שנייה: 13 הברות. שורה שלישית: 16 הברות. שורה רביעית: 14 הברות. 

אלה רק שתי דוגמאות קטנות, אבל מייצגות.

המבנה, אם כן, מאכזב. אין ספק ששבתאי יודע את המלאכה, ומן הסתם החליט במודע לוותר על דיוק במשקל. אם כך, מדוע בכלל בחר בסונטה שמעצם טבעה היא בעלת מבנה קבוע ומוכתב מראש?

מה באשר לאמירה הפיוטית שבשירים? 

אי אפשר להתכחש ליופיים המסוים, הנוגע ללב, שנובע לא פעם מהחריזה: הנה למשל הבית החותם את השיר "לידי נח כל החן":

וּבְשֵׁשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי, וְרָאִיתִי לְצִדִי אֶת הַטַּבַּעַת
שֶׁעַל אֶצְבָּעֵךְ, עִם מַנְדָּלָה, שֶׁעָשִׂית מִזָהָב כָּתֹם,
אַתְּ, כָּל חֵן וְרֹךְ וְטוֹב וְזֹךְ וּמֶתֶק וְְתֹם.

החריזה של "כתום" ו"תום" מדויקת, מפתיעה ויפה להפליא.  

שבתאי מצליח בחלק גדול מהשירים להביע תחושות מעודנות, גם כשהוא כותב על הגוף וצעריו. הנה למשל השיר "מה מתסכל יותר": 

מַה מִתַסְכֵּל יוֹתֵר, שֶׁאֵין עוֹד הַשְׁרָאָה
לִכְתֹב שִׁירִים, אוֹ שֶׁהַזַּיִן לֹא עוֹמֵד?
כָּתַבְתִּי דַי, אֲנִי חוֹשֵׁב, זוֹ לֹא שׁוֹאָה
לָתֵת בְּשֶׁקֶט לַמַּבָּט לְהִצְמֵד 

אֶל כַּף יָדֶךְ שֶׁבְּכַפִּית נוֹשֵׂאת לַפֶָה
מֵהַצְלַחַת יוֹגוּרְט וּפִלְחֵי מִשְׁמֵשׁ,
וּמְרִימָה לְסֶרוּגִין סֵפֶל קָפֶה.
וּבְגִילִי גַּם לֹא נוֹרָא לְהִשְׁתַּמֵשׁ 

בִּלְשׁוֹנִי בְּלִי לְתַקְתֵּק מִלִים,
מוּטָב שֶׁתִּתְרַגֶל לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּמַגָּע
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹכֶבֶת וְנֶחְשׂף הַגַב 

וּלְמַטָה אֲחוֹרַיִךְ, וּמֵרֹב עֶרְגָה
כְּשֶׁהִיא נוֹגַעַת בָּךְ, דֶּרֶךְ אַגַּב
הַזִיִּן נֶעֶמָד וְגַם הַשִׁיר נִכְתָּב.

כן, אינאונות יכולה כמובן לשמש נושא לשיר. ובכלל, אפשר כמובן לכתוב על הגוף שירים מופלאים. הנה לדוגמה שיר שפול ורלן וארתור רמבו כתבו במשותף, ודורי מנור תרגם בווירטואוזיות ובדייקנות, כדבריו: "בשישיית אנאפסטים, עם הפסק קטן באמצע, כי לנוח – צריך": 

מסתמא: אפשר לכתוב שירה יפהפייה "אפילו" על פי-הטבעת. הבעיה שמתעוררת בעיני בשיריו של אהרן שבתאי אינה הנושאים שהוא בוחר, אלא האופן שבו הוא כותב עליהם.

חלקו השני של הקובץ, שנקרא "אהרן", מאכזב עוד יותר. המשורר פונה אל עצמו בשירים בשורות קצרצרות, שיש בחלקן לטעמי נופך לא קל של נרקיסיזם וסתמיות. הנה למשל השיר "האויב": 

אוֹיֵבוֹ שֶׁל אַהֲרן
הוּא הָעֲצִירוּת 

וּבַעֲלֵי בְּרִיתוֹ
הֵן הַשָּׁעוֹת
שֶׁזוֹכְרוֹת לַעֲבר 

וְכוֹסוֹת מַיִם.
וּבְהֶקְשֶׁר זֶה 

גַּם הַבֶּרֶז,
הָמוֹשָׁב, וְהָאַסְלָה

וְכָלָּם נִרְתָּמִים
לְהָבִיא אֶת אַהֲרן
אֶל הַשְׁלְשוּל.

השירים בחלק הזה מיוסרים ונואשים, בכך אין שום ספק, ועדיין נותרת השאלה אם כל בדל של הרהור ראוי להיקרא שיר. לא עצם הנושא בעייתי, אלא הטיפול בו, שהרי אין בשיר שלפנינו שום נסיון לשכלול או לרבדים נסתרים, אין מה לפענח ובמה להתעמק. what you see is what you get: תיאור של עצמו כשהוא סובל מעצירות וחולם על שלשול. הקריאה של השיר מעוררת את הרצון לשאול בסופו: אז מה?