מי לא חלף פעם ליד גדר של גן ילדים, פעוטון, מעון יום – השמות משתנים אבל העיקרון דומה – ושמע את בכיים של הקטנים?

לפעמים אפשר לשמוע גם את הקולות המרגיעים של הנשים האמונות על הרגעתם, מפייסות, מבטיחות שאימא עוד מעט תבוא. ולפעמים הן נוכחות-נעדרות, לפחות למי שנמצא שם בחוץ, ואינו יודע מה בדיוק מתרחש מעבר לגדר.

יש להניח שברוב גני הילדים עובדות גננות ומטפלות שאוהבות את התינוקות ואת הפעוטות הנתונים להשגחתן, גם אם נחשפו לאחרונה מקרים קשים, רבים מדי, של פגיעות בחסרי אונים, ולפחות אחד מהם הסתיים במותה של תינוקת, יסמין וינטה בת השנה, שהסייעת בגן מחצה אותה למוות כשניסתה לאלץ אותה לישון (ובה בעת השתעשעה בטלפון הנייד שלה).

המקרים הקיצוניים הללו לקוחים מתוך הביעותים האיומים ביותר של כל הורה. אבל מה באשר לבכי הרגיל, השגרתי, של ילדים קטנים שאיש אינו מתעלל בהם? מה באשר להתייפחויות הבדידות שלהם, חרדת הנטישה שהם חווים בלי ספק בכל פעם ששולפים אותם ממיטתם ומפקידים אותם במקום שבו הם חלק מהמון, ואישה זרה, לא אימא, מטפלת בהם באחריות ובענייניות, אבל לעולם לא באהבה העמוקה, המיוחדת והאישית שחשים רק הורים (או, לכל היותר, גם סבתא וסבא?).

במציאות הכלכלית השוררת בישראל אין להורים רבים ברירה. חופשת הלידה קצרה מדי, ומיד – חוזרים לעבודה, תולשים את התינוק או התינוקת מהשד, ומכניסים אותם ליום ארוך במקום שבו אינם בבת עינו של אף אחד. זהו מקום העבודה של המטפלות. הן משתכרות, בתמורה לטיפול בילדים שאינם שלהן, בשעה שהאימהות משתכרות, הרחק מהילדים שלהן. זה הסידור. אין מה לעשות.

אוזנה הכרויה של המשוררת טל ניצן שמעה את מצוקתם של התינוקות, ויצקה אותה לתוך שיר שקשה לעמוד בכאב שהוא מסב. הריהו, "מסע הילדים":

*
מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה
שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת:
בֹּקֶר

*
הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה "אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ"
בָּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים
הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם
אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו

*
אֲנִי מְדַמָּה לְכֹל קוֹל
צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ
צִיּוּר סַסְגוֹנִי שֶׁל בֶּכִי

*
הֵם לֹא בּוֹכִים
הֵם שָׁרִים
אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי

*
מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים
הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים
הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת
הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא
הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁעָיַף וְהִשְׁתַּתֵּק

*
אִמְרוּ יְלָדִים:
הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?
הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת חוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?
הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא-נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?
הַאִם זֶה יֶחְדָּל לִכְאֹב אִם נֵדַע

*
דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת
חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים
אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן
קוֹרֵא
אַלְטֶע זָאכֶען

*
מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִּי אֲהוּבִי מַלְאָכִי
אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי
אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי
בַּגָּן הַיּוֹם

*
בַּלַּיְלָה שְׁמוּרֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת
אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר
נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה
מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם
יָשֵׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם

*
אַזְעָקָה גְּדוֹלָה
בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם
עוֹד לֹא מִלְחָמָה
יוֹם אֶחָד יְלָדִים
כָּל זֶה

טל ניצן היא לא רק משוררת, עורכת ומתרגמת, היא גם פעילה פוליטית. רגישותה החברתית המדרבנת אותה לפעול לטובת המוחלשים המצויים בשולי החברה היא זאת שמחדדת גם את אוזנה לשמוע את שוועתם של הפעוטות, לראות אותם, ולצייר את התמונה הנגלית לעיניה: כמי שהתגוררה בסמוך לגן ילדים הייתה עדה לבכי תמרורים ששמעה משם יום-יום, וחשה בחרדה ובאשמה הכרוכות יד-ביד בהורות בכלל, בכל מקום שהוא, ובארצנו במיוחד, לנוכח החרדה מפני העתיד הנשקף כאן לילדינו.

ניצן למדה להכיר את הקטנים על פי צלילי בכיים: "הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים / הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת", כל ילד וסגנון מצוקתו. ברחוב החיים נמשכים, "אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן", חולף ואינו מושיע, חתול מתחכך בסורגים (המעלים על הדעת כלוב, או בית סוהר), והילדים שם, הזמן חולף, "דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת", הוא אינסופי כשאתה בן כמה חודשים ואינך יודע היכן אתה ומדוע. "אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי", הם קוראים בלבם, נטושים כמו ישו הזועק על הצלב "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי". האימה אינה שוככת גם בלילה, כשהם ישנים ו"נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה" באין מרגוע אמיתי, לקראת יום נוסף הרחק מהבית.

ועדיין לא דיברנו על האימה הגדולה מכולן: מפני המלחמה שעוד עלולה להגיע, מפני האזעקה המתריעה, שהפעם היא רק תרגיל, אבל מי יודע מתי תהיה אזעקת אמת.

שירה של טל ניצן מעלה על הדעת שיר של אלי אליהו:

אלה היו החוקים

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.
אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.
אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

אלי אליהו מדבר בשם מי שיצטרכו בעתיד להצטדק, שכן אז כבר ייוודע עד כמה הפרקטיקות העכשוויות אכזריות ובלתי אפשריות. "אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם".

אכן, אנחנו לכאורה לא יודעים. ואולי דווקא כן.