מה קורה למי ששורשיו ניתקים בכוח מהאדמה שבה צמח? למי שנאלץ להתרחק לצמיתות ממולדתו? האם יתאפשר לו אי פעם תיקון אמיתי, איחוי של מה שנקטע בניגוד לרצונו? האם יצליח לנטוע את עצמו מחדש במקום אחר, להתאקלם בו, להרגיש שייך ממש?
בספרו הרחק מעצי התרזה מספר לנו יונתן ברג בכישרון מרהיב על איש כזה, יעקב, יליד ברלין, שנס מארצו בזמן, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציל את חייו וחי אותם לכאורה במלואם במקום החדש שאליו הגיע, בארץ ישראל. ומדוע רק לכאורה? כי בעצם, כך מראה לנו ברג, אין תקנה לשבר. אדם שחייו לא נמשכו בנתיב הטבעי שיועד להם יישאר אבוד לצמיתות. מה לו ולמזרח התיכון, למדבר הארץ ישראלי? לעד ייוותר יליד ברלין, בן התרבות הגרמנית, לעולם לא יוכל להזדהות באמת עם הדמות החדשה שנאלץ לפתח, ועם המולדת העתיקה שהוא מסויג ממנה: “הספיק לנו כבר מכל העימות השמי המגוחך, למי אכפת אם לפני אלפיים שנה זה היה טוב לאיזה שבט רחוק שהוא כביכול אבותינו. זה אומר שזה טוב גם לנו? תראי איך כולם כל הזמן בורחים מפה לחוץ לארץ, לא רק בחגים, כל הזמן כל כך לא רוצים להיות פה,” הוא אומר לבר, צעירה ילידת הארץ, שגם היא מעין מהגרת: שמה המקורי הוא ברכה, היא נולדה באשדוד אבל עברה לתל אביב, שינתה את שמה, והיא מנסה – לא לגמרי בהצלחה – להשתלב בחיים האחרים מאלה שגורלה הועיד לה, ושמהם היא בעצם מסתייגת בלי להיות ערה לכך, עד למפגש שלה עם יעקב, השכן שלה ברמת החייל.
הוא, הפליט היהודי, נאלץ לוותר על החיים כגרמני-יהודי. בישראל הוא מפתח קריירה אקדמית של היסטוריון. במחקריו הוא מנסה לגשר על הפער בין חייו הנוכחיים לבין אלה שיועדו לו, כך הוא חש. “וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית”, כתב באחד ממחקריו.
אז מה באשר לתאודור, ידידו היהודי, יליד גרמניה, שאפילו אחרי ליל הבדולח סירב לוותר על זהותו הגרמנית-במפגיע? יעקב נזכר איך, כשפגש את תאודור אחרי אותו ליל הרס אנטישמי שהקדים את הבאות, לא שמע מפיו אלא הסברים והצדקות לגרמנים: “הכול הוא תוצאה של אותו מאבק תמידי בין הדחפים האפלים של השבטים הגרמאניים שנדדו בעקבות המזון, ובין התרבות והעידון, שגם הם חלק מן האופי הגרמני; פעם גובר הכוח האחד ופעם האחר”. ויעקב מוסיף ונזכר: “זה היה הנאום האחרון של תאודור, ואחריו נעלם – “: רק פסע הפריד בין הקורבן לרוצחו, והוא עדיין נאחז באשליה שהוא גרמני כמו כולם, בהזדהותו עם הגרמנים, ובהתכחשות לכך שכלל אינם מכירים בו כאחד מהם.
יעקב, כאמור, נס בזמן, אולי רק משום שאהובתו הגרמנייה החלה להתנכר לו, והוא הבין בראש, אם לא בלב, שאין לו בגרמניה עתיד. האם העובדה שהגיע לישראל, למד, פיתח קריירה, נשא אישה והוליד אתה שלושה בנים (ועוד אחד, מאשתו השנייה), מבטיחה שהשתקם מהשבר? האם החיים החדשים מעידים שמצא לעצמו תיקון?
כאמור, התשובה לכך ברורה: לא. כי הכיסופים שיעקב חש כלפי עברו, כלפי העתיד המדומיין שלא התגשם, משבשים כל אפשרות להינטע באמת במציאות החדשה ולמצוא בה נחמה או אפילו משמעות.
יעקב מתנכר לחיים של עצמו. הוא מרוחק מבניו, שקוע בקריירה שלו, ומשאיר את גידול המשפחה לרחל, אשתו. אלא שלקראת סופו של הרומן נגלה לנו שגם היא, שלכאורה מצאה לה נחמה במשפחה שהקימה ובבנים שילדה אחרי שאיבדה בשואה את כל בני משפחתה, בעצם לא מסוגלת להתמסר בכל מאודה לחיים החדשים שבנתה. היא שטופת חרדות ומכורה לכאב האובדן שחוותה: “שום התלהבות לא הייתה שם אחרי שהבינה מה קרה למשפחתה במלחמה, לא עם הילדים ולא אתו. ‘לאכול, לאכול,’ היא הייתה אומרת לילדים בקול מבוהל,” וכשמדדה להם את החום, נזכר יעקב, נהגה לעשות זאת בכף היד, לא בנשיקה על המצח. פרט קטן שמעיד על הרבה.
לא רק שני הניצולים, יעקב ורחל, נושאים בנפשם את צלקת הפציעה שחוו. היא חרוטה גם בחיי בניהם, שגם הם נושאים אותה. כל אחד מהבנים מחפש לעצמו דרך מילוט, בעצם – גאולה – שתרחיק אותו מכאב האבהות הפגומה שהייתה להם בבית ילדותם. אמיר פורש לגליל ונאחז במשפחה שהקים ובשמחות הקטנות של היומיום. צבי מתעשר ומוצא כוח במעמדו הכלכלי האיתן (אבל בתו המפונקת מאכזבת אותו). אלכסנדר חוזר בתשובה ועובר לדימונה, שם הוא מגדל עם אשתו משפחה ענפה ונהפך למעין רב ומורה דרך, ואיתמר, בנו של יעקב מנישואיו השניים, מחפש לעצמו מזור במזרח הרחוק, באורח חיים של נזיר. כל אחד מהבנים מסתייג מהדרכים של אחיו ובמידה לא מעטה אפילו בז להן.
וכל הדרכים מובילות אל יעקב, אל סגנון האבהות הפגום שלו, אל ההתמסרות המוחלטת שלו לקריירה שפיתח, על חשבון המשפחה, אל אורחות החיים הנוקשים שהנהיג: “לארוחה מתכנסים כולם תמיד באותה שעה […] עד שהגיע למטבח כבר היו כולם ישובים, והאוכל על השולחן והמים בכוסות וכוסית הברנדי שלו מחכה ליד צלחתו לתום הארוחה, ועד שלא התחיל לאכול לא התחילו האחרים, ורק כשסיים הורשו כולם לקום…”, אל הבגידות שלו בנשותיו, אל ההתעלמות שלו מהצרכים העמוקים ביותר של בניו, ואל האלימות הנפשית והגופנית שנקט כלפיהם.
האם כל זה נובע בהכרח רק מההסטה שעברו חייו כשנאלץ להגר מגרמניה?
האם היה יכול יעקב להיות אדם אחר אלמלא נאלץ לנדוד הרחק מעצי התרזה של עיר ילדותו? “‘איך בכלל הגעתי לפה, זאת השאלה,'” הוא תוהה, “לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל,” הוא נגעל, ומסביר לבר-ברכה כי הגיע מאונטר דן לינדן, “‘מתחת עצי התרזה. זה מה שאומר השם הזה, אונטר דן לינדן”.
יעקב מבקש, כפי שהוא מעיד על עצמו, לצייר במחקריו את חיי יהדות גרמניה, “וגם את הגרמניות עצמה”. יונתן ברג, עושה ברומן דבר דומה: הוא מצייר את הישראליות, את אורחותיה, את האנשים החיים בה, במקומות שונים. אפילו את הלהג הרדיופוני המקובל בעתות משבר הוא מתעד, מאפיין היטב את השפה המדוברת בקרב אוכלוסיות שונות, ולא מהסס לגעת בחוכמה גם במה שנמצא כבר שנים כה רבות בלב הווייתנו: עזה וחברון. מה משמעות הסכסוך המתמשך שלנו עם שכנותינו, הוא שואל במובלע, והאם חטא אחד (מה שעוללו הגרמנים ליהודים) יכול “להכשיר” חטא אחר?
אבל אולי לא רק הסביבה וההיסטוריה מעצבות את האישיות?
“‘ככה זה יצא מהמפעל'”, מנסה יעקב להסביר את עצמו לבניו בשיחה משפחתית שתהיה מן הסתם האחרונה – הוא כבר אדם זקן וחש שימיו ספורים. “‘נכון, אני אבא שלכם, אבל לפני כן אני אני, כלומר בן אדם, אולי לא משהו, אבל זה מה שזה.'” לכל אורך הרומן מצטייר יעקב כאדם מר נפש ולא נעים, בלשון המעטה. לא רק אל בניו הוא מתנהג במידה לא מעטה של רשעות. גם אל אמו, אביו ואחיותיו. אפילו כשנוצר רמז של אפשרות לקרבה, מקץ זמן לא רב “אמו ואחיותיו היו למטרד”. הוא מניפולטיבי כלפי הנשים שאותן הוא כובש, הוא שאפתן שחולם על כותרות גדולות, “הצלחה, הכרה, ביטוי עצמי, כוח” ולא אכפת לו שכל אלה יבואו על חשבון בני המשפחה שלו. אין לדעת אם אפשר להאמין להצדקה העצמית שהוא נותן לעצמו: “זה הגיע לו, הוא היה ראוי לכל השפע הזה. חייו הקודמים באירופה היו בוודאי מובילים אותם לשם, ועכשיו זה רק תיקון טעות”.
הישגו הספרותי של יונתן ברג בכך שחרף כל התכונות הנפסדות שאנו מגלים ביעקב, מתעוררת כלפיו מידה לא מעטה של חמלה, ולא רק כלפיו. כל אחת מהדמויות ברומן מצטיירת כך שלבנו נתון לה, למצוקותיה ולמאבקיה למען השלמות הנפשית הנכספת.
הסצנה האחרונה בספר יפה ונוגעת ללב במיוחד. מצוי בה המפתח שאפשר להגיע אתו אל לבו הפועם של הרומן הנפלא הזה.
כשהייתה בת 15 ירו בה אנשי הטאליבן כשנסעה באוטובוס בדרכה חזרה הביתה מבית הספר. שנתיים אחרי כן כבר עמדה על בימת הכבוד באוסלו, שם הודתה על פרס נובל לשלום שזכתה בו.
שמה מלאלה יוספזאי, ילידת פקיסטן, לוחמת למען זכותם של ילדים לרכוש השכלה.
מהירי נפצעה אנושות והוטסה לאנגליה, שם טיפלו בה עד שהחלימה. ממקום גלותה באנגליה, לשם הגיעה עם כל בני המשפחה שלה, המשיכה בפעילות שבה החלה כשהייתה רק בת 11!
כבר שנים רבות שהיא מקימה בתי ספר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה. “נערות משכילות,” כך הסבירה בריאיון שהעניקה לשדרן האמריקני דיוויד לטרמן, “יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.” על ההתנגדות של הטאליבן להשכלת נשים, שבעטיה ירו בה בניסיון לשתק את פעילותה, אמרה: “הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלך לבית ספר ותלמד, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה מעמד משל עצמה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל לעצמה זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות.”
בנאום שנשאה בבירמינגהם כשנודע לה כי זכתה בפרס נובל דיברה על הכבוד הרב שנפל בחלקה ועל הגאווה שהיא חשה בהיותה הפקיסטנית הראשונה, והצעירה הראשונה, שזוכה בפרס. בפרס זכתה בשיתוף עם קאילש סאטיארת’י פעיל הודי למען זכויות ילדים ונגד עבדות ילדים.
“הוא הודי ואני פקיסטנית, הוא מאמין בדת ההינדית ואני באסלאם,” אמרה, והדגישה שחרף ההבדלים ביניהם, ועל אף האיבה השוררת בין ארצותיהם, הם תומכים זה בזה, ואף החליטו לשתף פעולה. בשיחת טלפון שניהלו זמן מה לפני נאומה, כך סיפרה, החליטו שכל אחד מהם יזמין לטקס באוסלו את ראש הממשלה של ארצו, בתקווה שיצליחו לגשר ביניהם, שכן, כדבריה, “לא משנה מה צבע עורך ובאיזו שפה אתה מדבר. כולנו חייבים לנהוג זה בזה כבני אנוש, לכבד את הזולת ולהיאבק למען זכויותינו ולמען זכויות הילדים, הנשים, וכל בני האדם.”
יוספזאי הודתה לבני משפחתה, ובמיוחד לאביה, “שלא העניק לי שום דבר מיוחד, אבל גם לא קיצץ את כנפי, אלא אִפשר לי לעוף ולהשיג את יעדי, להראות לעולם שילדה אינה אמורה להיות שפחה. יש לנערה כוח והיא יכולה להתקדם בחיים. היא לא אמורה להיות רק אימא, רק אחות, רק רעיה. לנערה יש – צריכה להיות – זהות. יש להכיר בה, וזכויותיה שוות לאלה של נער בן גילה. אם כי אחי סבורים שאני זוכה… זוכה ליחס טוב מאוד,” התלוצצה, והוסיפה, “אבל זה בסדר. כן, זה בסדר. ”
החלק המרגש בנאומה היה זה שבו סיפרה איך נודע לה שזכתה בפרס נובל: “זה די מרגש, כי הייתי בשיעור כימיה, ולמדנו על אלקטרוליטים, והשעה הייתה, אני חושבת, 10:15, כך שמועד ההכרזה על פרס נובל לשלום עבר. גם לפני כן בכלל לא ציפיתי לזכות בו, וכשהשעה הייתה כבר 10:15, הייתי בטוחה שלא זכיתי. אבל אז אחת המורות שלי נכנסה לכיתה וקראה לי ואמרה, ‘יש לי משהו חשוב לומר לך,’ וממש הופתעתי כשהיא בירכה אותי ואמרה לי – זכית בפרס נובל לשלום, ואת חולקת אותו עם אדם דגול שפועל למען זכויות של ילדים.’ לפעמים קשה להביע רגשות, אבל הרגשתי שזכיתי לכבוד גדול מאוד. הרגשתי חזקה ואמיצה יותר, כי הפרס הוא לא סתם איזו חתיכת מתכת או מדליה שעונדים או פרס ששומרים בחדר, הוא עידוד משמעותי בשבילי כדי שאמשיך בדרכי ואאמין בעצמי. לדעת שאנשים תומכים בי במערכה הזאת. ואנחנו פועלים ביחד. כולנו רוצים לוודא שכל ילד בעולם יזכה להשכלה. כך שזה דבר באמת, באמת עצום מבחינתי.”
כמי שדוגלת בכל מאודה בהשכלה ובחינוך סיפרה שגם ביום שנודע לה שזכתה בפרס נובל, החליטה להמשיך את יום הלימודים כרגיל: “הלכתי לשיעור פיזיקה ולמדתי, הלכתי לשיעור אנגלית, והייתי לגמרי… זה היה מבחינתי יום רגיל…”
אכן, המורים וחבריה בירכו אותה, והיא מודה שתגובותיהם שימחו אותה מאוד: “כולם אמרו – אנחנו גאים בך, ו… אני אסירת תודה לבית הספר שלי, למורים שלי, לחברי, על אהבתם, על התמיכה שלהם, הם מאוד תומכים ומעודדים אותי. כך שאני מאושרת.”
מפעים לחשוב על תלמידת תיכון שזוכה בפרס נובל, וממשיכה את סדר יומה כרגיל, מסורה כתמיד ללימודים העומדים תמיד בראש מעייניה, ולא רק אלה שלה, אלא של ילדי כל העולם שלמען השכלתם היא נאבקת כבר שנים רבות!
“זה לא סוף הדרך,” היא אמרה. “זה לא הסוף. לא סוף המאבק שהתחלתי בו. אני חושבת שזאת למעשה ההתחלה. אני רוצה לראות שכל ילד בעולם הולך לבית הספר. יש עדיין 57 מיליון ילדים שאינם זוכים להשכלה, שעדיין לא הולכים לבית ספר יסודי, ואני רוצה לראות את כל אחד מהם זוכה להשכלה, כי אני – אני עצמי סבלתי מבעיה דומה כשגרתי בפקיסטן באזור שנשלט על ידי הטאליבן.”
תיאור ההחלטה שלה לצאת למאבק מפעים:
“הטאליבן לא הרשו שם לאף ילדה ללמוד בבית הספר. החלטתי לא לשתוק. לא לחכות שמישהו אחר יפעל למעני. אני לא מחכה למישהו אחר. עמדו בפני שתי אפשרויות. לשתוק, ולחכות שירצחו אותי, או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה, כי באותה תקופה שלט באזור שלנו טרור, לא הרשו לנשים לצאת מהבית כי אסרו עליהן לגמרי לזכות בהשכלה. אנשים נרצחו. ובאותה תקופה החלטתי לשאת את קולי, כי רציתי לחזור ללימודים. הייתי אחת הנערות שלא זכו לרכוש השכלה. רציתי ללמוד, רציתי ללמוד ולהיות מי – מי שאני יכולה להיות בעתיד. והיו לי חלומות. היו לי גם חלומות, כמו שיש לכל ילד נורמלי. באותה תקופה רציתי להיות רופאה. כיום אני רוצה לעסוק בפוליטיקה. להיות פוליטיקאית טובה. וכששמעתי שאני לא יכולה ללמוד בבית הספר, חשבתי לרגע שלעולם לא אוכל להיות רופאה, שלעולם לא אוכל לממש את היכולות שלי, ושהחיים שלי יסתכמו בכך שאתחתן בגיל 13 או 14, לא אלמד, לא אהיה מה שאני יכולה להיות, ולכן החלטתי לדבר.
באמצעות הסיפור שלי אני רוצה לומר לילדים אחרים בעולם שהם צריכים להגן על הזכויות שלהם. שאסור להם לחכות למישהו אחר, ושהקול שלהם חזק יותר. הקולות שלהם – נדמה שהם חלשים, אבל כשאף אחד לא מדבר, הקול שלך נשמע רם כל כך, עד שכולם נאלצים להקשיב לך. כולם חייבים לשמוע. וזה המסר שלי לילדים בכל העולם: שהם צריכים להיאבק למען הזכויות שלהם.”
הפרס שזכתה בו נועד לדבריה לא רק לה. “הוא נועד לכל הילדים שאין להם קול, שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם.”
כשנאמה באוסלו חתמה מלאלה יוספזאי את דבריה במילים “ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם”.
אין ספק שבעוז רוחה, באישיותה הקורנת, בתושייה, בנחישות ובמסירות שלה, היא עוד תוסיף ותשפיע על העולם ותשפר אותו.
“מכתב גלוי” שהתפרסם בדצמבר של שנת 1922 בעיתון “היום” נפתח בהצהרה: “אנחנו החתומים מטה, היודעים ומכירים את המשורר אביגדור המאירי (פוירשטן) זה שנים רבות, פונים בזה אל מועצת פועלי ירושלים בשאלות והערות כדלקמן”. המכתב נמשך בכמה שאלות נוקבות: מדוע, ביקשו הפונים לדעת, נפסלה השתתפותו של אביגדור המאירי “המשורר העברי היחיד בינתיים”, מהשתתפות ב”נשף ספרותי”, אף על פי שהוא, לטענת הכותבים, “איש שכל ימי חייו לחם את מלחמתו העזה של מעמד הפועלים והיה עורכו של אחד מהעיתונים השתפניים ביותר בעיר גדולה בהונגריה. אדם שרב את ריב החלוצים נגד נותני העבודה, שמגלה את ערוותם של רוצחי הפועלים בהונגריה ואף לרגע אינו נותן לשכוח שהרציחות שם אינן מכוונות כלפי היהודים בלבד, אלא גם כלפי הפועלים.”
עוד הוסיפו הכותבים ושאלו: “אם איש כזה איננו קרוב אל הפועל העברי, מי הוא אפוא הקרוב אליו?”
אביגדור המאירי היה בן 31 כשעלה לארץ ישראל, רק שנה לפני שהופיע המכתב. הוא הרבה ליצור בעברית (ואף זכה ב-1968 בפרס ישראל לספרות יפה), כתב שירים – אחד המוכרים שבהם הוא “מעל פסגת הר הצופים” – ופזמונים סטיריים לתיאטרון הקומקום שהיה בין מקימיו, ואפילו העניק השראה ליוצרים אחרים: אברהם חלפי כתב את “שיר על התֻכּי יוסי” בעקבות פואמה אוטוביוגרפית של אביגדור המאירי, שבה תיאר יום עצוב במיוחד בילדותו, בחלק הנקרא “תוגת המאירי”. הנה אותו חלק:
שְׁלוֹשָׁה מֵתִים הָיוּ בַּחֲצֵרֵנוּ
שִׁלְשׁוֹם וּתְּמוֹל:
תֻּׂכִּייֵנוּ יוֹסִי, רֵעִי הַטּוֹב –
מָרִיָה הַכְּסוּפָה, הַמְּחַיֶּכֶת בִּבְכִי –
וּפֶטֶר הַקָּטָן בַּעַל פְּנֵי הַקּוֹף,
הוּא בֵּן אוֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה,
הַיּוֹדַעַת אֶת כָּל.
וְהַתֻּכִּי יוֹסִי – כָּל הַיּוֹם צָרַח:
פֶּטֶר הָלַך, פֶּטֶר בָּרַח!
הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתוֹ: יוֹסִי, מָה לְךָ? –
וְהוּא בְּאַחַת: פֶּטֶר הָלַך!
נָתַתִּי לוֹ מֹתֶק עִם עֲלֵי-שָׁרָךְ –
וְהוּא בְּלִי הֶרֶף: פֶּטֶר בָּרַח!
יוֹסִיסִי, הַס נָא אַל-נָא תִּצְרַח –
וְהוּא נֶאֱנַח: פֶּטֶר בָּרַח!
יוֹסִי יַקִּירִי, עָלֵינוּ לְהֵרָגֵעַ,
אִם גַּם אַתָּה תֵּלֵךְ אֲנִי אֶשְׁתַּגַּעַ –
הַלַּיְלָה יָשׁוּב פֶּטֶר וְשׁוּב יִשְׁרֹק לְךָ –
וְהוּא מְיַלֵּל: פֶּטֶר הָלַך! –
עֲצֵי הַיַּעַר מִמֶּרְחָק אַט שָׁמָמוּ
וְהוּא נֶאֱנַח – וְעֵינָיו נֶעֶצָמו –
וּפִתְאוֹם נֶאֱלַם
וַיִפּוֹל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל-גַּבֵּי הַבַּד –
כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגַמְרֵי בָּדָד
בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – .
כמה כאוב האובדן המשולש שמתאר המאירי, איך ביום אחד אבדו לו שלוש נפשות יקרות, אחרי שכבר התייתם מאמו בעודו ילד.
אברהם חלפי ציין בספרו מזוית אל זוית את שירו של המאירי שהעניק לו השראה, במוטו של השיר:
כפי שאפשר ללמוד מהמכתב הגלוי שכתבו ידידיו, המאירי הרבה להתנגש עם הממסד. כך למשל פרסם בפברואר 1923 מאמר ובו כתב “על התקציבים שנאכלים על־ידי עורכים”, ובנובמבר של אותה שנה נשא הרצאה שכותרתה “העיתונות העברית כשם שהיא וכמו שהיא צריכה להיות”. בפברואר 1924 פרש מהסתדרות הסופרים במעין טריקת דלת מילולית: במכתב לקוני לעיתון כתב: “בבקשה לפרסם את דברי אלה : א) אינני חבר במערכת “דאר־היום” ב) הנני יוצא מהסתדתת הסופרים בא”י. בכבוד נמוך, אביגדור המאירי”.
זיקתו למאבקים פוליטיים התבטאה גם בשירים שבחר לתרגם מהונגרית. כך למשל, בעידודו הנלהב של ביאליק, תרגם את כתביו של שנדור פטפי, שאותו כינה ביאליק “פרא משורר”.
פטפי, לוחם חירות ודמות חשובה במהפכה של 1848, נחשב המשורר הלאומי ההונגרי. נראה כי המאירי חש קרבה אל המשורר שתיעב את נוגסי עמו – השלטונות האוסטרו-הונגריים והאצילים ההונגרים שהתעללו בדלי העם. מן הסתם חש חיבה כלפיו גם מכיוון שיצא חוצץ כנגד האנטישמיות: “אתם הצהרתם שיהודים לא יתקבלו אל חיל האזרחים,” כתב פטפי, “וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור של המהפכה ההונגרית, שעליו חרתנו את הצו: חופש, שוויון ואחווה!”
בהקדמה לספר שיריו המתורגמים של פטפי סיפר אביגדור המאירי כי בילדותו הרבה סבו ללמד אותו את שירי פטפי, שאותו, כך העיד המאירי, הכיר הסב אישית.
בית מאחד משיריו המפורסמים ביותר של פטפי, “מחשבה אחת”, נפתח בשורות האלה, בתרגומו של המאירי:
מַחְשָׁבָה אַחַת בְּלִבִּי כּוֹסֶסֶת:
לָמוּת בַּמִּטָּה בֵּין כַּר וָכֶּסֶת.
לִבּוֹל לְאָט כְּהִבּוֹל הַוֶּרֶד,
אֲשֶׁר בּוֹ תּוֹלַעַת מְנַקֶּרֶת.
לֶאֱפֹס כְּמוֹ נֵר, שְׁבִיב אַחֲרֵי שְׁבִיב
בְּחֶדֶר רֵיק, עֲזוּב מִסָּבִיב –
לֹא מִיתָה כָּזֹאת, אֱלֹהַי,
לֹא מִיתָה כָּזֹאת הָבֵא עָלַי!
הדובר ממשיך ומתפלל למות “בַּמַּעֲרָכָה” כשברקע נשמע “רַעַם תּוֹתָחִים וּתְרוּעַת חֲצוֹצְרָה” בעוד הסוסים דוהרים “אֶל הַנִּצָחוֹן” ואותו יותירו “רָמוּס בֶּהָמוֹן” –
תרגומו המופתי של המאירי מעניק לקורא העברי הצצה אל כוח היצירה המיוחד של פטפי, ואל תפיסותיו הסוערות ורומנטיות. כשקוראים את השיר שבו מייחל הדובר ליהרג בשדה הקרב, אי אפשר להימנע מהמחשבה על החיילים היהודים ילידי הונגריה שגויסו לשירות בתוך “פלוגות עבודה” וסונפו לצבא ההונגרי. בימי מלחמת העולם השנייה נאסר עליהם לשאת נשק, השתמשו בגופם כדי לטהר שדות מוקשים, והוטלו עליהם עבודות פרך כמו סלילת דרכים ותיקונן, או חפירה של תעלות הגנה. היחס אליהם היה מפלה ומשפיל, ובמקרים רבים היה ברור שכוונת המפקדים ההונגרים הייתה לחסלם.
אביגדור המאירי הכיר את האנטישמיות וסבל ממנה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, אז שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי ונשלח לסיביר. לימים כתב את הספר השיגעון הגדול שבו תיאר את מוראותיה של המלחמה וגם התריס כנגד הכורח של יהודים להילחם בבני עמם היהודים, חיילי צבא האויב. (ספרו מופיע בפרויקט בן יהודה ואפשר לקרוא אותו במלואו ברשת).
אביגדור המאירי הלך לעולמו בישראל, כשהיה בן 80. משאלתו של שנדור פטפי התגשמה. הוא נהרג ב-1849, כשהיה רק בן 26, בקרבות על חירות בני עמו. מקום קבורתו לא נודע.
חותם סינגולרי מובהק זה של עצמו [של דוסטוייבסקי] הוא אחת הסיבות העיקריות שבגללן קוראים נקשרים לסופר. האופן שבו אתה יכול פשוט לדעת, לעתים תוך שתיים-שלוש פסקאות, שמשהו נכתב על ידי דיקנס, או צ’כוב, או וולף, או סלינג’ר, או קוטזי, או אוזיק. כמעט בלתי אפשרי לתאר או להסביר את האיכות הזאת במישרין – לרוב היא באה לידי ביטוי כוַייבּ, כמעין ניחוח של רגישות מסוימת – וניסיונותיהם של מבקרים לצמצם אותה לשאלות של “סגנון” כמעט ללא יוצא מן הכלל צולעים.
והנה רומן נוסף שנכתב “בעקבות שייקספיר”!
כפי שכבר נכתב כאן בבלוג על ספרה של אן טיילר Vinegar Girl: אישה חומץ, העורכים בהוצאת הוגרת’ פְּרֶס (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג’יניה וולף) הסתקרנו לדעת איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו. אן טיילר כתבה רומן בעקבות “אילוף הסוררת”, ואילו ג’נט וינטרסון בחרה במחזה “אגדת חורף”.
התוצאה מעניינת ונוגעת ללב.
כידוע, הנוהג הזה לא היה זר לשייקספיר, שגם הוא נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. באינציקלופדיה בריטניקה נכתב כי “למעט במקרים יוצאים מן הכלל, שייקספיר לא המציא את העלילות של מחזותיו. לפעמים השתמש בסיפורים נושנים (‘המלט’, ‘פריקלס’); בפעמים אחרות פיתח סיפורים של סופרים איטלקיים בני זמנו, פחות או יותר, כמו ג’ובני בוקצ’יו, או שהשתמש בסיפורים מוכרים (‘רומאו ויוליה’, ‘מהומה רבה על מאומה’), או באחרים, מוכרים פחות (‘אותלו’). שייקספיר נשען על פרוזה פופולרית של בני דורו, למשל במחזות ‘כטוב בעיניכם’ ו’אגדת חורף'”.
משעשע לחשוב שהספר שלפנינו הוא אם כן עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת, וברור לגמרי שכל יוצר מעניק ליצירתו את רוחו, את נפשו, את כוח היצירה שלו ואת העניינים שמעסיקים אותו.
אכן, בסיומו של הרומן מסבירה ג’נט וינטרסון, שאחד מספריה המצליחים ביותר הוא למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית: “כתבתי את גרסת הכיסוי הזאת כי במשך יותר משלושים שנה המחזה היה בשבילי טקסט פרטי. כלומר חלק של העוֹלָמִילָה הכתובה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו; בלעדיו לא במובן של בהיעדרו, אלא במובן של מחוץ לו. זה מחזה על אסופית, וכזאת אני.”
הרומן נפתח בתקציר זריז של עלילת המחזה “אגדת חורף”. כשנזכרים בכל פיתוליה המוזרים אי אפשר שלא לתהות איך תצליח הסופרת להציג אותם באופן משכנע ומתקבל על הדעת. תינוקת נחטפת מאמה? רועה ובנו השוטה מוצאים אותה? הרועה מחליט לגדל אותה? ברבות הימים היא מתאהבת בבנו של החבר הכי טוב של אביה, שחשד בו כי הוא המאהב של אשתו, ושהתינוקת בעצם בתו? איך אפשר לממש את כל זה בעלילה אחרת, בת זמננו?
ברור לגמרי שצופיו של המחזה נדרשים למידה לא מעטה של מה שמכונה “השעיית הספק”, כלומר – הנכונות להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד בנוגע למה שמוצג בפניהם – אבל איך עושים את זה ברומן ריאליסטי שמתרחש בימינו?
וינטרסון מצליחה במשימה. לכל נפתולי העלילה היא מוצאת פתרונות סבירים לגמרי, ולכל מה שעלול להיראות כפרכה היא מספקת הסבר שמתיישב עם ההיגיון.
ועם זאת, היא גם נוגעת במה שמעניין ומעסיק אותה: למשל, באפשרות “לחזור” לאחור, לסובב כביכול את הזמן, ולכפר על פשעים ועל טעויות. בכלל, הזמן הוא אחד מגיבורי הרומן. הוא חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות ומגוונות: “העבר הוא רימון שמתפוצץ כשזורקים אותו”, “את הזמן אי אפשר לבטל אבל אפשר להשיב אותו”, “מה קורה לזמן?”, “למה אי אפשר לתזמן את הזמן?”, “אתה לא יכול לשנות את מה שעשית. אתה יכול לשנות את מה שאתה עושה”, ועוד ועוד…
כשהיא פונה אל הקורא באופן ישיר, ממש בעמודים האחרונים של הספר, היא מרגשת במיוחד, בפרשנות שהיא מעניקה לעמדותיו של שייקספיר, כפי שהיא מבארת אותן: “‘אגדת חורף’ חוזר ל’אותלו’. גבר שכדי לא להשתנות בוחר לרצוח את העולם. אלא שהפעם הגיבורה לא חייבת למות על מזבח מחשבות העוועים של הגיבור. האדם שאותלו לא מסוגל לאהוב ולא יכול לתת בו אמון הוא אותלו עצמו – ולא דסדמונה – אבל כששייקספיר חוזר לנושא הזה, הוא מעניק לו הזדמנות שנייה.”
זוהי פרשנות מקסימה. נהוג לסווג את המחזה “אגדת חורף”, אחד המאוחרים בחייו של המחזאי, כקומדיה, אם כי יש המכנים אותו אחד מה”מחזות הבעייתיים” של שייקספיר, שכן שלוש המערכות הראשונות מתאפיינות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות, ואילו השתיים האחרונות מספקות “סוף טוב” שיש בו רוח קלילה ואפילו, לפרקים, קומית.
הרומן שלפנינו אינו חף מפגמים. יש בו רגעים שהם יותר קריקטוריים מאשר קומיים, למשל – בדמותה פאולין, אישה יהודייה-במפגיע, עוזרתו הנאמנה של ליאו, העשיר הכל-יכול שנתקף בקנאה מטורפת והורס את החיים של עצמו ושל האנשים היקרים לו ביותר. יהדותה של פאולין מתבטאת בכמה משפטים ביידיש שהיא שולפת מדי פעם, ובכך שהיא אוהבת לארח אנשים זרים. לא ממש דמות משכנעת; למעשה – בכלל לא דמות, אלא, כאמור, קריקטורה.
עם זאת, הקריאה מספקת ומהנה, והתרגום של מיכל אלפון טוב. לא קראתי אמנם את המקור באנגלית, אבל גם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. העברית טבעית ומשכנעת, האנגלית לא צצה וזועקת, כמו שהיא נוהגת לעשות בתרגומים גרועים, והמתרגמת מצאה פתרונות נאים למשחקי מילים, שאת מקורם יכולתי רק לנסות ולנחש, ובעצם לא היה בכך צורך. די היה לי בספר כמות שהוא, בעברית.
THE GAP OF TIME Jeanette Winterson
בפרק “פליטים” מתוך הסדרה המפעימה “סליחה על השאלה”, המשודרת בערוץ כאן 11 כדאי וצריך לצפות.
זהו פרק בתוכנית אשר “שואלת כל מה שתמיד רציתם לדעת אבל חששתם או לא יכולתם לשאול. הצצה כנה ואינטימית לחייהן של קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות באמצעות שאלות שנשאלו על ידי הצופים”, כדברי ההסבר הקצרים המלווים את כל אחד מהפרקים.
אלה שכבר שודרו עלו לאחרונה בYouTube, והם צפיית חובה. לא פחות.
הקונצפציה פשוטה: מושיבים מול המצלמה אנשים הנמנים עם קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות, מציגים בפניהם שאלות אנונימיות של הצופים מהבית, ומציגים בפנינו, הצופים, את תשובותיהם.
השאלות נוקבות. לא פעם מגיבים המשתתפים בתדהמה, בפליאה, בהשתאות, לפעמים גם בשמחה על כך שמתאפשר להם סוף סוף להשיב על הדעות הקדומות שאתן הם נאלצים להתמודד.
כך למשל בפרק המוקדש לפליטים הצטחקו המשיבים במבוכה מהולה בכעס כשנשאלו “למה אתם גונבים אופניים?” או: “למה כולכם גרים בתל אביב?”
התשובות מאלפות, מרתקות וגם מכאיבות במידה כמעט בלתי נסבלת. והן חשובות כל כך.
אחרי הצפייה בפרק הרגשתי שחייבים להפיץ אותו בכל מקום. להביא אותו למוסדות חינוך, ולאפשר לתלמידים לדון בתכנים שהוא מעלה. ובכלל, שחשוב שאנשים רבים ככל האפשר יצפו בו.
המשתתפים בפרק נוגעים ללב בעוצמה שקשה כמעט לשאת. כולם מדברים עברית רהוטה (אחד מהם, כך מסתבר, שולט גם ברוסית, וכך התאפשר לו פעם, כפי שהוא מספר, לצותת בעל כורחו לשיחה מרושעת שעסקה בו). השליטה הזאת בעברית מאפשרת לצופה הישראלי לראות ולשמוע דברים שלא היה מעלה בדעתו להבין או לדעת, אלמלא הגיעו ישירות מפיהם של הפליטים הללו.
המשתתפים בכל פרקי הסדרה הם אנשים מלאי קסם. לא פעם הדברים שהם אומרים משעשעים, ותגובותיהם מפתיעות, לפעמים משמחות ולפעמים מכאיבות מאוד.
התשובות לשאלה “מה אתה אוהב בישראל?” או “האם אתה רוצה לחזור לארצך?” הפעימו אותי.
במיוחד – תיאורו של אחד הפליטים כיצד הצליח לעבור את הגבול מסיני, איך ניצל מההתעמרות ומהירי החי של המצרים והגיע אל הצד הישראלי, שם – איזו הפתעה! – קידמו את פניו החיילים הישראלים באהדה, בבגדים חמים, באוכל. כדבריו הלקוניים, החודרים אל הלב: “בני אדם!”
אחת השאלות שנשאלו המשתתפים היא “האם הישראלים גזענים?”
כמה חשוב, מרתק, מאלף, לשמוע התשובות לשאלה הזאת.
כמה מעציב ומזעזע לקרוא חלק מהתגובות של הצופים בפרק בYouTube.
הנה הפרק:
“כמובן! הרי הוא הספר!” הגיבה הסופרת אדית וורטון לדברי אחד ממכריה, שהתפעל מדמותו של עו”ד רויאל, לכאורה – דמות שולית בספרה של וורטון קיץ.
רוב המבקרים התעלמו מפרשנותה של הסופרת, וזאת זכותם, כמובן, אבל כדאי בהחלט לבחון את הסיפור גם מנקודת המבט המפתיעה של היוצרת.
קיץ נראה כמו סיפורה הבלעדי של צ’ריטי, דמות מרכזית וכמעט בלעדית בעלילה. צ’ריטי היא צעירה שעורך הדין רויאל הביא אותה בינקותה אל ביתו וגידל אותה. היא נולדה על ההר החולש על העיירה שבה הם גרים, בתה של אם ענייה וכנראה גם שיכורה ומופקרת. ומאחר שבאה “משם”, צ’ריטי יודעת שעליה “להיות אסירת תודה ולשתוק”. עו”ד רויאל הציל את חייה והעניק לה בית חם ומטפח. אבל צ’ריטי מתעבת אותו, ואת העיירה. כמה הייתה רוצה לנוס משם, אבל לאן? ואיך?
כבר בתחילת הסיפור מגיע לעיירה גבר צעיר, לושיוס הרני, שיהיה, כך נדמה, המושיע של צ’ריטי. הוא איש העולם הגדול. אדריכל, שהגיע למקום כדי לשרטט ולתעד מבנים מעניינים (צ’ריטי מתקשה להבין מה הוא מוצא בבתים ישנים, חלקם מטים ליפול, שבעיניה אין בהם שום ייחוד). היא מתאהבת בו, והם מנהלים רומן קיץ לוהט. עוצמת הרגשות של צ’ריטי מסחררת. היא בטוחה שאין בעולם אף נפש חיה שמיטיבה כל כך להכיר את האהוב שלה. היא טועה, כמובן.
עלילת הפיתוי והנטישה קלאסית. הרומן בין צ’ריטי הצעירה והתמימה לבין לושיוס הרני, איש העולם הגדול, מועד לפורענות. רמז מטרים מתגלה בסיפורה של צעירה אחרת, בת העיירה ג’וליה, שצ’ריטי מתנשאת מעליה במחשבותיה, שכן ג’וליה נפלה בפח, הרתה ללדת, עברה הפלה, ומאז נפלטה מהחברה המהוגנת. היא חיה בעיר הסמוכה, שם היא מתנהלת כאשת שעשועים.
צ’ריטי הגאוותנית עדיין אינה יודעת שגם גורלה נחרץ. שגם היא תהרה מחוץ לנישואים, ושאהובה יינטוש אותה ויישא אחרת לאישה.
אין לה מושג, לצ’ריטי, שהמושיע האמיתי שלה קרוב אליה מאוד. הוא מי שגידל אותה, שחומל עליה, שמוכן תמיד לעמוד לצדה, שמציע לה חיבה, דאגה, אכפתיות ונדיבות אין קץ.
למעשה שניהם, צ’ריטי ורויאל, דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שנדמה לה: שניהם מרדנים, שניהם לא שייכים באמת לעיירה. צ’ריטי – מכיוון שנולדה על ההר, שם חיים בני משפחתה פורעי החוק העלובים, ומשום שהיא נבונה ויפה במיוחד. רויאל – כי הוא משכיל יותר משאר תושבי העיירה, ולקראת הסוף מסתבר שהוא גם הרבה יותר נאור ועדין נפש. שניהם צמאים לקיום שיש בו משמעות רבה יותר מזה שהם מוצאים בחייהם בעיירה.
צ’ריטי מאמינה שהאהבה הרומנטית תושיע אותה, והיא סולדת מהאיש שגידל אותה. רויאל מקווה לזכות באהבתה.
מי משניהם יתגלה כצודק?
בסופו של הרומן התשובה מתבהרת וחד משמעית. כמו בסיפור הציפור הכחולה, צ’ריטי לומדת להבין שאושרה אינו רחוק ממנה, אלא נמצא ממש בתוך כף ידה. היא קולטת את טוב לבו של רויאל, ומבינה את עומק אהבתו האמיתית, היציבה והנאמנה.
אכן, דמותו של רויאל, המגיעה אלינו רק דרך מסך מבטה המתעב של צ’ריטי, מרתקת. מיהו הגבר שעומד בכל התהפוכות, שמבין את כל מה שהוא רואה, וממשיך כל הזמן ובלי שום תנאי לשמור אמונים, להיטיב עם בת טיפוחיו ולדאוג לשלומה, ככל יכולתו?
כתיבתה של אדית וורטון שנונה (הנה כמה דוגמאות קטנות: “היא תהתה אם הוא מרגיש מת יותר מאשר היא בספרייה [שבה היא עובדת]”; “שעות העבודה בספרייה היו משלוש עד חמש; תחושת החובה של צ’ריטי רויאל הותירה אותה ליד שולחן העבודה כמעט עד ארבע ושלושים”; “היא ביקשה שאישה נוספת תגור אתם בבית, לא כל כך כדי להתגונן מפניו, אלא יותר כדי להשפיל אותו”).
תיאוריה ססגוניים וחושניים, ומשקפים ביופי רב את תחושותיה של צ’ריטי.
כך למשל ההתאהבות שלה, עוצמת הרגשות העזים שלה, מובעת באמצעות תיאור העולם הסובב אותה: “בעבוע העסיס, נדני הפרחים המחליקים והתפצחויות גביעי הצוף, השיטו לעברה זרמים של ניחוחות מעורבים. כל עלה, כל אניץ וניצן, תרמו את חלקם למתיקות המתנדפת ששלטה בה החריפות של שרף עצי האורן והקורנית עם בושם השרכים המעודן. הכול התמזג בריח האדמה הלחה שדמה לריח הנודף מחיה ענקית שטופת שמש. צ’ריטי שכבה שם זמן רב בלי נוע, חמימה מהשמש, כשעל המדרון שעליו שכבה, בין עיניה לפרפר המפזז, הופיעה רגל של גבר במגף גדול, מכוסה בבוץ אדום”.
כך הטבע מספר לנו על הגוף: על הלחות, הניחוחות, החום, ההתמזגות.
במקום אחר בספר מסופרת ההתלהבות וסערת הרגשות המתפוצצת של חגיגות הארבעה ביולי, זיקוקי הדינור, הצלילים, הצבעים, האורות, בתיאור מרהיב ביופי יוצא דופן ומכשף.
קיץ תורגם לעברית בידי מיכל אלפון וראה אור בעם עובד ב-2003. קראתי אותו באנגלית, בקינדל, ולפיכך תרגמתי בעצמי את הקטעים שלעיל.
הנה קישור ישיר אל Summer באמזון:
תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון
אגתה כריסטי הערמומית! בפתח הספר שלפנינו, אחד המפורסמים ביותר שלה, הוסיפה הסופרת את מה שכינתה “הערת המחברת” (באנגלית: Author’s Note), שבה ציינה בתמימות מתוכננת היטב כי לתעלומה שתיפרש בפני הקורא יימצא “פתרון הגיוני לגמרי”, שהצריך הרבה מחשבה מצדה. כמו כן הזכירה, כמו בדרך אגב, ש”עשרה בני אדם צריכים היו למות” במהלך העלילה, כאילו שזאת באמת איזו הערת אגב נטולת משמעות מיוחדת, וכאילו שאין משקל ומשמעות לכל מילה שכריסטי כותבת, גם אם היא מופיעה “רק” בהקדמה.
אבל כל פרט כאן חשוב, וההקדמה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהספר, לא סתם מין פנייה מתנחמדת של הסופרת אל הקורא.
ספר המתח ולא נותר אף אחד – באנגלית: And Then There Was None Left – ראה אור לראשונה ב-1939 ונשא את השם Ten Little Niggers שהוא כיום, כמובן, בלתי נסבל ולא אפשרי. לעברית הוא תורגם לראשונה בשנות ה-50 בשם עשרה כושים קטנים.
התרגום המחודש לעברית ראה אור ממש בימים אלה, והוא פשוט חגיגה. במיוחד למי שזכרה רק את הפרטים הכלליים של העלילה, כלומר – את ההסתבכות ואת הרעיון – אבל לא את פתרון התעלומה.
הסיפור כמובן מותח ומסקרן מאוד, וההקדמה התמימה-כביכול של כריסטי פועלת בדיוק כפי שהסופרת התכוונה: היא מגבירה את המתח ואת המסתורין, את התחושה שלא ייתכן פתרון, ולצדה את הידיעה שהוא קיים. הרי כך הבטיחה לנו כריסטי ממש לפני שהתחלנו לקרוא. לפיכך ההקדמה הקצרה שלה, שיש בה נימה כמו מתנצלת, פנייה אל הקורא כדי להסביר לו עד כמה התקשתה לתכנן את העלילה, היא כאמור חלק בלתי נפרד מהספר, והיא משרתת אותו בתחכום האופייני לכריסטי.
כי כך: אנחנו יודעים מלכתחילה שכל עשרת האורחים שהוזמנו אל “אי החייל” ימותו בתוך ימים ספורים. המסתורין הרב הולך וגובר, שכן מבהירים לנו שהם בוודאות לבדם על האי. בעלי הבית שהזמינו אותם לשם נעדרים, ואין שום אפשרות שאדם נוסף נוכח במקום. אז מי הרוצח או הרוצחת? מה מניעיו? ואיך ייתכן שכל העשרה נרצחים, בהיעדר אדם אחר שיכול להיות הרוצח?
אחרי פליאה הולכת וגוברת מתבהר הכול, אבל רק בשלושת העמודים האחרונים. כמו שכריסטי הבטיחה, הפתרון אכן פשוט, סביר, וכמעט מובן מאליו. כמו בקסמים של זריזות ידיים שכאשר מסבירים אותם הטריק נראה פתאום קצת טפל ואפילו טיפשי, כך גם בספר שלפנינו: אהה, אומרת לעצמה הקוראת, אז זה מה שהיה. נו, ברור… איך לא חשבתי על כך בעצמי? הרי זה כל כך פשוט…
אבל כמובן ש”זה” בכלל לא פשוט. כי היכולת של כריסטי לסבך ולסבך, ליצור בכמה משפטים קצרים דמויות מובחנות וסבירות, לרקוח מניע משכנע, ליצור חידה כל כך מורכבת, ואז לחשוף הכול בפשטות כזאת, היא גאונית, ולא פלא שכבר שמונים שנה ספר המתח הזה ממשיך לככב.
כהערת אגב, מעניין להבחין בשינויים החברתיים המתגלים באמצעותו. קודם כול, כמובן, השם המקורי המזעזע, שהיו חייבים לשנות אותו. שם הגנאי הנורא שנהפך למילה אסורה ממש (עד כדי כך שהיא מכונה The N word), נעלם מזמן מהלקסיקון. חשוב לציין שכריסטי דווקא מבטאת בספר עמדה הומנית ולא גזענית: היא מגנה, ולגמרי לא בעקיפין, את דמותו של גבר לבן שנטש קבוצה של “ילידים” באפריקה וגרם למותם. אפשר בהחלט לחוש בגועל שכריסטי, באמצעות אחת הדמויות, חשה כלפי התנהגות כזאת. “שחורים או לבנים, אלה אחינו”, אומרת אותה דמות לעצמה, ולנו. ובכל זאת, המילה המופיעה בשם המקורי של הספר הייתה אז עדיין לגיטימית.
מעניין גם להבחין בתופעה חברתית שאולי בעצם לא השתנתה: בהיעדר משרתים, ברור לגמרי מי ייגשו, כמובן מאליו, להכין את הארוחה לכולם: שתי הנשים שבחבורה, ובכלל לא משנה שהן נמנות עם האורחים, בדיוק כמו כל האחרים, הגברים.
כשקוראים את הספר ברור לגמרי מדוע עובד, ויותר מפעם אחת, לסרט קולנוע או לסדרת טלוויזיה. עיבוד כזה לגמרי מתבקש. הדמויות כמו עולות על במה לנגד עיניו של הקורא, ממש “מופיעות” כמו בהצגה, והן ציוריות מאוד. לכל אחת מהן סיפור משלה, שמשורטט היטב בכמה קווים. עטיפתו של הספר באנגלית “מציגה” אותן בפנינו באופן ויזואלי:
חבל שבמהדורה החדשה בעברית העטיפה די סתמית.
לעומת זאת, התרגום של מיכל אלפון מצוין. העברית טבעית ונוחה, ועם זאת שומרת על מעין ניחוח אנגלי קל ומדויק.
כדאי לקרוא. ההנאה מובטחת.
כל מי שחי אז, וכבר היה אדם בוגר, זוכר: את אורותיו המנצנצים בשמים של המטוס היחיד שהותר לו באותו ערב להיכנס למרחב האווירי של ישראל; את נחיתתו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה; את רגעי המתח והדאגה, כשדלת המטוס נפתחה: האם מדובר בסוס טרויאני נוסח המאה ה-20? האם יבקעו מהמטוס חיילים מצריים חמושים, שירססו בנשק אוטומטי את מנהיגי מדינת ישראל שהגיעו כדי לקבל את פניו של נשיא מצרים? החששות הללו היו, כך הסתבר לימים, נחלת הכלל. הצבא הציב צלפים על גגות מבנים בשדה התעופה, ליתר ביטחון.
אבל לא. החששות התבדו. מי שהופיע בפתח המטוס היה אנואר סאדאת. הוא עצמו. עמד רגע, בפניו המוכרות כל כך לצופי הטלוויזיה, נופף לשלום וחייך אלינו מהמרקע.
אם כך – הוא באמת מתכוון, אמרנו בלבנו. הוא באמת בא כדי להושיט יד לשלום.
את רחשי הלב הביע למחרת בכנסת ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין שאמר: “זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה.”
רק ארבע שנים לפני כן היה סאדאת האויב הגדול, המנהיג שפתח נגדנו במלחמה, בעיצומו של יום כיפור, הסב לנו אבידות קשות, והוכיח לנו ולעמו, שהצבא המצרי של 1973 שונה מהצבא של 1967, ושהחיילים המצריים מוכנים להילחם, וגם יודעים לעשות זאת.
ישראל הביסה אמנם את כל תוקפיה, אבל יש הסבורים כי סאדאת תכנן מראש את המהלכים: אחרי המלחמה יגיע לישראל ויציע לה לחתום על הסכם שלום, על פי התנאים שהוא יכתיב.
המחווה שעשה בהגיעו לכאן, בנכונותו לנהל שיחות ישירות עם ממשלת ישראל, וגם לפנות אל הציבור בדיבור ישיר, מעל בימת הכנסת, נראתה לרוב הישראלים משמעותית ואפילו מהפכנית. התעוררה אז תחושה שרוח חדשה נושבת, רוח של פיוס, דיבור, משא ומתן, הדדיות, ואפילו של צחוק משותף. זכורים למשל חילופי הדברים שלו עם גולדה מאיר, ראשת הממשלה בימי מלחמת יום כיפור. “תמיד כינית אותי ‘גברת זקנה’ היא נזפה בו בלצון והוא פרץ בצחוק ואמר לשמעון פרס, יו”ר האופוזיציה באותה עת, “באמת כיניתי אותה כך…”
ביום שבו הגיע סאדאת לנאום בכנסת, התרוקנו הרחובות בישראל. הכול נצמדו אל מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בו. היו מי שהדברים שסאדאת אמר הכעיסו אותם. לתושבי סיני, פתחת רפיח, אופירה – היישוב שהוקם בשארם א שייך – התחוור שצפוי להם מאבק נגד הפינוי של יישוביהם. אבל מרבית הישראלים התפעמו מעצם הגעתו, וגם מחלק ניכר מדבריו.
מאחר שהנאום ארוך מאוד, הוא מובא במלואו להלן, בתחתית הדף.
כשקוראים אותו אפשר להבחין בכמה נקודות מעניינות מאוד. הדברים שסאדאת אמר נשמעים כנים ואמיתיים. אפשר להבין זאת לא רק מכך שהעז להגיע לישראל – המנהיג הערבי הראשון שנתן פומבי לניסיונות לפתוח במשא ומתן – אלא גם בשל צדקת הדברים שאמר: מלחמות הן עניין הרסני, ו”בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם,” לא יכולים להיות מנצחים באמת.
אמונתו הדתית של סאדאת מתבטאת בנאומו, וכשהוא מזכיר כי “כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, ניקיון הכפיים והשלום,” אי אפשר שלא להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
כשהוא מציין את החשדנות כלפיו, הוא כמובן צודק, אבל הוא מבטיח כי בא לירושלים במטרה אחת ויחידה: להגיע להסכם שלום שייטיב קודם כל עם בני עמו, אך לא רק אתם. הוא מדבר כבעל חזון, כמנהיג שנפשו מגויסת להשתמש בכוחו כדי להבטיח את עתידם של מיליוני בני האדם שעל גורלם הוא יכול, צריך ורוצה להשפיע. הוא אומר זאת במפורש, ובמילים מרגשות מאוד: “האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב.”
הוא קורא לנו, אויביו עד זה לא מכבר, ואולי גם לבני עמו, להתעלות מעל הפנטיות, כי רק כך יוכלו הצדדים להגיע להסדר שיהיה מקובל על כולם.
עם כל זאת, אין להתעלם גם מהצדדים האחרים שבנאומו. אכן, הוא מבקש להתעלות מעל הפנטיות ולוותר עליה, מדגיש את כנות כוונותיו ומבטיח שהוא מוכן להכיר בקיומה של ישראל (זאת הייתה הבטחה תקדימית שמדינת ישראל צמאה לה מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, שמדינות ערב התנגדו לה בכל תוקף), למעשה בעצם ביקורו בכנסת הוא הכיר בקיומה של המדינה. ועם זאת, הוא מדגיש את תביעותיו, ומבהיר שלא יסכים להתפשר עליהן: ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה (הוא מכנה זאת “שלום צודק”), ותתחייב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן היא לבו של הסכסוך.
לקראת סיומו של הנאום הבטיח סאדאת כי הוא מבטא בדבריו את רחשי לב עמו.
הסכם השלום עם מצרים נחתם במרס, 1979, כשנה וחצי אחרי ביקורו בישראל. בעיית הפליטים הפלסטינים לא נפתרה, אבל ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, למעט רצועת עזה, שעליה העדיף סאדאת לוותר, וידע מה הוא עושה.
ב-1981, עוד לפני שהושלם פינוי סיני, נרצח אנואר סאדאת בעת שצפה במצעד השנתי שציין את הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור. אנשי הג’יהאד המצרי שהשתתפו במצעד לבושים במדי צבא, קפצו ממשאית נוסעת, הסתערו על בימת הכבוד, וירו בו.
הרצח הוכיח כי טעה בהבטחתו שלפיה הוא מייצג את רחשי הלב של כל בני עמו. עם זאת, הסכם השלום עם מצרים שריר וקיים עד עצם היום הזה, ארבעים ואחת שנים אחרי שנחתם.
בדבר אחד אין ספק: סאדאת היה מנהיג פורץ דרך, אמיץ, ובעל חזון. קשה שלא לתהות מתי יפקוד אותנו מנהיג בשיעור קומתו, שידע לעשות מעשה, ליזום מהלכים חיוביים, להביט קדימה, אל האופק, במילים אחרות – להנהיג.
במלחמות אין מנצחים ואין מנוצחים
“בשם אללה, כבוד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבותי. הרשו לי בראש ובראשונה לפנות אל יושב-ראש הכנסת בתודתי הכנה על כי איפשר לי לדבר אליכם בהזדמנות זו. כשאני מתחיל את דברי אני אומר: השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה ה’, השלום לכולנו עלי אדמות הן בערב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, עולם המזועזע בסתירות החדות שבו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, מלחמות אשר עושה האדם כדי שישמיד באמצעותן את אחי האדם. ובסופו של דבר, בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.
באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום.
האמנם כוונתי לפתוח שוב במלחמה?
אני מוצא צידוק לכל אלה אשר קיבלו את החלטתי לבוא אל הפרלמנט שלכם, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם, בהשתוממות ואפילו במבוכה. ויש כאלה, חלק מהם, שההפתעה הקשה דימתה להם שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצריכה פנימית כלפי דעת הקהל העולמית; חלק אחר אפילו תיארוה כטקטיקה פוליטית הבאה כדי לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה.
אינני מעלים מפניכם שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר אתי בשעה מאוחרת בלילה מיד אחרי שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ושאלני בדאגה: ומה תעשה אם תפנה אליך ישראל בהזמנה באמת? עניתיו בכל השקט: אקבלנה על המקום. כבר הודעתי שאני מוכן ללכת אל סוף העולם, אני אלך לישראל, כי אני רוצה להציג את העובדות השלמות כמות שהן לפני עם ישראל.
אני מוצא צידוק לכל מי שהחלטתי הפליאה אותו או הביע ספק באמינותן של כוונותי העומדות מאחורי החלטתי. אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על החלטתו המתבטאת בנכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב מלחמה; אפילו יתירה מזאת – כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל לכל זה – בזמן שמשפחותיהם של קרבנות מלחמת אוקטובר 1973 עדיין חיות את הטרגדיות של אלמנות, של יתמות, של הקרבת אבות ובנים שפלו חלל.
כמו כן, כפי שכבר הודעתי, לא התייעצתי בנושא ההחלטה הזאת עם מישהו מעמיתי ואחי נשיאי מדינות ערב או מדינות העימות. אחדים מהם, שהתקשרו אתי, אפילו גילו התנגדות אחרי ההודעה על ההחלטה כיוון שקיימת סיטואציה של ספק וחוסר אמונה המקננים בלב מדינות ערב, לרבות העם הפלשתינאי, מצד אחד, ובלב ישראל מצד שני, והם מקננים עדיין בכל הלבבות והנפשות. די לנו בכך שחודשים ארוכים, שבהם יכולנו לכונן את השלום, הלכו לשווא בגלל הסיכסוכים והוויכוחים, אשר לא נשאו פרי ואשר התמקדו סביב הנוהלים הקשורים בכינוס ועידת ז’נבה, המבטאים כולם את הספק הגדול ואת חוסר האמון השלם.
אני מדבר אליכם בכל הכנות
אבל אני מדבר אליכם בכל הכנות. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים ואני יודע שזה סיכון גדול. אבל אם האלוהים ישתבח ויתעלה קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי והעם המצרי הרי יוצא מכך שהחובה הראשונה במעגל-אחריות זה היא למצוא את כל הדרכים כדי שארחיק מעל האומה המצרית הערבית וכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות הרסניות, ממיתות, אשר האלוהים בלבד יודע את תוצאותיהן.
אחרי הרהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר-כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר-כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.
עלינו להתעלות מעל לפנטיות
גבירותי ורבותי, בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה נכונה ונוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, וזאת למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתעלות מעל לכל התופעות של פאנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתאוריות ישנות-נושנות של עליונות, והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב.
באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהנני נושא אותו מטען של רגשות והנני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.
עלינו להגן על חיי ילדינו
למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו – למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת
לפניכם את דברי בצורה ישירה.
אני המנהיג הערבי הראשון שמוכן לחתום על הסכם שלו
נשאתי ואני עדיין נושא בנטל האחריות ההיסטורית ומשום כך הצהרתי לפני כן ולפני שנים אחדות – למען הדיוק ב-4 בפברואר 1971 – שאני מוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זו היתה הצהרה ראשונה מפי אדם ערבי הנושא באחריות מאז החל
הקונפליקט הערבי-ישראלי. מתוך כל המניעים האלה המתחייבים מן האחריות המנהיגותית אמרתי ב-16 באוקטובר 1973 לפני בית האומה, הפרלמנט המצרי, כי יש לקרוא לכנס בין-לאומי שבו יוחלט על שלום קבוע וצודק. באותו זמן לא הייתי שרוי בנסיבות שמחייבות אותי לבקש שלום או לבקש הפסקת אש, אך מתוך המניעים האלה המתחייבים מן האחריות ההיסטורית והמנהיגותית חתמנו את ההסכם הראשון להפרדת הכוחות; ובעקבות כך – את ההסכם השני להפרדת הכוחות בסיני.
התחלנו לדפוק על הדלתות הפתוחות והסגורות כדי למצוא דרך בכיוון לשלום תמידי וצודק. פתחנו את לבנו לכל עמי העולם כדי שיבינו את מניעינו ואת יעדינו וכדי שישתכנעו שאנו באמת ובתמים שוחרי צדק ויוצרי שלום.
באתי אליכם בלב פתוח
עם כל המניעים האלה החלטתי לבוא אליכם בשכל פתוח, בלב פתוח וברצון מתוך הכרה, כדי שנבנה את השלום האמיתי המושתת על צדק.
רצה הגורל שמסע השלום יהיה ביום החג המוסלמי הגדול, חג הזבח המבורך, חג ההקרבה, כאשר הפקיד אברהם אבינו עליו השלום, אבי הערבים והיהודים, את גורלו בידי אלוהים ופנה אליו בכל רמ”ח אבריו, לא מתוך ציות כי אם מתוך כוח רוחני עצום ומתוך בחירה חפשית, ככדי להקריב את יוצא חלציו. זאת מתוך דחף של אמונה
עמוקה, בלתי מעורערת, באידיאלים נשגבים, המעניקים לחיים תכנים עמוקים.
שמא מקריות זו נושאת תוכן חדש לנפשות כולנו, שמא תהפוך מקריות זו לתקווה אמיתית, לבשורת הביטחון והשלווה והשלום.
אלה רגעים נדירים
גבירותי ורבותי, הבה נהיה גלויים במלה הישרה וברעיון הבהיר והברור שאין בו עיקולים; הבה נהיה גלויים איש לרעהו בשעה שהעולם כולו, במערב ובמזרח, עוקב אחרי רגעים נדירים אלה, רגעים נדירים אלה אשר ייתכן כי יהיו נקודת מפנה מהותית
בתהליך ההיסטורי באזור הזה של העולם, ואולי בעולם כולו. הבה נהיה גלויי לב בשעת מתן תשובתנו לשאלה הגדולה כיצד אפשר להגשים את השלום היציב והצודק.
קודם כול, באתי אליכם ועמי תשובה ברורה וגלויה על שאלה גדולה זו כדי שהעם בישראל ישמע אותה, וישמע אותה העולם כולו, וכדי שישמעו אותה כל אלה שקריאותיהם הכנות לשלום כבר הגיעו לאזני מתוך תקווה שבסופה של פגישה היסטורית זו תהיינה תוצאות שמצפים ומייחלים להן מיליוני אדם. בטרם אודיע על תשובתי רצוני להבטיח לכם שאני נשען בתשובתי הגלויה והברורה על מספר עובדות שאיש אינו יכול להתחמק מלהכיר בהן.
אין אושר על חשבון אומללות
עובדה ראשונה: לא ייתכן אושר לאדם כלשהו על חשבון אומללות האחרים;
עובדה שנייה: לא דיברתי ולא אדבר בשתי שפות. לא ניהלתי ולא אנהל שני סוגי מדיניות, לא אשא ולא אתן עם איש אלא בשפה אחת ובמדיניות אחת ובחזות-פנים אחת;
עובדה שלישית: העימות הישיר והקו הישר הם הדרך הקרובה ביותר והמוצלחת ביותר להגיע למטרה ברורה;
העובדה הרביעית: הקריאה לשלום קבע, לשלום צודק המושתת על
כיבוד החלטות האו”ם, הפכה לנחלת העולם כולו והיתה לדרך של הבעת רצון החברה הבין-לאומית, אם בברירות הרשמיות אשר מתוות את המדיניות ומקבלות החלטות, או ברמת דעת הקהל העולמית-הציבורית, דעת הקהל המשפיעה על גיבוש המדיניות
וקבלת ההחלטות;
העובדה החמישית, והיא אולי החשובה והברורה ביותר: האומה
הערבית איננה זזה ואיננה פועלת בחתירה למען השלום היציב והצודק מתוך מעמד של חולשה או זעזוע, כי אם ממש להיפך – יסודות איתנים של כוח ויציבות העושים את דבריה לדברים הנובעים מתוך רצון אמיתי וכן להגיע לשלום, רצון הנובע מהערכה
אמיתית לתרבות, כדי למנוע שואה בטוחה עלינו ועליכם ועל העולם כולו.
אין חלופה לשלום
אכן אין חלופה להחלטה לגבי שלום יציב וצודק, שסערות אינן מזעזעות אותו ולא יוטלו בו ספיקות ואין כוונות רעות ואין עיקולים בדרכו.
מן העובדות האלה, אשר ביקשתי להציב לפניכם כהווייתן, כפי שאני רואה אותן, אני מבקש להזהירכם בכל הכנות. אני מזהירכם מדברים שאולי עולים במחשבה. חובת גילוי הלב שלי מחייבת אותי לומר לכם את הדברים הבאים:
1) לא באתי אליכם כדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים וישראל. אין זה בא בחשבון במדיניות מצרים. הבעיה אינה מצרים וישראל. כל שלום נפרד בין מצרים וישראל או בין מדינה ממדינות העימות וישראל לא יביא את השלום הצודק באזור כולו. יתר על כן, אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן ובין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית, הדבר הזה לא יגשים בכלל שלום יציב וצודק, שהעולם כולו מאיץ להגיע אליו ולהשיגו.
2) לא באתי אליכם כדי לחתור להשגת שלום חלקי, דהיינו לסיים מצב המלחמה בשלב זה ואחר-כך לדחות את הבעיה בשלמותה לשלב הבא. אין זה הפתרון היסודי העשוי להובילנו לשלום היציב. ובקשר לזה, לא באתי אליכם כדי שנסכים על הסדר-ביניים
שלישי בסיני או בגולן או בגדה המערבית, שכן הדבר הזה פירושו שאנו רק דוחים את הצתת הפתיל לעתיד. ואף פירושו של דבר שחסר לנו העוז לעמוד פנים אל פנים מול השלום וכי אנחנו חלשים מכדי לשאת המעמסה ובאחריות של שלום יציב וצודק. באתי אליכם כדי שנבנה יחד את השלום הקבוע והצודק כדי שלא תישפך טיפה אחת מדם אחד הצדדים. למען זאת הכרזתי כי אני מוכן ללכת אל סוף העולם.
וכאן אני חוזר להשיב על השאלה הגדולה: כיצד נגשים את השלום הקבוע והצודק? לדעתי – ואני אומר זאת מעל במה זו לעולם כולו –התשובה איננה בלתי אפשרית ואין היא קשה, אף שעברו שנים ארוכות של נקמת דם, איבה, שנאה וגידול דורות ברוח של
התרחקות מושלמת ואיבה מחריפה. התשובה איננה בלתי אפשרית ואיננה קשה אם נלך בדרך של קו ישר ובכל הכנות והאמונה. אתם רוצים לחיות יחד אתנו באזור זה של העולם.
אנחנו מקבלים אתכם בברכה, בביטחון ובבטחה
ואני אומר לכם בכל הכנות: אנחנו מקבלים אתכם בינינו בברכה, בביטחון ובבטחה. דבר זה כשלעצמו הוא נקודת-מפנה עצומה, מסימניו של מפנה היסטורי חד. בעבר היינו דוחים אתכם, והיו לנו בכך טענות וסיבות משלנו. כן, היינו מסרבים להיפגש אתכם בכל מקום שהוא. כן, היינו מתארים אתכם כישראל המדומה. כן, היינו נפגשים יחד אתכם בכינוסים או בארגונים בין-לאומיים ונציגינו לא היו – ועדיין אינם – מחליפים ברכות ושלום. כן, כזאת קרה ועדיין קורה כדבר הזה. היינו מתנים כי בכל השיחות יהיה מתווך אשר ייפגש עם כל צד בנפרד. כן, כך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות הראשונה, ובזאת הדרך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות השנייה. כמו כן נפגשו נציגינו בוועידת-ז’נבה הראשונה, למשל, מבלי להחליף אפילו מלה ישירה אחת.
כן, כזאת קרה. ואולם היום אני אומר לכם ואני אומר לעולם כולו: אנחנו מסכימים לחיות יחד אתכם בשלום צודק וקבוע. איננו רוצים להקיף אתכם או כי אתם תקיפו אותנו בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. הכרזתי יותר מפעם אחת כי ישראל היא עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה ושתי מעצמות-העל קיבלו
עליהן את האחריות לבטחונה והגנת קיומה. ומאחר שאנחנו רוצים את השלום, באמת ובתמים, היתה בינינו ובניכם חומה עצמוה וגבוהה. ביקשתם לבנות את החומה הזאת במשך מחצית היובל. ואולם חומה זו התנפצה בשנת 1973. היתה זו חומה של מלחמה
נפשית הנמשכת בלהבתה ובהסלמתה. זאת היתה חומה של הפחדה בכוח שיכול לכבוש בסערה את האומה הערבית מקצה אל קצה. זאת היתה חומה של הפצת הדעה כי אנחנו אומה אשר הפכה לגוף חסר-תנועה. יתר על כן, היו ביניכם שאמרו כי אפילו כעבור
חמישים שנה לא תהיה עוד תקומה לערבים מחדש. זאת היתה חומה המאיימת תמיד בזרוע הארוכה אשר תוכל להגיע לכל מקום ולכל מרחק. זאת היתה חומה המזהירה אותנו מפני השמדה ואבדון אם ננסה להשתמש ולהפעיל את זכותנו החוקית לשחרר את אדמותינו הכבושות. עלינו להכיר יחד כי חומה זו נפלה ונופצה בשנת 1973.
באתי כדי לסלק את הספקות
אולם קיימת עוד חומה. חומה שנייה זו מהווה מחסום נפשי סבוך בינינו וביניכם, מחסום של ספיקות, מחסום של ניכור, מחסום של חשש, של הולכת שולל, מחסום של הזיה ביחס לכל התנהגות או מעשה או החלטה, מחסום של פירוש זהיר ומוטעה לכל מאורע או שיח. מחסום נפשי זה הוא אשר התבטאתי אודותיו בהצהרותי הרשמיות, שהוא מהווה 70% של הבעיה. ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? מדוע לא נאחד את רצוננו באמת, באמונה ובכנות, כדי לסלק יחד את כל הספיקות, הפחד, הבוגדנות והכוונות הרעות וכן את הכוונות הנסתרות? מדוע לא נעמוד כאיש אחד ובאומץ לב של גברים ובתעוזת הגיבורים אשר מקדישים את חייהם למען מטרה נעלה יותר? מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש? מדוע נוריש לדורות הבאים את תוצאות שפיכות הדמים, את הכליה, את היתמות, את האלמנות, את הרס המשפחות ואת אנחת הקרבנות?
מדוע שלא נאמין בתבונת הבורא, כפי שבאה במשלי שלמה: מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה… טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב? מדוע שלא נקרא ממזמורי דוד הנביא: “אליך ה’ אקרא… שמע קול תחנוני בשוועי אליך, בנשאי ידי אל דביר קדשך; אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם כמפעלם וכרוע מעלליהם… בקש שלום ורדפהו”?
עליכם לנטוש את חלומות הפלישה
גבירותי ורבותי, את האמת אומר לכם: השלום לא יהיה שלום כשמו אם לא יהיה קיים על צדק ולא על כיבוש אדמתו של הזולת. לא ייתכן שאתם תבקשו לעצמכם את אשר אתם שוללים מן האחרים. בכל הכנות וברוח אשר הביאה אותי אליכם היום אני אומר לכם: עליכם לנטוש סופית את חלומות הפלישה, ולנטוש גם את האמונה האומרת כי הכוח הוא האמצעי הטוב ביותר להתנהגות עם ערבים. עליכם לקלוט היטב את הלקחים של העימות בינינו וביניכם, ולא תועיל לכם התפשטות בדבר כלשהו. וכדי שנדבר בגלוי: הרי אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואיננה מוצגת לוויכוחים. העפר הלאומי נראה בעינינו כאותו הוואדי הקדוש שאללה דיבר בתוכו אל משה עליו השלום. אין אחד מאתנו זכאי או מסכים לוותר על שעל אחד מאדמה זו או לקבל את עקרון הוויכוח והמיקוח עליו.
לפנינו הזדמנות טובה לשלום
את האמת אומר לכם: לפנינו היום ההזדמנות הטובה לשלום, והיא הזדמנות שאין התקופה יכולה לתת לנו כמותה, אם באמת נהיה רציניים במאבקנו למען השלום. הזדמנות זו, אם נאבד אותה, או נפזרנה, תתנקם ותחול עליה קיללת האנושות וקיללת ההיסטוריה.
מהו השלום לגבי ישראל? – שתחיה באזור עם שכניה הערבים בשלווה ובביטחון. זהו ההגיון שאני אומר לעומתו: כן, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה, רגועה ובטוחה מכל תוקפנות.
זהו הגיון שלעומתו אומר: הן, שישראל תקבל את כל סוגי הערבויות
המבטיחות לה את שתי האמיתות הללו. זוהי דרישה שלעומתה אני אומר הן.
יתר על כן, אנו מודעים לכך שנסכים לכל הערבויות הבין-לאומיות שאתם מדמים לעצמכם וממי שאתם רוצים לקבלן. אנו מודעים לכך שנסכים לקבלת על הערבויות שאתם רוצים משתי המעצמות או מאחת מהן או מחמשת הגדולים או מחלקם. אני חוזר ומודיע בכל הבהירות שאנחנו מסכימים לכל הערבויות שאתם תקבלו, ובמקביל אנו נקבל אותן ערבויות. תכליתו של דבר איפוא: כאשר אנו שואלים מה הוא השלום לגבי ישראל, התשובה היא, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה עם שכניה הערביים בשלווה ובביטחון ובמסגרת הרצויה לה של ערבויות אשר משיג הצד שכנגד.
חייבים להחיות את רוח הסובלנות
אבל איך יתגשם הדבר הזה? איך נוכל להגיע אל תוצאה זו, ובאמצעותה אל השלום היציב והצודק? יש אמיתות שאין מנוס מלעמוד בפניהן בכל העוז והבהירות. יש אדמה ערבית שכבשה ישראל ועודנה כובשת בכוח מזויין. ואנו עומדים בתוקף על הגשמת הנסיגה השלמה משטחים אלה, לרבות ירושלים הערבית, ירושלים אל-קודס, שבאתי אליה בהיותה עיר השלום, שהיתה ותמשיך להיות לנצח ההגשמה החיה לדו-קיום בין כל המאמינים השלוש הדתות. אבל לא סביר הדבר שמישהו יחשוב כי במעמדה המיוחד צריכה העיר ירושלים להיות במסגרת סיפוח או התפשטות, אלא היא צריכה
להיות חפשית ופתוחה לכל המאמינים. וחשוב מכול שעיר זו לא צריך להפרידה מאלה שבחרו בה כמקום משכנם הקבוע מזה כמה מאות שנים. ובמקום להעביר את שנאות מלחמות הצלב אנו חייבים להחיות את הרוח של עומאר אבן אל-חטאב וצאלח א-דין,
דהיינו, רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות. מקומות התפילה, המוסלמיים והנוצריים כאחד, אינם סתם מקומות לקיום טקסים ותפילות. הם יותר מזה, עדות אמת לנוכחותנו שלא נפסקה במקום הזה, בין אם פוליטית, אם רוחנית ואם מחשבתית.
חובה שאיש לא יטעה בהערכתו את החשיבות והכבוד שאנו רוחשים לירושלים, אנו הנוצרים והמוסלמים. והרשו לי לומר לכם ללא כל היסוס: לא באתי אליכם מתחת לכיפה זו כדי שאפנה בבקשה לפנות את כוחותיכם מן האדמה הכבושה. הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח
מזויין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.
זה אינו ניתן לוויכוח ולדיון, אם הכוונות תהיינה טובות ואם המאבק יהיה כנה למען יבוא השלום היציב והתמידי לדורנו ולכל הדורות אחרינו.
הבעיה הפלסטינית היא עיקר הבעיה
באשר לבעיה הפלשתינאית אין מי שיכחיש שזה עיקר הבעיה כולה. אין מי שיקבל היום בכל העולם סיסמאות שנשמעו בישראל, המתעלמות מקיומו של עם פלשתין, ואפילו שואלות: איפה הוא העם הזה? בעייתו של העם הפלשתינאי והזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי אינן ניתנות להתעלמות או להתכחשות מצד כלשהו.
אין ההגיון סובל ואין הדעת סובלת שיהיה מקום להתכחשות או להתעלמות מזה. זו עובדה שנתקבלה בהסכמה בין-לאומית במערב ובמזרח וזכתה להכרה, אהדה ותמיכה במסגרת מסמכים בין-לאומיים והודעות רשמיות, ולא יועיל לאיש לאטום את אזניו מן
המלים הנשמעות יום ולילה ולמעשה לעצום את עיניו מול העובדה ההיסטורית הזאת.
אפילו ארצות-הברית של אמריקה, בעל-הברית הראשון שלכם, הנושאת את שיא המחוייבות להגנת קיום ישראל וביטחונה, שנתנה ונותנת לישראל כל תמיכה מוראלית, חומרית וצבאית, אני אומר שאפילו ארצות-הברית בחרה להתייצב לפני האמת ולהכיר שלעם הפלשתינאי יש זכויות לגיטימיות והבעיה הפלשתינאית היא לב המאבק ועיקרו, וכל עוד הבעיה הזאת נשארת תלויה ללא פתרון הרי שהמאבק הזה יגבר ויקבל ממדים חדשים.
בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזאת או להזניחה. אני לא אמשיך לגולל אירועי העבר מאז ניתנה הכרזת באלפור לפני כשישים שנה. אתם בקיאים יפה בעובדות. אם מצאתם אתם את ההצדקה החוקית והמוסרית להקים בית לאומי על
אדמה שלא היתה כולה רכושכם, קל וחומר שתבינו עקשנותו של העם הפלשתיני להקים את מדינתו מחדש במולדתו. כאשר תובעים כמה מן הקיצוניים שהפלשתינאים יוותרו על יעד נעלה זה, מובנו של ויתר זה, לאמיתו של דבר, לוותר על זהותם ועל תקווה כלשהי בעתיד.
אני מברך קולות ישראליים שדרשו להכיר בזכויות העם הפלסטיני כדי להגיע לשלום ולהבטיח אותו. אני אומר לכם, גבירותי ורבותי, שאין תועלת מאי-הכרה בזכות העם הפלשתינאי וזכותו להקים את מדינתו וחזרתו.
אנו הערבים עברנו נסיון זה בעבר יחד עמכם ועם עובדת הקיום הישראלי. המאבק עבר ממלחמה למלחמה, מקרבות לקרבות יותר גדולים, עד שהגענו היום אל קצה תהום מסוכנת ושואה נוראה אם לא ננצל יחד את הזדמנות השלום הקבוע והצודק.
עליכם לעמוד בפני הבעיה באומץ לב
חובה עליכם לעמוד בפני המציאות באומץ-לב כפי שעשיתי זאת אני. אין פתרון לבעיה כלשהי על-ידי מנוסה או התעלמות ממנה. לא ייתכן שיתייצב שלום על-ידי הנחת מצבים מסיבות דמיוניות שהעולם פנה אליהן עורף וכבר קרא באופן קולקטיבי לצורך בהכרה וכיבוד הצדק והאמת. אין צורך להיכנס לחלל הריק של הזכות של העם
הפלסטיני. אין תועלת ביצירת מחיצות כדי לעכב את בואו של השלום או להפילו.
כפי שאמרתי לכם, אין אושר על חשבון אומללותם של האחרים. כמו כן, העימות הישיר והקו הישיר הם הדרך הקרובה והמוצלחת ביותר ליעד הברור. העימות הישיר עם הבעיה הפלשתינאית והשפה היחידה לטפל בה לכיוון שלום צודק וקבוע טמונים בהקמת מדינה של העם הפלשתינאי, עם כל הערבויות הבין-לאומיות שאתם דורשים.
אסור שיהיה לכם חשש ממדינה צעירה שתזדקק לתמיכת כל מדינות העולם לשמירתה. וכאשר יצלצלו פעמוני השלום, לא תהיה יד אשר תקיש בתופי המלחמה; ואם תימצא יד כזו – לא יישמע קולה. תארו לכם את הסכם השלום שנביא בז’נבה לעולם הצמא לשלום, הסכם שלום העומד על הנקודות הבאות:
א. סיום הכיבוש הישראלי של האדמות הערביות שנכבשו בשנת 1967;
ב. הגשמת הזכויות היסודיות של העם הפלשתינאי וזכותו להגדרה עצמית, בכלל זה הקמת מדינתו;
ג. זכות לכל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולותיהן הבטוחים והמובטחים על-ידי אמצעים שהוסכם עליהם ואשר יבטיחו את הבטחון המתאים לגבולות הבין-לאומיים, וזאת בנוסף לערבויות בין-לאומיות;
ד. כל מדינות האזור מתחייבות לקיים ביניהן יחסים בהתאם למטרות ועקרונות אמנת האומות המאוחדות, ובמיוחד האיסור להשתמש
בכוח ופתרון סיכסוכים בדרכי שלום;
ה. סיום מצב המלחמה הקיים באזור.
השלום הוא כתיבה מחדש של ההיסטוריה
גבירותי ורבותי, השלום איננו חתימה על שורות כתובות כי אם כתיבה חדשה של היסטוריה. השלום איננו תחרות בקריאה אליו כדי להגן על חמדנות או להסתיר שאיפות. השלום במהותו הוא מאבק אדיר נגד התאוות והחמדנות. ושמא ניסיונות ההיסטוריה הקדומה והחדשה מלמדים אותנו כולנו שהטילים והנשק האטומי אינם
מביאים בטחון; להיפך, הם הורסים את הבטחון.
חובתנו למען עמינו, למען התרבות שיצר האדם, להגן על האדם בכל מקום משלטון כוח הנשק. חובה עלינו לרומם את שלטון ההומאניות ואת כוח הערכים והעקרונות אשר מרימים את קרנו של האדם.
ואם תרשו לי לפנות בקריאה מעל במה זו אל עם ישראל הריני פונה בדבר אמת לכל איש ואשה וילד בישראל ואומר לו: אני נושא אליכם, מאת העם המצרי אשר מברך את השליחות המקודשת הזאת למען השלום, אני נושא אליכם שליחות שלום, זוהי
שליחות של עם מצרים שאיננו יודע קנאות, שבניו המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים ברוח הידידות, האהבה והסובלנות. זוהי מצרים שעמה הפקיד בידי את פקדון השליחות הקדושה, אליכם, שליחות של בטחון ושלום. אני פונה אליכם, כל איש ואשה
וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים ומקלטים המבוצרים בטילי הרס.
הראו לעולם כולו את דמות האדם החדש באזור זה של העולם כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם שמה שהיה בעבר היה סוף המלחמות וקץ היסורים. הנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום.
מלאו את האדמה בשבחי השלום
הו, כל אם שכולה, כל אלמנה, כל בן שאבד לו אביו או אחיו, הו, כל קרבנות המלחמות: מלאו את האדמה והחלל בשבחי השלום, מלאו את הלבבות בתקוות השלום, הפכו את השיר לאמת חיה ומניבה, הפכו את התקווה לחוקה של עבודה ושל מאבק. שהרי כוח הרצון של העמים בא מכוח רצונו של האלוהים.
גבירותי ורבותי, לפני שבאתי לכאן פניתי בכל רחשי לבי ומצפוני אל האלוהים, ישתבח ויתהלל, כאשר ערכתי את תפילת החג במסגד אל-אקצא, כאשר ביקרתי בכנסיית הבשורה – פניתי לאלוהים שיתכן את רוחי, יקיים את אמונתי האיתנה, ושביקורי זה יגשים את מטרתו למען הווה מאושר ועתיד מאושר עוד יותר.
אני מבטא את רצון עמי וכוונותיו
בחרתי לחרוג מכל הכללים והתקדימים שידעו מדינות הלוחמות זו בזו, על אף כיבוש האדמות הערביות שעדיין קיים. הצהרתי שאני מוכן לבוא לישראל היתה הפתעה גדולה וגרמה להתרגשות רבה ואף להטלת ספיקות לגבי מטרות בואי. ולמרות זאת קיבלתי את ההחלטה באמונה שלמה שאני נותן כאן ביטוי כן לרצונו של עמי וכוונותיו.
בחרתי בדרך הקשה הזאת אפילו אם בעיני רבים וטובים היא הדרך הקשה ביותר. בחרתי לבוא אליכם בלב פתוח ובמחשבה פתוחה. בחרתי לתת דחיפות למאמצים העולמיים הנעשים למען השלום. בחרתי לבוא אליכם, לביתכם, ולהביא לכם את העובדות לאשורן, את האמיתות המופשטת, ולא כדי לתמרן ולא כדי להרוויח משהו,
אלא כדי שנעבור יחד את המערכות הקשות ביותר בהיסטוריה החדשה, זו המערכה אל שלום צודק וקבוע. אין זו מערכה שלי בלבד ולא של המנהיגים בישראל; זוהי מערכה של כל אזרח ואזרח על אדמותינו כולנו, שזכותו לחיות בשלום. זוהי התחייבות מצפונית ואחריות בלבותיהם של מיליונים המצפים לשלום המיוחל.
כאשר הודעתי על היוזמה הזאת שאלו רבים את השאלה: מה אפשר לדעתי להרוויח מביקור זה? מה אני מצפה ממנו? כשם שהשיבותי לשואלים כן מכריז אני באזניכם:
לא נקטתי יזמה זו מתוך רצון ומחשבה להשיג מה שניתן להשיג במשך הביקור; באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם קיראו את דברי האלוהים, כפי שנאמרו על-ידי זכריה נביאו: “והאמת והשלום אהבו”.
והריני שואב השראה מפסוקים מן הקוראן, בהם נאמר: ‘אמור, האמנו באלוהים ובאשר הורד עלינו ובאשר הורד על אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו ולנביא מריבונם, לא נפלה ביניהם, ועמו אנו תמימים’. ואמת דברי האלוהים הגדול.”
“מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן,” כותבת פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת של החברה הישראלית בספרה ילדים בסדר גמור. “ההקמה של המדינה,” היא מוסיפה, הייתה “אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות”.
השפה העברית היא בעיני פרופסור יבלונקה סממן מובהק ומשמעותי ביותר של מולדת.
ביטוי פיוטי לכך מציגה המשוררת והקולנוענית סיגלית בנאי בשירה “העור שלי עברית”:
הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי
אצל בנאי העברית היא יותר מאשר סממן או אות להשתייכות. שפתה היא העור שעל גופה, ולכן לא תוכל לעולם לגלות ממנה, שכן אין האדם יכול “לְהַגֵּר” מגופו שלו. אבל יחסיה של בנאי עם ארצה ועם שפתה אינם פשוטים או חד משמעיים. השפה העברית היא אמנם העור שבו היא מתקיימת, אבל היא גם מעין “אוֹת קַיִן” על מצחה, שגם ממנו אין לה שום יכולת להיפטר; היא לא תתגרד עד זוב דם כדי לסלק אותו, שהרי העברית היא מבחינתה גם “שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת” שקושרת בינה ובין הארץ שבה היא חיה ואותה היא אוהבת, ממש כשם שהיא קשורה בעבותות של אהבה אל השפה עצמה.
סיגלית בנאי היא לא רק משוררת, אלא גם אמנית הספוקן וורד: הופעה המבוססת על שירה מדוברת. בקטע הווידיאו שבו היא קוראת את שירה “העור שלי עברית” אפשר להבחין בסבטקסט שהיא מוסיפה לשיר בהופעתה. בעוד השיר שהיא קוראת נשמע ברקע, מציגה בנאי על גופה כתובת מקועקעת על הזרוע: “שמע ישראל”, שבה היא מביעה את יהדותה. היא ממשיכה בכך שהיא חוסמת לעצמה את הפה ואת העיניים, שמתחילות לדמם מבעד לתחבושת, ואז, במהלך מפתיע, עוטה על ראשה מטפחת ראש שחורה, הדוקה, ומשתנה לנגד עינינו, לובשת דמות של אישה חרדית דומעת.
ביצירה אחרת, משותפת לה ולצלם מיכה שמחון, בן זוגה לחיים, עוטה בנאי כיסוי ראש וכך, בפשטות רבה, “מתחפשת” לערבייה. והרי מדובר באותו אדם עצמו, ואין שום הבדל בין זהותה “המוסלמית” הבדויה לזהות שבה נולדה כיהודייה, למעט הצעיף השחור העוטף את ראשה ואת צווארה.
“תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת”, אמרה בנאי בריאיון שהעניקה לידיעות תל אביב לפני שנתיים, והוסיפה: “אני מרובת זהויות, כמו כל מי שגר כאן.”
בתערוכה “עטויות” הציג מיכה שמחון דיוקנאות של נשים בחברה הישראלית – יהודיות ומוסלמיות, העוטות כיסוי ראש מתוך בחירה. “…קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף,” כתב.
סיגלית בנאי היא ישראלית, אישה, דוברת עברית וערבית רהוטה – שאותה למדה בבגרותה – והיא גם מזרחית. את הזהות הזאת, כך היא מעידה על עצמה, אימצה מבחירה, “מתוך משאלת לב” ולא כעובדה ביוגרפית, שכן מוצאה ממשפחה רבת דורות בארץ.
“על גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים,” הצהירה פעם.
האם זאת הסיבה לכך ששפת האם שלה מזכירה לה אות קין? האם העור שבתוכו היא שוכנת, שמלת הכלולות שלה עם המקום ועם השפה, מחייבים גירוד עד זוב דם? האם הדם הניגר מחויב המציאות?
מי ייתן ואת הרצון שבנאי מביעה – לאחות, לתקן, לפשר, למצוא מכנה משותף – ואת ניסיונה לעשות זאת באמצעות יצירתה האמנותית, נראה גם בתחומי חיים אחרים שלנו, כאן, במולדת המדממת של כולנו.
בספר Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher) רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.
להלן אחת מהן (בתרגומי):
ב-1662 אדם המכונה תכופות “אבי הכימיה המודרנית”, רוברט בויל, כתב רשימה מרשימה ונבואית של הדברים שאותם קיווה שהמדע יצליח לעשות בעתיד – מבחר אקלקטי של בעיות שטרם נפתרו ונראו לו דחופות ביותר. הרשימה התגלתה זמן קצר אחרי מותו, וב-300 השנים מאז שכתב אותה רבים מהפיתוחים המדעיים – ג’י-פי-אס, נורות חשמל, השתלת איברים, ניתוחים פלסטיים – כבר מומשו.
הארכת החיים.
חידוש הנעורים, או לפחות חלק מאותותיהם, כמו למשל – שיניים חדשות, צבע שיער כמו זה שהיה בנעורים.
אמנות הטיס.
אמנות השהייה מתחת לפני המים והיכולת להשתמש שם בחושים בחופשיות.
ריפוי פצעים מרחוק.
ריפוי מחלות מרחוק, או לפחות באמצעות השתלת איברים.
היכולת לצמוח לגובה רב.
חיקוי של דגים, בלי עזרת מנוע, רק בעזרת מנהגים והשכלה.
האצת הצמיחה מתוך זרע.
הפיכה של מתכות לחומרים אחרים.
היכולת להגמיש זכוכית כדי לרקע ולעבד אותה.
שינוי החומר של זנים מתוך מינרלים, חיות וצמחים.
אלקאסט[1] נוזלי ונוזלים ממיסים אחרים.
יצירה של משקפיים פרבוליים והיפרבוליים.
יצירת נשק קל ונוקשה מאוד.
שיטה מעשית וודאית למציאת קווי אורך.
שימוש במטוטלות בים ובמסעות, והפעלתן בתוך שעונים.
סמים רבי השפעה שמשנים או מרוממים את הדמיון, את הערנות, את הזיכרון ותפקודים אחרים, משככים כאבים, מאפשרים שינת ישרים וחלומות רגועים, וכן הלאה.
ספינה שתפליג בכל רוח, וספינה שאי אפשר להטביע.
שחרור מהצורך לישון זמן רב, כמו השפעתו של תה, וכמו מה שקורה לחולי נפש.
חלומות נעימים ופעילות גופנית, כמו ה”האלקטוארי[2] המצרי” והפטרייה המוזכרת בכתביו של הסופר הצרפתי.
כוח וזריזות גופנית עצומים כמו אלה שיש לאפילפטים ולאנשים היסטריים.
אור תמידי.
ציפויים מבושמים שניחוחם נוצר באמצעות שפשוף.
השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח’ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.
חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.
המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.
לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם “שירי יין”, כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!
בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: “עָבִים בְהַגְשִימָם”, וקולות הסופה: “שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם”. אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ”ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב’, פסוק י”ז): “עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל”, לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: “כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!”
המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:
מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.
אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.
מת אב ומת אלול…
וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.
לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.
מת אב ומת אלול…
חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.
מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.
מת אב ומת אלול…
צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את “כבשת הרש” – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה “מת אב ומת אלול”?
החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. “אב” בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה “רק גחלת עמומה”. אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.
“לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – ‘פראג’. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז’נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.
הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק.”
התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).
תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:
“את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג’יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת ‘רשימת שינדלר’ או ‘בחירתה של סופי’. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן (‘אימפריית השמש’) ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.
גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין”.
אכן, תהייה מעניינת.
גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: “האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים”.
לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.
הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.
הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו”בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה”.
כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. “איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!”
נקודה נוספת: “עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות”.
אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה “לייצור המוני של גופות”, אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.
לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. “משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח ‘הלאמה’, ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון,” זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין “שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי”, העניין לא נראה לציבור “מוזר או חריג”, וזאת רק דוגמה אחת קטנה.
דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.
בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר “במסווה של עגה כלכלית” שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. “הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר”.
בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול “האויבים האמיתיים של המשטר”, אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.
בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: “בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר.”
את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: “מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית”!
מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, “ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר”. בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של “סולוביצקי”, הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. “הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה”. (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה “אכול כפי עבודתך”, שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).
לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. “רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת.”
כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.
מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, “בתולה לא יכולה להיות זונה?”). כדבריה של אפלבאום: “סיפורה של רוז’נביץ’, כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו ‘סיפור של הישרדות'”.
קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע “מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר” מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א”מ פורסטר).
חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.
בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.
אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:
“ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב ‘כדי שהדברים לא יקרו שוב’, כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב.” (ההדגשה שלי, עע”א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: “פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת ‘האויב האובייקטיבי’, כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו”.
ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:
ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.
[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית “כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש”.
Gulag: A History by Anne Applebaum
לעברית: כרמית גיא
מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג’ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג’ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג’ר משיב: “אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה.”
ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.
“עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש,” הוא צועק, “ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג’ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: ‘אבא מוסר ד”ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?’ ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה.”
ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.
“אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…”
אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק “טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם.”
ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.
“הנה,” הוא אומר בטון נעלב, “עכשיו נפל המסמר,” וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.
בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. “איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!”
וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ’ ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.
כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג’ר חייב למדוד שוב.
הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ’ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.
הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.
לבסוף מצליח הדוד פוג’ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש, ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג’ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.
“או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג’ר כשהוא מתרומם מהרצפה, “ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה.”
ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג’ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.
ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג’ר.
“הנה, בבקשה,” הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, “ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. “
(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog
לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים
יש לפתוח בגילוי נאות: את ג’אד נאמן הכרתי, אף על פי שנמצאתי אז מן הסתם הרחק מעבר לשולי מבטו. זה היה בעיירה קטנה, לא הרחק מאדיס אבבה. הוא היה אז בן 25 ואני – בת 10. הוא – צנחן משוחרר, שהגיע לאתיופיה ביחד עם עוד כמה צנחנים כמוהו, שהוטל עליהם להדריך צנחנים אתיופיים. אני הייתי ילדה ישראלית שטופת געגועים, שנהגה לשבת ולהאזין לשיחותיהם של ארבעת הלוחמים שהתכנסו בבית שבו גרתי, לא הרחק מאגם בישופטו. ארבעת הצנחנים הרבו לשיר ביחד (“פגשתיך בשדה תלתן”, “ארצנו הקטנטונת” היו חלק מהרפרטואר), ולספר על חוויותיהם מהקרבות.
ג’אד עדיין לא היה אז רופא, ולא היוצר והקולנוען שנעשה כעבור זמן לא רב. ב-1969 ביים את סרטו הראשון, “השמלה”, ואחרי כן המשיך ליצור, התמנה לימים לראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שגם בו “עברתי”: למדתי שם רק שני סמסטרים, בשנה הראשונה שהחוג הוקם, ואז חזרתי ללימודי ספרות אנגלית חד-חוגי). נאמן זכה בפרס ישראל לקולנוע בשנת 2009, והוא כיום פרופסור וחוקר קולנוע.
ספרו החדש שהגיע לידי עורר בי סקרנות מידית, שהרי הזיכרון החד ביותר שלי מג’אד ומחבריו הוא זה של סיפורי האימה שחזרו וסיפרו זה לזה. היו בהם גופות, פציעות, אש שנורתה, ג’יפים שהתהפכו, דם, מדרונות חול, הצלה וגם מוות. אפילו ילדה בת 10 יכלה לחוש מצד אחד בעוצמת הטראומות שהם עיבדו ביחד, ומהצד האחר – בהתרפקות המסוימת שנטו לה, כשגלגלו ביניהם את סיפורי הקרבות. היו שם לא מעט פרצי צחוק, שנשמעו לפעמים לילדה שהייתי מוזרים ולא הכי מותאמים, ולא היו דמעות.
את הזיכרונות הללו שלי משנת 1961 אפשר לגלות בספר שלפנינו.
ג’אד נאמן עושה בו מהלך מרתק: הוא בוחן את השאלה הבסיסית, המהותית, “למה מלחמה?” שאותה, כך הוא מצטט, שאל איינשטיין את פרויד, ועושה זאת דרך הפריזמה של הקולנוע בכלל, ושל הקולנוע הישראלי בפרט.
בהקדמה לספר הוא מביא בפנינו כמה התנסויות מחרידות, טראומטיות, שהיו לו בשדה הקרב.
בציטוט מדבריו של זקן השומרים, אברהם שפירא, הוא מעיד על עצמו שכמו שפירא “לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם”, ומספר שהנשק שלו “נשאר תמיד עם מחסנית טעונה ומלאה עד הכדור האחרון”, עד כדי כך שהקנה החליד מחוסר שימוש או טיפול נאות: נאמן, כך הוא כותב, לא נלחם אלא רק טיפל בפצועים, ובכל זאת הוא אינו פטור מרגשות אשם על אלה שלא הצליח להציל, ביניהם חיילי אויב.
רק אם מבינים את עוצמת הזוועה, כפי שהיא מובאת בפנינו בפרק הפותח, אפשר להמשיך אל שאר פרקי הספר, שחלקם היו בעיני מרתקים, אבל, עלי להודות, היו גם אחרים שייגעו אותי, עד שמצאתי את עצמי מדלגת על כמה מהם, או קוראת ברפרוף.
עקרונית, מה שנאמן עושה בספר שלפנינו, מעניין מאוד. הוא מתאר סצינות ארוכות מתוך סרטי קולנוע, ומנתח אותם בהתאם לעניין שהוא מבקש להוכיח או להדגים. התיאור המילולי של התרחשויות קולנועיות פועל היטב, למרבה ההפתעה, אולי מכיוון שהוא מגיע דרך הפריזמה של עיניו של קולנוען מנוסה וותיק. הבעיה, לטעמי, היא הישענות היתר על הוגים רבים שדבריהם המצוטטים אמורים לתמוך בטענותיו השונות של נאמן. מי אינו מוזמן אל הספר? לא רק פרויד ואיינשטיין, אלא גם יונג, נוימן, לאקאן, ניטשה, בובר, ז’בוטינסקי, גראמשי, ז’יז’ק, כריסטבה, דרידה, פוקו, ועוד רבים אחרים.
לפעמים הציטוטים המובאים משתלבים היטב ומחזקים את הטענות, אבל לפעמים יש תחושה שהם נכפים על הטקסט, כאילו כדי לחזק את תוקפו האקדמי. “הדרקון הימי הוא ארכיטיפ ‘הנשי הנורא’ מעין לווייתן מקראי שהגיבורים יוצאים להכחידו, כמו הכריש בסרט ‘מלתעות’ (סטיבן ספילברג, 1975). בתיאוריה היונגיאנית הארכיטיפ ‘הנשי הנורא’ מייצג ממד ארכאי וכאוטי באישיות”, הוא כותב, ואז מצטט את נוימן: “אנתיזה לאנרגיה השואפת למרומים של האני המתפתח [של הגבר], והוא נעשה לסמל הדריכה במקום, הנסיגה והמוות. […] אולם המוות שמסמן הדרקון ‘הנשי הנורא’ איננו רק פסיבי, הוא באותה מידה טורפני, מעין כוח חודרני ומפתה המטביע [את הגבר] במעמקים”, וכל זאת, כמו גם ציטוט מפול ריקאר ומהאיליאדיה והאודיסיאה, כדי לנתח את הסרט “צלילה” ולדון בפולחן הנופלים, בסגידה לטקס הטהרה של הגוף המת, בעוצמה הארוטית של האישה, במיוחד של האלמנה, וביחסים ההומו ארוטיים שאחוות הלוחמים חושפת לדעתו. כל העניינים הללו שזורים זה בזה בפרק בנשימה אחת וברצף נטול הפוגה.
מעבר לכך, יש לי ויכוח עם כמה קביעות המופיעות בספר, ונמסרות כאילו היו אמיתות מוסכמות, ואילו לי אינן ברורות עד כדי כך.
למשל: “רצח רבין היה ביטוי של הדחף להענשה עצמית, והוא נולד מרגש אשמה קשה מנשוא בנוגע לשואה”, כותב נאמן, ומסביר כי מקור תחושת האשמה בכוונה שהייתה ליישוב הארץ ישראלי “לחסל את הגולה”, כפי שמשתמע מהז’רגון הפוליטי של הנהגת המפעל הציוני, שציפתה כי היהודים “ינטשו את העיירה ואת אורח החיים המסורתי וימירו את שמירת המצוות בחלוציות בארץ ישראל”.
לטענתו של נאמן, “צירוף המקרים הטרגי בין הפרוגרמה של ‘חיסול הגולה’ ובין חיסולם הפיזי של יהודי הגולה בידי הנאצים” הוא זה ש”הטביע בציונות אשמה של חטא קדמון” ועמו “דחף לא מודע להענשה עצמית”.
הטיעון המפותח כאן מופרך, לטעמי. אם היו ביישוב רגשות אשם, וכנראה שהיו, הם לא נבעו לדעתי מהקשר הסמנטי שבין השאיפה להגיע ל”חיסול הגולה” לבין החיסול הפיזי של יהודי אירופה. רגשות האשם נבעו כנראה קודם כול מהתחושה שרבים השאירו באירופה את יקיריהם, וחשו שהפקירו אותם כשהם עצמם ניצלו. כמו כן, הייתה תחושת אשם בשל חוסר היכולת להושיע את הנשארים מאחור. (אפשר לקרוא על כך בטור שכותרתו “את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל”, העוסק בספרו של דניאל ברנד במלכודת הרשע, האדישות והסילוף). הניסיון היחיד שנעשה, כששלחו את הצנחנים, חנה סנש ביניהם, נועד מראש לכישלון, שכן נעשה בלי מחשבה סדורה וללא תכנון מתאים, ובכל מקרה, לא יכול כמובן להיות שום יחס בין הניסיון האומלל הזה לבין רצח העם שהשתולל באירופה. אבל לומר שרבין “הוקרב” או כמעט “הקריב את עצמו”, שהרי סירב לזכות בהגנה נאותה, מתוך הצורך הפנימי של ישראלים “להענשה עצמית”? לטעון ש”רצח המנהיג הצבר הראשון אשר סימל את היהודי החדש, היה קרבן כפרה על אשמת השואה”? הביטוי האנגלי jumping to conclusions הולם כאן מאוד. נאמן אינו מצליח בדילוג הלוגי שהוא מבצע בעניין הזה.
עם זאת, מצאתי בספר לא מעט תובנות מרתקות. למשל, הניתוחים של סרטי הקולנוע שהוא מציג בעקבות פולחני פריון קדומים פשוט נפלאים. הוא מתאר את הפולחנים המטריאכלים, שמסמל אותם גביע, ואת אלה הפטריאכלים, שסמלם הוא כלי נשק – להב או חרב (או, במעין סובלימציה מאוחרת, גם מחרשה). הוא “מתבונן באיקונוגרפיה של סרטי הריאליזם הציוני” תוך שהוא מתבסס על “‘תרבות הגביע'” לעומת ‘”תרבויות הלהב'” ומראה כיצד, למשל, סצינות של גמיעה מתוך כד (בסרט העליליתי “צבר”, ולא רק שם), מבטאת את תרבות הגביע, לעומת סצינה שבה חלוץ רוקד ו”מנופף כאפייה שנראית כעין להב שבו אחזו המחוללים בטקסי המיסטריה”. לאורך אותו פרק “מלחמת חורמה – הכד, הלהב והגביע הקדוש”, עוסק נאמן בסיפורים המיתולוגיים שהישראלים סיפרו לעצמם: “כמו גיבור הרומנסה הבינימיית, מטרת החלוץ הציוני היא לבוא במקומם של ילידי הארץ שהזניחו את הארץ ודרדרו אותה. בכוח חידושי הטכנולוגיה והקדמה, בנוסח ‘חדש ימינו כקדם’, החלוצים באים להפריח את השממה. הפטריארך הערבי, שייח’ או מוח’תאר, מוצג כאדם נחשל ובמקרים מסוימים אף מושחת”. זוויות המבט הללו בהחלט מעוררות מחשבה.
אחד הפרקים הקשים רגשית לקריאה הוא “הפצע מתנת המלחמה – מכוות זיכרון בגוף הלוחם”. נאמן מבאר בו את עוצמת הכאב שחש מי שהיה בשדה הקרב ונכח ברגע שבו “הגוף נהפך לקרעי בשר מדממים, פנים נהפך לחוץ, הדם שותת והחי נהפך לדומם”. כוונתו, כמובן, לעדים, לחיילים האחרים שנאלצים לראות את הזוועות המתרחשות לנגד עיניהם. התקשיתי להשלים עם קביעתו (הוא נשען על פרויד), שיש לגברים צעירים משיכה להיות שם, להיות עדים, אבל מה בעצם אני יודעת…
הקטעים המעניינים ביותר לטעמי הם אלה שבהם מחבר ג’אד נאמן בין שני התחומים שבהם התמחה והצטיין, הרפואה והקולנוע, ועושה זאת באופן ישיר ומהודק. הנה אחד מהם:
“בסגירה של הפצע באמצעות תפר כירורגי יש אנלוגיה עם המושג סוטורה (suture) מן התאוריה הקולנועית. סוטורה הוא מונח המציין את ההחלקה ואף את ההעלמה של הפערים ברצף הקולנועי בין שוט קולנועי לשוט העוקב. התפר הקולנועי, הסוטורה, מתפקד ביעילות ומעלים מתודעת הצופה את ה’קאט’ הקולנועי ויוצר אשליה של רצף מרחב-זמן. לעומת זאת, הצלקת שנותרת בגוף הלוחם היא מכוות זיכרון שאינה נמחקת עד יומו האחרון.”
אפילו בשביל הקטע הזה כדאי היה לקרוא את הספר, והוא לא יחיד.
