כדי להדגיש עד כמה חשוב המתח המתעורר בקורא, הסביר פעם הסופר האנגלי א"מ פורסטר כי אמנות הסיפור נולדה בימיו של האדם הקדמון, שישב עם חבריו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק את קהל שומעיו אליבא דפורסטר היה כבד: אכלו אותו…
ספרי בלשים הם מן הסתם ההתגלות הצרופה ביותר שמדגימה את דבריו של פורסטר: תפקידו העיקרי של הסופר הוא ליצור מתח אצל הקורא ולעורר את סקרנותו (אבל למעשה זהו בסיס טוב לכל כתיבה ספרותית).
בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה בספרי מתח שמגיעים מארצות סקנדינביה: כך למשל טרילוגיית המילניום של סטיג לארסון וספרים שכתבו של פטר הוג, אֶריק אָקסל סוּנד ויו נסבו.
לאחרונה ראה אור בעברית הספר איש השלג שכתב נסבו (הוצאת בבל, בתרגומה המצוין של רות שפירא), רומן המגלם כנראה את כל מה שיש לספרים מסוג זה להציע לקורא הישראלי: לא רק מתח, אלא גם היכרות מקרוב עם עולם שונה כל כך מהמציאות המזרח תיכונית שבה אנחנו חיים.
לא פעם מתרפקים כותבים על תופעה מובנת מאליה: העובדה ששפות שונות משקפות את חיי הדוברים שלהן. למשל − וזאת כבר כמעט קלישאה – העובדה שאצל האסקימואים קיימות עשרות מילים שמבטאות סוגים שונים של שלג. אך טבעי הוא שספר שנכתב בנורווגיה יתבסס על מה שמתרחש ביום שהשלג הראשון מתחיל לרדת שם, ובאנשי השלג שילדים בונים להנאתם, אך יכולים גם לעורר אימה מקפיאת דם כשסופר כמו יו נסבו רותם אותם לעלילת ספרו.
נסבו מצליח לצייר לאורכו של הספר את תחושת האפלה המתמשכת הזרה כל כך לקורא הישראלי שחייו שטופי אור עז (ומזכיר בכך במידה לא מעטה את סדרת הטלוויזיה השוודית-דנית המהוללת "הגשר"). נסבו אף מזכיר מפי אחת הדמויות את התוגה שמעוררים בבריות ימי החשכה הארוכים והרבים. אמנם בבסיסה של העלילה קיימת תופעה אוניברסאלית, לאו דווקא נורווגית – מצוקתם של גברים שחושדים כי הילד שהם מגדלים אינו בנם הביולוגי – אבל הספר בכל זאת מקומי מאוד. ודווקא משום כך הוא מעניין.
מרתק לראות מה מעסיק את הנורווגים. איך הם רואים את עצמם. הנה למשל ציטוט שמעניק לנו תובנה מעניינת אל מציאות רחוקה ושונה כל כך מזאת שלנו: "מעצם היותנו מדינה שנהנית מהגנת יתר,", אומרת אחת הדמויות, "מדינה שלמען האמת מעולם לא נלחמה בשום מלחמה אלא הסתפקה בלתת לאחרים לעשות זאת למעננו, אנגליה, ברית המועצות וארצות הברית. ובכן, מאז המלחמות הנפוליאוניות הסתתרנו מאחורי גבם של אחים בוגרים. נורווגיה ביססה עם השנים את ביטחונה על ההנחה שאחרים לוקחים אחריות כשהעניינים מתחממים. זה נמשך כל כך הרבה זמן עד שאיבדנו את העוגן שלנו במציאות ואנחנו מאמינים שכדור הארץ מאוכלס ביסודו של דבר באנשים שרוצים את טובתנו – אנחנו, שהפכנו בן-לילה למדינה העשירה ביותר בעולם. נורווגיה אינה אלא בלונדינית מטומטמת ופטפטנית שהלכה לאיבוד ברחוב צדדי בברונקס, ומתלוננת עכשיו ששומר הראש שלה אכזרי כל כך כלפי התוקפים".
אהה, אומרת לעצמה הקוראת הישראלית, שְבֵעַת המלחמות, זו שאימה וחרדה כלכלית מתעוררות בה כשהיא חושבת על כל הצעירים הישראלים נטולי הדירות שהאופק שלהם חסום, ("שיעור הבעלות על דירה בקרב זוגות צעירים הצטמצם בשנים האחרונות, צעירים רבים יותר חיים עם ההורים", וכן הלאה), אז זה מה שמטריד את המדינה העשירה במיוחד, שמעולם לא נלחמה בשום מלחמה? ייסורי מצפון וביקורת עצמית? מדוע אני מתקשה להבין את המצוקות הללו, כולן צרות של עשירים, ולהזדהות אתן?
איש השלג כתוב היטב. אמנם כבר בשלב מוקדם יחסית אפשר להבין מי האשם, אבל הדרך הפתלתלה המובילה אל הפתרון יוצרת מתח, כיאות, והסוף הצפוי נשאר בתחומי הז'אנר. כמו שבסרטים אמריקניים הסוף חייב להיות טוב, כך גם אסור לספר מתח ראוי לשמו לאכזב את הקורא ולא להעניק לו את ההקלה הבאה בסופו של המתח הנבנה והולך. הרעים יובסו, הנורווגים יוכלו להמשיך להתלונן על התחושה שארצם אינה אלא ילדה קטנה ומפונקת, ואנחנו, הקוראים הישראלים, נמשיך לנסות לנוס מפני מציאות חיינו אל ספרים שלפחות הם מעניקים לנו סוף טוב.
את השיר "כשגדלתי" מאת לנגסטון יוז למדו עד מועד הקיץ הנוכחי של בחינת הבגרות באנגלית כמעט כל התלמידים בישראל.
נראה אם כן שהשיר, אחד מארבעה בלבד שהוצעו עד כה לבחירה בתוכנית הלימודים האמורה (שתשתנה, יש לקוות, לאחר פרישתה של המפקחת על לימודי האנגלית), נתפס כחשוב ומשמעותי מאוד, שיר שאמור לייצג במידה לא מעטה את הספרות האמריקנית.
כתב אותו המשורר האפרו-אמריקני לנגסטון יוז, שהלך לעולמו ב-1967. יוז היה בן תערובת, צאצא לבעלי עבדים לבנים ולשפחותיהם האפריקניות. הוא כתב עשרות ספרי שירה ופרוזה, והיה פעיל זכויות אדם שנחשד בקומוניזם.
מאחר שהשיר שלפנינו נבחר מתוך המאגר האינסופי כמעט של שירה באנגלית, יש מן הסתם מי שסבורים שהוא מייצג פסגות אמנותיות שמן הראוי ללמוד ולשנן אותן, מתוך תקווה שיעשירו לא רק את הידיעות באנגלית של תלמידי ישראל, אלא גם את עולמם הפנימי. הריהו, (בתרגום שלי לעברית):
אכן, אין ספק: השיר מביע את רחשי לבו של הדובר. בשלושה חלקים נפרדים הוא מספר על מצוקתו: כשהיה ילד היה לו חלום. כשגדל גילה שחומה בלתי עבירה צמחה לגובה, היא נוגעת בשמים, וחוצצת בינו לבין חלומו. הוא שוכב מיואש, בצל שהחומה מטילה, בידיעה שלא יוכל להגיע אל חלומו. לראשונה הוא מבחין בכך שהוא שחור ונטול תקווה. אבל מקץ זמן מה − כנראה בזמן שבמהלכו גדל, כדברי כותרתו של השיר – הוא מתעשת, פוקד על ידיו לנפץ את החומה, לפרק אותה ולאפשר לאור השמש להגיע אליו, כלומר – למצוא שוב את התקווה ולהגשים את חלום הילדות שלו.
השיר פשוט מאוד. אפשר אפילו להודות – פשטני. הסמלים בנאליים למדי: השמש ואורה הם החלום. הצל הוא הייאוש שחש הדובר כשחומת הגזענות "צומחת" לנגד עיניו. כשהיה ילד לא ידע שאין לו סיכוי להצליח בחיים, להגיע רחוק. אפרו-אמריקנים היו חשופים לאפליה גזעית קשה. כמובן שאיש לא העלה אז בדעתו שתיתכן האפשרות לכך שאפרו-אמריקני יהיה נשיא ארצות הברית. נושאו של השיר ראוי אם כן. אין ספק שהוא מבטא מצוקה משמעותית ועמוקה, שבר שתיקונו טרם הושלם. ועם זאת, קשה להבין מדוע רואים בו שיר חשוב מבחינה ספרותית ולא רק משום פשטנותו.
אם שירה ראויה אמורה לקפל בתוכה סוד, בשיר הזה הכול בעצם גלוי. מקבלים בדיוק את מה שרואים. אין אף שורה או משפט שטעונים פענוח או התעמקות. החלום בוהק. החומה בולמת. הידיים נאבקות. אפילו את המקור למצוקה, את צבע עורו, מביע המשורר בישירות: "אני שחור", הוא אומר, ואינו מותיר שום מקום לקריאה לעומק. אין שום רבדים בשיר הזה. אין קונטרפונקט של מנגינות מצטלבות שנוגעות זו בזו, כפי שאפשר לבקש מיצירה אמנותית בעלת ערך, אין בו אפילו חריזה (אכן, קל מאוד לתרגמו).
אפילו אוצר מילים מעניין או מפתיע אין בו. "אני שחור. אני שוכב בצל" או "עזרו לי לנפץ את החשכה" – אלה צירופים יומיומיים, חסרי ייחוד ואפילו קצת משעממים.
כמה מהמילים חוזרות על עצמן – ארבע פעמים "צל", שלוש פעמים "שמש" ופעמיים "של שמש", החומה התרוממה "לאטה, לאטה", אבל דומני ששיא המבוכה מתעורר כשרואים את השימוש הכפול בסימני קריאה: "ידי!/ שברו את החומה!" אכן, ברור רצונו של הכותב (או הדובר, שחד הם, מן הסתם), להשמיע קול צעקה רמה. אבל משוררים אמורים לצעוק באמצעות מילים ודימויים מקוריים, להביע ייאוש, זעם, תקווה, בעזרת תחבולות לשוניות מפתיעות ומשחקי צלילים שיעלו בדעת הקורא משמעויות, תחושות ומחשבות. כל כך לא מתוחכם ולא מעניין לעשות זאת סתם כך בעזרת סימני קריאה!
מדוע אם כן נבחר דווקא השיר הזה לתוכנית הלימודים בישראל? בעצם אין לדעת.
"בסופו של דבר מכל הדברים תמיד אנחנו חוזרים לכעסים שבמשפחה, ואת בוודאי מכירה את זה מהסיפור של אמך. תמיד החשבונות האלה גדולים יותר מכול הקטסטרופות של הטבע. במבול נהרגו כנראה אלפי אנשים, כמה מקום ניתן לסיפור הזה? מעט, לעומת סיפור בגידת האחים ביוסף, סיפור דוד ובת שבע, סיפור נעמי ורות."
האם סיפורים המתרחשים בעולמות רחוקים וזרים מאוד לקורא יכולים לעניין אותו? לא פעם מתעוררת התהייה – האם קוראים מעדיפים את המציאות הקרובה והמוכרת להם, האם, במילים אחרות, הם מבקשים לקרוא על זולתם, או בעיקר על עצמם?
ההצלחה המדהימה של ספר כמו סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, רומן ישראלי ומקומי כל כך, שתורגם לעשרים ואחת שפות, ביניהן טורקית, סינית, כורדית, קטלאנית, והדרך שמצא אל לבבות קוראים בעולם כולו, מעידות כי מה שכתוב היטב, גם אם הוא ספציפי מאוד למציאות מסוימת אבל זר לקוראים ממקומות אחרים, יכול לעניין גם אותם. וזאת, כמובן, רק דוגמה אחת מיני רבות.
את הספר כולם נשא הרוח מאת שגיא כהן (בהוצאת עם עובד), קראתי כאילו נכתב על ארץ רחוקה וזרה. עלילתו מתרחשת ביישוב בדוי אך לגמרי אפשרי: "מעלה חשמונאי". רק משמו של המקום אפשר להבין היכן הוא ממוקם: אי שם, על הגבעות באזור המכונה "יהודה ושומרון", בסמיכות הדוקה לשני כפרים ערביים.
המספר הוא נער, אולי במידה מסוימת בן דמותו של הסופר, שעליו נכתב על גב הספר כי "גדל בהתנחלות ועזב אותה" והוא כיום מורה להיסטוריה בבית הספר התיכון רנה קסין בירושלים. שגיא כהן חזר כנראה בשאלה. משה, הנער תלמיד כיתה י' שהוא מעניק לו בספר הזה את זכות הדיבור, הוא עדיין תלמיד בישיבה שנקרע בין הצורך שלו להסתגל ולהתאים את עצמו לסביבתו, לבין עיניו הפקוחות, הרואות מראות שאינם יכולים לעלות בקנה אחד עם העולם ה"ערכי" כביכול המוצג לפניו ביישוב שבו הוא גר ובישיבה שבה הוא לומד.
אמו היא זאת שמאפשרת לו לראות את החלופות לערכים שמייצגת הקהילה שבה הם חיים. היא חריגה בנוף הסובב אותה. דוגלת בזכויות אדם. לא רק אדם שהוא יהודי. היא מתעבת את ההקצנה שבנה נסחף אליה. את האלימות של אלה שאנו רגילים לכנות "נוער הגבעות". היא מחלקת את בני האדם לא ליהודים וערבים, אלא לקיצוניים ואלימים, לשוחרי שלום ומתונים. ומנסה לתווך, משתדלת לשמש כגשר בין העולמות.
לא רק אמו של משה ("הייתה אמת בשֵׂער שלה" הוא אומר בלבו כשהוא מביט בה ומתפעל מיופייה, לא רק הגופני) מערערת את עולמו, אלא גם עיניו הפקוחות והרואות הכול: את הצביעות, הכיעור, האלימות והרִשעות שבהם הוא נתקל כל העת בסביבתו הקרובה.
הוא מבחין בשקרים המגוחכים ביותר שמספרים לילדים, אפילו בעניינים שמוסכמים על הכול, למשל, שדוד המלך בעצם לא חטא עם אשת אורייה החתי. להפך, הוא הקריב את עצמו כביכול למען העם כשנשא אותה לאישה כדי להחזירה ליהדות…
הוא מבחין ב"פוליטיקלי קורקט" הדתי: "בישיבה למדנו שאסור לכעוס, עדיף לחייך בביטחון שקט. הכעס הוא 'מצב של חטא'. הייאוש, כך, למדנו, הוא 'הטעיה', הייסורים 'כפרה', והצרות הן 'ניסיון'".
הוא מתאר את הבטחות השווא שמבטיחים לו: "תישען, משה, תישען לאחור. אני נשען על חז"ל בכל אירוע משמעותי בחיי," מסביר לו המורה שלו כשהוא בא אליו עם מצוקה ממשית, ואז מועל באמונו בבוטות, ומוכיח לו שאין למעשה שום אמת נושנה להישען עליה.
הוא מתאר את הגזענות המובנית ביישוב, שמפרידים בו בין אשכנזים לבני עדות אחרות: "במעלה חשמונאי מקפידים להבחין גם בארץ מוצאן של הנשמות. כי אם כבר נותנים לנשמה רגעים קטנים של חופש ועונג, מוטב שתהיה במחיצת נשמות שבאו מן האזור הגיאוגרפי שממנו באה היא."
את כל אלה הוא פורט לפרטי פרטים מדוקדקים. מבטו אינו מחמיץ מאומה. ובכל זאת הוא מתקשה להינתק מבית הגידול שלו. גם כשהוא מבין בדיוק את המשמעות של כל מה שהוא רואה: למשל את הבגידה וההתעללות המחרידה של המורה שלו בנער שהעז לחשוף את נטייתו המיניות הלא מקובלת בישיבה, או כשהוא נוכח באירועים שבהם הברוטליות של שכניו (ושל שלוחיהם, החיילים) נחשפת במלוא כיעורה, ומבין היטב את מלוא משמעות ההתכחשות של תושבי היישוב לזכויותיהם הבסיסיות ביותר של שכניהם הערביים, כשהם מסרבים לראות את היד המושטת לעברם, כשהם מתעקשים לראות בעצמם "אדוני הארץ" ואת הערבים כאויבים שיש להרוג, ואת "הטובים" שבהם, את אלה ששואפים לחיות בשיתוף פעולה ובשלום, מוכנים לכל היותר לקבל כעבדים, "חוטבי עצים ושואבי מים".
כדי לחדד את הספקות שלו עצמו, מספר משה על אחד מחבריו, עומר, שאינו פוחד להטיל ספק, לשאול את מוריו שאלות קשות ולחשוף את הקיבעונות, האטימות והמוגבלות המחשבתית שלהם. "אני מחפש משהו רציני," הוא אומר למורה שלו, "לא נימוקים של ילדים בכיתה ד' שמתווכחים למי יש אבא יותר חזק," כשהמורה מתקשה להשיב על השאלה הבסיסית ביותר שאפשר לשאול: "מה זאת האמונה שאתה מדבר עליה מתחילת השנה?" הציניות של עומר מרגיזה את משה, כי היא מערערת את מאמציו להיאחז במוכר, ובה בעת גם מעוררת בו קנאה.
עלילתו של הרומן מתרחשת בסוף שנות התשעים, עד ראש השנה של שנת 2000, כשאריאל שרון עלה על הר הבית והצית את אירועי האינתיפדה השנייה, ואת גל הפיגועים שבא אתה. אכן, לא היה באותן שנים ברחבי המדינה מקום בטוח באמת, ובכל זאת ישראלים שחיים במרחק קילומטרים מעטים בלבד מתושבי הגדה המערבית תוהים לא פעם איך אלה מעזים לחשוף את ילדיהם לנסיעה בדרכים שבהן הסכנות מיידיות וכמעט ודאיות. אכן, הרומן מתחיל כך: "התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע". ובהמשך: "מעט לפני סוף כיתה ג' התחילו לזרוק עלינו גם בקבוקי תבערה". כעבור כמה עמודים הוא מודה: "פחדתי. פחדתי שיירו שוב. עליי, על אימא, על אבא." סיפור המעשה כולו סובב סביב אירוע ירי שבו נפגעה אמו של המספר, וסביב תוצאות אותו מקרה.
שגיא כהן מספק לנו, הקוראים, את כל סבך ההצדקות שנותנים לעצמם האנשים הללו. כמי שמכיר אותם מקרוב הוא מיטיב לרדת לנבכי נפשם, מציג בפנינו עדות המעוצבת בכלים אמנותיים על עולמם הפנימי ועל מניעיהם. וכל זה מרתק. ממש כאילו אנו נחשפים לעולמות אחרים, מתמיהים, שונים כל כך מכל מה שמוכר לישראלים שגיבורי הסיפור שלפנינו מכנים "השמאלנים התל אביביים", אלה שהתקשורת חפצה, כביכול, ביקרם, אלה שאינם מסוגלים להבין את השקפת העולם שגם שגיא כהן, בדרכו המתוחכמת, קץ בה ושאת כל המקולקל בה הוא חושף, בלי רחמים.
"מפחיד להיות צודק רק בחצי. בגידה לומר שיש צדק נוסף זולת הצדק שלנו," אומר בלבו הילד משה, גיבור ספרו של שגיא כהן. ואילו הסופר מבקש לומר לנו שלא כך. שצדק אינו קניינו המלא של צד אחד. שעקירת עצי זית של השכנים שאותם רואים כאויבים תמידיים ומוחלטים, בלי שום אפשרות לראות בהם בני אדם, אנשים בעלי זכויות, רצונות וצרכים לגיטימיים, גם אם אינם יהודים, אינה עולה בקנה אחת עם צדק כלשהו.
"אף אחד לא נעצר להתבונן ולחשוב ולהבין ולשאול," מספר שגיא כהן מפי גיבורו, משה, על בני הקהילה. הוא עצמו התבונן היטב, ואת מסקנותיו המרתקות הביא בפנינו. על כך, ועל שחשף אותי לעולם קרוב גיאוגרפית אבל רחוק כל כך מכל בחינה אחרת, אוכל רק לומר לו תודה, ויישר כוח.
ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?
התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו לנו.
עד 1960 לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר, שהתפתח והתייצב מאז שנות העשרים לחייו, כשהתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, בעידודו ובטיפוחו של אברהם שלונסקי. עד שמלאו לו חמישים פרסם אלתרמן כמה קובצי שירים: את כוכבים בחוץ, שמחת עניים, שירי מכות מצרים, עיר היונה, ספר התיבה המזמרת, ושני קבצים של הטור השביעי – מדור שבועי בעיתון דבר שבו הגיב על ענייני היום, לעתים על אירועים חשובים, לעתים על מה שהתרחש בשולי החדשות. אלתרמן זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. היו מקרים שבהם חילקו את שיריו לחיילי צבא הגנה לישראל או הקריאו אותם בכנסת. כמה מהם נהפכו לנכסי צאן ברזל שגם כיום מרבים לצטט, לרוב בימי זיכרון, למשל – "מגש הכסף" או "אליפלט". "זמר הפלוגות" שלו היה בתקופה מסוימת מעין המנון. פזמונים שכתב ("שיר העמק", "שיר העבודה", "הורה מדורה" כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ורבים אחרים) נעשו פופולריים כל כך, עד שיש מי שטועים וסוברים שאינם אלא שירי-עם שכמו נוצרו מאליהם. אלתרמן גם כתב ותרגם מחזות, שנחלו הצלחה רבה.
ואז, ב-1960, נפל דבר. אלתרמן הותקף לראשונה, ליתר דיוק – שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו משורר צעיר, נתן זך, שהיה אז בן עשרים ותשע. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב" מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים בשירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים, הוא סבר שהשפה מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים, והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה שום פשרות.
אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה השיר "ירח":
התמונה המצטיירת בשיר היא, לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל-אדם – שהרי כולנו באים אל העולם הזה והולכים ממנו, והדרך המתמשכת היא דרך החיים – (ההלך והדרך שבים ומופיעים בשיריו של אלתרמן, הנה שתי דוגמאות: בשיר "עוד חוזר הניגון" "הַדֶּרֶךְ נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ובשיר "פגישה לאין קץ אומר הדובר "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ "). ובכל זאת, יש בו, בשיר, לפחות עוד שני בני אדם: הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה: "מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ". יש גם אנחנו: "אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ" וגם, אפילו, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי"!
מסתבר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביט על ההלך, הדרך, הנוף, שיש בו אגמי המים, שני עצים – ברוש, ואחר שפורח באדום – ועל העיר השקטה כל כך לעת לילה, עד שמהדומייה האופפת אותה עולה קולם של הצרצרים. השמים ריקים מציפורים, הם נראים "מְבֻצָּרִים" אבל יש בהם ירח שהברוש הדומה ל"כִּדוֹן" משפד. כלומר – איזה קרב סמוי התנהל. ואולי בגללו תוהה הדובר אם המציאות ממשיכה להתקיים. אם מותר לדרוש בשלומה, בחשאי, בלחישה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך, יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.
כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח, באמצעות השיר שכתב עליו: " כֹּל עוֹד אָדָם חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה/חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ." (לקוח מתרגום של דן לחמן), כך גם בשיר "ירח" יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין שום צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה. על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש. את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא, ואת האל האחראי על נס הקיום.
השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה, ומביאה אחריה גם את הנוף שבעוד רגע יתחיל להתגלגל בין השורות.
קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".
בימים שבהם פרסם נתן זך את מאמרו היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול של קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך, בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכול?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך, ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן, אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט."
חלפו שנים. המריבות הלוהטות של אותם ימים שככו, אם כי עד היום ממשיכים להתפרסם מאמרים העוסקים בפולמוס ההוא. נתן זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בשפה העברית המודרנית.
ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.
"היהודים עברו ברירה טבעית בשואה. על פי כל העקרונות הדרוויניסטיים", נפתח המאמר. "אלה ששרדו היו רק קטני האמונה, רבי-התושייה, שלא בחלו באמצעים. אלה שלא האמינו שהתור יוביל לאן שאמרו שיוביל, שחיפשו את הזמן והמקום להסתלק, ששכבו במחראה או התכסו בגופות נפוחות, שרימו וגנבו כל אימת שהתאפשר. המרדנים והיהירים שבהם הקדימו ועזבו את בתיהם המתורבתים, בני נוער פורקי עול וחסרי אחריות בדרכם למסיבת הפיג'מות הפרועה בלבנט. וכל אלה הנחילו את הגנים שלהם ואת גישתם לבניהם ולבני בניהם לדורותיהם. ייסדו אומה של איפכא מסתברא והטלת ספק במבוגר האחראי, של ניצול פרצות ומלחמת הכול בכול. לטוב ולרע. אנחנו האחראים לאבולוציה של הגנום היהודי."
מסתבר שאין זמן טוב יותר לנסות לפענח את סוד הצלחת הספרים של ג'וג'ו מויס מאשר בימים שבהם נפלה הקוראת קורבן למתקפה של וירוסים טורדניים. בין מחיטות אף, שיעולים ואנחות, אפשר בהחלט להתאחד עם לואיזה קלארק, גיבורת שניים מספריה של מויס, − ללכת בדרכך (Me Before You) והחיים אחריך (Life After You), המככבים זה זמן מה ברשימת רבי המכר, אחד מהם ממש בראשה.
דמותה הססגונית והעליזה של לואיזה קלארק, צעירה אנגליה שמטפלת בוויל, גבר אנגלי עשיר ויפה תואר שבעקבות תאונת דרכים לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, מלבבת מאוד. לואיזה מנסה להציל את וויל ולעורר בו רצון לחיות, חרף מצבו הרפואי הקשה, עד שהיא (איך לא) מתאהבת בו.
מי שראה את הסרט המבוסס על הספר הראשון אינו יכול לנתק את לואיזה ממראהָ של השחקנית המגלמת את דמותה. אכן, חווית הקריאה התעשרה בזכות חינניותה יוצאת הדופן של אמיליה קלארק, שנותרה טבועה בתודעה. נעים ונחמד לראות בדמיון את חיוכיה המתוקים ואת העוויות הפנים המקסימות שלה. גם השחקן סאם קלאפלין, המגלם את וויל, משכנע בגבריותו השרמנטית והחזקה, אפילו אם אינו מניע אף אבר בגופו.
ללכת בדרכך, הספר והסרט, עוסק בשאלות הרות גורל: מה ערכם של החיים? האם מי שמרותק לכיסא גלגלים אינו יכול למצוא בהם טעם? מה צריך להיות סדר העדיפויות של אדם שאוהב אישה, אבל יודע שלעולם לא יוכל להעניק לה את כל מה שהיה רוצה, לנהוג בה כגבר באישה, לבנות אתה חיים שלמים ומלאים? האם צריכה להינתן לאדם כזה הזכות לבחור בהתאבדות? מי קודם למי, בסיטואציה הזאת, הוא, רצונותיו, צרכיו, הייאוש שלו ממצבו, או בני המשפחה שלו, שרוצים בקיומו ומסרבים לוותר עליו, חרף הסבל שהחיים מסבים לו? והאם מי שאינו יכול לקום על רגליו, ללכת, לשרת את עצמו – בעצם לעשות כל דבר שהוא בכוחות עצמו – יכול, למרות הכול, ללמד את הזולת, להעשיר אותו, לשנות את חייו?
כל אלה שאלות כבדות משקל. לא כן הספר. מצד אחד אי אפשר לומר שהכתיבה פוגעת בתבונתו של הקורא. היא מדויקת. מפורטת. לא מזויפת (לפחות כשמדובר בספר הראשון!). הקריאה בו אינה מעליבה. ג'וגו' מויס כותבת היטב. בניגוד לרבי מכר אחרים שנתקלתי בהם בעברי הרחוק. אז תרגמתי ספרים לפרנסתי, וחלקם השתייכו לז'אנר הירוד שכותבות סופרות אמריקניות מסוימות שכושר התיאור שלהן מתמצה במשפטים כמו "הדמעות התגלגלו על לחייה". מויס לעומתן אינה משתמשת בקלישאות. תיאוריה אמינים. הדמויות שהיא יוצרת משכנעות. ובכל זאת – יש משהו ריק ונוסחאתי בספרים הללו, והם תואמים בהחלט את מה שנקרא "ספר טיסה", ולפיכך הם טובים גם לימים של שפעת או הצטננות קשה, כשהמוח רוצה לשייט מעל סיפור העלילה, בלי שיידרש להעסיק את עצמו במשהו מיוחד, או להתאמץ בכלל. הכול קולח לו על מי מנוחות. העלילה שטה וזורמת. גם הדמעות – במקרה הזה של הקוראת, לאו דווקא של הדמות – מתגלגלות להן בנועם, ברגעים הנכונים, מופעלות כיאות על ידי סופרת שיודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים.
לעומת זאת, ספר ההמשך, שנכתב, לדברי הסופרת, כתשובה לשאלות רבות של קוראים – מה היה אחר כך? − מייגע למדי, ומעורר תחושה לעוסה ומפוברקת. אכן, מויס הצליחה להגות איזושהי תפנית שמצדיקה את ההמשך. בספר השני קורה משהו לא צפוי שמתקשר עם הספר הראשון. למרות זאת, משהו שם לא פועל כיאות. הספר מתחיל די מהר לשעמם, הדינמיות הכנה של הספר הראשון מתפוגגת די מהר, ואפילו לואיזה, המצחיקה והדברנית עם הבגדים הצבעוניים והמוזרים שלה פשוט דוהה לנגד עינינו. מתחשק לומר למויס – ממש אין צורך. יכולת להשאיר את הקוראים שלך עם התהיות, כמו שעשו רבים וטובים לפנייך, שסירבו לספר מה קרה לגיבורה אחרי שהדף האחרון נסגר. (לפני כמה שנים ראה אור "ספר המשך"-לכאורה לחלף עם הרוח. כתבה אותו סופרת שהעזה "להשתמש" בדמויות שהגתה מרגרט מיצ'ל. הוא היה איום ונורא. לצערי התוודעתי אליו מקרוב, כי תרגמתי אותו לעברית. התשלום היה ראוי, אבל לא פעם במהלך העבודה שאלתי את עצמי אם באמת כל עבודה מכבדת את בעליה).
מכל מקום, משני הספרים הללו גם יחד לא נותר שום משפט ראוי לציון שסומן במהלך הקריאה כדי שלא יישכח, וזה אולי אחד הסממנים לכך שאין בו ערך רב, מלבד התחושה שהשעות עד שהאנטיביוטיקה תתחיל לפעול את פעולתה עברו באסקפיזם נינוח. זהו מעין תחליף ספרות, קל לעיכול ולא מותיר משקעים. אין ספק שיש בעולם מקום גם לספר כמו ללכת בדרכך: בידור קליל ומענג. אבל חשוב לא להתבלבל: זאת איננה יצירת אמנות.
לפחות אפשר לומר על הספרים הללו שהם מתורגמים לעילא ולעילא. משחקי מילים מצאו פתרונות נאים, השפה מדויקת ורהוטה, נשמעת ונקראת כמו עברית ואף פעם לא כמו אנגלית בתחפושת מעוברתת. כה לחי, קטיה בנוביץ'!
מה מסתתר בנבכי נפשה של "פאם פטאל"? מה הופך אישה למעין מטה הארי, יפהפייה מסתורית ושוברת לבבות שמטריפה את דעתם של גברים, מעוררת תשוקה לכבוש אותה ולפענח את סודותיה?
זאת אחת השאלות שעליהן עונה הספר מעבר מנדלבאום. הרומן נפתח בינואר 1963, לא הרחק מהמעבר שהעניק לו את שמו, "אותו שער בעיר החצויה שחיבר בין מזרח למערב, שאיחד והפריד בין משפחות, שהוליך צליינים מהכינרת לעיר העתיקה ולהפך".
הקורא הרי יודע שבעוד ארבע שנים הכול ישתנה: ירושלים כולה תעבור לריבונות ישראלית ואזרחי ישראל יוכלו להגיע אל העיר העתיקה, אבל במציאות של הרומן, שעלילתו מתחילה ומסתיימת כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים, מה שמתקיים מעבר לגבול אסור, מסוכן ומסתורי. בדיוק כמו ז'קלין, גיבורת הסיפור, אישה רבת פָּנִים ועוצמה, שמסוגלת למשל לנהל הרפתקת אהבים עם שני אחים, ומודה בפני עצמה שיש בה "משהו שמשתוקק להרוס הכול, במיוחד את השלווה האידילית של המשפחה 'המתוקנת' […] להביא להם קצת מטעם החיים שהיא מכירה".
אחד הסודות של ז'קלין נחשף עד מהרה: מסתבר שהעמידה פנים כאילו נולדה בפריז, לא בקהיר, ופעלה בימי מלחמת העולם השנייה כלוחמת נועזת במחתרת הצרפתית. את הסיפור לקחה לעצמה מקורות חייה של ידידה שהכירה אחרי המלחמה, כשעזבה את בית הוריה בקהיר ונסעה ללמוד בצרפת, לפני שהגיעה לישראל.
אבל הסוד הזה – שגילויו משבש את חייה ומסיט אותם לכיוונים מפתיעים מאוד, עד לסופו המדהים של הרומן – איננו העיקר. גם אחרי שהכול כבר ידוע, גם אחרי שאנו הקוראים מתוודעים אל נבכי נפשה של ז'קלין, אל מה שמניע אותה, אל הפער שבין תדמיתה האלגנטית והמלוטשת לחייה האמיתיים – היא נאלצת לעבוד כמנקה, לצד עבודתה כמרצה באוניברסיטה – הסוד נשאר, שריר וקיים. וזוהי השאלה האמיתית: מניין האישה הזאת שואבת את עוצמתה. איך גם לנוכח כל המפלות שהיא סופגת, היא ממשיכה לשמור על אצילות, כמעט על הדרת מלכות.
אישיותה של ז'קלין מרתקת, בחריצות ובתושייה שלה. בסקרנותה. במסירותה. באמונתה הלא מעורערת בכוחה. ביכולתה להאהיב את עצמה על הסובבים אותה. רק הקורא מתוודע לפגיעותה, וידידיה אינם יכולים להעלות אותה בדעתם. כמה נערצת וחזקה היא נראית תמיד!
עיקרו של הרומן בדמותה של האישה המרהיבה הזאת, ובד בבד הוא מספר גם על ההשפעה שמשפיעות עליה הערים שבהן היא מתגוררת. גם בעבודת דוקטורט שהיא שוקדת עליה היא חוקרת את פריז של בלזק וקהיר של מחפוז.
הרומן כתוב בתחכום ספרותי. חלקו מוגש בגוף שלישי וחלקו בגוף ראשון. בפרקים מסוימים המעברים בין הגופים מתרחשים בין פסקאות רצופות, וכך נודעים לנו פרטים מנקודת המבט הסובייקטיבית והמצומצמת של אחת הדמויות, גליה, עיתונאית שחשפה את ז'קלין לציבור כשסיפרה את סיפורה של הלוחמת הנועזת, לכאורה, ואז חוזרים אל הקול הכול־יודע שיכול לספר לנו מבחוץ ומבפנים על כל אחת מהדמויות הללו, כולל על זאת של גליה עצמה.
חרף מעלותיו, הספר אינו חף מחולשות. אין ספק שעריכה מעמיקה יותר הייתה יכולה לשפר אותו. יש בו לפעמים דידקטיות וביאור יתר, כאילו לא סומכים על הקורא שיבין בעצמו. למשל, ויולט, אמה של ז'קלין, אומרת לגיסתה, "אל תספרי לי סיפורים על אצולה כי אני יודעת מאיפה באתם. את יודעת מאיזו משפחה אני באתי, כולנו שמרנו את מפתחות הבית מטולדו בספרד" וכדי לוודא שהקוראים אִתה, היא מוסיפה, "הבית שננטש בזמן הגירוש". הסבר מיותר, גם מבחינת הדיאלוג, כי גיסתה של ויולט ודאי אינה זקוקה להבהרה, וגם מבחינת הקורא, שמבין את ההקשר, גם בלי שיסבירו לו. או במקום אחר, "דוד היה אחיה הצעיר של אמן, ואהוב על הבנות". את היותו "אהוב על הבנות" אפשר לראות בהמשך הסיפור, ואין שום צורך להכריז על כך מלכתחילה, כמעין הצהרת כוונות. המספרת מיטיבה לצייר את הדמויות ולאפשר לנו להבין מה הן חשות באמצעות מעשיהן והשיחות שהן מנהלות.
את ההנהרות המיותרות אפשר לראות גם בעודף של הערות השוליים, שמסבירות מושגים ומונחים, כמעט כאילו מדובר לא ברומן אלא בעבודת מחקר אקדמית. כך למשל מוצגים בהערות השוליים שמות של מקומות בתעתיקם המקורי, כאילו אין די בניקוד של השם; ציטוטי שירים (והם רבים ויפים מאוד) מקבלים הערות שוליים עם שם המחבר ולפעמים גם שם היצירה שמהם נלקחו; ויש גם הסברים כמו על המושג הג'הליה שקיבל הערת שוליים – "התקופה הקדם אסלאמית", איגרות אל-עאמרנה זוכות להסבר מלומד שאורכו שלוש שורות וחצי: " איגרות אל-עאמרנה נשלחו באמצע המאה הארבע-עשרה לפנה"ס על ידי שליטים שונים…" וכו'. כל אחת מהערות השוליים הללו מסיטה את תשומת הלב ופוקעת את האשליה האמנותית הנוצרת במרחב שבין הכתוב לקורא. בבת אחת אנחנו נזרקים מהמציאות התוך-סיפורית אל המציאות ההיסטורית, העובדתית, ומשהו בתהליך הקריאה נפגם.
עריכה ראויה הייתה מן הסתם נוגעת בניסוחים כמו "סוודר שחור מעוטר בכדוריות צמר בלות כיסה חזה גדול ונפול" ובהמשך אותה פסקה, "נעצה את עיניה הכחולות הבורקות". הנה שימוש עודף בשמות תואר נדושים ובקלישאות שאפשר היה לנפות (שלא לציין כמה שגיאות ממש, שחמקו מעיני העושים במלאכה. למשל יש שמלה "בצבא" אפרסק, ומישהו "מסית קבוצת שיער" במקום, כמובן, מסיט קווצת שיער!)
חרף הפגמים הקלים הללו, הספר שובה את הלב. כפי שאפשר להבין משמו, הוא מתאר את הכיסופים אל היכולת לעבור בין מזרח למערב, ולשלב ביניהם. כך למשל כשז'קלין נקלעת לעיר מונפלייה בדרום צרפת היא חשה שיש בה "קצת מפריז" והיא מזכירה גם את אלכסנדריה, העיר האהובה על אביה. כשגליה מבקרת אצל נדיה, אישה שמנסה לאתר קרובי משפחה שגרו עד מלחמת העצמאות בחלקה המזרחי של ירושלים, ואז נעלמו, מזמינים אותה לאכול פול מבושל בכמון, "'את רואה?'" אומרת לה נדיה, "'כמה שנים בקהיר השכיחו מלב אמי את האוכל המתוק של אירופה'".
דליה כהן-קנוהל מצליחה לתאר את הקסם המזרחי של קהיר, ושל ירושלים שמעבר לגבול, וכשהיא מספרת על המציאות הישראלית של שנות השישים היא מעלה באוב דמויות אמיתיות – למשל את אלה של רטוש, אלתרמן, צילה בינדר, שהעניקו בלי ספק השראה לאלה הבדויות שהכותבת מתארת.
אבל מעל לכול זוהר לאורך הרומן יופייה המרתק, עתיר התעלומות, של ז'קלין. בדמיוני ראיתי את השחקנית המנוחה, האהובה כל כך, רונית אלקבץ, מגלמת בסרט קולנוע המעובד על פי הספר את דמותה של ז'קלין, ומביאה אליה את סוד קסמה האפל. כמה עצוב שאי אפשר עוד אפילו לחלום על אפשרות כזאת.
לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. היא סקרה אותם בזה אחר זה. אפילו הנרי וקרולין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו – שפע, סמכות, ניסיון יומיומי. הם רופדו בניסיון, אין אירוע חדש אחד שיוכל להניח עליהם רגל ולטלטל אותם בלי שהם יספחו אותו אליהם ויספגו את ההדף. אם הדוּד היה מתפוצץ, אם שוטר היה מטפס אל החלון ומנופף בחרב – הנרי וקרולין מיד היו מביאים את האירוע אל סופו הטוב בעזרת הניסיון הכביר שלהם בהתמודדות עם דוודים ועם שוטרים מן המניין.
לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner
ילד בן תשע חווה רעידת אדמה. הוא פוחד, אבל גם נהנה מההתרגשות האופפת את המבוגרים המתאספים סביב מדורה, ונוטעים בחצר אוהלים לעצמם ולילדי השכונה. הוא מבחין בקלאודיה, ילדה בת שתים עשרה. הם מתיידדים. קלאודיה מעניינת אותו כי יש לה דוד בשם ראול, רווק, היחיד בשכונה שחי לבדו. חושדים בראול שהוא קומוניסט. קלאודיה מבקשת מהילד לעקוב אחרי הדוד. כך נפתח הרומן דרכים לחזור הביתה מאת הסופר הצ'יליאני אלחנדרו סמברה (לעברית: אדם בלומנטל).
רק בפרק השני של הספר מסתבר לנו שהפרק הראשון הוא בעצם טיוטה לרומן שכותב המספר, ושמעתה נלווה את חייו "האמיתיים" – הפרידה מאהובתו, המפגשים אתה, תחינותיו אליה שתיאות לקרוא את כתב היד של הסיפור הנרקם, זה שאנו עצמנו כבר התחלנו לקרוא, ושתחווה עליו את דעתה. האם תיאות? ומה תאמר? האם אני, הקוראת, אסכים אתה? האם המספר יצליח להשלים את הסיפור על קלאודיה (שאפילו שמה אינו בטוח, כי המספר ממשיך להתלבט אם להשאירו).
על מה אם כן, הספר? על התחבטויותיו של סופר במהלך הכתיבה? גם. אבל לא רק. הוא מספר בעיקר על מקומם של ילדים החיים בשוליהם של אירועים היסטוריים, עדים למתרחש, אבל לא תמיד יודעים או מבינים מה הם רואים. כך למשל הוא נזכר באירוע שבו המבוגרים קראו לילדים לשוב הביתה עם רדת הערב. הילדים התעלמו מהקריאות והמשיכו לשחק, עד שנוכחו לדעת שהמבוגרים בעצם שכחו מהם. שמשהו חשוב ומסעיר הרבה יותר מעסיק אותם. שאיש מהם לא הבחין בהיעדרותם של הילדים מהבית.
כדימוי לתפקיד השולי של הילדים בחיי המבוגרים מתאר המספר מבחן בספרות שבו הוטל עליהם לקרוא תוך ימים ספורים את הספר מאדאם בוברי. ברור לילדים שהמורה אינה מצפה ואינה מאמינה שיצליחו באמת לקרוא את הספר. שמטרת המטלה היא להשניא עליהם את הקריאה, שכן המורים עצמם שונאים לקרוא, לכן ברור שלעולם לא יוכלו להאהיב את הספרים על תלמידיהם. אבל לכל הנוגעים בדבר יש אסטרטגיה משותפת: ידוע שבמבחן יופיעו שאלות רק על הדמויות השוליות ביותר. ולכן הילדים משננים את המידע על אותן דמויות. ברור להם שככל שהדמות זניחה יותר, כך גדל הסיכוי שתופיע שאלה עליה במבחן.
הילדים עצמם הם הדמויות השוליות. לא רק רעידות אדמה טבעיות התרחשו במציאות חייהם. היו גם הטלטלות הפוליטיות, אלה של משטרו של פינושה שהטיל אימה על התושבים. באחד התיאורים המזעזעים נזכר המספר כיצד יום אחד שוטרים רדפו במהלך השיעור אחרי פושעים נמלטים וירו עליהם לתוך חצר בית הספר. המורה להיסטוריה נחרד, הסתתר מתחת לשולחן הכתיבה שלו, איבד את העשתונות, פרץ בבכי תמרורים, ולא הצליח להירגע גם אחרי שהכול הסתיים. הוא התעשת רק כשהילדים שנתנו לו לשתות מים הסבירו לו שהצבא לא השתלט שוב על המדינה. כולם ידעו שבתקופת השלטון הצבאי הוא עבר עינויים ושבן הדוד שלו נכלא ונעלם.
האיש הכותב את הסיפור על קלאודיה נאבק בייסורי היצירה. הוא מגיע למסקנה שעליו לכתוב לא על עצמו אלא על הוריו. מתחוור לו כי הם תמכו בעצם בשלטון הימני העריץ. הוא נזכר שבהיותו בן שלוש עשרה הבחין בכך שבין בני כיתתו יש ילדים של אנשים שנרצחו או עברו עינויים, וגם ילדים של מעניהם.
בסיפור שהוא כותב, הילד שהתבגר פוגש שוב את קלאודיה מקץ שנים. רק אז נודע לו שראול היה בעצם אביה, פעיל שמאל ששינה את זהותו כדי להינצל מרדיפת השלטונות.
"בתקופה ההיא אנשים חיפשו אנשים, חיפשו גופות של אנשים, חיפשו גופות של אנשים שנעלמו. ואתה באותן שנים בטח חיפשת חתלתולים וכלבלבים", מאשימה אחותה של קלאודיה את המספר הבדוי. היא נוזפת בו על כך שהיה ילד. שלא הבין מה מתרחש סביבו. הוא עצמו כותב כי "בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אוניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים. בהיעלמות."
כך תמיד. ילדים הופכים מפיות למטוסים, ומחפשים מקומות מחבוא להיעלם בהם. בכל העולם, בכל מצבי חירום שהמבוגרים מייצרים. מנסים למצוא מפלט בתוך עצמם ובאי הידיעה, כל עוד היא מתאפשרת להם. עד שמטוסים אמיתיים הורסים את ביתם עליהם.
כשעיתונאי בכיר, עורך מוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, כותב ספר שגיבורו הראשי הוא עיתונאי חוקר, נוסף עניין על הסקרנות הטבעית שמתעוררת כשקוראים ספר מתח. כי ברור שגדי בלום יודע היטב על מה הוא כותב כשהוא מצייר את מאחורי הקלעים של מערכת עיתון ואת מה שמתחולל שם – את השיח, הדחפים והלכי הרוח. וזה בהחלט מעניין.
הספר החייל מס' 2 שכתב ביחד עם אשתו, פזית בן-נון בלום, מרצה באוניברסיטה שמביאה אל הספר את הידע שלה על המתרחש באקדמיה, עונה בהחלט על רוב הציפיות.
עלילתו עשויה היטב. היא מורכבת ומפורטת מאוד, וככל שהיא נפרסת לפנינו, מתגלים עוד רבדים שבהם היא נוגעת. מאחר שמדובר בספר מתח, עלי לחשוף כמובן מעט ככל האפשר. די אם אציין כי הסיפור מתבסס על עובדות היסטוריות, משתמש בהן באופן מרתק, ומציג מעין שאלה בסיסית, "מה היה אילו − ?" ומשם, מנקודת ההתחלה ההיפותטית, נרקמת מזימה אפשרית-לכאורה, ומעוררת פלצות, דווקא משום שהקונספירציה רחבת ממדים לא נראית לגמרי מופרכת.
הספר נוגע במגוון סוגיות עכשוויות, לא רק באלה שמגיעות מהעבר. למשל – במעורבותה של גרמניה בכלכלה האירופית ובתהייה אם יש לשבח את הגרמנים על התערבותם בכלכלה של ארצות שנקלעו למשבר פיננסי, אם "עזרתה של גרמניה לעמים האחרים נובעת מהומניות ומחרטה על העבר, או מתכנון ארוך טווח להשתלט על היבשת מתוך שאיפות גדלות." השאלה, אגב, מתקשרת בעקיפין לעניינו העיקרי של הספר, הן כצעד בעלילה, והן כחלק מהאמירה שלו.
מבנהו של הרומן עשוי היטב. בתוך העלילה הליניארית משובצים פרקים קצרים מהעבר שמשמעותם המסקרנת אך הסתומה מתבררת בהמשך ומובנת בדיעבד. שמות הפרקים נושאים תאריכים, כדי להקל על הקורא להבין את סדר ההתרחשויות.
אז מדוע בעצם הספר עונה "על רוב" הציפיות ולא על כולן?
את התשובה אפשר אולי למצוא במה שדורי, העיתונאי, אומר לעצמו כשהוא מתכנן את כתבתו הבאה: "הטקסטים שהוא משרבט ישתפרו תחת ידיהם החרוצות של אנשי מקצוע נפלאים רבים עד שיוכרזו ראויים לפרסום."
למרבה הצער, מתעוררת לפעמים תחושה שגם בכתיבת הספר שלפנינו סמכו הכותבים על "אנשי המקצוע הנפלאים" שיערכו, יגיהו ויתקנו את מה שטעון שיפור. חרף דברי התודה שבאחרית הדברים, אנשי המקצוע שליטשו את כתב היד התרשלו פה ושם, ולא תמיד עשו את מלאכתם נאמנה. וכך יש מקומות שבהם סגנון הכתיבה חורק: "דורי לא החשיב את נשוא הכתבה שלו לאידיוט", מופיעות פה ושם מילים שאינן תואמות את המשלב: מישהו נראה "מצוברח", מישהו "סמפט את ההרוג" גברים צעירים "מפזזים" בשעה ש"ימינם שקועה במזמוז מסכו של מכשיר סלולרי חדיש" (ולא, לא מדובר כאן בסגנון כתיבה משוחרר או בעברית נועזת, אלא בסתם חוסר רגישות לשונית), אנשים "עושים שימוש", מעלית "השמיעה קול צלצול בהיפתחה", מישהו "הפך עשיר" (מה רע בסתם "משתמשים", "צלצלה כשנפתחה", "התעשר"?) יש שיבושי לשון: "מבלי" במקום "בלי", "בוודאי" במקום "ודאי" (אבל אלה אולי דקדוקי עניות, שהרי מעטים מבחינים בהם). יש גם לא מעט ניסוחים שאפשר היה בהחלט לשפר: "בעת שזללו את המנות ברעבתנות". (גם זללו וגם ברעבתנות? על שום מה? על שימוש היתר בתואר הפועל אפשר לקרוא כאן: סטיבן קינג, סופר מצליח לכל הדעות, מעניק לסופרים כמה עצות טובות. ביניהן: "הימנעו מתואר הפועל. תואר הפועל אינו ידידכם," ומוסיף, "יש להימנע מתואר הפועל במיוחד אחרי 'הוא אמר'"… על כך כתבה גם תרצה ידרמן, שם בדוי, במאמרה השנון "לצערנו לא נוכל לפרסם").
עם זאת, יש להודות כי במהלך הקריאה נסחפתי, ובשלב מסוים ויתרתי על הנוקדנות, הנחתי את העיפרון בצד, וצללתי לתוך הספר. הוא מסתיים באופן שלא רק מזמין, אלא ממש זועק, להמשך. לא נותר אלא לקוות שהוא ייכתב, ושהספר השני יגיע אלינו עד מהרה.
בחודש יולי 1970, לקראת ערבו של יום קיץ לוהט, התרוצצו כמה עשרות נערות במתחם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. זה עתה סיימו מסע מפרך שנמשך כמה שעות, צעדו עד למבואות העיר. העלייה ברגל נועדה, כך הסבירו להן, לאפשר להן לחוות לכאורה משהו מהקושי שעמו התמודדו פורצי הדרך, לוחמי הפלמ"ח, בימי המצור על העיר. ועתה, מיוזעות וברגליים כאובות, עסקו בהכנות האחרונות לקראת המסדר. כולן התרגשו מאוד. בעוד זמן לא רב יעניקו להן סוף סוף את התג הנכסף – עיגול פלסטיק לבן שאותו יתחבו מתחת לסמל המתכת בכומתה שחבשו. מעתה ידע כל העולם שהן צוערות בקורס קצינות. עד כה התהלכו רק עם פסים לבנים על הכותפות. הנה כבשו עוד שלב חשוב בדרכן אל דרגת הקצונה שאותה יקבלו אלה שיצליחו בקורס, כשיסתיים.
ההכנות למסדר הושלמו. לפידים קטנים הוצבו כדי לסמן את הדרך. להבות האש הקטנות ריצדו כמכושפות. אורן האדמדם כמו שיקף את השמים שהתמלאו בצבעי השקיעה. החיילות הצעירות כבר התרעננו, שטפו את הפנים, מתחו את השיער, חלקן – בעלות התושייה שחשבו על כך מראש – אפילו החליפו לחולצות נקיות. עתה עמדו במקומותיהן בדום מתוח, האנדרטה מאחוריהן, פניהן אל ירושלים שנצנצה באורות הזהב שלה. ואז פצחו כולן בשירה:
התמזגות מלאה התרחשה באותם רגעים בין החיילות למילים ששרו בכוונה רבה. הן שרו על רעים שנפלו. ביקשו מציון לשאול לשלום בחוריה ושבו וציוו עליה, או בעצם הבטיחו − "בְּדָמֵנוּ חֲיִי", סיפרו לה שכמו החיילים שקדמו להן, גם הן יהיו נכונות להקריב את עצמן למענה. הן שרו על דמעות של גאווה, וחשו בה בכל מאודן – התגאו בעצמן, בהצלחתן להגיע עד הלום, אל שערי ירושלים ואל השלב המתקדם בקורס, וחשבו גם על כל ההישגים שעוד נכונו להן.
שלוש שנים חלפו מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים שבה הרחיבה מאוד ישראל את גודלה. ירושלים אוחדה, חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן נכבשו, וזיכרון הניצחון המרהיב היה עדיין צרוב בתודעתן של החיילות. לא היה להן ספק שהן נמנות עם הטובים, החזקים והצודקים. מלחמת יום הכיפורים תפרוץ רק בעוד שלוש שנים. המילה "מחדל" עדיין לא ריחפה באוויר. ממשלתה של גולדה מאיר טרם נפלה. 2,222 ההרוגים הנוספים מקרב חיילי צה"ל עדיין היו בחיים ולא ידעו מה צפוי להם במלחמה הקרבה ובאה. אפשר היה לשיר בשמחה גמורה את המילים הישירות, שאינן מסתוות מאחורי דימויים מורכבים או מסרים סמויים: התותחים שרים לירושלים. הבטחנו לא לשכוח אותך וכך עשינו. עד שבאנו היו בך רק גדרות תיל, אבל מעתה העיר תוריק מצמחייה והלמות פטישי הבונים תישמע בה. אנחנו אוהבים אותך יותר מאהבת גבר ואישה – ננשק את הכותל עוד לפני שננשק את נערותינו, וכן – את הבית השלישי נבנה בך. כך. בלי שום כחל וסרק: "כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך / בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי".
בימים אלה, כשחשדנותם של הערבים בעניין הר הבית ומסגד אל אקצא הולכת וגוברת ובפועל ירושלים כבר מזמן אינה מאוחדת (אפשר להיווכח בכך בתוכנית המקור בערוץ 10), קשה שלא לתהות כיצד התאפשרה התמימות המפחידה ההיא, לא רק של חניכות קורס קצינות יוני 1970, שהייתי אחת מהן, אלא גם של מחבר השיר. איך לא הבנו אז שהעיר לא ישבה "בָּדָד", שהרי חיו בה אנשים. ש"עִיר-שָׁלֵם" לא תוכל כך להפוך לְ"עִיר-שָׁלוֹם" ושגם אותו "כִּתּוּת-חֲרָבוֹת" המובטח בשיר ובנבואה הבלתי נשכחת של ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, כל עוד לא נשכיל להכיר בקיומו של הזולת ולכבד אותו ואת צרכיו.
(על העוולות המתרחשות, ולא רק בירושלים, אפשר גם לקרוא בספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים).
איך נולדת מכשפה? לטעמה של הסופרת האנגלייה סילביה טאונסנד וורנר (1893-1978), התהליך מתחיל לא בכישוף, אלא מתוך מציאות שגרתית לחלוטין. לורה וילוז, המכונה בפי בני משפחתה לולי, היא רווקה אנגלייה שעברה לגור בלונדון בביתו של אחיה, ביחד עם אשתו ושתי בנותיו, זמן קצר לאחר שאביה מת. את הבית הכפרי שבו גדלה נאלצה לעזוב, שכן אביה הוריש אותו לאח אחר, שגר שם עם רעייתו. כל ההתחלה הזאת מזכירה מאוד את הרקע שממנו נוצרו ספריה של ג'יין אוסטן. כך למשל גאווה ודעה קדומה מתמקד, כזכור, בחשש האיום המנקר בלבה של אם המשפחה על מה שיעלה בגורלה ובגורל בנותיה אם וכאשר אבי המשפחה ילך לעולמו, והן יאלצו להתפנות מביתן, כי רכוש אינו עובר, כמובן, מאב לבת אלא רק מאב לבן. ממש כמו לולי וילוז, גם הסופרת ג'יין אוסטן, שנותרה ברווקותה, נאלצה ברבות הימים לגור בביתו של אחיה, שם כתבה בהסתר את ספריה הנודעים.
תחילתו של הספר שלפנינו מזכירה מאוד את ההווי הבורגני האמיד-למדי, אך לא במידה מופרזת, שמוצאו בחיי הכפר האנגלי, המתואר בספריה של ג'יין אוסטן. אנו פוגשים אנשים שמידתם העיקרית והבולטת היא נועם הליכות ונימוסים טובים. הכול מסבירים פנים לבני משפחתם. אם יש בהם ביקורת כלפי מישהו, היא אינה נמתחת בגלוי. אין עימותים חזיתיים, רק תהיות מוסוות, רמיזות מעודנות, התחשבות מופגנת וויתורים הדדיים. כך למשל כשאחיה של לולי נושא אישה ומביא אותה אל האחוזה הכפרית שאותה ניהלה לולי אחרי מות אמם, מתעקשות שתי הגיסות להעניק זו לזו את הכבוד שבתואר בעלת הבית. אם יש טינות, הן חבויות ואיש אינו מרשה לעצמו להכיר בהן. וכך כשלולי נאלצת לעזוב את ביתה, גיסתה האחרת, העירונית, אינה מהססת לרגע: ברור לחלוטין שאין בררה, הם יקבלו אותה לביתם, היא תהפוך לחלק מהמשפחה הקרובה, ותקבל לרשותה את חדר האורחים הקטן. יש אמנם בלבה של הגיסה מורת רוח סמויה מאוד על כך שעליה לוותר על החדר, אבל היא מסרבת לחוש בה באמת, הלא ברור שכך צריך להיות, שמקומה של לולי אתם. זו דרכו של עולם. אחיות יתומות מקבלות מחסה וביטחון בבית אחיהן, ואין שום מקום לספקות.
עד כאן הכול מתנהל כצפוי. והסופרת אפילו מתחכמת לקורא וכמו מקדימה את המאוחר כשהיא מספרת לו כיצד בימי מלחמת העולם אחת האחייניות של לולי תספר לבעלה בביקורתיות שזורה בתימהון על הדודה התלותית שלא ידעה למצוא לעצמה חיים של ממש ונשארה לגור אצל אחיה וגיסתה − הוריה.
ואז נכונה לקורא הפתעה גמורה. מהפך. עלילתו של הספר סוטה פתאום לכיוון לא צפוי. כפי שכתבה רנה ורבין באחרית הדבר לספר, התפנית מזכירה במידה לא מעטה את מה שקורה באורלנדו של וירג'יניה וולף, ששם הגיבור נהפך בבוקר אחד, ובלי שום התראה, לגיבורה.
בספר שלפנינו השינוי אינו נעשה בחטף. החלטתה של לולי לעזוב את בית אחיה ולעבור לגור בכפר כלשהו, שעליו רק שמעה, אכן פתאומית, אבל ההשתנות הפנימית שלה, ובעיקר השינוי בסגנונו של הספר, הדרגתית. תחילתו מעוגנת בסגנון ההתחלתי, המוכר: לולי נקלעת לחנות שמוכרים בה פירות וירקות טריים ומשומרים. המראות הססגוניים מעוררים בה ערגה וגעגועים אל חיי הכפר. היא מחליטה לנטוש את הביטחון והשגרה ועושה זאת חרף התנגדותם של בני משפחתה. היא עוברת לכפר. התיאורים עדיין מעוגנים במציאות המוכרת לנו, אבל לאט לאט ובהדרגה מתרחש משהו מוזר, שונה. תחילה אנו נרמזים על כך באזכורים וציטוטים רבים ותוכפים הנוגעים במכשפות במחזה מקבת. ואז המציאות נעשית מיסטית, מסתורית, מוזרה. לולי מגיעה לכנס של מכשפות (אבל אפילו שם, בקטע מבדח למדי, מתחבטת בקשיים החברתיים שידעה מאז ומתמיד), פוגשת אפילו את השטן (או אולי רק מדמיינת? אין לדעת בוודאות), נהנית מעזרתם של כישופים שעוזרים לה בקונפליקטים הנקרים בדרכה.
השינוי הזה, השימוש במציאות ריאליסטית שנעשית שונה, לא צפויה, עתירה בחוקים שהסופרת מציגה אותם כאילו הם מובנים מאליהם, אף על פי שרק היא יודעת אותם, מעלה על הדעת את כתיבתה של ג'יי קיי רולינג, בסדרה הארי פוטר. סביר להניח שרולינג קראה את הספר של קודמתה, סילביה טאונסנד וורנר. בעיני רבים הרומן לולי וילוז הוא אחד הקלאסיקות של הספרות האנגלית. הוא זכה בפרסים וב-2014 כלל אותו העיתון גרדיאן ברשימת 100 הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. כמו טאונסנד וורנר, גם רולינג פותחת את ספרה המפורסם בתיאור ריאליסטי שאינו מנבא את מה שעתיד עד מהרה להגיע: החתולים המדברים, הקללות העתיקות, הקסמים והכישופים.
עלי להודות כי על אף השנינות וההומור הדקיק שבהם כתוב הארי פוטר, נפרדתי ממנו על רציף הרכבת שבו נדרשו תלמידי הכישוף לעבור דרך הקיר. גם עם לולי וילוז וכטעם אישי, הייתי מעדיפה להישאר במחוזות הריאליה (אבל אז היה מדובר, כמובן, בספר אחר לגמרי…). מכל מקום, אפילו אני, שנרתעת מסיפורים המנותקים מהמציאות המוכרת, יכולתי לשמוח עם ההוויה ה"מכשפתית" של לולי, עם המרדנות שלה, עם כוחות הנפש שהיא מגלה בתוכה, ועם ההתמזגות הנוגעת ללב שלה עם כל מה שהטבע הכפרי מציב בפניה. קשה שלא להתאהב ביחד אתה בנוף האנגלי, באגמים הקטנים, בקרחות היער ובשדות. אפילו שמה של הגיבורה וילוז – ערבה, באנגלית (אלוזיה שאובדת בעברית) – מביע את התשוקה הזאת למגע ישיר והדוק עם הצומח, עצים, שיחים, צמחי המרפא שמכשפות אמורות להבין בהם. לולי וילוז מזכירה כמובן גם את ארכיטיפ האישה הפראית שהציגה הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס בספרה רצות עם זאבים, שבו כתבה על הערגה והתשוקה אל הפראי שנשים מערביות מצוּוֹת לזנוח ולשכוח.
אין ספק שמי שההגות הזאת מדברת אל לבה תמצא עניין רב בספר.
לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner
היא עמדה על הבמה בהיכל התרבות, לבושה בשמלה ענקית ונפוחה שהסתירה לחלוטין את תווי גופה. לא היה ברור אם היא נטועה במקומה כי קשה לה לזוז, או מכיוון שאינה רוצה בכך. השנה הייתה 1988. היא הייתה אז רק בת 55, אבל נראתה כמי שהזִקנה – או אולי מחלה − הכריעה אותה. בעיתונים כתבו למחרת כי כעסה על זמרת החימום שהקדימה אותה. אכן, דידי בריג'ווטר, שהייתה אז בת 38, גנבה את ההצגה. היא פיזזה על הבמה, התקרבה אל שוליה, התיישבה ונשכבה, נעה בקלילות, פלרטטה עם הקהל. וכשנינה סימון, שההופעה העיקרית הייתה שלה, הגיעה, הקהל – שהיה אמור לדעת כי בא לשמוע את אחת הזמרות המופלאות שהיו אי פעם – הגיב לא רק באדישות, אלא אפילו באלימות. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם. ונינה סימון עמדה בלי נוע, שרה כמה שירים, והביטה באנשים חסרי הסבלנות והאיפוק ששילמו אמנם ממיטב כספם כדי לצפות בה, אבל לא אפשרו לה להמריא בשירתה ולקחת אותם אל היופי והעוצמה הרגשית שלה, וגם לא היססו או התביישו לפגוע באמנית הדגולה. היא הביטה בקהל בעיניים נוקבות, לא ויתרה על הנוכחות המלכותית הידועה שלה, והם, שהלכו שבי אחרי קלילותה של זמרת החימום, אמרו לה בלי מילים שאינם מעוניינים במה שיש לה להעניק להם.
נכחתי אז באולם, וקשה היה להכיל את הכאב והעלבון שחשתי. זכרתי היטב את הפעם הראשונה שראיתי את נינה סימון, אמנם לא במופע חי, אלא בטלוויזיה, מתי שהוא בשנות ה-60, כשגרתי בלונדון. אלה היו הימים שבהם נינה סימון החלה לקנות לעצמה את התהילה השגרתית, המקובלת, שלימים הפנתה אליה עורף. אחרי אותה הופעה בטלוויזיה קניתי את התקליט שלה "High Priestess of the Soul" שעד היום אני מכורה לו.
מריעים לנינה סימון, כשעדיין פעלה על פי התכתיבים של בעלה
בסרט התיעודי "מה קרה, מיס סימון?" שהפיקה חברת נטפליקס (הסרט פתח את פסטיבל סאנדנס לפני שנה), וביימה ליז גרבוז, אפשר לראות אותה מתועדת אז, בתקופה שבעלה ואבי בתה ניהל את עסקיה, מסתובבת בעולם, זוכה לתשואות, מתעשרת.
לא היה אפשר להישאר אדיש לעוצמתה. כשישבה ליד הפסנתר ושרה היה ברור עד כמה היא יוצאת דופן, עזת ביטוי מהפנטת.
ואז שינתה נינה סימון מהלך. הסרט הביוגרפי − ששמו נלקח מדברים שאמרה מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת אפרו אמריקנית ואחת הפעילות החשובות בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית – מתעד את השינוי שחל בה.
נינה סימון ייעדה את עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית. חרף כישרונה הרב ולמרות העובדה שלמדה בגו'ליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה. (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה. את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה. כדי להתפרנס ניגנה בבארים, ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים לה. אבל, כאמור, בשיא הצלחתה, חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה להיות פסנתרנית קלאסית ולנגן מוזיקה של באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום X. ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה. בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, להניע את הצופים לפעול, להילחם, (להרוג!).
ב-1963 היא כתבה, שרה והקליטה את שיר הזעם והחֵמה "Mississippi Goddam", בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי. את השיר ביצעה בקרנגי הול, בפני קהל צופים לבנים. הוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות. בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו. בתום אחת הצעדות המפורסמות מסלמה למונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של 10,000 פעילים.
אחריו כתבה את "ארבע נשים". השיר, שפותח במילים "עורי שחור / זרועותיי ארוכות / שיערי מקורזל / גווי חזק / חזק די הצורך לספוג כאב…" מתאר את ייסוריהן וזעמן של ארבע נשים "צבעוניות" מרות נפש ושטופות שנאה, (אחת מהן נולדה בעקבות האונס שעברה אמה מ"אביה" הלבן), כולן בנותיהם של עבדים, שנאלצות למכור את גופן.
נינה סימון חשה שמצאה את ייעודה. בעלה התקומם נגד הנזק לקריירה שלה, כך מתאר הסרט, שאת הפקתו יזמה בתה היחידה.
בשלב הזה, שבו מתואר הקונפליקט בין הוריה, מגיעים אוהביה של נינה סימון אל רגעים קשים מאוד לצפייה. "אנשים לא מבינים," מסבירה הבת, שגם היא מתראיינת, "שהיא הייתה נינה סימון 24/7". כלומר – שגם מחוץ לבמה שימרה אמה את הכעס, העוצמות הרגשיות, המרדנות, הדחפים המהפכניים. ואז, למרבה הכאב, מתברר שנינה סימון הייתה גם קורבן לאלימות מבית. זעמה העצום לא נבע רק מהאפליה הגזעית שסבלה ממנה כל חייה, ושהייתה עדה לה. בעלה הכה אותה, אפילו בנוכחות הילדה הקטנה, שמתארת את מה שראתה בכאב שלעולם לא יתפוגג. באותן שנים, מספרת הבת, היה להם הכול. הם חיו בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם X, שהיה נשוי ואב לילדים רבים. הבת של נינה סימון התארחה אצלם ביום שאמה החליטה לעזוב לא רק את בעלה, אלא גם את ביתה ואת בִּתה, בלי להסביר לילדה מאומה. במשך שבוע בכל פעם שהטלפון צלצל רצה אליו הבת, כך היא מעידה, ושאלה אם זאת אמה. אבל לא. סימון נעדרה במשך שנה תמימה. "היו לי שני הורים, בית, כלב, ופתאום, ביום אחד לא היה לי כלום," סיפרה הבת, כי גם אביה הסתלק בלי אומר ודברים. אחרי שנה שבה גדלה הילדה אצל החברים, שבה נינה סימון ולקחה אותה אליה. "ואז," מספרת הבת, "התחיל הגיהינום שלי," ומעידה על האלימות שספגה מאמה. עד כדי כך שכשהייתה בת 14 ניסתה להתאבד, ולאחר כשניצלה, נסה מהבית, לבלי שוב.
ועם זאת, הבת, ליסה סלסט סטראוט, מעידה על אמה שהייתה גאון. הבת יזמה את יצירת הסרט ואף סיפקה לו חומרים יקרים מפז: מובאות מיומנים שכתבה נינה סימון, קטעי וידיאו לא מוכרים, תצלומים נדירים.
"מה קרה, מיס סימון?" הוא סרט מרתק. לא רק בזכות דמותה הייחודית של נינה סימון, שמקרינה עליו לכל אורכו מכישרונה ומנוכחותה הבימתית מלאת העוצמה. (בסרט "לפני הזריחה" יש קטע מקסים ובלתי נשכח שבו ג'ולי דלפי, המגלמת את סלין, מחקה את נינה סימון ומעלה באוב את הכריזמה שלה, את האופן שבו נהגה לפנות אל הקהל ולנזוף במי שהעלה בדעתו לנסות לקום ממקומו. כמה מכאיב להיזכר במה שקרה לה בישראל!). עוצמתו של הסרט נובעת גם מהשאלות המהותיות שהוא מעלה, על הקשר בין החיים לאמנות.
בתה של נינה סימון מסבירה שאמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית, כלומר כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים עליה היא הביעה כעס לא רק בשירים וביחסה אל בתה, אלא הייתה מסוגלת להגיע לאלימות של ממש, עד כדי כך שירתה פעם על שכן שצחוקו הרגיז אותה ופצעה אותו.
האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה כל כך חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על כך שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?
בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה נינה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים, ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. מי אינו מכיר (ואוהב?!) את ביצועיה המופלאים לשירים שאת רובם כתבו אחרים וטובים, כמו למשל, "I'm feeling good", "Here Comes the Sun" , "I Put a Spell on You", "Ne me quitte pas", "Revolution", "My Baby Just Cares for Me", ורבים אחרים?
מי שעדיין אינו מכיר (ואוהב!), מוזמן לעשות זאת. וגם לצפות בסרט. (אפשר כיום להירשם לנטפליקס גם מישראל, והחודש הראשון ניתן בחינם. כדאי, ולוא רק כדי לצפות בסרט "מה קרה, מיס סימון"). ההתאהבות, למרות הכול, מובטחת.
Four Women
My skin is black
My arms are long
My hair is woolly
My back is strong
Strong enough to take the pain
inflicted again and again
What do they call me
My name is AUNT SARAH
My name is Aunt Sarah
My skin is yellow
My hair is long
Between two worlds
I do belong
My father was rich and white
He forced my mother late one night
What do they call me
My name is SAFFRONIA
My name is Saffronia
My skin is tan
My hair is fine
My hips invite you
my mouth like wine
Whose little girl am I?
Anyone who has money to buy
What do they call me
My name is SWEET THING
My name is Sweet Thing
My skin is brown
my manner is tough
I'll kill the first mother I see
my life has been too rough
I'm awfully bitter these days
because my parents were slaves
What do they call me
My name is PEACHES
