אחת ההמלצות של עודד אדומי לשם, שמגיעה לקראת סופו של הספר מהפכת התקווה, היא: תפרגנו. לא סתם כדי להיות נחמדים, אלא כחלק מאסטרטגיה, שמטרתה לאפשר פעילות ליברלית במגוון הרב של הזירות הנדרשות למאבק: "הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדל הטבח, עצירת פיטוריהם של שומרי הסף והגנה על מוסדות הדמוקרטיה" וגם "מאבקים עמוקים וארוכי טווח: הפרדת דת ומדינה, קידום שותפות ערבית־יהודית, הגנה על שלטון החוק, מאבק על זכויות נשים ולהט"ב, סיום הכיבוש ושאיפה עתיקה אך תמיד רלוונטית לשלום".
שפע הזירות הללו לא מאפשר לבודדים להיאבק בכל כך הרבה תחומים, לפיכך יש לפרגן לכל מי שבוחר באחד מהם, ובכך להעצים את כוחו.
אפתח אם כן בהיעתרות להמלצה החכמה, ואפרגן בכל ליבי לספר שלפנינו. קראתי אותו בנשימה עצורה. כשהגעתי לעמוד האחרון לא יכולתי שלא לקרוא בקול, לעצמי, "וואו!" ולרוץ למחשב כדי לנסות לגעת בו, לסכם לפחות חלק מהדברים שהוא מנסח בחוכמה ובבהירות, ובעיקר כדי להמליץ עליו בכל פה. תקראו אותו, כל מי ששותף לעמדות הליברליות של אדומי לשם (ושלי).
הוא חשוב. הוא ברור. הוא מתאר את הבעיות שאנחנו מתמודדים אתן במאבק, ומציע דרכי פעולה מובנות וישימות.
פרקי הספר מדברים בשם עצמם: "תקווה כאסטרטגיה", "התקווה ואויביה", "מהפכת התקווה". גם סעיפי המשנה: "בשבחי התקווה", "תקווה כמעשה", "המתקפה על התקווה", "למה צריך להיאבק?", "מלכודת הצדקנות", "מלכודת השכלתנות", "מלכודת הרתיעה מכוח".
מאז ומתמיד חשתי קצת נבוכה נוכח הנטייה שלי "לשגות" בתקווה, ולהאמין ששינוי ייתכן ואפשרי, גם בימים הקשים מנשוא שעוברים עלינו כאן בישראל, בשלוש השנים האחרונות במיוחד, אבל עוד לפני כן.
האם אני תמימה? תהיתי לא פעם, לנוכח נבואות הזעם הקודרות שמקיפות אותי בסביבתי הקרובה. האם אני שוגה בדמיונות, בכניעה למשאלות הלב שלי, שאינן קשורות למציאות? תקווה היא, לפי אדומי לשם, "בעיקר כמיהה עיקשת ובלתי מתפשרת לדבר שעדיין לא קרה. כמו סוג של נבואה, זוהי כמיהה שעשויה להגשים את עצמה".
נכון, לא פעם נוכחתי שטעיתי בפירוש המציאות. לא האמנתי למשל שדונלד טראמפ ייבחר שוב. הרי לא מתקבל על הדעת שהאיש הזה הגס, העילג, הבור, המוזר! יהיה נשיא מעצמה אדירה כמו ארצות הברית. אבל זה קרה.
וכן, בשנים האחרונות יש תחושה של כרסום בהישגי המאבק הליברלי – שוויון זכויות לנשים וללהט"בים, למשל. נדמה שהעולם כולו נסוג שוב לעבר כוחנות שלטונית, שמרנות, פשיזם, התנכרות למדע, לאומנות ופונדמנטליזם; שהתופעות הקיצוניות ההפוכות שהתחזקו לאחרונה, אלה שמכונות "הפרוגרס", או "woke", המאיסו על העולם את העמדות הליברליות, שנולדו במקור מתוך מניעים נאצלים כל כך: המאבק נגד שלטונות עריצים, נצלניים ומושחתים.
האם להיכנע לייאוש? האם להאמין לחנוך לוין שכתב בציניות האופיינית לו שהוא שונא צפרדעים "שעושות קווה קווה", כי הן מזכירות לו את "מילת הרמאות תקווה"?
ספרו של אדומי לשם הגיע אלי כמשב רוח רענן, כמים זכים לצמא.
כי הוא מסביר את עוצמתה וחיוניותה של התקווה. ובעיקר: את כוחה לשנות.
"כיצד מעוררים תקווה בקרב ציבורים שונים? אילו השלכות יש לה על דעת הקהל? ומה תפקידה בהנעת שינויים חברתיים ופוליטיים?" הוא שואל בפתח דבריו, ואז, בשיטתיות מדעית, משיב על השאלות ומרחיב אותן.
הוא מכיר בכך שליברלים "מתקשים לתרגם את הנחישות שלהם לכוח פוליטי ממשי" ומסביר מדוע. הסיבות לכך רבות. מיד אנסה למנות חלק מהן, בעקבותיו.
אבל לפני כן אני מבקשת להזכיר את הדברים שבהם אדומי לשם מסביר מדוע "כדאי" לקוות. ממש כך. כי "אנשים שמדורגים גבוה במדדים של תקווה כתכונה אישיותית נוטים לתפקד טוב יותר במשימות קוגניטיביות, ולהפגין יכולת משופרת בפתרון בעיות. הם גם מגיעים להישגים גבוהים יותר בלימודים ובספורט, מגלים התמדה רבה יותר, ונהנים מבריאות גופנית ונפשית טובה יותר". מה אתם יודעים…
כדי לתקף את דבריו הוא מזכיר את האסיר מהסרט "חומות של תקווה" שלא התייאש, ו"במשך שבע עשרה שנה חפר מנהרה סודית שדרכה לבסוף ברח." האסיר לא היה מחזיק מעמד, ולא היה פועל, אילו רפו ידיו, כמו שקרה לאסיר (אמיתי, לא מסרט קולנוע) שוויקטור פראנקל הכיר במחנה הריכוז. אותו אסיר קבע לעצמו תאריך שבו, כך היה בטוח, ישתחרר. יום לפני המועד איבד את כוחותיו ומת מרוב ייאוש. אדומי לשם מציין גם את אלי שרעבי, שהאמין לאורך כל תקופת שביו שייקח כמה זמן שייקח, בסופו של דבר הוא ישתחרר. התקווה חיזקה אותו.
תקווה היא מעשה, קובע אדומי לשם. אבל היא יכולה להתגלם "רק כשאנחנו פועלים".
אז מדוע כל כך קשה לקוות, ועוד יותר – לפעול?
קודם כול, כי אנחנו חיים כבר שנים במצב של משבר מתמשך, ולא מקרי. הוא מונה חלק מהצרות שעמן אזרחי ישראל מתמודדים כל העת: ניסיון ההפיכה המשפטית, ההרוגים במלחמות שצדקתן לא תמיד מובנת, החשדות לבגידה בצמרת הממשלה, רמיסת השירות הציבורי והחלשת שומרי הסף, מינוי המקורבים, ביזת הקופה הציבורית, האכיפה הבררנית של החוק, העלייה באלימות ברחובות, במיוחד בחברה הערבית, העמקת הכיבוש והדיכוי בשטחים, הפוליטיזציה של המשטרה, שחיקת מערכת החינוך, העמקת הכפייה הדתית, הכפשת שם ישראל בעולם ועליית האנטישמיות, "וזוהי רשימה חלקית" הוא מציין. כל אלה הם לדבריו "אסטרטגיה פוליטית", שיטה ש"פועלת דרך הרעשה קבועה ובלתי נגמרת של אסונות שמשאירה אזרחים במצב קבוע של הלם ופחד", ושל מה שמכונה "חוסר אונים נרכש": התחושה שאין מה לעשות. אי אפשר לשנות כלום.
זוהי "פוליטיקה של ייאוש".
אחת הבעיות היא שלמי שדוגלים בדמוקרטיה קשה לפעול נגד אלה שתוקפים אותה מבפנים, בין היתר בשם המשפט הידוע, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם אף מילה שלך, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר אותה".
לא! את העמדה הזאת יש לנטוש. אסור לאפשר למי שמנסה לקעקע את יסודות הדמוקרטיה לעשות את זה באמצעות הדמוקרטיה!
אדומי לשם מנתח את הקשיים הנפשיים שבולמים את מי שמבקשים להיאבק למען הדמוקרטיה והליברליזם. למשל – "אנחנו נופלים למלכודת הרתיעה מכוח", בשעה שאחרים יודעים לנצל כל שעת כושר.
לדוגמה: כשארגוני המחאה החלו בשבעה באוקטובר בפעולות הסיוע האינטנסיביות (שהצילו את המדינה!), רבים מאנשיהם היססו לעטות עליהם את הסממנים המזהים את חברותם באותן תנועות, "כדי לא לקומם" וכדי "לא לנצל" את המצב לטובתם. (אנשי חב"ד לעומתם לא היססו לנופף בדגל המזהה אותם!).
טעות!
כוח כשלעצמו (בניגוד לכוחנות!) אינו דבר שלילי, יש "'לחשוב כוח' במקום להימנע ממנו".
אנשי הדמוקרטיה והליברליזם נוטים לדבריו של אדומי לשם ליפול למה שהוא מכנה "מלכודת הצדקנות". לדוגמה: המכתב הגלוי של בני גנץ אל נתניהו אחרי רצח ששת החטופים. גנץ פנה אליו בכינוי "אדוני ראש הממשלה" (טעות! אל תעניק ליריבך כוח פומבי!), וביקש ממנו שיטלפן לשש המשפחות שזה עתה איבדו את יקיריהן. פנייה כזאת "רק מגדילה את כוחו של היריב ומקטינה את זה של גנץ עצמו". במקום זה מוטב היה לו סיפר על המעשים החיוביים שלו עצמו! נפגשתי, אמרתי, עשיתי…
טעות נוספת של המחנה הליברלי היא לחשוב שאם רק ימצאו את המילים המתאימות, את הניסוח המדויק, הנכון, יצליחו לשכנע את הצד השני.
לא, מסביר אדומי לשם. אנשים מונעים מרגשות, לא ממחשבות רציונליות. הוא מראה אילו מסרים אפקטיביים יותר: קצרים, מדויקים, נוקבים. למשל "דמוקרטיה או מרד" יעיל יותר מ"לא זורקים דמוקרטיה לפח", ו"שואת נתניהו" יותר מ"בגין התפטר מתי אתה?"
(אני נזכרת בשלט שהכנתי בימי ההפגנות הגדולות נגד הממשלה, עוד ב־2021. "מושחתים לכלא" נכתב בו באותיות עקומות על רשת שמזכירה גדר, ומבינה מדוע רבים כל כך ביקשו לצלם אותו):
לכן אין להדהד דברים שליליים שהצד השני אומר או עושה. לדבריו ככל שאנחנו מנכיחים את מי שאנחנו מתנגדים לו, כך כוחו גובר, גם אם כוונתנו לגנות אותו.
וככל שאנחנו מנחיכים עמדות קיצוניות יותר, כך ה"מרכז" זז לכיוון הלא רצוי לנו, ובעצם אנחנו מנרמלים את מה שאנחנו מבקשים להוקיע.
כדי להדגים את דבריו בעניין ההשפעה הרגשית שפועלת באפקטיביות רבה יותר הוא נוקט בדוגמה חכמה: איך, הוא שואל, מוטב לפרסם גלידה: עם צילום של ילדה חמודה מלקקת גביע (שהוא מצרף לדברים), או עם תיאור מילולי של הרכיבים של הגלידה?
התשובה מובנת מאליה…
לאורך הספר מציע אדומי לשם טיפים של "עשה ואל תעשה", כדי לעודד תקווה, ולהחליש את כוחם של מי שפוגעים בדמוקרטיה ובליברליזם.
החלטתי ללכת בדרכו ונעזרתי בבינה המלאכותית כדי ליצור אינפוגרפיקה שתסכם את עצותיו.
עם כל הכבוד לסיכומים הגרפיים הללו, אני מקווה שרבים יקראו את הספר במלואו. הוא עונה על שאלות רבות, למשל – מה תפקידן של הפגנות? מתי הן אפקטיביות? איך הן משפיעות על המפגינים עצמם, ובעקבות זאת גם על המציאות? מה אפשר ללמוד מהמאבק להחזרת החטופים? מה החשיבות של עמדות בהירות, ברורות ועמידה עקבית על עקרונות? איך לתרגם כוח ממילים למעשים? מתי מוסרי להפר את החוק? ועוד שאלות רבות אחרות.
הוא מרתק, חשוב, מאיר עיניים ובעיקר – מתווה כאמור קווי פעולה שימושיים ומעוררי תקווה!
הוצאת אופק, 2026
עורך: יונתן יעקבזון
188 עמ'