ספרה הראשון של דפנה צינדר, קובץ של שמונה עשר סיפורים קצרים, הוא הרפתקה שמפתיעה בלי הרף.

בכל אחד מהסיפורים נבראת מציאות שונה: פעם אנחנו עם קבוצת ילדים בבונקר סודי, פעם בביתה של אישה סיעודית, או – בתחנת חלל, או על כוכב מרוחק מאוד מכדור הארץ, "בשולי הגלקסיה".

כבר אפשר להבין שיש מרכיב אחד משותף לכל הסיפורים: הם מסופרים בכלים של מה שמכונה "מדע בדיוני".

כדרכם של סיפורים מהז'אנר הזה יש בהם עיקרון מוביל, אופייני למדע בדיוני: הם נועדו לא רק לבדר, אלא בעיקר לבחון פנים שונות של החברה האנושית.

כדי לעשות את זה הסיפורים נוגעים במגמות טכנולוגיות עכשוויות ומפתחים אותן מאוד, לכאורה – כדי שנבין איך ייראו בעתיד, אבל בעצם, כדי להצביע על תופעות חברתיות שכבר עכשיו יש לשים לב אליהן.

במובן הזה הם מזכירים את הסדרה המופלאה "מראה שחורה" של הבי־בי־סי, וקצת דומים לה. גם שם חקרו היוצרים את העתיד מתוך מה שקורה כיום, ובדקו איך תיראה מציאות חיינו אם, למשל, הרשתות החברתיות ימשיכו להשתכלל ולהתפתח (ולהשתלט על חיינו. כן, עוד יותר מכפי שכבר עשו עד כה…)

כבר בסיפור הראשון, "אלוף העולם בהרמת אימהות סיעודיות", אנחנו פוגשים פן מוכר של חיינו. אל ביתה של אישה מבוגרת וחולה מצטרף מטפל דמוי אדם, רובוט שמתוכנת לעזור לה ולהיטיב אתה בכל היבט של חייה. הרובוט מבין כל ניואנס של צרכיה, ונעתר לכל גחמה שלה. הוא לא מתעייף, לא נמאס לו, הוא תמיד זמין, הוא מרגיש אותה והוא תמיד חם, מלא אהדה, מלא במה שנראה בדיוק כמו רגש והבנה…

ביום שהתחלתי לקרוא את הספר התפרסמה בהארץ כתבה שכותרתה "כאשר ה־AI תמיד מבין אותנו, בני האדם מתחילים לאכזב".

"מי שהתלונן לאחרונה בפני צ'אטבוט על ריב עם חבר, על מנהל מתיש או על החלטה שהוא מתלבט לגביה, בוודאי מכיר את התחושה: בתוך שניות הוא נענה בהבנה מלאה. 'הרגשות שלך מוצדקים לחלוטין', 'ברור שזה מתסכל'. אין צורך להסביר את ההקשר, ורגע לא נעים של היסוס נעלם. בן שיח אנושי, לעומת זאת, מגיב בדרכים רבות: אחד קופץ להזדהות ומספר שגם לו זה קרה, אחר שואל מה בדיוק פגע בנו, שלישי שותק ומקשיב. לצ'אטבוט, לרוב, יש דרך אחת מרכזית והיא אישוש מיידי ומלא". כך מתחילה הכתבה, שמבקשת להזהיר אותנו מפני התלות הגוברת והולכת בבינה המלאכותית שיכולה לספק לנו לא רק מידע מגוון ומיידי, אלא גם "אמפתיה" והבנה רגשית עמוקה.

מי שניהל עם הבינה שיחה רגשית יכול להעיד שאין כמוה לחיזוק המורל. (חבר פייסבוק שלי תיאר את זה יפה, בעקבות סיפור ההיעלמות של מלי וליאל יהלומי, שהתייעצו, כך התברר, עם ג'מיני לפני שיצאו לדרכן. כך התלוצץ רם גלבוע בפייסבוק: "העניין עם סוכני AI שהם זורמים איתך יותר מכלב לברדור שגידלת מאז שהיה גור. 'אתה רוצה לברוח מהארץ למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל בלי שהמשפחה שלך תדע? כל הכבוד! זה נשמע כמו רעיון חכם ופנומנלי. הנה כמה דברים שחשוב שתדע'").

בסיפור שלפנינו בתה של האישה המבוגרת היא זאת שהביאה את הרובוט המשוכלל, שעד מהרה יודע כל מה שצריך על הטיפול באמה, עד שנוצרת ביניהם תחרות (לא הדדית, כמובן. מהצד שלה יש רגשות אנושיים. מהצד שלו – יכולת ללמידה עצמית, שהיא השכלול המהפכני של הבינה המלאכותית: בני האדם שהמציאו את הבינה המלאכותית די איבדו שליטה מהרגע שבו איש כבר לא יודע מה בעצם מתחולל שם, בנבכי המכונה, איך היא לומדת כל כך מהר ומגיעה ליכולות כאלה של הבנה ושכלול, בכוחות עצמה!)

בסיפור אחר, "לזוז כמו מיק ג'אגר" נוגעת צינדר בסוגיה אחרת שקשורה לבינה המלאכותית: האם היא יכולה באמת להתחרות עם היצירה האנושית או לעלות עליה.

כבר לפני שלוש שנים העליתי כאן ב"סופרת ספרים" מאמר שכתב שחר צפריר (גילוי נאות: בני) ובו תיאר את "השינוי הגדול", כפי שהגדיר זאת, שמתרחש בחיינו אבל אנחנו עדיין לא מבינים את מלוא משמעותו. שחר, איש טכנולוגיה, בטוח שהבינה תוכל ליצור אמנות ראויה שתעלה על האמנות שיוצרים בני אדם. אני בטוחה שהוא טועה.

בסיפור "לזוז כמו מיק ג'אגר" מעוררת צינדר בדיוק את השאלה הזאת: האם הפיתוח הטכנולוגיה יאפשר לבני אדם לשכלל את יכולותיהם היצירתיות, כל אחד בתחום שבחר, האם היוצרים החדשים יאפילו על קודמיהם?

גיבור הסיפור חולם להיות רקדן. אבל הוא לא מעוניין בשנים של אימון: "אין לי זמן לפתח עכשיו קריירה בצד. אני רוצה פשוט רק לרקוד". הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לו לעשות את זה: לנוע כמו רקדן מקצועי מהטובים ביותר. "כמו אוהד נהרין". אבל אליה וקוץ בה: "באודישן לא נגלה ולו שמץ של יצירתיות או מקוריות". מי שבחר להשתכלל בבת אחת כמוזיקאי מגלה שהוא מנגן "כמו שופן", אמנית ספוקן וורד מקריאה שיר "כמו וירג'יניה וולף" ויש מישהי שרוקדת "כמו ביונסה".

אכן, הבינה יודעת לייצר אמנות "כמו" זאת של האמנים הגדולים. אבל מישהו צריך להתוות לה את הדרך. להמציא משהו שלא היה קיים בעבר. משם היא כבר תדע להמשיך…

הסיפורים, כאמור, מגוונים מאוד. כל אחד מהם מרתק ומעורר שאלות. סוף סוף מגיע לידינו ספר שונה לגמרי, מרענן בגישתו, וכתוב בעברית.

אמנם טענתי שהסיפורים מזכירים לי את "מראה שחורה", אבל הם לא יציריה של בינה מלאכותית. הם לא מחקים סגנון. הם מקוריים!

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: קרן לנדסמן
200 עמ'