לכאורה, מדובר בספר מתח. הוא נפתח בסצנה צבאית מובהקת: שני שוטרים צבאיים מגיעים באישון לילה לאור יהודה, כדי לעצור עריק. השניים, איתן ואמיר, חברים טובים. הם מנסים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אבל משהו מסתבך מאוד, העריק קופץ מחלון הקומה השלישית, הם רואים מלמעלה שנפצע קשה אך כשהם מצליחים להגיע אליו, אחרי שהם גוברים על שני ביריונים מיסתוריים שצצים וחוסמים את דרכם, הם מגלים שהפצוע נעלם. מישהו פינה את גופתו? ואולי לא נהרג? מכאן ואילך ההסתבכות רק נמשכת, עד שבסופו של הערב אחד משני החברים הללו, איתן ואמיר, מגיע לבית חולים, שם מאשפזים אותו במצב קשה מאוד. רק כעבור שבועיים יתעורר מהתרדמת ששקע בה, ואז יתברר לו (ולנו) שחייו כבר לא ישובו לקדמותם. מפגש אקראי עם גבר שמאושפז אתו באותו חדר, מחולל אצלו שינוי, וממנו נראה שכבר לא תהיה דרך חזרה.

מה בדיוק קרה עד הפציעה שלו? מדוע קפץ העריק מהחלון? מי היו המעורבים האחרים? מדוע העריק מעניין כל כך לא רק את המשטרה הצבאית? מה הסוד העלילתי הנסתר שהביא להתגלגלות של כל ההמשך?

בד בבד עם סיפורם של איתן ואמיר אנחנו לומדים להכיר דמות נוספת, שמו מאיר, חוזר בתשובה נשוי ואב לשישה ילדים, שנאבק כדי לפרנס את משפחתו, וחי מהיד לפה, זאת עד שיום אחד מזדמנת לו אפשרות מפתה מאוד: הוא מתבקש לפתוח בחקירה של מעשה חמור שהתרחש בבית המדרש שאליו הוא שייך. הרב שממנה אותו לעבודה מבטיח לו תשלום נאה, אם יפענח את התעלומה.

כך מתרחשות למעשה שתי פרשות שונות, שהקשר ביניהן לא ברור לאורך רוב הספר, וכשהוא מתגלה, צפויה לקורא הפתעה רבתי.

כל זה בסדר גמור, וגם עונה על הדרישה הבסיסית של ספר מתח: הוא מותח.

אבל – אליה וקוץ בה. כי לכל אורך הקריאה הרגשתי שהספר אינו אלא פלטפורמה להצגה של עניין אחר לגמרי; שהעלילות והחקירות הבלשיות, שהתהפוכות המרתקות והדמויות השונות, נועדו כולן לדבר אחד, והוא זה שמעניין באמת את הכותב.

על גבו של הספר נכתב שדרור יהב הוא, בין היתר, "איש הייטק מרקע חילוני" ושהוא "מלמד יהדות במגוון מסגרות". כאילו שלא יכולתי לנחש את זה מהכתוב.

כי בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהוא עושה גם כאן, בספר שלפנינו!

הספר כולו הוא מבחינתי קולב שעליו תלוי העיקר: הטפה חד צדדית ולא מתפשרת, מסע להחזרה בתשובה של הקוראים, ותיאור של המאבק הירואי בין החילוניות ליהדות האורתודוקסית.

לאורך כל הספר חזרתי ושרבטתי בשוליים את המילה "אג'נדה": שוב ושוב, אינספור פעמים, הכותב – באמצעות אחת הדמויות הראשיות בסיפור – מסביר לנו עד כמה נעלה ומרומם הוא החיפוש אחרי משמעות דתית. ורק היא נחשבת, אמיתית ו"מתוקה"…

הוא מראה עד כמה צר עולמם של החילונים. עד כדי קלישאות ממש. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה אחת קטנה: בבית המשפחה החילונית של אחת הדמויות אין סעודות משפחתיות של ערב שבת, סתם כי לאימא אין חשק לבשל. המשפחה, כמובן, מפוררת: הבנים נפגשים עם חברים, כמו גם ההורים, ואם מישהו רעב – יש אוכל במקפיא או במקרר, והוא יחמם לעצמו וישב ויאכל לבדו. כי ככה זה אצל החילונים. בניגוד למטעמים הריחניים ולהכנסת האורחים המופלאה שמתקיימת במשפחות חרדיות, כמובן!

עולמם הרוחני של החילונים מצומצם עד זרא. בעצם, אין להם עולם רוחני! הם מתעניינים רק בנסיעות לחוץ לארץ, ובמאבק עיקש נגד הדתיים שהחילונים רואים בהם פולשים מסוכנים שרק יורידו את ערך הנדל"ן שלהם, אם יעברו לגור בשכנותם.

הדתיים־חרדים שקועים בלימודים החשובים מאוד – החשובים באמת! – שלהם: אלה שיש צורך בחוכמה מיוחדת כדי להתמודד אתם, שהרי על עמוד אחד בגמרא הם מסוגלים להתפלפל במשך חודש שלם ועדיין לא לכסות את כל הזוויות והמעמקים של סוגיה נתונה.

השכונות של החילונים נראות אמנם יותר נאות ומטופחות מאשר אלה של החרדים, אבל "האסתטיקה מטעה", כי "מאחורי כל הרוגע הזה, כל אחד הסתגר בביתו הנאה מאחורי חומות גבוהות, השכנים כמעט לא דיברו זה עם זה, ואם הזדקקו לחלב או ביצים העדיפו ללכת למכולת, רק לא לדפוק אצל השכנים", וזאת כמובן בניגוד ליחסי השכנות בבני ברק, שם "השכנים היו מעורבבים וידעו הכול זה על זה, לטוב ולמוטב", שם לא רק שמים לב זה לזה, אלא גם עוזרים מאוד. אפילו אם מישהו סרח, אפילו אם כועסים עליו מאוד, תימצא שכנה רחומה שתביא לו אוכל.

על פי הספר, הרתיעה של החילונים מהחרדים מתבססת על דעות קדומות, פחד ובורות. הם "אנשים עם שנאה אמיתית" כלפי החרדים.

החילונים גם ממש מוגבלים בהבנתם. יש בהם גסות בסיסית שלא מאפשרת להם להבין מה פירושו של חיפוש־עצמי נשגב.

הם מכורים רק לסיפוק צרכים ארציים, וגופניים (צרכים בהמיים, כמובן!).

אפילו מי שרק מתחיל בחיפוש רוחני הוא כבר נעלה יותר מ"סתם" חילוני מצוי, ועוד לפני שחזר בתשובה הוא מצליח לנהוג כיוסף עם אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו והוא נס על נפשו והותיר בידיה את קרע כנף בגדו (האלוזיה מסיפור המקראי מופיעה תחילה ברמז, אבל – שמא הקוראים החילוניים הבורים לא יבינו את ההקבלה – המחבר מקפיד בהמשך להתייחס לפרשת יוסף, לקנאת אחיו, ולעמידתו האיתנה לנוכח הפיתוי האסור…).

היהודים האמיתיים, הדתיים, בין אם חיו לפני אלפי שנים, ובין אם אלה שחיים כיום, נוהגים לארח זרים גמורים בפשטות, בחום אנושי ובנדיבות מופלאה. הם אנושיים, אכפתיים, מעניקים מעצמם.

החוויה הרלגיוזית הופכת אדם "למשהו אחר, זך וטהור" והיא ממלאת אותו ב"תחושת עונג" שבזכותה הוא מרגיש "שהכול במקומו", ואז הוא מייחל לחוש כך לנצח.

החילונים שרודפים את החרדים הם גסי רוח ואלימים. גרפיטי שחוזר בתשובה רואה "חרדים פרזיטים!" מעורר חלחלה בו (ובכותב הספר, מן הסתם): לא תהייה, מדוע בעצם רואים בהם פרזיטים? אכן, הסוגיה של לימודי ליבה שנמנעים מילדים חרדים ובעקבות זאת לא מתאפשר להם להתפתח ולחיות חיים יצרניים ומועילים אינה עולה כלל.

גם הסוגיה של "נמות ולא נתגייס", לא קיימת בספר. יהב, הכותב, לא מתמודד עם שאלות שנויות במחלוקת (בעצם, מה המחלוקת? יש במדינת ישראל חוק גיוס חובה  שהחרדים פוטרים את עצמם ממנו, וממשיכים לזכות בתקציבי ענק, בכספים הקוליאציוניים שזורמים אליהם בזכות כוחם האלקטורלי שאינו מבטא את גודלם באוכלוסיה אלא רק את כוח המיקוח שלהם, בשל שיטת הממשל הפגומה והבעייתית שמפשרת למפלגות קטנות וסחטניות לשמש לשון מאזניים).

יש בספר אידיאליזציה כמעט מוחלטת של חיי החרדים, של האמונה והאמון שהם מחוננים בהם, של האחווה, הקרבה, הנתינה, השאיפה לרוחניות ולמשמעות, ויש בו פסילה מוחלטת של כל אפשרות לרוחניות מסוג אחר, כזאת שאינה מתבססת על דוגמות וצווים, על ציוויים מהרבי ועל פרשנויות של כתבי קודש. "כשיש לך משקפיים של אמונה, אתה רואה הכול אחרת. אתה רואה שיש מישהו שמנהל את העולם, ושכל דבר קורה מתי שהוא צריך לקרות".

במציאות הנוכחית, בחברה הישראלית, כנראה שהספר הזה יכול לזכות לחיבתם של קוראים רבים, שהרי החילונים הולכים ומוותרים.

חשבתי על כך בהקשר של שיחה שערך קובי מידן עם המשוררת (החילונית ככל הידוע לי) סיגלית בנאי, שהתמוגגה מהרעיון של בני נוער שמחפשים "רוחניות", גם כאלה שחיים במרכזי אוכלוסיה חילוניים לגמרי, למשל – בתל אביב. "הנוער מתחזק". לא רק הנוער. ואם כך הציטוטים "יעבדוך עמים" ובהמשך לו – "וישתחוו לך לאומים" שמשמיע גבאי בית הכנסת באוזניו של אחד האנשים בסיפורנו עובר בשלווה ובנחת, כטבעי ומובן מאליו.

החילונים מוצגים כאטומים ופשטנים, כאלה שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבויות והחילונית – כקיום ריקני וחסר תוכן.

אני מודה שאותי הספר קומם. אבל מאחר שהבון טון הנוכחי הוא להישבות אחרי ההבטחות הקסומות שמעניקה הדת, כנראה שימצאו לו הקוראים שיעדיפו להתעלם מכל הפגמים הקיימים באורח החיים שאימצו לעצמם חרדים בישראל: לא להתגייס לצבא; לא לעבוד ולתת לנשותיהם לפרנס אותם; לקבל ברצון גמילות חסדים, ולזכות במתקציבים נדיבים: פרזיטים, אמרנו?

העמדה הזאת, של – לדרוש בלי הרף ובה בעת להתנשא – מרגיזה אותי מאוד. אז כן, דרור יהב יאמר כנראה שאני דומה להוריו של החוזר בתשובה בספרו. אלה שמתוארים כמי שמגיבים בערלות לב ובפשטנות מגוחכת לחיפוש שלו אחרי משמעות.

הוא מוזמן לתייג גם אותי באותה תווית.

יהיו לו מספיק קוראים אחרים שיתפעלו מהרוחניות היהודית שלו.

כנרת זמורה דביר, 2026
380 עמ'

בשנת 2013 הופיע הספר הראשון של סופר לא מוכר בשם רוברט גלבריית, מאז כבר נודע שזהו שם העט שלקחה לעצמה ג'יי קיי רולינג. אחרי הצלחתה המסחררת עם סדרת ספרי הארי פוטר, החליטה רולינג לנסות לשלוח את ידה בסוגה אחרת, וכתבה את ספר הבלש הראשון שלה בסדרת קורמורן סטרייק. גם כגלבריית הצליחה מאוד, עוד לפני שזהותה נחשפה. (לפחות, בניגוד לרומן גארי, הלא הוא אמיל אז'אר, לא דבקה בזהותה הבדויה. כזכור גארי הלך לעולמו בלי שהציבור ידע כי כתב את ספריו גם כאמיל אז'אר. על אחד מהם זכה אפילו בפרס גונקור. הוא המשיך להסתתר, עד יום מותו!).

מחוץ לעולם הספרות לא פשוט להתמודד עם ג'יי קיי רולינג. בהקשר דומה ננזפתי לפני כמה שנים כשהודיתי שצפיתי בסרט חדש של וודי אלן. "איך יכולת?" נזפה בי  צעירה שדעתה חשובה לי, והרגשתי נבוכה. אכן, מאז צפיתי בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו" והחלטתי לעולם לא לשתף עוד פעולה עם האיש, ולא לצפות בסרטיו.

רולינג, ועמדותיה המופגנות נגד טרנסים, מעוררת בי את התחושה שאם אקרא ספר שלה, אתן לה בעצם מעין גיבוי. אמנם בעניין וודי אלן מדובר באדם שמעשיו מסתמנים כפליליים, ואילו רולינג "רק" משמיעה עמדות שנויות מאוד במחלוקת, אבל, אני תוהה, אם אקרא ספר שלה זה אומר שאני מצדדת בהכרח בדיעותיה?

עלי להדגיש שלא ולא! אני לא מסכימה עם האלימות המילולית שהיא נוקטת נגד טרנסים, ולא שותפה לתפיסת עולמה. חשוב לי להדגיש את זה, לפני שאמשיך.

כי הנה הופיע לפני זמן מה התרגום לעברית של הספר השביעי בסדרה, קבר דוהר. לא רק התנגדותי לעמדותיה של רולינג עוררו בי את התהייה האם אני רוצה בכלל לקרוא אותו, אלא גם ממדיו הענקיים של הספר – 933 עמ' בעברית – והיותו ספר מתח. האם, תהיתי, אני מוכנה להקדיש לו את הזמן הנדרש, גם אם אני קוראת מהירה יחסית? ייתכן שהייתי מוותרת מלכתחילה, אלמלא הגיע אלי עותק ששלחו לי מההוצאה לאור (ולא שאני לא יכולה, כמובן, לסרב לקרוא ספר כזה, או לוותר על הכתיבה עליו!).

נו, בסדר, אמרתי לעצמי, שלחו, הגיע, מה יכול להיות? אנסה ואתחיל, ואז נראה…

טוב, קשה לומר שהצלחתי לקרוא אותו בנשימה אחת… בכל זאת נדרשו לי כעשרה ימים, אבל אני מודה שבחלק גדול מהם, ובלא מעט שעות בכל יממה מאז שהתחלתי לקרוא אותו, הייתי שקועה בו, מרותקת.

מה לעשות, היא יודעת לכתוב, הג'יי קיי רולינג הזאת, אמרתי לעצמי, והמשכתי.

החוויה הייתה, כך הרגשתי מהרגע הראשון – כמו להיכנס לתוך סדרת מתח, נגיד – בנטפליקס… עוד פרק ועוד אחד, והקצב והנכונות להמשיך הלאה תלויים רק בי, ברצון להמשיך ולקרוא (ובאותה הזדמנות, ובתחושה של הקלה, לוותר ברוב הימים האחרונים – למעט ביום החזרת החטופים, כמובן! –  על הצפייה בטלוויזיה, במיוחד בחדשות ובפאנלים המייגעים המלווים אותם), ולדלג גם על הסדרות שאנחנו נוהגים בדרך כלל לצפות בהן ביחד כל ערב אחרי החדשות. מה אני צריכה את נטפליקס, אם יש לי ביד "סדרה" במילים? (ראיתי שכבר הפיקו מהספרים סדרות טלוויזיה. מעניין ומעורר חשש. מוטב לפעמים להשאיר מקום לדמיון, ולא להיתקע עם דמויות של שחקנים שעלולות לאכזב: הרי לא כולם יכולים להיות אדם דלגליש, בגילומו של השחקן הכובש רוי מרסדן…)

אז כן, וקודם כול, יאמר לשבחו של הספר שהוא ראוי לשמה של הסוגה: הוא מותחן מותח מאוד. לצד זאת, הוא גם לא מעורר תחושה של בזבוז זמן או משהו שאני נוהגת להשוות לאכילה של פחמימות ריקות, (כמו למשל ספרה של ג'ודי פיקו, זמן עזיבה, או אדונית השקרנים של אן פצ'ט).

עיסוקו המרכזי של קבר דוהר הוא – בכתות. איך כת נוצרת? איך היא משמרת את כוחה? איך הגורו מושך את החסידים? מה מניע אותו? ואותם? איך שוטפים את מוחם של אנשים? איך משמרים את הכוח עליהם?

ברור לגמרי שרולינג חקרה את הנושא ביסודיות, וניגשה אל הכתיבה עם הרבה סבלנות, בתחושה שאפשר להקיף אותו מהרבה מאוד כיוונים, לייצר סביבו עלילות משנה שנוגעות בו, מושפעות ממנו ומשפיעות עליו, וליצור בנו אהדה והזדהות עם שני הגיבורים הראשיים, הבלשים השותפים במשרד החקירות, קורמורן סטרייק ורובין אלקוט.

אחד האמצעים שרולינג נוקטת בהם הוא – ההתאהבות החשאית של השניים, שכל אחד מהם בטוח שמדובר באהבה חד צדדית נטולת סיכוי להתממש. המתח נשמר לצד העלילה העיקרית המותחת, כי אנחנו לא מפסיקים לתהות – האם שרשרת אי ההבנות הרומנטיות של השניים תיפסק סוף סוף? האם יבינו מה בעצם קורה? האם ילמדו להכיר זה בזה, ובעצמם, כבני זוג פוטנציאליים?

העלילה הראשית סבוכה, מורכבת ומרובת דמויות. כמי שמתקשה לזכור שמות נאלצתי לא פעם לעלעל לאחור כדי להיזכר על מי בדיוק מדובר, ולקראת הסוף, כשסיפור הפשע מתחיל סוף סוף להתפענח, כי הסוגה מחייבת זאת, כמובן, הרגשתי לפעמים שאני מוכנה לוותר על התשובה המדויקת לשאלה על מי בעצם מדברים עכשיו, רק כדי להגיע אל התשובה הסופית, אל הפיצוח של כל החידות.

הסוף לא מאכזב. הוא מפתיע, כיאות, ויש בו היפוך הציפיות, כנדרש, והרגשתי בסיומו שאולי אני מבינה קצת יותר את נפשם של חסידי כתות, אלה שמישהו השתלט להם על המוח ומכפיף אותם לרצונותיו ולתשוקותיו האפלות והמרושעות.

(ועם זאת, עדיין קשה לי לתפוס את סוד קסמו של גורו שנראה לי נאלח ודוחה במידה קיצונית כמו למשל אותו גואל רצון שליהק סביבו עדה של נשים שפעלו כשפחותיו הנרצעות. "הוא כריזמטי", מסבירים לי, ואני מתקשה לראות שם צל של כריזמה. אותם ספקות מתעוררים בי גם לנוכח ההתמסרות הפנטית, הכמעט דתית, שאנו עדים לה בשנים האחרונות בתחום המכונה "הפוליטיקה הישראלית" ובעצם – גם זאת האמריקנית, שהיא כבר מזמן תופעה למחקר פסיכולוגי עתידי, אבל בינתיים היא בעיקר מפחידה מאוד).

ידיעות אחרונות, 2025
מתרגם: אמיר צוקרמן
933  עמ'

כשמתנחל אצלי בגוף "סתם וירוס" (כפי שנהגנו לכנות את היצורים המעצבנים האלה לפני עידן הקורונה; בימי הקורונה הרי למדנו שווירוס עלול אפילו לאיים על החיים!), ואני שפוכה ומותשת, הרעיון לקרוא ספר מתח נשמע פתרון טוב. הדעת נותנת שהוא ייקח אותי בדרכים הסלולות של כל ספרי המתח שקדמו לו, ועם זאת – יפתיע, יסקרן, אולי אפילו יעצור לי לרגע את הנשימה וישכיח את השיעול הטורדני ואת תחושת התשישות.

לכן כשנפל לידי ספרה שלי לי רווה אף מילה, שעל כריכתו הקדמית מוטבע "מתח", הושטתי אליו את היד כמוצאת שלל רב. הנה משהו שיסיח את הדעת לכמה שעות, יפתיע אבל לא יאיים, יסקרן אבל לא יתבע מאמצים מיוחדים. יופי.

למרבה הצער הבנתי די מהר שאני קוראת משהו שמזכיר לי קצף: מעט תוכן ממולא  בהרבה אוויר. 

סיפור העלילה הבסיסי מבטיח רבות: חוקרת משטרתית חושדת ששני מקרי התאבדות שהתרחשו לאחרונה בחלקים שונים של העיר, לא היו באמת התאבדות ושהמכתבים שהשאירו "המתאבדות" היו בכלל בדויים.

היא מגייסת לעזרתה תחקירן לשעבר, עיתונאי שהיה מעורב במקרה טרגי שמעיב על חייו, ומאז אינו מסוגל לדבר. כדי לתקשר הוא רק מתכתב עם הזולת. האם באמת אבד לו כושר הדיבור, או שמא גזר על עצמו אלם? אם כן – מדוע? 

האם יסכים לשתף פעולה עם השוטרת? יצטרף אליה בחקירה? ואולי גם יתאהב בה…? שהרי כך תמיד קורה בספרי מתח, נכון? מתישהו, זה ברור לנו לגמרי, נקבל סצינה "ארוטית", אברי מין יחדרו או יילקקו, או גם וגם, תתחולל תשוקה סוערת אבל יחלוף קצת זמן עד שהגיבורים יעתרו לה (ברור שזה יקרה! כמו הידיעה המובנת מאליה שבסרטי קולנוע בעבר ה"רעים" חבשו כובעים שחורים וה"טובים" – לבנים; כמו הידיעה שבבסופו של סיפור רומנטי הגיבור והגיבורה יתאחדו, אחרי תלאות, ויחיו באושר עד עצם היום הזה…)

 דא עקא שהקונוונציות שהספר שלפנינו מציית להן תפורות בתכים כה גסים, עד שהן כמעט מצחיקות. הסטנדאפיסטית הדר לוי העירה לפני זמן מה במערכון שלה בטלוויזיה שמשום מה ולמרבה התמיהה בכל סרטי הפשע והבילוש, השוטר או השוטרת שמסורים מאוד לעבודתם – מסורים מדי לטעמה! – מסרבים בכל תוקף לימי החופשה שהמפקד שלהם מאלץ אותם לקחת. לא ולא. הם ימשיכו בחקירה, על אפו ועל חמתו של הבוס (באיזה מקצוע אחר עובד מסרב לצאת לחופשה? תוהה הדר לוי, ומשעשעת מאוד בתובנה הזאת). אז כן, יופי, אין הפתעות, גם כאן זה כך. אבל בלי שיוביל לזה תהליך. בלי שנהיה שותפים לאירועים שבעטיים החוקרת נשלחת לחופשה כפויה, אלא כסיפור על משהו שקרה בעבר, שהיא מסכמת בכמה מילים (במקום שנהיה שם ונחווה את האירוע).

והקונוונציה שלפיה, כאמור, "נזכה" בסצנה ארוטית למהדרין. גם כאן היא מופיעה, מאולצת משהו. הנה, הנה זה קורה. תודה לאל, זה נגמר (כך הרגשתי כשקראתי).

אפילו הסוף, ההתרה, הפתרון לתעלומה, הגיע כמעין דאוס אקס מכינה – מהר מהר מובילים אותנו אל ההסבר, שכרוך, איך לא, בסצנה אלימה מאוד, שנמסרת כמעט בקצרנות: הנה, מה שאמור לקרות – כי זה "ספר מתח" – קורה, והנה אנחנו כבר יודעים הכול, כי מי שאשמים מספרים לנו את סודותיהם, וזהו, נגמר. 

למרבה הצער, יש בספר עוד כמה ליקויים. למשל, מדי פעם, לא תמיד, בשפת הדיבור של הגיבורים, שאינה טבעית: מי אומר "מעולם לא חשבתי שאצטער שלא שמרתי את כל הפתקונים שהיא הייתה אוהבת להשאיר מדי פעם על המקרר"? בשפה שאני מכירה המשפט היה כנראה "בחיים לא חשבתי שאני אצטער…" וכו'. או "חודש שלם שהיתה אפשרות לדעת על מישהו נוסף שעלה איתה לדירה והיה האחרון שראה אותה, ואיש לא יודע מזה חוץ מאתנו…" ואיש? מי שאני מכירה היו בלי ספק אומרים – "ואף אחד". 

ויש גם "תרגומיזם" מאנגלית: "היא התעקשה שניסע יחד. אני לא בטוח למה." שהוא תרגום לא מודע של I'm not sure. מורשת נרכשת מקריאת ספרים מתורגמים מאנגלית, שבמקום להמיר את הדברים משפה לשפה מאמצים ניסוחים אידיומטיים כמות שהם. בעברית אנשים אומרים "אני לא בדיוק יודע", או "אין לי מושג". (ה"אני לא בטוח" הזה מופיע בספר יותר מפעם אחת).

כל אלה אולי נראים כדקדוקי עניות, אבל לקורא שמשתוקק "לשמוע" עברית אמיתית, מדוברת, חיה, לא "מנוסחת" ספרותית ולא כזאת שמחקה את השפה האנגלית, הם לא יכולים שלא להפריע. בשפה מצוטטת יש לשמוע אנשים מדברים, ורק אז הטקסט יכול לפעול עלינו באמת. 

לצד כל אלה, אני חייבת להודות שבניגוד לספרים אחרים שאותם אני מפסיקה בדרך כלל לקרוא כעבור זמן לא רב אם אינם נראים לי, את אף מילה קראתי עד תום. אפשר מן הסתם לזקוף זאת לזכותו…

ובאשר לווירוס (שכמובן לא קשור לספר…) – הוא מגלה סימנים איטיים של פרידה. ממני. כלך לך מכאן! 

הוצאת שתיים, 2025
215 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

"יותר ממיליון עותקים נמכרו ברחבי העולם!" נכתב בראש הכריכה הקדמית, ובתחתיתה – "מותחן פסיכולוגי ממכר עם תפנית עוצרת נשימה".

אכן!

עוזרת הבית, שעוד כותרת נוספה לו: "מאחורי דלתות סגורות, היא רואה הכול", הוא אכן ספר רב תהפוכות, מפתיע, מרתק, ויכול בהחלט לשמש כל קוראת או קורא כהפוגה זמנית בין קריאה של יצירות אמנות.

הוא לא מתיימר לעשות יותר מאשר למתוח, לבדר, להפתיע, ואת כל אלה הוא עושה היטב.

אחרי שני שליש חלה בעלילה תפנית, למעשה – מהפך, כשכל מה שחשבנו עד עכשיו משתנה בבת אחת, והיכולת לעשות את זה, לכתוב בצורה משכנעת עלילה שמתקדמת בכיוון מסוים ואז בבת אחת משתנה ומשנה את כל נקודת המבט ואת כל ההבנות שרכשנו לאט לאט במהלך הקריאה, היא לא עניין של מה בכך.

כי המהפך סביר והגיוני ו(כמעט…) כל הפרטים מסתדרים בו היטב, כך שמי שנחשב טוב מסתבר כרע, ולהפך.

הסיפור מתחיל לכאורה ברגע הסיום: "אין לי ספק שמהבית הזה אצא באזיקים". הכתיבה בזמן הווה, הוודאות של הדוברת ש"לא יעברו יותר מחמש שניות עד שיקראו לי את הזכויות שלי", וההבנה שלנו שמעורבת בסיפור גופה "שנמצאה למעלה, בעליית הגג" יוצרת מהרגע הראשון מתח. של מי הגופה? מי חשודה ברצח? מדוע כל כך ברור לה שאין לה סיכוי להינצל?

וזאת רק ההקדמה. אחריה מגיע "חלק ראשון" שמוגדר – "שלושה חודשים קודם לכן". ברור לנו למה מוביל סיפור העלילה שנתחיל עכשיו לקרוא: הוא מגיע אל גופה בעליית הגג, ועושה את דרכו אליה בצעדים אטיים ויסודיים: אנחנו לומדים להכיר את הדמויות: מילי, עוזרת הבית שעד לפני זמן מה הייתה הומלסית והיא חייבת למצוא עבודה; המעסיקה שלה, נינה, עשירה קפריזית ובלתי נסבלת; בעלה של המעסיקה – אנדרו וינצ'סטר; בתה – ססיליה, והגנן האיטלקי אנזו, שעובד כל הזמן בחוץ, בגינה.

מדוע נינה כל כך קפריזית? מדוע היא מתעללת – אבל ממש! – בעוזרת ששכרה? שופכת על הרצפה בקבוקי חלב, משאירה אחריה טינופת, בלגן בלתי נסבל, כלי אוכל מזוהמים? מדוע היא מטרטרת אותה בלי הרף, דורשת ממנה לבצע משימות בלתי אפשריות, ואז משנה את דעתה, משקרת, הפכפכה, מפלצתית ממש?

מדוע בני הזוג העשירים והמוצלחים כל כך רבים בלי הרף, בקולניות, בזעף?

מדוע הם ממשיכים להעסיק את מילי?

מדוע בתם לבושה תמיד בבגדים מוזרים, שלא הולמים את גילה ולא מאפשרים לה להתנהג בחופשיות, לשחק ולהשתובב?

מדוע החברות של נינה כל כך בלתי נסבלות?

מה מילי תגלה על אודות המעסיקה שלה? ומה נינה תגלה על מילי?

כל השאלות הללו הן רק התחלת המסע, ועל כולן תימצא התשובה המפתיעה.

ממש עד לעמוד האחרון, אחרי שהכול כבר מתפענח בעצם, עוד נשאר סוד אחד שמשאיר אותנו נדהמים…

הוצאת ספר לכל, 2025
תרגמה: טלי אלעד
ערכה: מירה רוזנפלד
304 עמ'

THE HOUSEMAID by FREIDA MCFADDEN

אגתה הקונדסית עושה את זה שוב – בעברית. אמנם מדובר כמובן בספר שראה אור לראשונה מזמן: באנגלית, ב־1953, כלומר – לפני שבעים ואחת שנים, אבל הנה, הוא כאן, אצלנו, והוא כמו חדש: מותח, מפתיע, שנון – כפי שרק היא יודעת לעשות.

ככה זה מתחיל: בני משפחת אברנתי – אלה שעדיין בחיים…! – הגיעו כולם אל בית ילדותם, בעקבות מותו של ריצ'רד, שהוא אחיהם הבכור, גיסן, דודם. במקור היו במשפחה שבעה אחים ואחיות, אבל עד לאחרונה נותרו רק שלושה מהם בחיים, ריצ'רד וטימותי, ואחות אחת, קורה. ללוויה הגיעו גם שתי אלמנות אחיו של המנוח, גיסתו, הנשואה לאחיו החי, ושלושה מבני הדור הבא, אחייניו של ריצ'רד: ג'ורג' ההולל, סוזן, אשת עסקים ממולחת ובעלה הבעייתי גריגורי, ובני הזוג רוזמונד ומייקל, שחקנים בוהמייניים.

אילן היוחסין המשורטט בעמוד הראשון של הספר מקל מאוד על ההיכרות עם הדמויות השונות, שמצטרפים אליהן עורך דינם, מנהל משק הבית הוותיק והזקן ובת הלוויה של קורה, אחותו של ריצ'רד המנוח, ציירת נלהבת שנחשבת טיפשה במיוחד. האם היא "השוטה", כמו זה שמופיע במחזותיו של שייקספיר, שתפקידו לחשוף אמיתות, במסווה של ליצן מטומטם? עוד נגלה!

למעשה התקבצו כל בני המשפחה הללו לא רק כדי ללוות את המת בדרכו האחרונה, אלא גם כדי לשמוע את צוואתו ולגלות מה הוריש למי.

רובם (למעט אחיו ההיפוכונדר, שמשוכנע שהכול בעצם מגיע רק לו) מרוצים ממה שקיבלו, ומתחילים לתכנן מה יעשו עם הכסף שירשו.

אבל לפני כן נוטעת קורה, האחות השכולה, הטיפשה הידועה, ספק משמעותי בלבם: האומנם ריצ'רד מת מוות טבעי? והרי, כך היא טוענת, ברור לגמרי שהוא נרצח!

למרבה הזוועה היא עצמה נרצחת למחרת היום.

טוב, ברור שעד מהרה אנחנו פוגשים את הרקול פוארו, הבלש הבלגי המחוכם שהגברת כריסטי המציאה בכישרון כה רב. הוא שנון, חכם, מוכשר מאוד, וכמובן – איך לא? – מצליח לפענח את התעלומה. בעצם – התעלומות. מי רצח את ריצרד? ואת אחותו? ומדוע?

הפתרון, כמובן וכמו תמיד, מבריק!

מדהים איך כבר שבעה עשורים לא נס לחה של אגתה כריסטי; שהיא ממשיכה, מעבר לזמן ולמקום, להפתיע ולשכנע, וזאת מתוך עולם שבו מעבירים הודעות במברקים, שבו שיחות טלפון תלויות במעורבותה של מרכזנית, שבו הכול מתנהל באיטיות מעוררת השתאות…

מעניין גם להיות עדים למציאות החיים באנגליה של תחילת שנות החמישים, שבע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אזכורים רבים לאותה מלחמה עדיין עולים תדיר בשיחות שמנהלים הבריות, למשל – מדברים על הסיבות לניצחון האנגלי על הגרמנים, בין היתר – "כי אנחנו אי" (מה שבימינו אפשר לאנגלים להינתק מאירופה בברקזיט ההרסני כל כך לכלכלה ולחברה שלהם).

אחת הסוגיות שהטרידו מאוד את הציבור בשנות החמישים הייתה, כך מסתבר, עניין הפליטים הרבים שהגיעו לאנגליה ושהקונצנזוס הפוליטקלי קורקט היה שיש לעזור להם לפתור את מצוקתם.

מהשיחות בין הדמויות השונות בספר ברור שהעניין קצת מייגע את האנגלים; מצד אחד הם מבינים שאין ברירה, חייבים להירתם ולעזור; מצד שני, נדמה שכבר די נמאס להם לשמוע על הפליטים הללו מאירופה. רובם היו, מן הסתם, יהודים שאיבדו הכול. מעניין להשוות את הפליטות של אותם ימים עם זאת שמתקיימת ברחבי אירופה כיום: פליטות של מוסלמים בעיקר, שנסו מאזורי הקרבות במולדותיהם, ושאינם גורמים לסתם שעמום ומיאוס קל, אלא – להתגברות הנטיות הלאומניות, הימניות, ההולכות ומשתלטות על ארצות המערב.

אחרי ההלוויה הוא "רק" ספר בלשים, אבל יש בו ערך, ונעים להקדיש לו כמה שעות קריאה, גם לטובת הבריחה הקצרה מהמציאות הנוכחית…

עם עובד, 2024
328 עמ'

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

Agatha Christie, After the Funeral

"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.

לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?

במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.

כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.

מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).

אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.

נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!

נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?

מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?

האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?

ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?

כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.

כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).

מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.

מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.

על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…

את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.

בחיפוש אחרי אסקפיזם, הגעתי אל הספר כעבור עשרים שנה, והוא לא אכזב: זהו ספר מתח שכתוב היטב, אם כי נראה שקשה למצוא בימים אלה בריחה מוחלטת מהמציאות.

רוצה להיות במקום אחר? בבקשה: אמנם את (כלומר – אני, הקוראת), הגיעה לאמריקה: ניו יורק, קליפורניה, וויסקונסין וג'מייקה, אבל הסיפור חג סביב הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. אחת הדמויות, ויקטוריה, אישה צעירה שחולמת להיות סופרת, הגיעה באותו בוקר למשרדו של עורך הדין שלה: היא חשודה ברצח מחריד של חבר קרוב שלה ושל בעלה. הנרצח הוא סופר מצליח מאוד. (מדהים לקרוא על ממדי ההצלחה של מי שכותב רבי מכר בשוק האמריקני, ושל פסגות העושר המופלג שאפשר להעפיל אליהן שם!).

רוצה לשכוח ממה שקרה כאן ב־7 באוקטובר? אי אפשר, לא ממש. כי אחת מנקודות הפתיחה של כעבור עשרים שנה מתרחשת במעבדה, שבה ממשיכים לחפש התאמות די־אן־איי של שרידי גופות מהפיגוע, עם הדוגמאות שהפקידו בני משפחה בידי החוקרים. והנה מתגלה, בהפתעה גמורה, התאמה בין הדי־אן־איי של ויקטוריה לבין הדוגמה־להשוואה. מסתבר שזוהי התאמה נדירה ביותר, עובדי המעבדה כמעט שאינם זוכים לכך, בכל עשרים שנות העבודה שלהם, מאז הפיגוע.

מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל: מיהי אותה ויקטוריה? האם היא באמת הרוצחת? המשפט שלה אפילו לא התחיל, כי אחרי הפיגוע היו הכול עסוקים בדברים אחרים, והתיק שלה נשאר פתוח, אבל לא ממש עניין עוד את מישהו. נשארו בעיות הרבה יותר דחופות שיש לפתור.

את תעלומת תנסה לפענח מגישת תוכנית תחקירים בטלוויזיה, המופיעה בשם הבדוי – אייברי מייסון. שמה האמיתי בסיפור הוא קלייר מונטגומרי, וכבר שלוש שנים שהיא מסתירה אותו, שכן אביה המיליארדר התגלה כנוכל שעשק כספים, אפילו מהאנשים הקרובים לו ביותר, בהונאת פונזי נוסח בארני מיידוף.

בכישרונה הרב אייברי־קלייר מצליחה להשתבץ כמנחה ראשית בתוכנית, ואנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר כשהיא מנהלת משא ומתן קשוח ביותר על המשך תנאי העסקתה. היא יודעת היטב מה שוויה, והיא לא תוותר על אף מיליו דולר שהיא ראויה להם, לדעתה…

אז מה יקרה? סודה של אייברי יתגלה? היא תצליח לזכות בתחקיר הטלוויזיוני שתערוך לגבי ויקטוריה, ותפענח את תעלומת הרצח? היא תחדש את הקשר שלה עם אביה? ומה יעלה בגורלו של וולט ג'נקינס, החוקר המשטרתי שמונה, לפני עשרים שנה, לחקור את הרצח, והגיע למסקנה שוויקטוריה אשמה?

מעניין שגם בספר שלפנינו, כמו במותחן האחרון שקראתי לפני זמן לא רב, מחמישה יוצא אחד של אגתה כריסטי, יש דמות קרובה לחשודה־ברצח שמבקשת מהחוקר (כאן – החוקרת) לנקות את בת המשפחה החשודה. אפשר להניח שצ'רלי דונלי, מחבר כעבור עשרים שנה, הכיר את הבלשים הקלאסיים של כריסטי.

למען האמת, כריסטי עולה עליו בהרבה. אצלה הכול אלגנטי, מהודק, בלי שום הסחות דעת. אצלו יש הרבה מאוד עלילות משנה, אבל יאמר לשבחו שהכול מתכנס לסוף "מסודר", ולמרבה הפליאה – גם מפתיע. רק ממש בעמודים האחרונים, כשכבר ברור לנו שהכול פתור וסגור, מתרחש המהפך המענג, שהוא סימן ההיכר של ספר מתח ראוי לשמו.

לסיכום: בכל זאת, כן, הספר מעניק מנה מסוימת של אסקפיזם. ונראה שכל בריחה מהמציאות העכשווית מבורכת. גם אם היא קצרת מועד.

422 עמודים
הוצאת מטר

תרגמה מאנגלית: יסמין קלין

TWENTY YEARS LATER

CHARLIE DONLEA

Five Little  Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.

הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.

בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little  Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).

את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.

בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.

פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".

אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!

הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".

יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.

יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".

(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).

נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".

וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.

לסיכום: יופי של הסחת דעת מהמציאות.

עם עובד, 311 עמ'

אדם דלגליש! כמה טוב וכמה מרגש לפגוש אותך שוב! בשנות השמונים כיכבת בחיינו, בסדרת הטלוויזיה האנגלית המשובחת ששודרה למרבה השמחה בטלוויזיה, ומאז אי אפשר להפריד בינך לבין רוי מרסדן, השחקן שגילם את דמותך! שניכם, אדם־הלא־הוא־רוי, עתיר הכריזמה הגברית המפעימה, כמו גם אות הפתיחה הזכור כל כך של הסדרה, נשארו קשורים בתודעה בקשר הדוק עם הספרים של פ"ד ג'יימס. באותם ימים היינו תלויות בלוח השידורים של הערוץ היחיד בטלוויזיה, וכששידרו פרק בסדרת אדם דלגליש, אסור היה להחמיץ, לאחר, להיעדר, כי אפילו מכשיר וידיאו להקליט את הפרק לא היה זמין לכולם, ומי שפספס, הפסיד. אבל לא פספסנו! פרק עם אדם דלגליש תבע התייצבות חובה מול המסך, והוקסמנו – מהאנגליות המהוקצעת, מהחן המדויק, מהחוכמה והפיקחות והתבונה של – של מי?

של פ"ד ג'יימס, כמובן! כי היא בעצם אדם דלגליש. היא זאת ששמה בפיו של רוי מרסדן את המילים. היא זאת שיצרה את הרקע והסביבה שבהם מתרחשים הסיפורים, שלא לדבר על העלילות המרתקות שרקחה.

וכבר לא צריך להיצמד למסך טלוויזיה קטן. קודם כל, כי כל הפרקים מופיעים כיום ביוטיוב. מי העלה אז בדעתו שאפשרות כזאת תתקיים… אבל יותר מכך, כי הרי הכול התחיל, וממשיך לחיות – בספרים של פ"ד ג'יימס.

כן, בספרים המשובחים שכתבה, ואלה זמינים תמיד, כל הזמן, ואפשר לקרוא אותם שוב, ולהתענג.

כי הכתיבה של פ"ד ג'יימס לא יכולה שלא להסב עונג צרוף.  תעלומות הרצח אצלה הן תמיד רק הקולב שעליו תלויים כל המרכיבים האחרים בסיפור: הדמויות המורכבות והמשכנעות.  התובנות המרתקות על החיים, האירוניה וההומור, וכמובן – איך לא? הרי מדובר בספר מתח! – ההפתעות והטוויסטים מסמרי השיער בעלילה. כי ככה זה בספר מתח ראוי לשמו: ברגע שהקוראת מאמינה שזהו, היא הבינה, גילינו, אדם דלגליש ואני, מה קרה, מתרחש המהפך והכול משתנה בבת אחת. אז מי הרוצח או הרוצחת? ומה המניע האמיתי שלהם? מדוע מי שנראה טוב הוא בעצם רע, ולהפך?

פ"ד ג'יימס מראה לנו כל הזמן את מורכבותו של הטבע האנושי. היא חודרת אל מניעיהם האפלים, הצדקניים, הצבועים, המוזרים, המשעשעים, של בני אדם, וחושפת אותם לעינינו, בשרטוטים דקים ומדויקים: מישהו "אהב את עצמו כל כך שלא היה מסוגל להעלות בדעתו שאולי בעיני אחרים הוא קצת פחות מלבב"… מישהי שנשטפת ברגשי אשמה מעוררת בזולתה את השאלה "האם היה רמז למזוכיזם בקול המתבכיין? בהלקאה העצמית החולנית של קורבן מלידה?" ומה בעצם אומרות התהיות הללו על מי שחושבת אותן? כל פרט קטן הוא רמז, הם רבים כל כך, ולכל אחד מהם יש משמעות. כולם מצטברים בסוף ומובילים למסקנה אחת, כוללת ובלתי נמנעת.

והתיאורים שלה! כמה שהם יפים! (אותם אפשר, כמובן, לחוות רק בספרים, לא בפרקי הסדרה ששודרו בטלוויזיה, וכיום אפשר למצוא אותם ביוטיוב):

"כעבור שעה בדיוק, אך בלי שאיש בבית נייטינגייל שמע או תיעד זאת, נפלה פנימה אחת מדופנות הזכוכית בחממה לאחר שרטטה כמוכת עווית כל הלילה וניתקה לבסוף. היא התנפצה לרסיסים על האריחים הגיאומטריים ברצפה הוויקטוריאנית. הרוח הסתערה פנימה בעד הפתח כחיה שמחפשת מחסה. משביה הקרים דפדפו במגזינים המונחים על שולחנות הנצרים, הרימו את כפות הדקלים והניעו את עלי השרכים ברפרופים עדינים. לבסוף הם מצאו את הארון הלבן הארוך, שמתחת למדפי הצמחים. בשעת ערב מוקדמת הותיר אלמוני נואש ונחפז את
הדלת פתוחה מעט, לאחר שתחב את ידו למעמקי הארון. כל הלילה נשארה הדלת פתוחה, חסרת תנועה על צירה, אך כעת טלטלה אותה הרוח בעדינות מצד לצד ולבסוף, כאילו התעייפה מהמשחק, סגרה אותה בחבטה שקטה והחלטית. וכל הנפשות החיות מתחת לקורת הגג של בית נייטינגייל היו שקועות בשינה".

רצח בבית נייטינגייל נכתב במקור בראשית שנות השבעים, ולאחרונה תורגם (היטב!) לעברית. הוא, כמובן, כתוב למופת. הרומן מתחיל ומסתיים במעין סיפור מסגרת קטן: דמות משנית תופסת בדפיו הראשונים מקום חשוב, לכאורה, וזאת כדי לאפשר לנו להתקרב לאט לאט אל לב הזירה, אל עיקר העלילה, ולצפות בה מבחוץ, מבעד עיניה של דמות שתתגלה כשולית לסיפור.

רק אחרי שנכנסנו פנימה, נוכל להכיר את הנפשות הפועלות העיקריות ולנסות לעמוד על טיבן.

ואז, אחרי שאדם דלגליש מפענח את התעלומה, חוזרים אל הדמות החיצונית שתעטוף שוב את העלילה מצד סופה, ותעורר בנו תחושה של מעין חיבוק במילים…

רצח בבית נייטינגייל הוא ספר מתח סוחף ואינטליגנטי, וכשקוראים אותו מרגישים אמנם שמדובר במידה מסוימת של אסקפיזם, אבל הוא לא ריק מתוכן. יש בו גם משמעות.

P. D. James, Shroud for a Nightingale

תרגמה מאגלית: עפרה אביגד

פגם בתכנון מוגדר על גבו כ"מותחן מפותל, קצבי ומהפנט".

הוא, אכן, קריא מאוד. הוא פורש לכל אורכו את המתח ההולך ונבנה בנפשו של גיל, מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' קטן בעיירה שכוחת אל בוורמונט המושלגת, נשוי באושר ואב לשתי בנות מתבגרות, לנוכח אילוץ משפחתי שנפל עליו: אחותו ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובהיותו שאר הבשר היחיד של האחות, מוטל עליו לקלוט את בנה בן הכמעט שמונה עשרה ולהעניק לו מחסה משפחתי, עד שיגיע לפרקו, בעוד כמה חודשים, ויוכל לצאת לחיים –  כלומר, נהוג בארצות הברית – לצאת ללימודים אקדמאיים הרחק מהבית.

מדוע בעצם גיל לחוץ כל כך? מה מפריע לו לקחת את הנער היתום, מתיו שמו, ולטפל בו, לנחם אותו על מות שני הוריו, להעניק לו את האהבה והקבלה שנער צעיר כל כך זקוק להן, לנוכח האובדן הנורא שהתרחש בחייו, לפני זמן קצר?

מסתבר שאירוע מזעזע בעברם הוא שניצב בין הדוד לאחיין. גיל חשדן כלפי מתיו. משוכנע שהצעיר שהגיע אל ביתו מסוכן מאוד. שהוא מסתיר רוע ואכזריות בלתי נתפשים.

האם גיל צודק? האם מתיו באמת כל כך מסוכן ואכזרי? ואולי אלה רק מחשבות פארנואידיות של הדוד?

הראיות המצברות לכך שגיל צודק אינן משכנעות את סביבתו הקרובה. אשתו של גיל "מגויסת" לטובת הטיפול באחיין, ובמשך הזמן גם מתחילה לחבב אותו. כך גם בנותיהם, שמתיידדות עם מתיו ושמחות לשהות בחברתו, להיעזר בו, לשמוח אתו. אפילו הכלבה המשפחתית "מתאהבת" בו ממש מהרגע הראשון. וזה מה שקורה גם לסוזי, סטודנטית החביבה על גיל, המוכשרת ביותר מבין תלמידיו. מתיו וסוזי נהפכים כמעט מיד לזוג רומנטי, וגיל מזועזע, כועס, מודאג.

אז מי צודק? גיל, או כל האחרים? מה יתגלה בסוף? האם האמת תיחשף? ומהי, בעצם?

פגם בתכנון מנסה להיות גם ארס־פואטי. מאחר שגיל הוא איש ספרות, כבר פרסם שני רומנים, והוא מלמד כתיבה יוצרת, הטקסט שלפנינו מרבה לאזכר סופרים ואנשי תרבות שונים. אליס מונרו, גרייס פיילי, ולטר בנימין, נבוקוב, ג'ון בארת, ורבים אחרים, מופיעים ברבים מעמודי הספר, אבל תרומתם לטקסט חיצונית ושולית לגמרי. אין בעיני שום משמעות אינהרנטית להופעתם בו, למעט התחושה שאמורה להתעורר שמדובר ביותר מ"סתם" עוד ספר מתח…

ככזה הוא פועל כיאות: קריאה מהירה, סקרנית, מהולה בציפייה שהולכת ומתעצמת לגלות אם גיל הוזה הזיות טירוף, או שהוא צודק לגמרי.

מאחר שמדובר בספר מתח, כמובן שלא אוסיף עוד שום פרט.

אפשר להעביר אתו כמה שעות נינוחות, שאינן מותירות אחריהן מאומה. אפילו לא איזה טעם לוואי קלוש…

אגב, את שמו באנגלית A Flaw in the Design הייתי אולי מתרגמת כ"פגם בייצור", לא כ"פגם בתכנון"…

תרגם מאנגלית: גרשון גירון

לכאורה לפנינו "רק" סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי "עבר צד" וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו "זמירי" – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של "זמירי", ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת "ההמתנה", בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם "הניצחון" המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: "הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם", אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: "'יותר משש מאות הרוגים,' אמר זומר, 'אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'", ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש "להחזיר" מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם "לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?", אבל – "לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?"

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: "ממתי נשים נכנסות למקום כזה".

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש"כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה"… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם "העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?" אבל מוסיף, כמובן מאליו, "כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר." 

קשה במיוחד לקרוא את התיאורים הללו לאור מה שקורה בימים אלה במדינה: ההקצנה הריאקציונית, האנטי ליברלית, והפגיעה בזכויות נשים. למשל – התביעה להפרדה באוטובוסים, המכונה "קווי המהדרין", או הדרישה מנשים, בשכונות מסוימות, להתלבש "צנוע".

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. "הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה", ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, "בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: 'אינני עונה לנשים'". ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: "הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו."

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו "שומעים" אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

קרדיט הוא ספר המתח השנים עשר של ליעד שהם, עורך דין וסופר מצליח. ספריו תורגמו לשש שפות ועובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, ולצד הכתיבה ממשיך שהם לעבוד במקצועו.

בימים טרופים אלה, כששנתם של רבים כל כך נודדת מרוב חרדה לגורלה של המדינה, נוכח הנחישות של הממשלה להרוס את הדמוקרטיה (ובעקבות זאת מי יודע מה עוד יתחולל פה, מוטב לא לנסות לדמיין, ולא, אני לא תולה תקוות רבות ב"שיחות" המתקיימות בבית הנשיא…), ספר כמו זה של ליעד שהם הוא האסקפיזם המושלם.

צללתי לתוכו והתענגתי עליו, כי הוא ספר מתח שעשוי בתחכום ובשלל תחבולות ספרותיות מוצלחות.

העלילה נפרשת לאט, בקפיצות של זמנים, ובאופנים שונים: פרוטוקולים של חקירות משטריות, או במבט "מבחוץ" אך בעצם מתוך תודעתן של דמויות שונות (בלימודי ספרות אנגלית למדתי שמכנים זאת limited omniscient, כלומר – כשהסופר עוקב כל פעם אחרי דמות אחת, אבל ממשיך לכתוב בגוף שלישי. כמו למשל באנה קרנינה של טולסטוי).

אמנם לקראת השליש האחרון של הספר כבר שיערתי מי האשם, אבל בכל זאת הצליח שהם להפתיע אותי עם טוויסט קטן וחכם.

הסביבה שבו הסיפור מתרחש מעניינת כשלעצמה: עולם ההייטק, קרנות הון סיכון, יזמים שזקוקים למשקיעים, האוניברסיטאות שמוציאות מתוכן מדענים וחוקרים שהמצאותיהם יכולות לשנות את המציאות, עורכי הדין המעורבים בעסקים הללו, וגם – עולם הטלוויזיה, ליתר דיוק – הכוחות הניצבים מאחורי הסדרות המרתקות שכולנו צופים בהן בשקיקה. איך פועלים בכל המקומות הללו? מה למשל כוחם של תסריטאים ושל מפיקים? של משקיעים? של יזמים? עם אילו בעיות הם נאלצים להתמודד?

במרכז הרומן ניצבת החוקרת המשטרתית ענת נחמיאס, שעל אף הריונה המתקדם אינה מוותרת לעצמה, לא נכנעת לשום קושי, וממשיכה בחקירה המאומצת שמתחילה בגילוי "קטן" לכאורה – אצבע כרותה שמצאו על גבעה זוג מטיילים שיצאו להתבונן על פרחי בר. ענת פיקחית, ערנית, רבת יכולות, וכמובן – מתמודדת גם עם קשיים מבית, שקשורים בעולם שאותו היא חוקרת.

מכל אלה רקח ליעד שהם במיומנות משכנעת תבשיל ערב לחך. ברור שתחקר ולמד לעומק איך כל התחומים הללו פועלים, ואיך לשלב אותם בתוך העלילה המותחת שיצר.

כאמור – יופי של מחילת־בריחה מהמציאות!

גיום מוסו הוא, על פי מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר שלפנינו, "הסופר המצליח ביותר בצרפת." אין ספק שהוא כותב מיומן מאוד. החיים הסודיים של הספרים כולל לא מעט מהתלות ספרותיות. למשל – סופר שכותב על סופר, שגם הוא כותב על סופר, כך שהרומן מכיל כל כך הרבה מראות־בתוך־מראות, עד שקשה לדעת מה "ברצינות" ומה מעשה קונדס, מה באמת ומה "בלצון".

החלק שנראה שכתוב "ברצינות" הוא – הציטוטים השונים מדבריהם של סופרים ידועי שם. למשל: "אל מול מקצועו של הסופר, זה של רוכב סוסים מצטייר כיציב" – ג'ון סטיינבק, המופיע בראש פרק ששמו "ללמוד לכתוב". או: "אינני שייך לחבורת הסופרים הגרועים שמתיימרים לכתוב אך ורק לעצמם. סופר כותב רק רשימות קניות, ומשקנה את כל המצרכים, הוא משליך אותן לפח. כל השאר […] אלה הודעות שמיועדות למישהו אחר", של אומברטו אקו, בפרק שכותרתו "סופרים ורשימות הקניות שלהם". או – ציטוט מפיו של מילן קונדרה: "1. המראיין שואל אותך שאלות שמעניינות אותו, לא אותך. 2. מהתשובות שלך הוא משתמש רק באלה שמתאימות לו. 3. הוא מתרגם אותן לאוצר המילים ולצורת החשיבה שלו", בפרק שכותרתו "לראיין סופר".

כל הציטוטים הללו מבטיחים, כך נראה, להיות חלק מתוך הצהרת כוונות ספרותית, כזאת שבה גיום נתלה באילנות גבוהים, אלה של סופרים ידועים מאוד. הנה עוד ציטוט אחד, משל יונסקו: "סופר אף פעם לא יוצא לחופש. עבור סופר, החיים הם כתיבה או מחשבות על כתיבה".

האמנם מקיים הספר החיים הסודיים של הסופרים את ההבטחה־לכאורה להיגד ארס פואטי רב השראה, שיספק לנו מבט מעמיק אל נבכי התהליך היצירתי?

לא ממש. כי למעשה מדובר בספר מתח שיומרתו אינה מצדיקה את התוצאה. הוא אכן מקיים את החובה הבסיסית המוטלת על ספר מתח: המתח נבנה בהדרגה, עד לסוף המפתיע. אלא שהסוף המפתיע מאוד אינו נובע בהכרח מכל מה שקדם לו, והפתרון לתעלומה הוא, במידה מסוימת, מעין דאוס אקס מכינה: המון מידע נמסר בבת אחת ובפתאומיות. מה שמתגלה מזעזע מאוד, אבל מדובר ביותר מדי, מהר מדי ומאוחר מדי. בספר מתח שראוי לשמו הקורא אמור להביט לאחור ולהבין בדיעבד רמזים שנמסרו לו לאורך הדרך, כאלה שלא שם לב אליהם כיאות. בספר מתח ראוי לשמו אסור לסוף להיות תלוש ומודבק…

אחת הבעיות העולות לטעמי בהחיים הסודיים של הסופרים היא שהציטוטים מתוך כתיבתו של הסופר המתחיל, שאמור להיות מוכשר מאוד, סופר שסופר אחר, מצליח ביותר, משבח אותם, הם למעשה סתמיים להחריד: "הרוח צלפה במפרשים על רקע שמים מרהיבים. הסירה נטשה את החוף מעט אחרי השעה אחת בצהריים, ועכשיו שטה לה במהירות חמישה קשר לעבר האי בומון. ישבתי ליד ההגה לצידו של הקברניט, נתון לכישופה של הבריזה מן הים, מהופנט לחלוטין מהזהב הזוהר של פני הים התיכון". שמים מרהיבים? הזהב הזוהר? כישופה של הבריזה? אפשר לקבל את זה ביותר קלישאתי…? חזקה עלי שהמתרגם, שי סנדיק, עשה את מלאכתו נאמנה, ושהתיאור הבנאלי כל כך קיים גם במקור…

עם זאת יש לציין כי התיאורים הללו, על כל מה שמתרחש על האי המבודד, זירת העלילה, עוררו בי תחושה שמדובר פשוט בסרט מצולם, בעצם – בהכנה כתובה לקראתו. הרגשתי, למעשה, שאני צופה בסדרה של נטפליקס, שבה הנופים, המראות, ולצדם גם הקטעים האלימים מאוד, משרתים את הצו החזותי של מה שאמור להופיע על המרקע בבית, לעורר תשומת לב, לזעזע, לסקרן, אבל לא להעמיק מדי…

מדובר אם כן בספר שאפשר, אבל לא חובה, לקרוא, הוא מספק אמנם כמה שעות של בידור, אבל – כמו הרבה סרטים או סדרות בנטפליקס – עשוי על פי איזשהו דגם נסתר אך די קבוע: מקום התרחשות שמושך את העין, תפניות דרמטיות שמצטלמות היטב, וסוף מספק אך חסר משמעות של ממש…

המשפט האחרון הוא מותחן משפטי, שמציית לחוקי הז'אנר: בניית מתח, התרתו, ובסופו – מהפך והפתעות. בבסיסו של הסיפור מתקיים דיון בכמה סוגיות מעניינות. העיקרית שבהן נסובה סביב נושא מעניין: התגלה כי במהלך השלב האחרון בניסויים שנערכו לקראת אישורה של תרופה מהפכנית, שאמורה להציל את חייהם של מי שחלו בסוגים מסוימים של סרטן, מתו חלק מהפציינטים. האם אפשר להסיק מכך שהתרופה מסוכנת? מה יקרה אם החששות יתאמתו והתרופה תיפסל? מה יעלה בגורלה של החברה שמייצרת אותה? האם היא תפשוט את הרגל? 

תחקיר עיתונאי חושף חשד: ד"ר קיריל פאפקו, הבעלים של החברה והאיש שפיתח את התרופה, שהוא רופא ידוע ונכבד ומדען נחשב, וזכה בעבר בפרס נובל, עיוות את תוצאות המחקר, וגרם לכך שהמידע על המתים נמחק ממסד הנתונים.

ד"ר פאפקו עומד לדין, והסנגור שמגן עליו הוא חברו הטוב, סנדי סטרן. שניהם היגרו בצעירותם לארצות הברית מארגנטינה, שם נולדו. אחד הנושאים המשניים בסיפור הוא פערי המעמדות ביניהם: האחד – בן למשפחה מבוססת מגרמניה, האחר בן לפליטים יהודים עניים ממזרח אירופה. במהלך העלילה, בעיקר לקראת סופה, נחשפים סודות מזעזעים מחייו של אחד מהם.

המותחן מאפשר שוב לקורא הישראלי להציץ אל נבכי מערכת המשפט האמריקנית (שמקורה במערכת המשפט האנגלית), זאת שמתבססת על חבר מושבעים. 

הסופר סקוט טורו הוא עורך דין פלילי ותיק מנוסה, לפיכך ברור שאת כל מה שהוא מספר לנו הוא מכיר היטב מהשטח, ושהתובנות שהוא שוטח בפנינו שאובות מהמציאות המשפטית השונה כל כך מזאת הישראלית.

שם עורכי דין – סנגורים ותובעים כאחת – חייבים לפתח מיומנויות מיוחדות במינן, כדי שיצליחו להשפיע על שנים עשר המושבעים. הסנגור לא חייב להוכיח שום דבר, אלא רק "להשתיל" ספקות בלבם של המושבעים, שכן הרשעה אמורה להתקיים רק אם הם משתכנעים באשמתו של הנאשם "מעבר לספק סביר".

וכך אנחנו עדים שוב ושוב להלכי המחשבה של עורך דין שאינו טוען בפני שופט או שופטת, אלא בפני שנים עשר אזרחים מהשורה. הוא יודע ש"מושבעים לא אוהבים לראות שעד יוצא בלי עונש מאותה עבירה שעל ביצועה הם מתבקשים להרשיע נאשם"; הוא משתדל להיות שנון, לשעשע את המושבעים ולהצחיק אותם; הוא שם לב להבעות הפנים של כל אחד מהם; הוא מקפיד שלא לנעוץ בהם מבטים ממושכים מדי, כדי לא לעורר בהם אי נוחות, אבל מגניב לעברם מבטים ורושם לפניו הנהונים או פה קפוץ; הוא שוקל שיקולים שאמורים להיות משפטיים, אבל אינם כאלה, לאור התגובה הרגשית האפשרית של המושבעים, למשל – האם לאלץ עדה "להשתמש בתיקון החמישי ולשמור על זכות השתיקה באמצע מתן עדות" או לוותר על האפשרות, לא מכיוון שהיא נכונה מבחינה משפטית, אלא מתוך החשש שמא יקומם את המושבעים.

"כמו כל עורכי הדין המופיעים בבתי המשפט," מספר לנו טורו, "גם סטרן מתייחס למושבעים ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא מוקיר את תפקידם כערך בסיסי בחֵירות האדם. עם זאת, בחדר המושבעים הם יוצרים לפעמים מציאות שהקשר בינה לבין מה ששמעו בדיונים קלוש ביותר. כעורך דין אתה מתנהל במשפט בהתאם לכללים בני מאה שנה, ולעומת זאת נראה כאילו המושבעים פורשים לחדרם ומחליטים שהם משחקים במשחק וידיאו כזה או אחר, כמו שהנכדים שלו אוהבים, משחק שבו לעולם יש רק דמיון מקרי לזה שלנו."

לפיכך, הוא ממשיך ומסביר, חשוב "שהשופט ישקול בכובד ראש אם השאלות העובדתיות השונות שהועלו במשפט הן כאלה שהמושבעים באמת יכולים להכריע בהן בהתאם לחוק," שהרי יש לשופט תפקיד גם במערכת המשפטית הזאת. למשל, הוא מנחה את המושבעים את מה "למחוק" מתודעתם אם אחד הצדדים הביע התנגדות שהשופט קיבל, והוא זה שמורה להרחיק את המושבעים מהאולם בכל פעם שמתעוררת שאלה שמוטב לדעתו שלא ישמעו את פרטיה.  

בהמשך מסביר טורו, באמצעות דברים שהוא שם בפיו של עורך הדין סטרן, את מקור שיטת המושבעים: "במגנָה כּרטא, כתב הזכויות הגדול, הבטיח מלך בריטניה הבטחה חגיגית שממשלתנו מקיימת אותה עד עצם היום הזה, הבטחה שבעניין רציני כל כך – עניין שבו חירותו של אדם ועצם קיומו עשויים להשתנות לנצח – שבמקרים אלה ההחלטה אם לנאשם מגיע לקבל עונש מבית המשפט לא תהיה נתונה בידי נושאי משרה ציבורית כאלה או אחרים, או אפילו בידי קבוצה של עורכי דין, או אפילו בידי שופט מוכשר להפליא" אלא – בידי עמיתיו של הנאשם, "האנשים שעובדים ומתפללים לאלוהים לצידו, שחיים באותן שכונות ובאותם רחובות". 

סטרן מתלהב מהשיטה. "רעיון מדהים," הוא מכנה אותה. האומנם? האם סביר להניח ששנים עשר אנשים "מהרחוב" יוכלו לפסוק כיאות? 

על הדעת עולה מיד פסיקת חבר המושבעים במשפטו של או ג'יי סימפסון, שזיכו ב-1995 את הרוצח אחרי דיון שנמשך רק ארבע שעות, שאותו ערכו מאחורי הקלעים. זיכו אותו בפסק דין ידוע לשמצה, חרף המובהקות של הראיות והעדויות שהוצגו בפניהם, והיו אמורות להוביל להרשעה ודאית. אותם מושבעים, ברובם שחורים, היו מוטים, ופסק הדין שלהם היה בלי כל ספק מעוות ושגוי.

לעומת זאת, אי אפשר שלא לחשוב על השופטים, לא חבר מושבעים! שהרשיעו את רומן זדורוב, אף על פי שלא הוצגו בפניהם שום ראיות פורנזיות שקשרו את הנאשם לזירת הרצח. בישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות" ומהרגע שזדורוב הודה, הכול נסגר בפניו. אפילו הזיכוי שזיכה אותו בדעת מיעוט יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, לא הספיק כדי לקבוע שעולה "ספק סביר" בצדקת הרשעתו. יש לקוות שהמשפט החוזר יעשה עמו דין צדק. בימים אלה מחכים לפסק דין חדש.  

אין לי מושג מה אפשר להסיק משתי הדוגמאות הקיצוניות והסותרות הללו, ואולי הדיון בספר מתח איננו הזירה המתאימה למסקנות כאלה.

אפשר פשוט לקרוא אותו כדרך של בריחה קצרה מהמציאות. 

Scott Turow The Last Trial 

מאנגלית: נעה בן-פורת

רצח לפי הספר הוא מותחן ממזרי, גדוש בתעלולים ספרותיים משעשעים ביותר. סיפור המסגרת, שבו עורכת בהוצאה לאור לונדונית קוראת כתב־יד של ספר מתח מאת סופר ששמו אלן קונווי, משתלב עם הסיפור המופיע בכתב־היד. שמו: רציחות באחוזת פאי. שתי העלילות מתמזגות זו בזו, וכך מתרחשים שני סיפורי מתח שונים, ונדרשים שני פענוחים של רציחות שונות, והכול עשוי היטב, מסקרן ומעורר השתאות. 

רצח לפי הספר כולל לא רק את שני הסיפורים העיקריים. יש בו גם שתי גרסאות של פרק מספר בלשי נוסף. גרסה אחת שכתב מלצר שחולם להיות סופר, והאחרת – אותו סיפור עצמו, בגרסה שכתב סופר מנוסה. ההישג של אנתוני הורוביץ בכך ששתי הגרסאות משכנעות מאוד, כלומר – כישרונו מאפשר לו לחקות סגנונות שונים, גם כתיבה בוסרית, וזה כשלעצמו מרתק. 

כשקראתי, ביחד עם העורכת, את רציחות באחוזת פאי מאת אלן קונווי, סופר שאנתוני הורוביץ בדה, לא הצלחתי להבין איך בעצם נותרו בספר שלפני עוד דפים רבים כל כך – כמעט מחציתו – שהרי הבלש של אלן קונווי, אטיקוס פונד שמו, כבר הודיע לעוזרו שהוא יודע בדיוק מה קרה, ושבעוד רגע יסביר לו, ולחוקר המשטרה, מי אשם ומדוע. 

ואז מתרחש התעלול הספרותי המתוחכם והמפתיע: מסתבר שהפרק האחרון חסר, ומתחילה העלילה הראשית הנוספת: זאת שבה העורכת עוקבת אחרי הסופר אלן קונווי, מנסה לאתר את הפרק החסר, מנסה להבין מה בעצם קרה לו ולכותבו, ומה המשמעות האמיתית של אובדן הדפים שנעלמו.

אנתוני הורוביץ מייצר כאן משהו שמזכיר את בובות המטריושקה הרוסיות, שבהן דמות גדולה מסתתרת בתוך דמות אחרת, קטנה ממנה, וככל שמרבים לפתוח את הבובות, ממשיכים לגלות בתוכן עוד ועוד שכבות, עוד ועוד בובות. 

כך, למשל, נפתח כתב היד של רציחות באחוזת פאי בתיאור קורות חייו של "הסופר": "על המחבר: אלן קונוויי נולד באיפּסוויץ' ולמד בבית הספר ווּדברידג', ולאחר מכן באוניברסיטת לידס, שם סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. כעבור כמה שנים נרשם ללימודי כתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה. ב-1995, אחרי שש שנים שבהן עבד כמורה, רשם את הצלחתו הספרותית הראשונה עם הספר 'אטיקוס פונד חוקר'. הספר שהה במשך 28 שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של ה'סאנדיי טיימס', וזכה בפרס פגיון הזהב מטעם אגודת כותבי ספרות הפשיעה בקטגוריית מותחן 'הפשע של השנה.'" כמה אותנטים ומשכנעים קורות החיים הבדויים הללו…! 

בהמשך מסתבר שיש בהם צורך, שכן פענוח העלילה־שבתוך־העלילה נשען על מה שנודע לנו על אותה דמות בדויה.

באנגלית שמו של הספר Magpie Murders,  כלומר – "רציחות העקעק" (שם של ציפור, שנקראת בעברית גם "עורב זנבתן"). שמו בעברית מוצלח מאוד, כי עיקרו, כלומר – עניינו העיקרי של הספר, הוא בעצם הסוגה שבה הוא כתוב. רציחות לפי הספר בוחן את הז'אנר של ספרי מתח, ויש בו אזכורים רבים מאוד של ספרי מתח קלאסיים אחרים, החל באלה של ארתור קונן דויל וכלה באגתה כריסטי, ובכל קשת הכותבים שכתבו בזמנם ואחריהם. הספר גדוש בכלל באלוזיות ספרותיות רבות: למשל: "אני לא ממש עיוורת כמו מר רוצ'סטר המסכן בג'יין אייר", מספרת לנו העורכת שחלק מהסיפור מגיע מתוך תודעתה.

"הוא לא קיבל את מה שהוא רצה — כבוד, חותמת כשרות של סופר דגול. וזה אולי נשמע מטורף, אבל הוא לא היה הסופר המצליח היחיד שהרגיש כך. תראה את איאן פלמינג ואת קונן דויל. אפילו א"א מילן! מילן תיעב את פו הדוב דווקא בגלל ההצלחה הגדולה שלו", היא מספרת לנו על אלן קונווי.

"אני לא אוהבת צירופי מקרים ברומנים, ובמיוחד לא במותחני רצח, שעובדים דווקא על היגיון מחושב. הבלש באמת אמור להיות מסוגל להגיע למסקנה שלו בלי שההשגחה העליונה תעמוד לצידו", היא מציינת כלל־כתיבה חשוב.

וגם: "אם קראתם סיפור של שרלוק הולמס, אתם יכולים להיות די בטוחים שהבלש יודע בדיוק מה קורה, אפילו אם הוא לא בהכרח מספר לכם."

מעניין מה שנכתב מפיה של העורכת על האופן שבו סופרים בוחרים בשמות לדמויותיהם: "מה הסוד של שם טוב בסיפורת? המפתח הוא בדרך כלל בפשטות. ג'יימס בונד לא נהיה מי שהוא בזכות יותר מדי הברות. ועם זאת, השם הוא בדרך כלל הדבר הראשון שאנחנו לומדים על הדמות ולדעתי זה עוזר אם השם יושב עליה בנוחות, אם הוא נשמע הולם. […] לפעמים סופרים מוצאים שמות איקוניים כמעט במקרה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא שֶרינְפוֹרד הולמס ואוֹרְמוֹנְד סאקֶר. אי אפשר שלא לתהות אם הם היו זוכים לאותה הצלחה בינלאומית אלמלא התחרט קונן דויל והלך על שרלוק הולמס וג'ון ווטסון."

"מניסיוני, סופרים מתים נשכחים במהירות מרשימה," היא כותבת, ומוסיפה: "אפילו סופרים חיים מתקשים להישאר על המדפים. יש יותר מדי ספרים חדשים ופחות מדי מדפים", ומבטאת אמת ידועה וכאובה, שנכונה, כך מסתבר, לא רק לגבי סופרים ישראלים…

הספר משובץ באינספור הערות כאלה, והן מוסיפות לעניין שבקריאה. 

אנתוני הורוביץ (כפי שאפשר להסיק משמו…) מוגדר בוויקיפדיה כ"סופר בריטי ממוצא יהודי" (מעניינת המילה "בריטי", שכבר כתבתי עליה פעם בטור על הסיפור Mr. Know All של סומסרט מוהם: "פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…"). חרף היותו יהודי, ולכן לא אנגלי שגם אבות־אבותיו היו אנגלים מבטן ומלידה, הספר נטוע עמוק באנגליות. הוא מתרחש בחלקו בכפר אנגלי, חברה אינטימית וסגורה שבה הכול יודעים הכול על כולם, וכל הבריות מעורבים בחיי זולתם. (הכפרים הללו משמשים רקע הולם גם לכמה מספריה של ג'ואנה טרולופ, למשל – המקהלה, אבל אצלה לא מדובר בספרי מתח). איך שומרים על סודות במקום כזה? מה קורה למי שמעורב מדי בחיי זולתו?

האנגליות של הכתיבה מתבטאת גם בהערות כמו: "מיהרתי להתקדם ונכנסתי לכנסייה. חלל הפנים היה עצום, שרוי באי־סדר, פרוץ לרוחות, קולאז' של מאות שונות לאורך ההיסטוריה. העובדה שהגעתי דווקא במאה הזאת הייתה כנראה מצערת: המאה השתים־עשרה סיפקה את הקשתות, המאה השש־עשרה את תקרת העץ המקסימה, השמונה־עשרה את המזבח — ומה העניקה המאה העשרים ואחת לסנט מייקלס? אתאיזם ואדישות": הורוביץ מיטיב כאן לבטא את המסורת האנגלית ארוכת השנים, ועושה זאת בהומור ועם קריצה.

הספר נקרא בנשימה אחת, והוא סיפק לי שעשוע קייצי מוצלח מאוד. 

בתוך תחושת הכאוס הבריאותי הסוער סביבנו, ובצל המשפט החוזר של זדורוב שצדקתו תצא אולי סוף סוף לאור (ואולי לא?), נעים לקחת הפוגה מסוימת מהמציאות, גם אם היא קצרה, גם אם היא סתם מפלט, אסקפיזם לשמו, ולקרוא ספר כמו זה שלפנינו, נערה, 11, ספר מתח שסופו הטוב מובטח, על פי חוקי הז'אנר שהוא מציית להם. 

ולא שאין בסיפור שלפנינו יומרה להיות לא רק בידור לשעות הפנאי. נערה, 11 נושא בחובו גם מעין דגל חברתי זוטא, שכן יש בו, אם מתעמקים מעט מתחת לפני השטח, אמירה נוקבת: נשים צריכות להיזהר מגברים שמתיימרים לאהוב אותן, אבל מרשים לעצמם להיות שתלטנים מדי. אישה צריכה לשים לב לאיתותי האזהרה הראשונים שמרמזים על שתלטנות כזאת: את עלולה לגלות שגבר שמעז להעיר לך שהבגד שלבשת הוא "קצת יותר מדי"  עלול להפוך במרוצת הזמן לבן זוג אלים ומסוכן. אפילו לרוצח סדרתי. 

עוד מנסה הסיפור שלפנינו להראות לנו כיצד עוול מתמשך שנגרם בילדות עלול  לעוות את הנפש ולהוליד קווים רצחניים באישיותו של הקורבן של אותו עוול.

המתח בספר נבנה כיאות, ועם זאת אין בו אימה רבה מדי ובלתי נסבלת. בערך באמצע הדרך מתחילים להתפרש רמזים שמתבהרים לקורא, והוא מתחיל להבין לאטו משמעויות שילכו ויתפתחו, עד לפתרון המשביע רצון שיגיע, כצפוי וכיאות, בסופו של הסיפור.

העלילה נסובה כולה סביב תעלומה נושנה: סדרת רציחות שהתרחשו לפני שנים רבות בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה, במערב התיכון של ארצות הברית. במשטרה מאמינים שהרוצח דאז מת כבר לפני עשרים שנה, ולכן החוקרים מסרבים לבחון את האפשרות שהוא חזר לפעול, ושחייהן של נערות צעירות שגרות במיניאפוליס נתונים שוב בסכנה. לרציחות ההן היה דפוס מתמטי קבוע: הרוצח נהג לחטוף נערה וכעבור שלושה ימים לחטוף אחת נוספת. כעבר שבעה ימים בדיוק מצאו בכל פעם את גופתה של הצעירה ראשונה, שהורעלה באמצעות זרעים של קיקיון. האם החוטף ה"חדש", שהופיע מקץ שני עשורים, יפעל על פי אותו דפוס? מה אפשר לעשות כדי להזדעק ולהציל את החטופות? מי רוצה במותן, ומדוע? 

הסיפור עכשווי מאוד: אלי קסטיו, הבלשית החוקרת העומדת במרכזו, נעזרת בעבודתה ברשתות החברתיות (אם כי לא בטיק-טוק, שהוא, עד כמה שהבנתי לאחרונה, הרשת החברתית הפופולרית ביותר בימינו, עם מיליארד וחצי משתמשים פעילים ואלפי שעות של תכנים שונים, רשת ש"עקפה את כולם בסיבוב"). אלי מחפשת, ומוצאת ברשתות החברתיות, רמזים שעוזרים לה לפענח סדרה של מעשי רצח. היא עצמה אושיית רשת: היא מנהלת פודקאסט מצליח, שמיליוני בני אדם מאזינים לו. 

האם הפודקאסט שלה יועיל למאמצי הפענוח? כמובן שכן! העלילה תונע בעקבות טיפ שתקבל מאחד ממאזיניה, שיוביל אותה בדרך החתחתים המסוכנת לעבר הפתרון.

האם הפודקאסט יסבך אותה בדרך? איך לא? היא תגלה את הסכנות הטמונות בו, אבל גם את יעילותו. 

האם במשטרה יכעסו על מעורבותה בחקירות? כן ולא. יהיו רגעים שבהם ייעזרו בה. ויהיו רגעים שבהם יסלקו אותה הביתה ויורו לה להתרחק ולהפסיק.

כאמור, ברור לגמרי שעד שנגיע לסופו של הסיפור הכול יסתדר, נמצא את הרוצח ונציל את הקורבן הפוטנציאלי האחרון שלו. איימי סוטר קלארק לא מאכזבת.  יש כמובן כמה הסתבכויות, איך אפשר בלי? אבל בסופו של דבר, שלא כמו במציאות המוכרת לנו מחוץ לספרות, הכול יסתדר, יובהר, יתפענח, ואנחנו ניאלץ לסגור את הספר ולחזור אל העולם האמיתי. למשל, אל משפטו של רומן זדורוב. אל המומחה הפורנזי שמציג "ממצא דרמטי". אל החשש שהמשפט לא יפתור את התעלומות: לאן נעלמו טביעות הנעליים?  אל ספקותיהם של השופטים ושל אמה של הנרצחת, תאיר ראדה, זיכרונה לברכה.

כמה חבל שבמציאות לא מובטחים פתרונות מסודרים, שלמים ומשכנעים כל כך, כמו בספרים.  

Amy Suiter Clarke, Girl, 11

תרגם מאנגלית: אילן פן

את ספרו הקודם של אלכס מיכאלידס, המטופלת השקטה, קראתי בסקרנות גוברת והולכת, וסופו, הפתרון שמבאר את כל המיסתורין המצטבר לאורכו של אותו ספר מתח, הצדיק את הקדחתנות שבה נקרא.

ספרו החדש של מיכאלידס מאכזב.

כדרכם של ספרי מתח רבים, הסיפור נטוע בהווייה של מקום תחום שבו אנשים מכירים זה את זה, כאן – באוניברסיטה בקיימברידג'. ההווי האוניברסיטאי משמש לא פעם רקע ספרותי, עד כדי כך שיש ממש סוגה כזה שמכונה, " a campus novel" או "an academic novel" וסופרים רבים (קינגסלי איימיס, סי פי סנואו, פיליפ רות, קוטזי, ורבים אחרים, ביניהם גם מאיה ערד "שלנו"), לאו דווקא כאלה שכותבים ספרי מתח, ממקמים את העלילה באוניברסיטה.

אבל בספר שלפנינו אין באמת חשיבות אמיתית לאוניברסיטה שברקע: התככים האקדמיים קלושים, כמו גם התלות של העלילה במיקום הספציפי.

לכל אורכו מתעוררת תחושה שהסיפור מופרך ולא מעובד כיאות.

גם כאן, כמו בקודמו, המטופלת השקטה, אנחנו פוגשים דמות ראשית שמגיעה מעולם הטיפול: מריאנה, פסיכולוגית ממוצא מעורב, אנגלי ויווני (כמו זה של הסופר), נקלעת לתוך פרשת רצח. כבר בעמוד הראשון נמסר לנו שהיא "יודעת" מי הרוצח, וזה כמובן איתות אזהרה מובהק לכל מי שמכיר את הסוגה: ברור שהאדם שעליו מצביע הסופר באמצעות הדמות הראשית בסיפור אינו הרוצח. אלמנטרי.

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה לא משכנעת עם דמויות מקרטון. אף אחד שם לא מעורר תחושה של אמינות, או אהדה. עד כדי כך שבמהלך הקריאה נאלצתי לעצור מדי פעם כדי לבדוק על מי בעצם מדובר: שמות צצו ונעלמו, והדמויות לא צברו נפח, ולכן לא הצלחתי לזכור ולמקם אותן בעלילה.

עלילות המשנה לא הצליחו להסיח את הדעת, כנהוג וכנדרש מספרי מתח שבהם הסופר נוקט את התכסיס הידוע של "קוסמים" שבזריזות אצבעות או בלהג משכנעים אותנו להביט הצידה, כדי שלא נשים לב לתעלול שהם מבצעים. מיכאלידס שמכיר את חוקי הסוגה מנסה לשכנע אותנו להביט הצידה, אבל לא כל כך מצליח, כי הסיפורים "האחרים" פשוט לא מקבלים נפח ולכן לא זוכים להתעניינותנו.

כדי "להעמיק" את הסיפור משתדל מיכאלידס להיעזר בגדולים ממנו: הסיפור גדוש באזכורים מהמיתולוגיה היוונית, ומכתביו של המשורר האנגלי טניסון. אבל המיתולוגיה והשירה לא מצליחות להעשיר את הספר והשיבוץ של הציטוטים נחווה מלאכותי ואפילו מוזר. איזה ערך יש בפסקאות שכתובות ביוונית, כשברור שרוב הקוראים לא יכולים לקרוא אותן, גם אם תרגומן מובא בהמשך?

גם הפתרון הסופי לא משביע רצון. הוא אמור להפתיע (מאוד!), אבל מכיוון שהדרך אליו הייתה מייגעת ורדודה, גם הסוף לא מעורר שום הזדהות.

מיכאלידס מנסה לשמור על האהדה שלנו כלפי מי שפשע והיה בעצם גם קורבן מסוגו. הרעיון ראוי. הביצוע לא מוצלח.

Alex Michaelides, The Maidens

תרגמה: רחל פן

"שוק הספרים נמצא במשבר עולמי בלתי הפיך. לדעתי, מספר הקוראים כיום דומה למספר הקוראים במאה השש־עשרה, שבה מרבית האנושות עדיין לא ידעה קרוא וכתוב", טוענת עלמה גניהר מפי אחת הדמויות שבראה בספרה החדש נקמת הקנרית, מותחן שמרכזו – שוק הספרים הישראלי.

הרומן נתלה באילנות גבוהים. הצהרת הכוונות שלו, כמתפרש מהמוטו המובא בתחילתו, נלקח מתוך מונולוג שנושאת לייד מקבת:

“ליידי מקבת: בואו, רוחות, אַתן
הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,
עשו ממני לא־אשה עכשיו,
מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן
אכזריות אֵימים עד הקצה.
עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל
ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,
שאף דקירת מצפּון של אמא טֶבע
לא תערער בי את הנחישוּת
הקטלנית, ולא תִכְרות שלום
בינה לבין השלכותֵיה. בוא —
בואו אל שָדַי הנָשִיים,
שהחלב שלי יהיה לְמיץ —
מרה, אתם שָֹרֵי־הָרֶצח, מכל
מקום שבו אתם טורחים, בלתי
נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,
לילה כבד עטוּף עשן עכור
של גיהינום, שסכּינִי החד
לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,
שמאחורי שמיכת החושך לא
יציצו השחקים לצעוק 'עד כאן,
עד כאן'.
ויליאם שייקספיר. מקבת. מערכה 1. תמונה 5. תרגום דורי פרנס”.

אהה. מדובר אם כן בתחינתה של רוצחת אל הרוחות, בקשתה שהן יקנו לה את היכולת להתאכזר, להתמזג עם "שרי הרצח" ועם היכולת לוותר על חמלה נשית, ובעצם – על חמלה אנושית בכלל.

הצהרת כוונות רבת משמעות!

מיד אחרי המוטו מופיע ציטוט מתוך ספר שכתב אחד בשם נעם גרין, שספרו נמצא ב"מקום שישי ברשימת רבי המכר".

משם מתחילה להתגלגל העלילה.

תחילה אנחנו פוגשים את דויד, חוקר ספרות שעסוק בכתיבת דיסרטציה (ולא, כפי שמנוסח בספר בעילגות מה, "עושה עבודת דוקטורט") על סופרת לא מוכרת, לאה וסרמן, שאיש מלבדו לא שמע עליה. משם אנחנו עוברים אל תחנת משטרה שבה פועלת חוקרת בשם נעמי, המופקדת על תיק רצח מיסתורי: תחילה נרצח הסופר שצוטט, נעם גרין, ומסתבר שדבריו המצוטטים תיעדו בעצם את מותו. כעבור זמן מה נרצח סופר נוסף, וגם לרציחתו קדם תיאור מותו, פרי עטו, וכן הלאה.

נעמי אמורה לפענח את כל הרציחות הללו, למצוא את המכנה המשותף להן, אם יש כזה, ואפילו להבין מדוע אחד הקורבנות, שגם הוא תיאר את ההתנקשות בחייו, בעצם לא מת.

יש כמה פרכות משמעותיות בדרכה של נעמי אל פתרון התעלומה.

קודם כול, עד סופו של הרומן לא מתחוור לנו איך בעצם חזו הסופרים את מותם ואיך תיארו אותו. אבל נניח לתמיהה, שכן יש תמיהות חשובות יותר. בעולם שמתואר בנקמת הקנרית יש לא מעט פרטים שלא מסתדרים עם ההיגיון שאמור להיות מוצק וחד משמעי בספר מהז'אנר שלפנינו, לא פנטזיה, אלא מתח ריאליסטי שאמור להישען על המציאות.

כמי שבאה לבחון את עולם הספרות הישראלית, מוזר לקרוא על רשימות רבי המכר בעיתונים, כאילו הן עניין משמעותי עד כדי כך שסופרים מוכנים כמעט למות כדי להיכנס לתוכן. האמנם מתייחס מישהו לרשימות הללו בכזאת חרדת קודש ותשוקה?

במציאות שמצייר הספר שלפנינו, הרשימות הללו משקפות את נתוני המכירות האמיתיים של ספרים בישראל. למרבה הצער, הכול כבר יודעים שאין באמת קשר בין הרשימות לנתונים האמיתיים, והרשימות לא מתעדכנות על פי כמות הספרים שנמכרו בפועל, לפיכך אחת מהנחות היסוד של הספר, שעליה נשענת העלילה, פשוט לא מציאותית ולא סבירה.

מי שלא מאמין שרשימות רבי המכר הן פיקציה מוזמן לצפות בכתבת תחקיר שערך בשעתו מתן חודורוב בערוץ 10, "תשמעו סיפור: הסכסוכים והעיוותים בדרך לרשימת רבי המכר".

כ-follow up, בעקבות שידור הכתבה ההיא, כתבתי כך בפייסבוק:

כצפוי, שום דבר מהותי לא השתנה ברשימת החנויות שמהן שואבת הסוקרת מינה צמח את "רבי המכר" כביכול.
אכן, הרשימה שהתפרסמה אמש "עודכנה". חנויות שאינן קיימות כבר זמן רב אמנם הוסרו ממנה, אבל הוסרו גם חנויות אמיתיות, ובהן לוטוס בתל אביב ויודן בחיפה, ששם דווקא *כן* נמכרים ספרי קריאה חדשים.

לעומת זאת, החנות ספרי שולמית בבאר שבע, נשארה. בתחקיר של מתן חודורוב הודו ספרי שולמית במפורש שאינם מוכרים בכלל ספרי קריאה. אם כך, איזה נתונים מקבלים מהם? המשמעות: קוראי הספרים מרחובות דרומה בכלל לא מיוצגים ב"מדגם" של מינה צמח.

בוק שופ ברמת גן, שמוכרת כמעט אך ורק ספרים יד שנייה, נשארה.

פביאן ברעננה, חנות שבה הודו בהקלטה בתחקיר כי הם מדווחים על פי מה שמתחשק להם, בלי קשר למציאות, נשארה.

כל רשת דורון ספרים נשארה. בדורון ספרים בלווינסקי כמעט שאין ספרי קריאה. בדורון ספרים בהרצליה אמרו בתחקיר שאין ברשותם אפילו ספר אחד מרשימת "רבי המכר".

קיוסק גולדן בחיפה, שמוכר בעיקר ספרים משומשים, עיתונים ומגזינים, הוסר. יחד עמו הוסרה חנות קרון ספרים, שהופיעה עד השבוע שעבר כאילו היא בחיפה, אבל היא בעצם בטבעון. למרבה הצער, אין עכשיו אף חנות בחיפה. כנראה שמה שקונים וקוראים בעיר השלישית בגודלה בישראל לא נחשב.

אכן, הרשימה העכשווית כוללת שמונה יישובים בלבד (כולל באר שבע, שבעצם לא באמת מיוצגת).

אבל נחזור אל נקמת הקנרית. דבר נוסף שנשכח בו הוא שבישראל הרשימות הללו של רבי המכר כוללות בעיקר ספרים מתורגמים, וספרי מקור כמעט נפקדים מהן, אבל כאן, בספר שלפנינו, סופרים עבריים מתחרים בחירוף נפש על כל עשרה המקומות…

חרף ההסתיגויות הללו, יש בנקמת הקנרית גם תובנות משכנעות על עולם הספרים. למשל: “אנשים מתקשים להבין שלהיות סופר או סופרת זהו ייעוד מבלבל שלרוב אינו מתגמל. סופר רע יכול להצליח מאוד, וסופר נפלא יכול למות אלמוני. ההצלחה אינה תלויה רק באיכות הכתיבה, כי אם גם באיכות הקוראים וברוח הזמן. רוב הכותבים הצעירים מתייחסים לספרות ברומנטיות ילדותית, ואין להם מושג שמדובר בשדה קרב מטונף ומדמם שבו כולם נלחמים בכולם, והוצאות הספרים הן המבצרים שיש לכבוש. הסופרים הוותיקים מפחדים מחדירת סופרים צעירים למבצרם, הגברים מפחדים מנשים, והאשכנזים מפחדים מהמזרחיים שפוחדים מנשים. הסופרים הפלסטינים, הרוסים והאתיופים מודרים לחלוטין. אנשי הממסד הספרותי, גברים אשכנזים ברובם, יודעים מצוין שהעולם המערבי משתנה במהירות, ומה שהיה לגברים לבנים וסטרייטים להגיד על פוליטיקה, חברה, נשים, מיניות, אלוהים, מיעוטים והשד יודע מה עוד, כבר לא מעניין אף אחד חוץ מאשר גברים לבנים וסטרייטים אחרים והנשים שאוהבות אותם, או הגברים, ולכן הם נאבקים על מקומם בחירוף נפש".

וגם: "אף ספר מעולם לא מצא חן בעיני הביקורת והקוראים בו־זמנית. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמבקרות ומבקרי הספרות המקומיים, בעצמם סופרים בדרך כלל, קטלו את מרבית הספרים מתוך שעמום או תאוות נקם וקיעקעו את הנאתם הפשוטה של הקוראים, שלדעת המבקרים, היו ציבור הפכפך, משועמם, בור, רגשני ובנאלי. הקוראים מצדם תיעבו את שחצנות המבקרים ואת התנשאותם, וכתמיד התעלמו מהם בהנאה". (האם זה מה שייטען נגדי, בתגובה לדברי הביקורת שלי על הספר שלפנינו?)

ולסיום: אחת הדמויות בספר היא זאת של בעלת בלוג ספרותי מצליח. אותה בלוגרית תוהה, בתשובה לשאלתה של החוקרת המשטרתית אם יש לה אויבים ומשיבה: "אוייבים? למה שיהיו לי אוייבים? לפעמים סופר כועס עלי כי פירסמתי ביקורת לא טובה על ספרו".

כדי להימנע מכעס כזה כלפי אוסיף על מה שכבר נכתב ואומר ביושר: קראתי את הספר עד סופו. אני מאלה שמרשים לעצמם להפסיק בכל רגע, לא מאלצת את עצמי אף פעם להמשיך בקריאה של ספר אם הוא משעמם אותי. משמע, למרות ההסתיגויות, המותחן מתח, ורציתי לגלות מה הפתרון, בלי לדלג ובלי לוותר על אף עמוד.

כל ספר חדש של דרור משעני הוא חגיגה ושמחה גדולה. כך גם הבלש החדש, אמונה, שבו חוזר משעני אל דמותו של אברהם אברהם, חוקר משטרתי בתחנת חולון שלמדנו להכיר ולחבב (אחרי שבספר האחרון שלוש נפרדנו ממנו לזמן מה).

אמונה מצטרף אל קודמיו המעולים, תיק נעדר והאיש שרצה לדעת הכול. כמו בספרים הקודמים, עלילת המתח סוחפת, מסקרנת, מפתיעה, אבל גם משמשת כלי לאמירה חברתית נוקבת ומעוררת מחשבות.

הספר שלפנינו, כמו ביצירה אמנותית ראויה לשמה, פועל כקונטרפונקט: שתי עלילות שונות מתפתחות ונוגעות זו בזו. כל אחת מהן יכולה להתנגן בנפרד, וביחד הן יוצרות הרמוניה מפותלת ורבת משמעות.

משעני שואל בספרו החדש כמה שאלות כבדות משקל. למשל: האם החברה הישראלית מעניקה הזדמנויות שוות לכול? האם יש בה בני אדם שמעצם היותם שייכים למעמד חברתי מסוים, אינם יכולים לחיות חיים משמעותיים ומיטיבים, כי הם מוגבלים ומודרים?

איך מתבטאת הגזענות העמוקה שהחברה הישראלית לוקה בה? למי היא מזיקה? מה יכולים לעשות מי שאיתרע מזלם והם נולדו למעמד הלא נכון?

ומה כוחה של המדינה, ששולחת זרועות ארוכות אל תוך חיי הפרט, בוחשת בהם ועושה בהם כבשלה?

משעני התראיין לאחרונה בידיעות אחרונות (ב-14 במאי, 2021) ואמר על המציאות הישראלית כי "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 הלוויות של ההרוגים ממירון […] ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".

בספר שלפנינו אפשר בהחלט לראות שהסוגיות הללו מעסיקות אותו, והוא נוגע בהן בעדינות מרגשת. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר בז'אנר מאוד ספציפי שמשעני בחר לעצמו, באהבה ובמודע: כתיבה של ספרי מתח. הוא סופר מצליח מאוד. ספריו תורגמו לשפות רבות, תיק נעדר עובד לסרט קולנוע, ומשעני היה גם מועמד שלוש פעמים לפרס ספיר. עם זאת, הודה בריאיון, הוא "עדיין חש לא שייך" לקנון של הספרות העברית, ולגמרי לא בצדק, שכן הוא ראוי בהחלט למקום של כבוד. ספריו חשובים, כי הם נוגעים באומץ ובכישרון בישראליות על כל מרכיביה.

"תזכור," אומר אחד הנחקרים של אברהם אברהם, "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות", בפרפרזה על דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח, וסבר שמדובר במפלצות. אברהם אברהם נאלץ לשאול את עצמו אם הוא מוכן להמשיך להיאבק באותן מפלצות שמסתוות לטחנות רוח, ואם הוא מוכן, לחלופין, להסתפק בתפקידו כ"בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער".

התגלית שלו היא שבעצם אין סתירה בין השניים: המאבק בכל סוג של רוע דומה וראוי, וזוהי תובנה שגם אנחנו הקוראים לוקחים אתנו מספרו החדש והמרתק.

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agent – הסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

את הארי פוטר התחלתי לקרוא לפני שנים רבות. התפתיתי אליו בעיקר אחרי שנכחתי בנשף שערכו אנשי הוצאת ידיעות ספרים, לכבוד, כמדומני, הוצאתו לאור של הכרך השלישי, או הרביעי, בסדרה.

ביציאה מהאולם רכנו כמה בני נוער צעירים, ילדים, על עותקי החינם שחולקו באותו נשף, כמה פרקים ראשונים של הספר. ראיתי אותם מסומרים למקומם, מרותקים אל הספרונים שבידיהם, והבנתי, הפעם באופן חווייתי, לא בנתונים מספריים גרידא, עד כמה הספרים הללו מוצלחים, או לפחות – מצליחים.

ובכן, הגעתי אל הספר בלב פתוח ובנפש חפצה, ואכן, ההתחלה שלו שבתה גם אותי בקסמה: האירוניה הדקיקה, התיאורים המדויקים והמשעשעים, הדמויות האמינות. אבל מאחר שאני מעדיפה, בשמרנותי המודעת, לקרוא על מצבים אנושיים שקשורים לעולמי, או לפחות לעולם המציאותי המוכר לי, נפרדתי מהארי פוטר על הרציף בתחנת הרכבת, מיד אחרי שנכנס לתוך הקיר. 

מודה: הכישלון שלי. וגם ההפסד, שהרי נמנעת ממני ההזדמנות ליהנות מאוצרות שקיימים אך אינם פתוחים בפני.

והנה, ג' ק' רולינג החלה לפני כמה שנים לכתוב ספרים בפסבדונים רוברט גלבריית. מדובר בסדרה של ספרי מתח, וכפי שנכתב באתר e-vrit: "העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות 'רומן ביכורים מובטח כזה' ו'בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית'. לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, 'להיות רוברט גלבריית הייתה חוויה כזאת משחררת… זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה'". 

ובכן, חשבתי, הנה נקרתה בפני ההזדמנות להתענג על כתיבתה של רולינג, אבל בספר "רגיל", לא בפנטזיה. ומה יכול להיות יותר טוב מאשר ספר מתח – הפוגה קלה מקריאה של ספרים "רציניים"?

אך אבוי, איזו אכזבה. אמנם לא מוסרי לכתוב על ספר שלא גמרתי לקרוא, אבל אחרי כארבעים עמודים, כשלא קרה כלום! הגעתי למסקנה שאין לי אלא להיפרד גם מגרסתה הגברית-לכאורה של רולינג.

העמודים שקראתי הזכירו לי ספר שאת תרגומו ערכתי פעם. למרבה הפליאה המתרגמת עשתה כמיטב יכולתה כדי, כך סברתי, להרחיב את נפחו, שהרי התשלום שמקבלים העושים במלאכה נקבע על פי כמות "גיליונות הדפוס" (ג"דים, בלשון המקצועית), וככל שכמות הג"דים גדלה, כך תופח גם התשלום. ובכן, אותה מתרגמת הוסיפה הערות רבות משלה עצמה. למשל, כשאחת הדמויות סיפרה שהיא מיטיבה לאמוד מרחקים, הוסיפה המתרגמת הערה ובה סיפרה שגם היא מצטיינת בכך, ואף הפליגה ותיארה את פליאתה של התופרת שלה, בכל פעם שהיא הבחינה בסטייה של כמה מילימטרים, ועוד כהנה וכהנה.

אולי אני חושדת בכשרים, אבל תחושה דומה התעוררה בי כשקראתי (באנגלית) את העמודים הראשונים בספר. הוא הרביעי בסדרה, וכבר תורגם לעברית תחת הכותרת לבן קטלני. ייתכן מאוד שבהמשך מתרחשים דברים, אבל אותי רולינג-גלבריית איבדה כשהפסקאות נמשכו ונמשכו בשעה ששום דבר משמעותי לא התרחש בהם.

אולי ההפסד כולו שלי גם במקרה הזה. מילא. ממשיכים לספר הבא.

עלילת הספר קריסה מתחילה כטרגדיה משפחתית אינטימית, ומסתיימת בחשיפת כמה מהפחדים העמוקים מאוד שלנו. "שלנו" – כלומר, של מי שמאמינים בכל לבם שאי שם, מאחורי הקלעים של חיינו כאן בישראל, שולטים כוחות אכזריים, נטולי מצפון, סמוים ומחרידים ושאנו, תושבי המדינה, רק משמשים את השלטון ואת היצרים האנוכיים והאפלים ביותר.

התזה שהספר פורש בפנינו לאט לאט משכנעת ומבעיתה. רבים מאתנו חוששים, חושדים, ואולי אף חשים, שמזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור.

בלי לנקוב בשמות מתאר המחבר, אברהם אלטמן, דמויות שקל לזהות אותן, גם אם אינן נקראות בספר בשמן האמיתי. לא קשה למשל לזהות דמות שולית בספר: זאת של המראיין ידוע השם, המגיע אל אנשים שאסון כבד פקד אותם: "והנה הוא, 'המציץ לאסונות', מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן. ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו."

כמו כן, ברור לגמרי על מי מדובר כשמתואר איל הון אמריקני רב השפעה, או, כמובן, מיהו ראש הממשלה החובב מנעמים שאותם השלטון מספק לו בשפע.

קריסה הוא רומן מתח, והוא מציית לחוקי הז'אנר: יש "טובים" ויש "רעים", ועד סופו של הספר הטובים חייבים כמובן להביס את הרעים. מתעוררת תחושה עזה של נקמה מתוקה שהעלילה מספקת לנו הקוראים, גם אם אינה באמת נקמה שלמה ומלאה, כפי שהיינו רוצים. העלילה עוברת בין דמויות שונות, שכל אחת מקדמת אותה מתוך נקודת המבט שלה. קודם כול אנחנו פוגשים את הדמות שמניעה את תחילתה: יגאל, שממש בדפים הראשונים נודע לו כי איבד את בתו האהובה אחרי שנורתה, לא ברור מדוע, באחד מרחובות תל אביב. מיגאל אנחנו עוברים אל עמיתו לעבודה, אל בלש פרטי, אל חוקר משטרתי, אל אישה צעירה שמתמחה בפצחנות (אחרי שהכרנו את ליסבת סלנדר מטרילוגיית מילניום של סטיג לרסון המפגש עם דמותה אינו מפתיע…).

סימנתי לי לא מעט שורות בספר, מתוך הזדהות אתן. למשל: "אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם," אומר לעצמו יגאל, האב השכול, שחש כי זנח את משמרתו כאשר החל לבטוח בבתו והפסיק לחרוד לחייה.

או: "המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות הנפש לטרגדיות שהיא עדה להן. שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה," משפט שמיטיב לבטא את תחושת חוסר האונים של הפרט לנוכח המציאות הנמשכת, בשעה שהוא מצפה שתעצור ביחד אתו ועם תחושת האסון שלו.

או: "נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים" (כאן התחשק לי לקרוא, כמו בפרלמנט הבריטי, "!Hear! Hear", כדי להביע הזדהות ותמיכה נלהבת…)

"'בוצע בה רצח'", שומע האב השכול את קצין המשטרה שמנסה לפענח את מה שקרה, והוא, האב השכול, אומר לעצמו: "השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון": כמה מוכר!

תיאורי המקום, כלומר – תיאורי תל אביב – שימחו אותי ביופיים: "הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.

"הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן, בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכוני עירוני ד', חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע…" וכן הלאה: תיאור ספציפי שממקם אותנו בדייקנות, במיוחד מכיוון ש"הפינה ההיא של נעוריו" של יגאל נעשתה "מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו." 

המוטו לרומן, ציטוט מתוך גימפל תם של בשביס זינגר מקדים את המאוחר ורומז לבאות: "…מעשיות רבות שמעתי, שקרים רבים ובדיות אין-ספור, אבל ככל שהארכתי ימים, כך הבנתי יותר ויותר שאין בכלל שקרים. אם משהו לא קרה לפלוני, אז משהו קרה לאלמוני. אם לא היום, אז מחר, או בעוד שנה… לא פעם כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום".

האם אפשר שלא לייחל שגם מחוץ לספר יימצאו הלוחמים ללא חת, כמו אלה שיצר אברהם אלטמן, והם יקומו ויביסו למעננו את הרעים?

אמש (4.6.2020) התפרסם בהארץ המאמר "זה פשוט לא עובד: קריאה להחלפת המשטר בישראל" שבו טוען הכותב, גדעון ברנוי, ומפרט, כי "המשטר הפרלמנטרי הייצוגי־מפלגתי, פשט את הרגל ומכר עצמו למשטר ההון". אכן. ובן דמותו של יגאל הבדיוני, יציר רוחו של אברהם אלטמן, עדיין לא הגיע. 

החלק המעניין ביותר בספר כוכב הצפון, שאותו כתב בריטי המסתתר, כך נדמה לי, מאחורי פסבדונים – ד"ב ג'ון (שם שנראה גנרי, כמעט כמו "ג'ון סמית'") – הוא אחרית הדבר: הדפים שבהם מציין המחבר מניין נטל את ההשראה ואת המידע לתשתית העלילה. המחבר אף מתריע ומזהיר את קוראיו בהקדמה ומבקש מהם שלא יקראו את אחרית הדבר מראש, שכן יש בה ספוילרים.

סקרנותי התעצמה, שכן ידעתי שיש בסופו של הספר מידע משלים שעשוי להשפיע על קריאתו. לכל אורך הקריאה תהיתי: מה מתוך הדברים המסופרים כאן קרה באמת? מה נוצר בדמיונו של הכותב?

לא התאכזבתי כשהגעתי לסוף ונודעו לי הדברים לאשורם. ד"ב ג'ון מעיד על עצמו שביקר בקוריאה הצפונית והופתע לנוכח מה שראה שם. למשל – טקסי הסגידה למנהיג, שהיה אז עדיין קים ג'ונג-איל, אביו של מנהיג קוריאה הנוכחי, קים ג'ונג-און.

עיקר עלילתו של הסיפור מתרחשת ב-2010, כלומר, בתקופה שברק אובמה היה נשיא ארצות הברית, והילרי רודהם קלינטון הייתה מזכירת הממשלה. ד"ב ג'ון מתאר מפגשים או שיחות אתם, בלי לנקוב בשמם, אבל התיאורים של השניים מעניינים, סבירים ומתקבלים מאוד על הדעת, כולל, למשל, התובנה שאליה מגיעה אחת מגיבורות הספר שזוכה לפגוש פנים אל פנים את מזכירת המדינה, ומבינה שיש לה שאיפות שחורגות מעבר לתפקיד שבו היא משרתת בהווה של הספר. (ד"ב ג'ון לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי להעניק את התובנה הזאת לגיבורה שלו: הרי כולם יודעים שהילרי קלינטון אכן חלמה להיות נשיאת ארצות הברית, ואף התמודדה לתפקיד).

התשתית העובדתית מעניינת מאוד. מרתק לקרוא על קוריאה הצפונית, מדינה מסתורית וסגורה כמעט הרמטית בפני אנשי המערב. הספר מתחיל ממש בשני עמודיו הראשונים בחטיפה של שני צעירים, אחת מהם היא אמריקנית ממוצא מעורב, אביה אפרו-אמריקני ואמה קוריאנית, מחופו של אי השייך לקוריאה הדרומית, חטיפה שלימים מתברר מה עמד מאחוריה: באחרית הדבר הוזכרו חטיפות כאלה שקוריאה הצפונית הודתה בהן, מתוך ציפייה שההודאה תזכה אותה בכסף רב שממשלת יפן תשלם לה. להפתעת הקוריאנים הציבור היפני הגיב, כך מספר לנו ד"ב ג'ון, בזעם רב. היפנים לא העלו על דעתם להודות לקוריאה הצפונית על "כנותה"…

תיאור הזוועות המתחוללות בקוריאה הצפונית מעורר פלצות, מה גם שברור לגמרי שהתיאורים אינם רחוקים מהאמת. למעשה, עלילת המתח משמשת מעין קולב שעליו אפשר לתלות את התיאורים המזוויעים הללו, כדי שהקוראים יקבלו הצצה לחייהם האומללים להחריד של תושבי אותה מדינה.

קוריאה הצפונית היא אניגמה. רק לאחרונה "נעלם" מנהיגה, העריץ הנוכחי, נכדו של מייסד השושלת, והיו שמועות עיקשות כאילו כבר מת, במיוחד מכיוון שלא הגיע ב-15 באפריל לטקס המסורתי שנערך כל שנה ובו מציינים את יום ההולדת של סבו. יום ההולדת של הסב הוא אחד המועדים החשובים ביותר בלוח השנה הצפון קוריאני, ופרשנים החלו כבר לבחון את השאלה מי יירש את מקומו של קים ג'ונג און. שירותי המודיעין המערביים הבחינו כזכור, באמצעות לוויינים, שהרכבת של קים ג'ונג-און חונה בסמוך לאחד מבתי הקיט החביבים עליו. כעבור יממה או שתיים הוא הופיע שוב בפומבי, השתתף באירוע לציון ההשלמה של הקמת מפעל מצפון לבירה פיונגיאנג והפריך את השמועות כאילו מת, אם כי יש עדיין מי שמאמינים כי לא היה זה קים ג'ונג-און האמיתי, אלא כפיל שלו…

כשקוראים את כוכב הצפון  מבינים שבעצם הכול אפשרי, כשמדובר בקוריאה הצפונית. שום תעלול נבזי, שום מעשה מטורף ונטול כל מצפון אינו זר למשטר בארץ הזאת, שמתעללים בה באזרחים המורעבים, בשעה שגופו של המנהיג מעיד על כך שהוא סובא וזולל.

יש בספר המתח שלפנינו לא מעט "חורים" ופרכות, בין היתר – עלילות שנראה כאילו לא הגיעו כלל אל סופן, ובכל זאת, בסיכומו של דבר, מדובר בספר שנקרא במהירות ובעניין.

החשד ששמו האמיתי של מחבר הספר נשאר שמור במערכת אינו נראה מופרך.  מי רוצה להסתבך עם עריץ מפחיד, מסוכן ולא צפוי? מי רוצה להתקרב אליו או אל שלוחיו המפחידים, לא בעולם הפיקשן והדמיון, אלא במציאות?

D. B. John, STAR OF THE NORTH

מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה

"בתקופתי, אם בן אדם היה מטורף – הוא היה מטורף, ולא ניסינו לרכך את זה במילים מלומדות", אומר מפקד הבולשת בשלב מסוים, לקראת סופו של המותחן רציחות האלפבית. אגתה כריסטי הוציאה את הספר לאור לראשונה ב-1936, שלוש שנים לפני מותו של זיגמונד פרויד. מפקד הבולשת מגיב לדברים שאומר לו הפסיכולוג הצמוד לחקירה: "חייבת להיות [לחשוד] איזו אובססיה מסוימת. אני חושב שנמצא את שורש הדבר בתסביך נחיתות חריף. ייתכן שקיים גם שיגעון רדיפה…" 

למרבה השעשוע, בסופו של הסיפור מסתבר עד כמה ריק מתוכן, לפחות בסיטואציה המתוארת במותחן שלפנינו, הוא הלינגו הפסיכואנליטי שמאז תחילת המאה ה-20 נעשה שגור כל כך בפי כולנו – מי לא מכיר את ההסברים המדעיים לכאורה על אובססיות ושיגעון רדיפה, ומי אינו משתמש בהם באופן חופשי, כמטבע עובר לסוחר? 

הרקול פוארו מפענח שוב את הרצח שמתגלגל לפתחו במיומנות ובהשראה, וכמו תמיד אינו הולך שבי אחרי מסקנות מובנות מאליהן, אך נמהרות. 

מפעים להיווכח עד כמה ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים להיות משכנעים גם מקץ עשרות רבות של שנים (כמעט מאה!) מאז שכתבה אותם. אפילו האמצעים הטכנולוגיים שהשתכללו כל כך מאז שכתבה את ספריה אינם חסרים והיעדרם אינו מפריע להתפתחות העלילה ולפתרון התעלומה. די לו, לפוארו, בשכלו הישר ובתבונתו הרבה, שאתם הוא פועל ובאמצעותם הוא מפריך כל אחת מההטעיות שאמורות להסיט את מחשבותיו ולבלבל אותו.  אגתה כריסטי עושה כמובן הכול כדי להטעות ולבלבל את הקוראים, למשוך אותם באף, להביא אותם למקום מסוים ואז להפתיע בפתרון אחר לגמרי מהצפוי.

אמנם היא לא מהססת ללגלג לפסיכולוגיה ולז'רגון שלה, אבל בסופו של דבר פתרון החידה בכל זאת, ובאופן בלתי נמנע, קשור לעולם הנפש. 

הפתרון הזכיר לי חידה שתשובה נכונה לה אמורה לחשוף אם לנשאל יש קווים פסיכופתיים באישיותו. הנה היא: צעירה נכחה בהלוויה של חברה, שם ראתה גבר שמצא חן בעיניה. כעבור כמה ימים נרצחה אחותו של הגבר. מי רצח אותה ומדוע? מי שיש קווים פסיכופתיים באישיותו אמור להשיב מיד: הצעירה, כי קיוותה שכך תוכל לפגוש שוב את הגבר, בהלוויה של אחותו. 

פסיכופת, מספרת לנו אגתה כריסטי בספר שלפנינו, הוא אדם נטול מצפון שמסוגל להרוג ולהרוג, בלי שום מוסר כליות, רק כדי להשיג איזה יעד שרצוי לו. 

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה דבר או שניים על נפש האדם, גם אם מה שבחרה להראות לקוראיה בסופו של דבר מחריד ומפחיד. טוב, זה רק ספר מתח, שעשוע לשעות הפנאי ואמצעי להעביר את הזמן. בכך היא ממשיכה להצליח כבר שנים רבות אחרי מותה. 

 הספר עובד ב-2018 כסדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי. מעניין לבדוק אם הוא ממשיך למתוח ולרתק גם אחרי שנחשפים לעלילה ויודעים את הסוף. 

Agatha Christie, The ABC Murders

לעברית: מיכל אלפון

שולמית לפיד הייתה במשך כמה שנים יושבת ראש אגודת הסופרים. מסתמא: היא בקיאה מאוד בתככי הביצה הספרותית, הלכי הרוח, ההתנהגויות, סגנונות הקנאה והשמחה לאיד השכיחים בין סופרים, אבל לפעמים גם גילויים של פרגון וסיוע הדדי. אחד העיסוקים העיקריים בספר הוא בתשוקת התהילה של סופרים: התקווה שמניעה אותם להמשיך לכתוב ולפרסם, כדי שיצטרפו אולי "לקבוצה הקטנה והמובחרת של סופרים שהיו אושיות לאומיות". 

כל אלה מתבטאים בספרה החדש, פרפר במחסן, שאליו השיבה את דמותה הבלתי נשכחת של ליזי בדיחי. בעבר הייתה בדיחי עיתונאית חוקרת שגרה בבאר שבע. עכשיו היא כבר גרה בתל אביב, והיא משמשת חוקרת במשרדה של  עורכת דין מצליחה מאוד, אישה מהסוג המטיל אימה על סביבותיה, עובדים, יריבים ולקוחות כאחת. מאחר שאנחנו כבר אמורים לכאורה להכיר את ליזי, דמותה משורטטת בספר שלפנינו בקווים כלליים ולא מפורטים במיוחד. אנחנו זוכרים מן הסתם מהספרים הקודמים את תשוקתה לעצמאות, את הפער בין המראה הלא מלוטש, הפלגמטי לכאורה, לבין יכולותיה השכליות המפותחות מאוד ונחישותה להצליח. 

אבל לא ליזי בדיחי היא זאת שזוכה בספר שלפנינו להשראה מסדרת המילניום הסקנדינבית של סטיג לרסון ומדמותה של ליסבת סאלנדר, אלופת המחשבים שיכולה להגיע לכל מחשב ולעשות בו כרצונה. דווקא דמות אחרת מחקה – יש לומר בזעיר אנפין ובקווים גסים מאוד – את סאלנדר.

בכלל, יש להודות, הרומן כולו נכתב בקווים די כלליים. עלילת המתח נפתרת די מהר ובפשטות רבה, עוד לפני מחציתו של הספר, ובכל זאת גם אז החקירה עוד נמשכת זמן מה, לא ברור מדוע. 

כלומר – בעצם ברור. שכן אותה עלילה אינה אלא האצטלה הנחוצה לשולמית לפיד כדי שתוכל לכתוב על מה שמעניין אותה באמת: חייהם של סופרים, התככים השוררים ביניהם ובעיקר: מה מניע אותם בכלל לכתוב וליצור, ומה מעסיק אותם לפני, בזמן ואחרי הכתיבה. 

כך למשל מהרהר הגיבור הראשי, סופר בשם אלישע פרידריך, לקראת סיום הכתיבה של הרומן החדש שלו, ואומר לעצמו כי "אין כל ערובה להתקבלותו של הספר על ידי המבקרים או על ידי קהל הקוראים. די בכך שספר אחד שלו לא יתקבל באהדה כדי שהספר הבא אחריו כבר יתקבל בהיסוס על ידי ההוצאה. וכבר עתה, עוד לפני שיצא הספר מדל"ת אמות חדרו, הוא מתמלא חשש. שמא הוא טועה. שמא אין הספר נפלא כל כך, מקורי כל כך, חזק כל כך, חד-פעמי כל כך. ההתקבלות היא תמיד הימור, וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד שקוראים לו אלישע פרידריך, שיושב ספון בחדרו חודשים על חודשים, ועכשיו הוא מפרפר מפחד שמא כל עמלו היה מופרך".

או – התחושות הנלוות להשלמתו של כתב יד שיהיה לספר; הרגע שבו מחליטים להפסיק לשנות ולשכתב: "הספר שיודפס יקפיא לנצח גם את הגיבורים וגם את גורלם. הם יתחיו שוב ושוב עם כל קריאה חוזרת ויקפאו שוב ושוב עם סיומה. אך ברגע זה, ברגע שבו הספר עשוי ומוגמר אך לא שולח עדיין מן הקן, הוא יפה ואהוב ומופלא כתינוק בן יומו." 

או – הצורך של הכותב להתכנס בעצמו, והסבל הקשה "מהידיעה שכל מי שמסתובב שם בחוץ, מעבר לדלת, יודע" שהוא יושב "כאן בפנים וכותב סיפורים".

כמה שהתהליך הזה, והמחשבות הללו, מוכרות לכל מי שהוציא ספר! 

לפיד מתארת, כאמור, את הרוע והאיבה הסמויים השכיחים בין סופרים: כשנודע כי סופר שהיגר לאוסטרליה "הפליא את מכותיו באשתו, וזו התלוננה במשטרת סידני", כך היא מספרת, חרף ריחוקה של סידני, "נחת הרוח הגיעה עד לכל בתי הקפה בארץ שסופרים ומשוררים נוהגים לפקוד", שהרי, כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד… 

היא מתארת את ייסורי הכתיבה: "הוא תוהה אם גם הוא נראה כך בעיניהם, אם גם עליו רואים את הלם ההיחלצות משבי הכתיבה ועינוייה", ואפילו מציעה בסמוי כמה כללים לכתיבה נאותה: הוא "מקושש בדרך בתואר הפועל והשם" ומגלה לקוראיה כמה קשה וחשוב לכתוב בשפה אמיתית וטבעית, לא "גבוהה ונמלצת". 

התככים בעולם הספרות יכולים לנבוע, לפי פרפר במחסן מקנאה, אך הרבה יותר מכך – מיצר עז ומכלה כמעט של תחרותיות. משל, "המומחים לברנר, שהם בעצמם חוקרי ברנר, לא ראו בעין יפה פולש חדש החורש בשדות ברנר. מי שמכיר את אלאלוף יודע שרק אדם עיקש כמותו היה מעז לחשוב שיש לו עוד מה לחדש אחרי אוקיינוס המילים שכבר הטביע את ברנר במצולותיו וכי לא יוותר, ויעמוד על זכותו להסתנן לתוך השורה הארוכה של חוקרי ברנר לדורותיהם כדי לפרוס גם לעצמו פרוסה של ברנר." 

לא מעט ציניות מלווה את הספר, לכאורה לא ישירות מפיה של לפיד, אלא באמצעות דמויותיה, אבל אי אפשר לא לחשוד בהן שהן מייצגות אותה. למשל, ציטוט הדברים שאמר משורר שחגגו לו שמונים: "בדברי התודה שלו הוא נתן עצה למשוררים הצעירים: 'אתם רוצים לזכות בהכרה?' הוא אמר, 'תשתדלו להזדקן.'"

דוגמה נוספת: על סופר שהלך לעולמו נאמר כי "נס קרה לו שאחרי מותו הפך לידידם בנפש של שלונסקי ואלתרמן וגולדברג ורבים וטובים אחרים"… 

הספר קריא מאוד, אבל התעוררה בי תחושה של רשלנות מסוימת שנלוותה לכתיבתו ולעריכתו. קודם כול, כאמור, בשל הקווים הכלליים מאוד של העלילה. אבל לא רק בגללם. הנה שתי דוגמאות קטנות: מישהי "קמה, לבשה את פיג'מת הפלנל, התרחצה, נכנסה למיטה ונשכבה לצדו." קודם לבשה פיג'מה ואחרי כן "התרחצה"? אולי רחצה את הפנים וצחצחה את השיניים? לא יכולתי שלא לנסות להתעכב על התמונה ולנסות להסביר אותה לעצמי. דוגמה נוספת: "הוגשו ויסקי טוב וגבינות טובות שחזי הביא מהטיסות שלו, פיצוחים, קפה טוב". שלושה "טוב" במשפט אחד, לא כציטוט ישיר מפי דמות ולא כהוכחה ליכולת הביטוי הפשטנית שלה? מוזר! 

ובכל זאת, חרף ההסתיגויות, עלי להודות שקראתי את הספר כמעט בישיבה אחת. קל לבלוע אותו, אבל לא בטוח שנשאר ממנו הרבה. 

נשיא בית המשפט העליון החדש מדבר בסוף הערעור האחרון, ספרם של ליעד שהם ויובל אלבשן. הוא מצטט בהם ציטט דברים שאמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס: "'כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם. עבדות."

ואז הוסיף ואמר: "עבדות. וכנראה זה כובד המשקל שאני מרגיש כעת על כתפי משמוניתי לנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. עבדות אני נותן לכם, קבע רבן גמליאל, ולמי שתוהה מיהו אדונם של עבדים אלה, שלנו, של שופטי ישראל, אענה מיד: לנו יש אדון אחד. הצדק שמו. אני נושא תפילה לבורא עולם בבקשה ש'יַנְחֵנִי בְמַעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ'. לְמַעַן שְׁמוֹ".

הציטוט מבטא בתמצית את רוחו של הספר ואת אמירתו.

תחילה יש לומר על הערעור האחרון, כי הוא ספר קריא מאוד, שנרקם בחוכמה ובכישרון רב. שני כותביו, ששיתפו ביניהם פעולה (מסקרן לדעת איך בדיוק עשו זאת, מבחינה טכנית!), הם עורכי דין, ואת הידע המשפטי הרב שלהם יצקו לתוך דרמת מתח משפטית מרתקת.

יופיו של הרומן בכך שהוא נשען, כאמור, על ידע רב, ובה בעת הוא נוגע בעיקר בסוגיה שנעשתה בשנים האחרונות מרכזית מאוד במציאות הישראלית, ובמיוחד בתקופה האחרונה. מדובר בשאלת האקטיביזם השיפוטי. האם הכול שפיט? האם זכותו של בית המשפט העליון לקבל על עצמו את האחריות לפסוק בעניינים שנראים בעלי עניין ציבורי? יש מי שסבורים שראוי להגביל את כוחו של בית המשפט העליון ולהצר את צעדיו, למשל כשמדובר בצה"ל ובהחלטותיו המבצעיות, ויש מי שסבורים שרק בית המשפט העליון יכול להגן על ההיגיינה הציבורית, גם כשמדובר בהחלטות צבאיות.

יש בספר דמות אדם שטוען כי "טעינו לכל אורך הדרך: לקחנו על עצמנו יותר מדי כוח, עיוותנו את שיטת הממשל, פגענו בדמוקרטיה… הפכנו את עצמנו לשליטים למרות שמעולם לא נבחרנו על ידי הציבור…" (ודבריו נשמעים כמעט כאילו צוטטו ישירות מעיתון עכשווי), ויש מי שמתנגדים לטענה ונחרדים ממנה. דעתם של הכותבים מתגלה בסמוי באמצעות אלה הסבורים כי "בית משפט עליון חזק חיוני לדמוקרטיה, הכרחי כדי לבלום את כוחה הלא מוגבל של הממשלה". (אכן…!)

שהם ואלבשן מפליאים ללהטט בסוגיות היפותטיות (ואולי לא? אולי  מדובר במקרים אמיתיים?) ולבדוק אם בית המשפט רשאי ויכול להתערב בהן, לטוב ואולי – לרע.

הדילמות המוצגות בספר מרתקות, והפתרונות שמגיעים אליהם המחברים מרתקים לא פחות. שני הכותבים מפליאים להדגים כיצד פועלת תודעה משפטית, איך נבנים רעיונות משפטיים, מה מקור ההשראה שלהם וכיצד הם מבשילים לכדי טיעונים שמוצגים ומכריעים את הדין.

מעבר לכך, הם טווים גם עלילה סיפורית מעניינת מאוד, שאת טיבה אפשר אולי לסכם בפסוק "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", המופיע בתנ"ך בספר ירמיהו ובספר יחזקאל: איך משפיעים חטאי אבות על בניהם? האם הבנים יישאו בעונש על חטא שלא הם חטאו? ישלמו את המחיר על עוון של הדור שקדם להם? נראה כי בלי דעת נושאים בתוכם בנים לא רק חטא, אלא גם פחד שניטע בהם מלידתם: הפחד להיענש, החשש שמא ינהגו כמו אבותיהם, שמא ידמו להם. התיקון אמור להיות ביצירה של קשר אב-בן אחר, לא ביולוגי אלא ערכי ויזום. האם קשר כזה יכול להצליח? מה יביא אתו לַקשר האב האחר, החלופי? איך ייעתר לבן שאימץ לעצמו? האם הבן יוכל לקבל ממנו את מה שהחסיר האב המוליד?

סודות מחרידים נחשפים בספר, כמעט בעל כורחם, ומסתבר שדווקא הידיעה, דווקא ההתעמתות עם אמיתות בלתי נסבלות, יכולה לשחרר ויכולה להיטיב, אפילו במקומות שנדמים במבט ראשון אבודים.

וזה עוד אחת ממעלותיו של הרומן: עלילת המתח מתפתחת כפי שעלילות כאלה אמורות: מרובת הפתעות וטלטלות. וכמו בחיים, לפעמים מה שנראה "רע" מתברר כ"טוב". יש בספר לא מעט תהפוכות ושינויים דרמטיים, ועד לרגע האחרון מתבררים דברים מפתיעים ואפילו מרגשים מאוד.

יש בו גם צד מציצני: הספר מלווה מקרוב מאוד את אב בית הדין של בית המשפט העליון, מתוך נקודת המבט שלו. אין ספק שמעניין מאוד לעקוב אחרי הלכי הרוח שלו ואחרי מה שמתרחש מאחורי הקלעים של אולם בית המשפט. חזקה עלי ששהם ואלבשן בקיאים במטריה, ושתיאוריהם אמינים ומדויקים (ואם לא, הם בהחלט משכנעים, ואולי די בכך…). הם מציגים בפני הקוראים לא רק את המתרחש מאחורי הקלעים, אלא גם כמה סודות גלויים למי שבקיא, ומפתיעים את מי שאינו בקיא: "הוא [הנאשם] לא ידע את הכלל הבלתי כתוב של כתיבת פסקי דין – אם אתה עומד לזכות נאשם, אל תחסוך במילות ביקורת עליו"…

ברור לגמרי שהכותבים מוקירים את בית המשפט, ואולי אפילו חרדים לו, לשלמותו ולשלומו. הם מציגים בפנינו את היצרים והפוליטיקה שמפעילים את המהלכים שנעשים שם, בחלונות הגבוהים, אבל אין ספק שלבם עם הדמות הראשית משה גונן, שאת כל מעשיו ומחשבותיו מדריך הצורך לשמור על בית המשפט ולהגן עליו.

עלי להודות שאת סופו של הספר קראתי עם דמעות בעיניים.

בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינוי-בינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין. 

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!   

מאחר שהעדפתי לקרוא את הספר בשפת המקור, באנגלית, וקראתי אותו, כדרכי, בקינדל, יכולתי להשביע את הסקרנות לדעת מה עניין קוראים אחרים בספר. בקינדל אפשר לראות כמה אנשים שקראו ספר לפני סימנו בו שורות מסוימות. אני תמיד סקרנית לגלות לא רק כמה אנשים התעניינו בשורות מסוימות, אלא גם, כמובן, אילו מהן היו הנפוצות והפופולריות ביותר.

לא הופתעתי לגלות שהסימונים שהופיעו די תכופים בתחילתו של הספר, הלכו ונעלמו בהמשכו: מי בכלל יכול לעצור את שטף הקריאה? ככל שהרומן מתקדם, כך מתעצמת הסקרנות והדחף לקרוא הלאה, לגלות את התשובות לתעלומה ההולכת ונפרסת לפנינו.

אין ספק שמדובר במה שמכנים באנגלית page turner, ולא מפתיע להיווכח שהספר התייצב בראש רשימת רבי המכר, לא רק בגרסתו העברית. הוא כבש למשל את הרשימה של הניו יורק טיימס וכיכב גם ברשימות של עיתונים אחרים.

מיכאלידס, שזהו ספרו הראשון, עושה כאן משהו מעניין מאוד: מצד אחד הוא מציית לחוקי הז'אנר, שהרי מדובר בסיכומו של דבר במותחן. מצד שני, הוא ניגש לסיפור מנקודת מבט שונה מהרגיל: האדם שחוקר את הפשע אינו דמות קונוונציונלית שפוגשים בדרך כלל בספרי מתח. לא מדובר בבלש (או בלשית, כמובן), עיתונאי או שוטר – אנשים שאנחנו מצפים מהם לחקור פשעים, אלא בפסיכולוג ותרפיסט בשם תיאו, שמתמסר לטיפול באישה שאושפזה אחרי שרצחה את בעלה.

המשימה נראית בלתי אפשרית, שכן המטופלת, אלישה ברנסון, ציירת מפורסמת ומצליחה, שותקת כבר כמה שנים. אף אחד ושום דבר לא מצליח להביא אותה לכך שתגיב. האם תיאו יצליח לדובב את אלישה?

הסימונים הרבים של קוראי הספר קשורים אל עולמו של תיאו, אל תחום הידע שלו בפסיכולוגיה, דברים שאמרה לו התרפיסטית שלו, או כאלה שקרא ולמד.

כך למשל סימנו 1,396 איש (נכון לאמצע נובמבר 2019) את "אנחנו נוטים כל כך לבלבל בין אהבה לזיקוקי דינור – ומפרשים תפקוד לקוי כדרמה. אבל אהבה אמיתית היא עניין שקט מאוד, משעמם, למי שמבקש דרמות."

2,684 קוראים סימנו את "בחירה של אהוב או אהובה דומה מאוד לבחירה של תרפיסט. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אותו אדם ינהג כלפינו בכנות, אם יהיה מוכן לשמוע ביקורת, יודה בטעויות, לא יבטיח לנו דברים בלתי אפשריים".

2,054 קוראים סימנו את "התפתחות האישיות שלנו אינה מתרחשת באופן מבודד, אלא ביחס לזולת – כוחות בלתי נראים, רבי עוצמה, מעצבים ומשלימים אותנו; כלומר – הורינו."

1,782 קוראים סימנו לעצמם לזכור את הציטוט מכתביו של פרויד: "רגשות שלא מצאו להם ביטוי אינם נעלמים. הם נשארים חיים, קבורים, והם יצוצו בעתיד, יובעו בצורות מכוערות יותר."

ברור לגמרי שפסיכולוגיה להמונים קורצת ומסקרנת (את ההמונים…). גם העובדה שהעלילה מתרחשת בחלקה בבית חולים לחולי נפש מעוררת כנראה עניין. תיאור המקום, האנשים שמאכלסים אותו – אנשי צוות ומטופלים כאחת – מסקרן.

מי שזוכר את הסרט "קן הקוקייה" (ומי לא זוכר אותו, או לפחות את התחושות שהותיר, כאלה הנוגעות בבריאות הנפש ונחתמו בתודעה הקולקטיבית: הידיעה המשותפת לכולנו ש"קן הקוקייה" אינו יכול אלא להיות מקום מתאכזר וסדיסטי) נמשך בוודאי לקרוא על בית חולים לחולי נפש. לבחון שוב: האם אנשי הצוות ציניים ומרושעים, כמו שהוצגו בסרט ההוא? האם אכפת להם מהמטופלים? האם תיאו יזכה לסיוע מצדם? האם ייתקל בחומה של רוע ואכזריות? האם הטיפולים מכוונים באמת אך ורק לטובתם של המטופלים? האם המטפלים מעמידים פנים, או שהם מתעניינים בכנות במצבם הנפשי ובטובתם של המטופלים?

הרומן שלפנינו משיב לכאורה על השאלות הללו, ועל רבות אחרות. כאמור, די ברור מדוע נהפך לרב מכר עולמי מצליח כל כך. לא מדובר בספרות גדולה, אבל כשעשוע לשעות הפנאי המטופלת השקטה עונה בהחלט על הציפיות. גם תהיות לגבי פערים שהתעוררו במהלך הקריאה זוכות למענה סדור, אולי לא לגמרי מתקבל על הדעת, אבל מהודק ותפור כיאות.

וכן, מדי פעם יש בהחלט צורך גם בספרים מהסוג הזה, הפוגה קלילה, אבל כזאת שלא מעליבה את האינטליגנציה.

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל ולא נעזרתי בספר שראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגומה של רחל פן.)

האם ספר של הרלן קובן יכול באמת להעניק מעין הפוגת קריאה? אחרי שקראתי לפני שנתיים וחצי את תישאר קרוב שעורר בי זעם בשל מה שנתפס בעיני כמיזוגניה מסוכנת שבה הוא לוקה, החלטתי בכל זאת לנסות אותו שוב, ולקרוא את ספרו הלפני אחרון, Don't Let Go שתורגם לעברית בשם אל תעזוב. (ספרו החדש שראה אור השנה טרם תורגם לעברית).

כמה קלה הקריאה הזאת! כמה פשוט ולא מאתגר להישען לאחור ולתת לקובן לעשות בשבילי את כל העבודה! אין צורך בשום מאמץ, הכול כתוב ואז מוסבר, אין רבדים לצלול לתוכם, אין מורכבויות להתמודד אתן, אין צורך במחשבות או בהרהורים – סתם שעשוע.

קובן, כך נוכחתי בספר שלפנינו, יודע לעורר סקרנות, והידיעה כי חוקי הז'אנר מחייבים אותו לספק לה מענה מרגיעה. צריך רק לקרוא עוד ועוד, וכל התשובות יגיעו, זה ברור.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בניו ג'רזי, כמו זאת שבה הוא עצמו גדל. בהקדמה מספר קובן כי בעירו נפוצו שתי אגדות. האחת עסקה במאפיונר מטיל אימה שגר באחוזה גדולה ובה כבשן שנועד מן הסתם להעלים גופות…  האגדה השנייה סיפרה כי בשולי העיירה, למעשה – בסמוך לאחד מבתי הספר שבה – שכן בסיס טילים גרעיניים סודי. "אחרי שנים," חותם קובן את ההקדמה במשפט המפתיע והמזעזע, "נודע לי ששתי האגדות אמיתיות".

בסיס הטילים הוא מוקד הסיפור שלפנינו. כרוכים בו מסתורין, סודות ואיסורים. הידיעה המפחידה והמסקרנת שמקום מאיים כל כך שכן בסמוך לשכונות מגורים אזרחיות מעוררת את הדמיון, והייתה בעצם ההשראה או נקודת ההתחלה של הספר.

אבל קובן רוצה לא רק למתוח ולשעשע, אלא גם להוציא אותנו מהעמוד האחרון של הספר עם לקח, או מוסר השכל, שאותו הוא משלב בגלוי לאורך העלילה הקולחת לה בנחת.

המסר שלו כאן הוא שאסור לאף אחד ובשום תנאי "לקחת את החוק לידיים"!

הכול מתחיל כשגיבור הספר, נאפ (קיצור של שמו האמיתי, נפוליון) מספר לנו בגוף ראשון איך תקף מישהו באלימות. ואז מתברר לנו, להפתעתנו שנאפ הוא דווקא לא איזה ביריון שכונתי מסוכן, אלא שוטר. אז מה פתאום הוא עושה דין לעצמו והולך ושובר למישהו ברכיים, לכאורה בלי שום סיבה? אהה. כי הוא, כך מסתבר, בעצם אדם ממש טוב, ויש לו אג'נדה: את הרעים צריך להעניש, או ליתר דיוק – להרתיע. ואם החוק אינו מאפשר זאת, אין בעיה, מעניקים להם טיפול פיראטי, כלומר – מארב, הפחדה, מכות איומות…

אך אבוי, נאפ לומד בדרך הקשה שאסור בתכלית האיסור לנהוג כך, גם כשהכוונות טובות או לפחות מוצדקות. כי מי שלוקח את החוק לידיים עתיד, במוקדם או במאוחר, להיסחף, וכל עשיית דין שאינה מתקיימת בהליך מסודר ומבוקר, בחסות החוק, תפרוץ בסופו של דבר את הגבולות, לא רק של החוק, אלא גם של המוסר.

לכן גם, מסביר לנו הרלן קובן, בִּיוּשׁ ברשתות החברתיות הוא עניין מסוכן מאוד, כי גם כאן נוקטים אנשים ענישה יזומה, לא מבוקרת ולכן גם לא תמיד מוצדקת. כדי להדגים זאת מביא קובן בפנינו לא רק את הסיפור הראשי של נאפ, אלא גם כמה סיפורי משנה קטנים שהוא שוזר באופן מגמתי ומלאכותי לתוך העלילה, וזאת כדי לשכנע אותנו עד כמה מסוכן להשתתף בביוש ברשת. כך למשל, באחד הסיפורים הקטנים המשולבים בסיפור הגדול, הוא מתאר מקרה של ילדה שחברתה לכיתה נטלה בלי רשות את הטלפון שלה והפיצה באמצעותו לכל רשימת חבריה תצלומים אינטימיים שלה עצמה, רק כדי לפגוע בשמה הטוב של בעלת הטלפון ולהשפיל אותה בפני כל חבריה ובני משפחתה.

מסוכנותן של הרשתות החברתיות תופסת מקום נוסף בסיפור הכללי, והיא משמשת חוליה חשובה בפתרון התעלומה.

אין ספק: הרלן קובן יודע לרקוח עלילה, והפתרון המגיע בסוף סביר ולא מאכזב. עם זאת, בסיכומו של דבר יש משהו קצת מייגע ולא מרענן בקריאת הספר. היא הזכירה לי את החוויה של ביקור בפארק שעשועים הומה אדם שמבחינתי לפחות אינה מעניקה הפוגה, כי בעצם קצת משעמם שם, עם כל המלאכותיות, הרעש והצפיפות, ועם הצרימה שמעוררת התחושה של בזבוז זמן.

את הספר תרגם לעברית שאול לוין. מאחר שקראתי אותו באנגלית, לא אוכל לחוות דעה על התרגום.

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

"במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה."

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

"'לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.'

"'כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות."

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו"פענחה" אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב "שחזר" כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג'ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין "היפנים הסמוים", שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: "'הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'" הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

"החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, 'זאת החגיגה שלי.'

"'לכבוד מה?'

"'לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.'

"'אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'"

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן "המחרוזת", שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול  (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש. 

משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם,  ובחלק גדול של הספר החדש  נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.

מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.

ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?

שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.

עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.

משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.

מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.

אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה).  הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!

אגתה כריסטי הערמומית! בפתח הספר שלפנינו, אחד המפורסמים ביותר שלה, הוסיפה הסופרת את מה שכינתה "הערת המחברת" (באנגלית: Author's Note), שבה ציינה בתמימות מתוכננת היטב כי לתעלומה שתיפרש בפני הקורא יימצא "פתרון הגיוני לגמרי", שהצריך הרבה מחשבה מצדה. כמו כן הזכירה, כמו בדרך אגב, ש"עשרה בני אדם צריכים היו למות" במהלך העלילה, כאילו שזאת באמת איזו הערת אגב נטולת משמעות מיוחדת, וכאילו שאין משקל ומשמעות לכל מילה שכריסטי כותבת, גם אם היא מופיעה "רק" בהקדמה.

אבל  כל פרט כאן חשוב, וההקדמה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהספר, לא סתם מין פנייה מתנחמדת של הסופרת אל הקורא.

ספר המתח ולא נותר אף אחד – באנגלית: And Then There Was None Left  – ראה אור לראשונה ב-1939 ונשא את השם Ten Little Niggers שהוא כיום, כמובן, בלתי נסבל ולא אפשרי. לעברית הוא תורגם לראשונה בשנות ה-50 בשם  עשרה כושים קטנים. 

התרגום המחודש לעברית ראה אור ממש בימים אלה, והוא פשוט חגיגה. במיוחד למי שזכרה רק את הפרטים הכלליים של העלילה, כלומר – את ההסתבכות ואת הרעיון – אבל לא את פתרון התעלומה.

הסיפור כמובן מותח ומסקרן מאוד, וההקדמה התמימה-כביכול של כריסטי פועלת בדיוק כפי שהסופרת התכוונה: היא מגבירה את המתח ואת המסתורין, את התחושה שלא ייתכן פתרון, ולצדה את הידיעה שהוא קיים. הרי כך הבטיחה לנו כריסטי ממש לפני שהתחלנו לקרוא. לפיכך ההקדמה הקצרה שלה, שיש בה נימה כמו מתנצלת, פנייה אל הקורא כדי להסביר לו עד כמה התקשתה  לתכנן את העלילה, היא כאמור חלק בלתי נפרד מהספר, והיא משרתת אותו בתחכום האופייני לכריסטי.

כי כך: אנחנו יודעים מלכתחילה שכל עשרת האורחים שהוזמנו אל "אי החייל" ימותו בתוך ימים ספורים. המסתורין הרב הולך וגובר, שכן מבהירים לנו שהם בוודאות לבדם על האי. בעלי הבית שהזמינו אותם לשם נעדרים, ואין שום אפשרות שאדם נוסף נוכח במקום. אז מי הרוצח או הרוצחת? מה מניעיו? ואיך ייתכן שכל העשרה נרצחים, בהיעדר אדם אחר שיכול להיות הרוצח?

אחרי פליאה הולכת וגוברת מתבהר הכול, אבל רק בשלושת העמודים האחרונים. כמו שכריסטי הבטיחה, הפתרון אכן פשוט, סביר, וכמעט מובן מאליו. כמו בקסמים של זריזות ידיים שכאשר מסבירים אותם הטריק נראה פתאום קצת טפל ואפילו טיפשי, כך גם בספר שלפנינו: אהה, אומרת לעצמה הקוראת, אז זה מה שהיה. נו, ברור… איך לא חשבתי על כך בעצמי? הרי זה כל כך פשוט…

אבל כמובן ש"זה" בכלל לא פשוט. כי היכולת של כריסטי לסבך ולסבך, ליצור בכמה משפטים קצרים דמויות מובחנות וסבירות, לרקוח מניע משכנע, ליצור חידה כל כך מורכבת, ואז לחשוף הכול בפשטות כזאת, היא גאונית, ולא פלא שכבר שמונים שנה ספר המתח הזה ממשיך לככב.

כהערת אגב, מעניין להבחין בשינויים החברתיים המתגלים באמצעותו. קודם כול, כמובן, השם המקורי המזעזע, שהיו חייבים לשנות אותו. שם הגנאי הנורא שנהפך למילה אסורה ממש (עד כדי כך שהיא מכונה The N word), נעלם מזמן מהלקסיקון. חשוב לציין שכריסטי דווקא מבטאת בספר עמדה הומנית ולא גזענית: היא מגנה, ולגמרי לא בעקיפין, את דמותו של גבר לבן שנטש קבוצה של "ילידים" באפריקה וגרם למותם. אפשר בהחלט לחוש בגועל שכריסטי, באמצעות אחת הדמויות, חשה כלפי התנהגות כזאת. "שחורים או לבנים, אלה אחינו", אומרת אותה דמות לעצמה, ולנו. ובכל זאת, המילה המופיעה בשם המקורי של הספר הייתה אז עדיין לגיטימית.

מעניין גם להבחין בתופעה חברתית שאולי בעצם לא השתנתה: בהיעדר משרתים, ברור לגמרי מי ייגשו, כמובן מאליו, להכין את הארוחה לכולם: שתי הנשים שבחבורה, ובכלל לא משנה שהן נמנות עם האורחים, בדיוק כמו כל האחרים, הגברים.

כשקוראים את הספר ברור לגמרי מדוע עובד, ויותר מפעם אחת, לסרט קולנוע או לסדרת טלוויזיה. עיבוד כזה לגמרי מתבקש. הדמויות כמו עולות על במה לנגד עיניו של הקורא, ממש "מופיעות" כמו בהצגה, והן ציוריות מאוד. לכל אחת מהן סיפור משלה, שמשורטט היטב בכמה קווים. עטיפתו של הספר באנגלית "מציגה" אותן בפנינו באופן ויזואלי:

חבל שבמהדורה החדשה בעברית העטיפה די סתמית.

לעומת זאת, התרגום של מיכל אלפון מצוין. העברית טבעית ונוחה, ועם זאת שומרת על מעין ניחוח אנגלי קל ומדויק.

כדאי לקרוא. ההנאה מובטחת.

נדמה לי שכל מי שקרא את המותחן הישראלי המצליח שמים אדומים לא יוכל עוד לעולם להביט סביבו אלא בחשדנות, בכל פעם שייקלע לפקק תנועה אינסופי, במיוחד בסמוך למגדלי עזריאלי. רענון קל של הזיכרון מגלה כי ב-2001 סוכל ניסיון פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת, ממש כמו זה שמתואר בספר. האם הסיכול ההוא התבצע בדיוק באותו אופן, כלומר – באמצעות מצנח רחיפה, ולוחם נועז שנחת על גג של מכונית? כנראה שלא. אבל לפחות הרעיון שפקק התנועה היה יזום, שהוא נועד לאפשר ללוחמים לזהות את המכונית ולנטרל אותה, נשמע סביר למדי.

עניינו של הספר שמים אדומים במאבק המוחות שמנהלים אנשי המודיעין הישראלים והמחבלים הפלסטינים המתכננים פיגועים. הספר מחולק למעשה לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון מנסה המחבר, דניאל שנער, ליצור את שלוש הדמויות הראשיות, סער – צעיר ישראלי, עלי – צעיר פלסטיני מרפיח וג'ני – נערה יהודייה-אמריקנית, ולבסס את היחסים ביניהן, כדי שיוכל להתקדם לחלק השני, שהוא עיקרו של הספר.

למרבה הצער, החלק הראשון לוקה בחסר. במהלך הקריאה מתעוררת התחושה שאצה לו, לשנער, הדרך; שהוא משתוקק להגיע כבר אל העיקר מבחינתו, והשלב הראשון מייגע ומשעמם אותו. דומה שהוא כתב בחיפזון,  כמו במעוף מהיר מעל פני השטח, על שלושת הצעירים הנפגשים במחנה קיץ בארצות הברית, שם הם מתיידדים. זאת התשתית להמשך העלילה.

שנער משתדל מאוד לייצר תחושה של סימטריה בין שני הגברים הצעירים, שבעתיד יתעמתו משני צדי המתרס הישראל-פלסטיני. שניהם נולדו בדיוק באותו יום, כשהשמים מעל ישראל היו אדומים במיוחד, שניהם נבונים ומוכשרים במיוחד, קשורים מאוד לאחיהם הבוגר, לכל אחד מהם יש ידיד נאמן ושמנמן שהוא יותר נושא כלים מאשר חבר של ממש. אבל הדמויות אינן מקבלות נפח אמיתי, הן מצטיירות יותר כמו סקיצות, שכן הפרטים עליהן נמסרים במעין דיווח חיצוני. נוצרת תחושה של פלקטים שטוחים, שאינם נהפכים בדמיונו של הקורא לאנשים חיים בעלי קיום משכנע, ולכן הם גם לא יכולים לעורר אמפתיה או התעניינות בגורלם.

לא פעם מתעורר הרושם ששנער משתדל בעיקר להרשים את הקורא בידיעותיו. הוא מרבה לזרוע בטקסט פרטי מידע שהוא מבאר, לפעמים בהערות שוליים, כמו בספר עיון, ולפעמים בגוף הספר. כך למשל למשפט "'ילען אבוכ!' צעק רפיק, מוכרע על ידי המתח" נוסף ההסבר, בהערת שוליים – "ילען אבוכ: יקולל אביך. הגרסה הישראלית לקללה 'אנעל אבוכ', היא שיבוש של המילה בערבית – ילען". או, למשפט אחר, "סיפרתי לך פעם על הפתווה של 1998" נוספה הערת שוליים מלומדת נוספת: "פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידיד מופתי ומספק הנחיה בנושא ספציפי". או שוב: "אחת הכתובות האלה הוזכרה פעם בחקירה של פעיל בגואנטנמו", והערת שוליים: "מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה." האם עד כדי כך לא סומך המחבר על הידע האישי של הקוראים, או על יכולתם לברר לעצמם מושג, אם במקרה אינם יודעים מה פירושו? במקום אחר הוא מלמד את הקורא ישירות בגוף הטקסט: "סער תמיד טעה וקרא למכשיר פינג'אן. פעם אחר פעם הייתי צריך לתקן אותו ולהסביר לו שפינג'אן זו הכוס שבה שותים את הקפה." תודה רבה על השיעור בערבית!

התובנות שהסופר מציג מדי פעם מביכות בפשטנות שבה הן לוקות. הנה למשל המחשבה שהוא מציג מתוך תודעתו של עלי, הצעיר הפלסטיני, שחושב על מלחמת יום כיפור ואומר לעצמו: "בפועל הייתה תחושה שהישראלים הפסידו, לכל הפחות הפסידו קצת. ודווקא זה, ההפסד שלהם, שהיה הניצחון הקטן של הערבים, החזיר לנו את הכבוד האבוד ונתן את היכולת גם לישראלים וגם למצרים לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר." דומה שההרהור הסדור הזה נלקח ישירות מתוך מחברת של תלמיד תיכון ישראלי (לא ערבי!), שמשנן סיכומים שטחיים לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. מביכה גם השיחה האידיאולוגית שמנהלים סער ועלי: "'אני לא בטוח שזה הזמן והמקום להיכנס לשיחה הפילוסופית הזאת, סער. אבל בתור קצין בצבא הישראלי אתה לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך להטיף לאף אחד מוסר. אתם הורגים ופוצעים בכל יום יותר ילדים ונשים מכל ארגוני ההתנגדות ביחד.' 'זה לא אותו דבר ואתה יודע את זה. דיברנו על זה מאה פעם לפני שהפכת לרוצח.' הפעם היה תורי להתחמם."

רמת טיעונים ירודה כל כך אפשר לקבל בוויכוח שמתנהל במציאות, לא בספר שמתיימר לייצג את עמדות הצדדים, ולהעשיר את הקורא בתובנות מעניינות או מקוריות.

שלל היגדים סתמיים כמו "אללה כותב סיפור מטורף יותר מכל תסריטאי" מאפיין גם הוא את שמים אדומים.

עם זאת, בחלקו השני של הספר, כשמתחילה להיפרש עלילת המתח ועמה המרדף הפיזי והמחשבתי, הקצב המהיר מצטייר נכון. יאמר לזכותו שבשלבים הללו הוא בהחלט סוחף ומותח.

לא אתקטנן על שגיאות כתיב ("ופלט הנחת הקלה גדולה" בעמוד 83, בגרסה הדיגיטלית), ולא על חוסר האחידות בתעתיק (שם אחד שמתועתק באותו עמוד – בשתי צורות שונות: "עוויס", "עויס"); אלה תקלות שיכולות לקרות לכולנו. אתהֶה רק בקשר לכמה סוגיות מהותיות יותר. למשל – באיזו שפה בעצם חושבים האנשים הללו, ומדוע מחשבותיו של עלי משובצות במילים ובחלקי משפט בערבית? האם אינו חושב בשפת אמו, והעברית שבה הספר כתוב רק מייצגת את המחשבות (ומשום כך אין באמת צורך בתוספות הללו בערבית)? כמו כן, אני מבקשת לתהות אם אפשר להאמין למעברים החדים הפתאומיים שעוברות הדמויות. (למשל – ג'ני, שרגע אחד מאוהבת באחד, ובמשנו – באחר, וכמעט כהרף עין מתכחשת לעברה ובבת אחת "הרגישה בבית" במקום זר לה לגמרי, מבחינה תרבותית).

ואולי התהיות הללו אינן רלוונטיות לז'אנר. נראה כי הספר מבקש בעיקר לבדר, ומסתבר שבכך הוא מצליח. יעיד על כך המקום המכובד שכבש ברשימת רבי המכר. קוראיו הנלהבים ודאי שמחים להיווכח שהמחבר השאיר סוף שיאפשר לו לכתוב ספר המשך.

כרגיל, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כתמיד, אני ממשיכה להתענג על הקריאה בגרסה האלקטרונית, המאפשרת להגדיל את האותיות המוארות, ולא להמשיך ולגדוש את מדפי הספרים בביתי, שכבר עמוסים לעייפה. הנה כאן קישור ישיר אליו.

אחד עשר בני אדם נקלעים לטיסה קצרה במטוס פרטי: בני משפחה, הורים ושני הילדים שלהם, זוג חברים, גבר שהוזמן במקרה להצטרף, ואנשי הצוות: טייס וטייס משנה, דיילת ואיש ביטחון. איש מהם אינו מעלה בדעתו עד כמה גורלית תהיה הטיסה הזאת.

"לכל אחד דרך משלו. כל אחד בחר מה שבחר לאורך הדרך. איך קורה ששני אנשים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום באותו זמן? תעלומה. אתה עולה למעלית עם תריסר זרים, את נוסעת באוטובוס, מחכה בתור לשירותים. זה קורה כל יום. אין שום טעם לנסות לחזות לאן נגיע ואת מי נפגוש שם." התיאור מצוטט מהעמוד הראשון בספר לפני הנפילה, שראה אור בעברית בשנה שעברה. העניין שאתו פותח הרומן, השאלה איך קורה שהפור נופל לגבי אנשים שנקלעו לאותו מקום ושחולקים התרחשות לא צפויה, מזכיר את ספרו המופלא של תורנטון ויילדר, גשר סן לואיס ריי, המנסה לפענח את משמעות הקיום האנושי באמצעות עלילה שמתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. בספרו של ויילדר כמה אנשים חוצים גשר תלוי שקורס. חמישה מהם נופלים ונהרגים. מכאן ואילך מנסה הרומן להבין מדוע חלקם שרדו ואחרים מתו, ובודק אם אפשר למצוא חוקיות, משמעות, הסבר, לחייהם ולמותם.

לפני הנפילה מנסה לפעול באופן דומה, אבל למעט נקודת המוצא, השוני בין שני הספרים עצום. גשר סן לואיס ריי הוא ספר פילוסופי מעודן. לפני הנפילה הוא ספר מתח, שנוגע פה ושם גם בעניינים משמעותיים. למשל – מתאר את מקומה של התקשורת רודפת הסנסציות ואת האופן שבו היא משתדלת לייצר חדשות, במקום לדווח עליהן.

כספר מתח לפני הנפילה עשוי היטב. החלטתי לקרוא אותו אחרי שראיתי איש יושב על כיסא לא נוח, במרחב הציבורי הנטוש שמעל לחניון ברחוב הארבעה. שם, בחצר האחורית של המסעדות, הוא נראה שקוע כולו  בקריאה.  כבר בעמודים הראשונים של הספר הזדהיתי עם הקורא האלמוני: מיד בהתחלה מתעוררת התעלומה, השאלה מה בעצם קרה? מי אחראי לכך, ומדוע?

כדי להוביל אותנו אל התשובה המספקת, המגיעה ממש לקראת סופו של הרומן, לוקח אותנו הסופר אל הרגעים שקדמו לאסון, אל הסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, אל מהלך חייהן, אל מה שעיצב את אישיותן ואת הצרכים והרצונות שלהן, עד למפגש האחרון בטיסה. בד בבד הוא מותח, כאמור, ביקורת על עולם התקשורת, על חוסר המוסריות של מי שאינם בוחלים בשום שיטה, גם אם היא לא חוקית ולא אתית, כדי לשעשע את ההמונים ולספק להם את הסיפורים הלוהטים שהם צורכים. את כל זה אנחנו רואים מנקודת המבט של אולפני הטלוויזיה, ובה בעת גם מזאת של מי שנופלים קורבן לתקשורת.

מהתיאורים בספר אפשר להבין שלא באמת כיף להיות עשיר מופלג: חייהם של המיליארדרים, כך מסתבר, פריבילגיים אמנם, אך גם מוגבלים מאוד: הילדים הקטנים שלהם עלולים בכל רגע להיחטף, אנשי ביטחון מנטרים את מעשיהם ומפקחים על כל תנועה שלהם ושל בני המשפחה שלהם, ואין לאף אחד מהם שום פרטיות.

למרבה השעשוע, נואה האולי אינו בוחל בשימוש בשמות של אנשים מפורסמים מאוד. כך למשל אחד הגברים השתתף בקרב שבו משה דיין איבד את עינו, לא פחות, ולגבר אחר היה רומן עם אנג'לינה ג'ולי…

ברור לגמרי שהספר נכתב כדי שיעבדו אותו לסרט קולנוע (בכיכובה של אותה אנג'לינה ג'ולי?…). למעשה, הקריאה בו מזכירה מאוד צפייה בסרטים אמריקניים מהסוג המוכר: מותחים, מרתקים, אבל בסופו של דבר – צפויים. למרות זאת, נעים לפעמים להתמסר גם לקריאה מהסוג הזה: מושכת, לא תובענית, מעניקה סיפוקים מידיים ולא מאיימת. אמנם מתרחש אסון, אמנם יש גיבור (כל יכול!), אבל שום דבר לא באמת מפחיד מאוד, או מזעזע או מרנין. בסרטי המערב הפרוע נהגו הרעים לחבוש כובעים שחורים, והטובים, לנוחות קהל צופים, חבשו כובעים לבנים. הכול יודעים כמובן מי חייב לנצח באותם סרטים הוליוודיים. תמיד, ובגדול. אז כן, נעים להיכנס למציאות הבדויה שבה ממגרים את הרעים, והטובים מוכיחים שהם צודקים, ישרים, כנים, נדיבים, אדיבים ואמיצים! מי ייתננו עולם כזה!

BEFORE THE FALL   Noah Hawley

לעברית: אסף שור

כרגיל, קראתי את הספר באתר e-vrit שהרי די בלחיצת כפתור, והנה הוא אצלי…

"'זה', אמר ד"ר קונסטנטין, "זה סיפור מדהים ובלתי מתקבל על הדעת יותר מכל רומן בלשי שקראתי אי פעם.'" נכתב בחלקו האחרון, ממש לקראת הסוף של ספר המתח הבלשי רצח באוריינט אקספרס שראה אור לאחרונה בעברית, במהדורה מחודשת.

הספר, אחד הידועים ביותר של כריסטי, ראה אור לראשונה באנגליה ב-1 בינואר, 1934, וכחודש אחרי כן גם בארצות הברית, שם זכה לשם רצח בקרון הרכבת לקָלֶה, כדי שהקוראים לא יתבלבלו בינו ובין ספר של גרהם גרין,  הרכבת לאיסטנבול, שבארצות הברית התפרסם בשם האוריינט אקספרס.

בעברית הופיע רצח באוריינט אקספרס אור בפעם השלישית. שתי גרסאותיו הקודמות ראו אור, האחת ב-1934, והשנייה ב-1989 בהוצאת ש. מזרחי.

אגתה כריסטי מחייכת וקורצת לקורא, מעבר למרחק ולזמן, כמי שמשתפת אותו בבדיחה הפרטית הקטנה שלה: עלילתו של הספר שכתבה, כך היא טוענת מפיה של אחת הדמויות שהמציאה, עולה על כל רומן בלשי אחר… כריסטי הייתה כמובן אלופה במהתלות, כפי שאפשר לראות גם בסיפור מתוך חייה, כשבחרה להיעלם ולייצר מעין סיפור מתח אמיתי.

מעניין להיווכח שידיעת הפתרון אינה גורעת מההנאה. אדרבא, דווקא משום שהסוף ידוע, מרתק לבחון כיצד אמנית ספרי המתח רוקחת את העלילה, מפזרת רמזים ומייצרת את המתח, אם כי, כמו בספר רצח רוג'ר אקרויד גם כאן חלק מהם אינו מוצג בפני הקורא, שלפיכך אינו יכול לשמש בלש חובב. העובד שיש פרטים שרק פוארו יודע אותם מפחיתה מההנאה.

אירועים מהמציאות העניקו לאגתה כריסטי השראה לכתיבת הספר. למשל – חטיפת בנו של צ'רלס לינדברג. היא עצמה נסעה על רכבת האוריינט אקספרס שלוש שנים לפני שהספר ראה אור לראשונה, ואפילו נקלעה, כמו הנוסעים בסיפור, לסופת שלגים שעיכבה את נסיעתה של הרכבת בכמה ימים.

חודש אחרי שהספר ראה או בארצות הברית כתבו עליו בניו יורק טיימס כי "ניחושיו של הבלש הבלגי הם יותר מאשר ממולחים; אפשר כמעט לראות בהם מעשי נסים. אמנם העלילה והפתרון נוגעים בבלתי אפשרי, אבל אגתה כריסטי מצליחה לעורר את התחושה שהם נראים, לפחות לעת עתה, אפשריים. אז מה עוד אפשר לבקש מסיפור מתח?"

אל האקרנים יצא לאחרונה סרט המבוסס על ספרה של אגתה כריסטי. זאת כמובן גרסה נוספת, מבין רבות שקדמו לה. סידני לומט ביים סרט הנושא את אותו שם ב-1974, והיו לו גם עיבודים טלוויזיוניים.

המבקרת אורית הראל בדף הפייסבוק שלה "אורית הראל – מבקרת ומדברת" כינתה את העיבוד הקולנועי החדש "רכבת לשום מקום". הראל טוענת כי חרף השתתפותם של כוכבי קולנוע מהשורה הראשונה: קנת בראנה בתפקיד פוארו ולצדו  ג'וני דפ, מישל פייפר, ג'ודי דנץ', דרק ג'קובי, וילאם דפו, פנלופה קרוז, ג'וש גאד, אוליביה קולמן, וזה לא סוף הרשימה, "כל החבורה הזאת לא מצליחה להדהיר את הרכבת הזאת אל היעד ואל לב הצופים".

החלטתי לסמוך על שיפוטה, ולוותר על הצפייה בסרט. על הספר, לעומת זאת, אני בהחלט ממליצה. יש בכוחו להסב כמה שעות של הנאה קלילה.

Murder on the Orient Express, Agatha Christie

לעברית: מיכל אלפון

"סיפורו של הקולונל היה בלתי נגמר ואף בלתי מעניין. מה שאירע בהודו לפני שנים אינו יכול להשתוות ולו לרגע למאורע שהתרחש בקינגס אבוט" כותב המספר בספר המתח רצח רוג'ר אקרויד. כוונתו לרצח, שקדמה לו התאבדות: שני אירועים שמסעירים מאוד את תושבי מקום מגוריו – כפר אנגלי קטן. הכול מכירים שם את כולם, שקועים בחיטוט בענייניו של הזולת, ועוסקים בעיקר ברכילות.

המספר וידידיו תושבי הכפר התכנסו זה עתה למשחק מהג'ונג, כפי שהם נוהגים לעשות לעתים מזומנות. המפגש מסב להם הנאה רבה, לא בגלל המשחק עצמו. אדרבא, המתחים הרבים המתעוררים ביניהם בעטיו דווקא פוגמים בהנאה. עיקרו של המפגש אינו בתחרות ביניהם, אלא בהתמסרות המענגת למה שהם אוהבים באמת לעשות: לדבר על שכניהם, לנתח את מעשיהם, ועכשיו במיוחד – לנסות ולפענח את הרצח: מי תקע פגיון בגופו של בעל האחוזה? בנו החורג? אחד המשרתים? המזכיר שלו? אחייניתו? אמה, שהיא אלמנת אחיו של הנרצח? מסתבר שלכל אחד יש משהו להסתיר, סוד או פשע שביצעו.

רצח רוג'ר אקרויד היה השלישי בסדרת הרקול פוארו, שכתבה אגתה כריסטי. הוא התקבל באהדה רבה כבר כשראה אור לראשונה ב-1926, ולפני ארבע שנים בחרו בו חברי אגודת סופרי המתח הבריטיים כספר המתח המשובח ביותר שנכתב אי פעם.  הוא עובד למחזה, סרט ותסכית רדיו (בעיבודו ובכיכובו של אורסון ולס, שגילם את דמותו של הבלש).

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה את המלאכה. היא מצליחה להפתיע גם את הקורא החשדן ביותר, ועושה זאת בפיקחות רבה. לקראת הסוף מתחוללת התפנית המדהימה, וזאת הרי דרישת יסוד בסיסית של ספר מתח טוב: הקורא אמור לומר לעצמו – הייתכן? ולסגור את הספר בתחושה שהערימו עליו, ועשו זאת היטב.

ובכל זאת, עם כל הצניעות המתבקשת, וחרף ההגדרה המחייבת של אגודת סופרי המתח הבריטיים,  אני מבקשת לציין לפחות פגם אחד שמצאתי בספר (גיליתי שלדעתי שותפים כמה מהמבקרים שכתבו עליו כשרק ראה אור): חלק מהמידע המגיע אלינו הוא בעצם סוג של דאוס אקס מכינה, כלומר – פרטים חשובים וחיוניים לפענוח התעלומה נמסרים בתוך הפתרון עצמו, ולא לאורך הדרך. לפיכך, גם קורא שמבקש להיות בלש חובב, בעצם לא היה יכול – גם לא בדיעבד! – להיחשף לאורך הדרך לכל הרמזים הנדרשים, אבל להתעלם מהם. סופר של ספרי מתח דומה במידה מסוימת לקוסם היודע בזריזות ידיים ובתעלולים להסיח את הדעת מהעיקר לטפל, וכך "לעבוד" על הקהל. בספר מתח הרמזים אמורים להופיע, ורק בסוף להתקבץ לכדי תמונה שלמה, שבמבט לאחור נראית מובנת מאליה. בספר שלפנינו, כאמור, כמה מהפרטים מתגלים לנו רק מפיו של הבלש, ולא הייתה שום הזדמנות "לעלות" עליהם בכוחות עצמנו.

ובכל זאת, הספר בהחלט שווה קריאה. כריסטי עושה מטעמים מהקונוונציה של הבלש עם השוליה, כמו למשל בספרי שרלוק הולמס (היא אפילו מזכירה אותו במפורש!) עם בן הלוויה הקבוע שלו, ד"ר וטסון, ש"עוזר" לשרלוק הולמס, ובעצם – מאפשר לסופר להסביר לנו, הקוראים, את התשובות לתמיהות, שאפילו אותן וטסון לא תמיד מבין עד הסוף.

בעיתון אובזרוור כתב בשעתו המבקר: "אין אף סופר שמשתווה למיס כריסטי בפיקחות ובהפעלה של רמזים שגויים, עובדות לא רלוונטיות והטעיות. הספר רצח רוג'ר אקרויד נקרא בנשימה עצורה, מההתחלה ועד הסוף הלא צפוי […] הדמויות בעלות אישיות, חיות ופועלות".

בגב הספר נכתב כי היה אחד האהובים ביותר על הסופרת עצמה. אפשר להבין מדוע: התחבולה שאותה נקטה בכתיבתו אכן מיוחדת במינה.

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

האם אפשר להתווכח עם הצלחה? הספר הבחורה על הרכבת מככב כבר תשעים וחמישה שבועות ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", שם הוא מוגדר "מותחן פסיכולוגי שמתרחש בפרברי לונדון, גדוש סיבוכים ובגידות". הבחורה על הרכבת נמכר ברחבי העולם במיליוני עותקים, ולאחרונה עובד גם לסרט קולנוע.

נראה כי עלילתו של הבחורה על הרכבת קיבלה השראה מסרטו של היצ'קוק, "החלון האחורי". שם מתפענחת תעלומת רצח שנחשפת לעיניו של צלם עיתונות שרגלו נשברה. עד שיחלים ויורידו לו את הגבס הוא נוהג לשבת במשך שעות ארוכות ליד החלון, להשקיף על הבית השכן ולהבחין במעשים מפוקפקים המתרחשים באחת הדירות.

בספר שלפנינו הרמזים נגלים לעיניה של רייצ'ל, צעירה אנגלייה מובטלת, אלכוהוליסטית וגרושה, שנוהגת לנסוע ברכבת למרכז לונדון פעמיים ביום, הלוך ושוב, כדי שפיטוריה לא ייוודעו לחברה המאפשרת לה לגור בביתה. הרכבת חולפת בכל פעם ליד פרבר בשולי העיר, סמוך לרחוב שבו רייצ'ל גרה בעבר. כדי שלא להביט בחלונות ביתה לשעבר, שם חי עכשיו הגרוש שלה עם אשתו השנייה, מתמקדת רייצ'ל בבית סמוך, משקיפה על בני הזוג שגרים בו, וממציאה לעצמה סיפורים על חייהם הנפלאים, כך היא בטוחה.

ואז מסתבר לה מי הם באמת: בחדשות מודיעים כי האישה, מייגן, שעליה נהגה רייצ'ל לצפות מהחלון ברכבת, נעלמה. מכאן ואילך מתפתח סיפור המתח: מה קרה למייגן? האם ברחה מבעלה? או שנרצחה? ואם כן, מי רצח אותה?

רייצ'ל הלוזרית העלובה, המשמינה, המצחינה מאלכוהול, נעשית מעורבת יותר ויותר בסיפור. יש לה דעות על גיבוריו, היא מתקרבת אליהם, ובשלב מסוים נהפכת לחלק מהמתרחש, לא עוד צופה מהצד.

פולה הוקינס, שהבחורה על הרכבת הוא ספרה הראשון, מצליחה בהחלט ליצור מתח. סיפור העלילה חולף בין הדמויות השונות: רייצ'ל, אנה – אשתו השנייה של בעלה −  ומייגן, הנעדרת. כל אחת מהן מספרת בגוף ראשון על מה שקורה לה, ומאחר שבראשו של כל פרק יש תאריך, קווי העלילה נפגשים בשלב מסוים. סיפורה של רייצ'ל, הבחורה ברכבת, מתחיל שנה אחרי ראשית סיפורה של מייגן, שגם אותה אנחנו לומדים להכיר מקרוב.

הוקינס מצליחה לא רק לעורר מתח  − וזהו בלי ספק המרכיב החשוב ביותר במותחן – אלא גם לעורר בקורא פקפוקים: האם לבטוח בגיבורה שתיינית, שהתנהגותה סותרת לכאורה את אמינותה? מה פשר האלימות המילולית והפיזית שהיא מפגינה? מדוע שנסמוך על עדותה ועל הבטחותיה? יש בספר היפוך של הטכניקה שבה מספר חושף בלי דעת בפני הקורא את האמת המרה על עצמו. בספר שלפנינו רייצ'ל אינה מסנגרת על מעשיה ועל התנהגותה. אדרבא, היא הקטגורית החמורה ביותר של עצמה, והשאלה שצריכה להישאל היא האם היא מאמינה לעצמה, והאם אנו הקוראים צריכים להאמין לה.

בסופו של דבר, כמו בכל מותחן טוב, מתבררים כל המהפכים ומתחוורות כל הטעויות. וכמו תמיד, הפתרון נגלה כמובן מאליו, וברור שלא הייתה שום אפשרות אחרת, כי היו די ראיות להוביל אליו.

המונולוגים השונים של הדמויות, המלווים כאמור בתיעוד התאריכים שבהם הם נמסרים, יוצרים תחושה שההתרחשויות עכשוויות, לא כמבט בדיעבד, אלא כמשהו שקורה בזמן הקריאה, ולכן יש בהם כוח. כך מתאפשר גם "מונולוג" שנושאת אישה שתירצח בסיומו של אחד הפרקים. מאחר שהסיפור מתרחש "עכשיו", הנרצחת יכולה "לספר" לנו  על רגעי חייה האחרונים.

הבחורה על הרכבת הוא ספר שיכול בהחלט להתאים לימים שבהם יש צורך במזון קל לעיכול. הוא אינו תובעני, סיומו מנחם ומרגיע כיאות, וגם אם לא נשארים ממנו משקעים, אפשר להיעזר בו כדי לברוח מהמציאות. השאלה היחידה היא, אחרי שכל מיליוני העותקים נמכרו והסרט יצא אל האקרנים, אם עדיין יש בכלל מישהו שטרם קרא את הספר או צפה בו בקולנוע, וכבר חרץ עליו דעה.

לכאורה אין סיבה ממשית לעסוק בספר שכתב הרלן קובן. הכול יודעים שיש לכתיבתו רק מטרה אחת: לבדר, למתוח, להפתיע. כשהקורא סוגר את הספר הוא אינו אמור לשקוע בהרהורים או לצפות לתובנות מעמיקות. זוהי קריאה אסקפיסטית טהורה שיש לה רק מטרה אחת: להשתעשע. הרלן קובן הוא סופר של רבי מכר שמצליחים מאוד ברחבי העולם. וכמעט כל ספריו (28 עד כה) תורגמו לעברית. הראשון שבהם ראה אור ב-2004, ולווה במסע פרסום יוצא דופן: "ידיעות ספרים" הבטיחו להחזיר את הכסף לכל מי שלא יאהב אותו. המהלך הצליח מאוד ודווח על מכירות של מאה ועשרים אלף עותקים.

דווקא משום כך ראוי להתעכב על סוגיה שמתעוררת באחד מספריו של קובן, תישאר קרוב שראה אור ב-2013 בידיעות ספרים (בתרגומו של ירון פריד). המסרים הסמויים המופיעים בספרים שרבים כל כך קוראים אותם מחלחלים בלי ספק ונטבעים בתודעה, אולי אפילו בלי שהקוראים ישימו לב לכך.

המסר המובלע בספר שלפנינו מטריד ומקומם מאוד. השקפת העולם המשתמעת ממנו היא שלגיטימי לאישה להיות נערת ליווי, חשפנית, אישה בזנות; שרבות מהנשים שנקלעו למציאות הזאת, שבה הן מוכרות את גופן, למעשה נהנות מאורח החיים שבו בחרו כביכול, בשל הריגושים שהוא מעניק להם: היא "אהבה את מה שעשתה. כן, אהבה. זה היה כיף, זה היה מסעיר וזה היה מחשמל. משהו תמיד קרה, ותמיד היתה תחושה של סכנה ואפשרויות ותשוקה". מדובר כאן על אישה בזנות, כן? מישהי שנאנסת שוב ושוב, שהגיעה למצב של חוסר שליטה מוחלט על חייה, שסובלת בלי ספק מאלימות יומיומית – כמתואר בטבלה שלהלן.

כמו כן מסתבר מהספר שגבר יכול להיות מאוהב באישה, ובכלל לא לקנא לה כשהיא "נותנת למישהו ריקוד פרטי", שהוא מסוגל לצפות בה "באהבה" ולחכות לסוף הערב כי הוא יודע "שבסוף היום – או הלילה – היא תהיה שלו." איזו מציאות מעוותת, שמוצגת כאילו היא סבירה ונורמטיבית!

אפילו כאשר אישה מצליחה להיחלץ מהחיים בזנות, נישאת ומנהלת חיים של רעיה ואם מהפרברים (במציאות זה כמעט לא קורה), בשלב מסוים בחייה היא עלולה על פי הספר להתגעגע לעולם שנטשה. להשתעמם מאורח החיים הבורגני שאימצה לעצמה, ולהשתוקק אל המציאות ההיא, של ברים אפלים ומגעים מיניים בתשלום עם גברים שונים ורבים.

זהו מסר מבחיל ומסוכן. כל מי שקרא אי פעם ספרות מחקר העוסקת בנשים שנקלעו לזנות יודע שהמיתוס של הסטודנטית העליזה שמשלימה הכנסה הוא שקרי, וכי הוא נועד אולי, במקרה הטוב, להקל על מצפונם של צרכני זנות. מי שמכיר את דף הפייסבוק When He Pays המתעד את השיח המתועב והמבחיל, הגס והמחפיץ של הגברים הללו, לא יוכל לעולם להאמין לזחיחות שבה מצייר הרלן קובן דמות של אישה שמתגעגעת לחיים של אישה בזנות. וזה לא שהסופר אינו מודע לבעייתיות של המסר שלו. כדי לסתור כביכול את ההתנגדות שתעורר הדמות שהוא מתאר בספרו הוא מקדים תרופה למכה ומצהיר מפיה שמעולם לא הייתה קורבן לגילוי עריות. בספרה מופקרות  מביאה העובדת הסוציאלית ענת גור נתוני מחקר המוכיחים כי הרוב המוחלט של נשים בזנות נפגעו מינית בילדותן, ורובן היו קורבנות לגילוי עריות.

"עשיתי בחיים שלי בחירות שאנשים לא מבינים, אבל אין לי חרטות," אומרת אחת הדמויות בספר: ברמנית במועדון חשפנות. גם היא מתוארת כמי ששמחה בחלקה, כי מה יכול לשמח אישה יותר מאשר לראות את חברותיה חושפות את גופן בפומבי, רוקדות בחיקם של זרים, נאנסות, שותות לשוכרה או מסממות את עצמן כדי לברוח מהמציאות? אכן, חיים עליזים ושמחים, כדבריה: "בשביל כמה מהבנות זאת חגיגה." הרלן קובן מבטא עיוורון מוחלט באמירה הזאת, שהוא שם בפיה של אישה.

לאמתו של דבר, צחנה מיזוגנית לא קלה עולה מהכתוב. הנשים מניפולטיביות, מפחידות, שקרניות, מרסקות את לבם של גברים. אמנם כשהן שקועות בזנות הן "חוגגות ועליזות" כביכול, אבל למעשה הן חפצים. אפשר לזלזל בהן ולהתעלם מעצם הרעיון שיש להן רגשות. רק אם מישהי נהפכת לאישה מהוגנת מהפרברים היא מתחילה להדיף ריח של לילך, מטפלת במסירות אין קץ בחמותה הזקנה ובילדיה – ממש ברוח הקדֵשה והקדושה או חוה ולילית. אפילו התיאורים עצמם דוחים ומרמזים על שנאת נשים: מישהי "גדולה, שופעת ומקומרת במקומות הנכונים […] שולחת "חיוך עקום. שערה הבלונדיני היה נפוח מדי וצבוע בגסות", ונשים מגניבות לעברה מבטים "כאילו הייתה איזה נגיף מסוכן שחותר להשמיד את כל יסודות קיומן הפרברי".

בעיני זהו תיאור די מדויק לסכנה שהספר הזה עצמו נושא בחובו.

Harlen Coben Stay Close

"זו הייתה הפקת קולנוע במסווה של כתבת טלוויזיה" כתוב לקראת סופו של לילה ארוך בפריז. אפשר להשתמש בפרפרזה של התיאור הזה כדי לומר משהו על הספר עצמו – שהוא ביקורת פוליטית נוקבת, בעטיפה של רומן ריגול.

המסגרת עשויה היטב: כל המרכיבים של ספר ריגול קיימים בה: מתח, עלילה שנעה כמו בווידיאו קליפ שהתמונות בו מתחלפות בקצב תזזיתי, מגוון עשיר של דמויות, שכל אחת מהן לוקחת אותנו למקום אחר, עד שכל החוטים נקשרים לקראת הסוף והמבנה כולו מתבהר. כל אלה קיימים בלי ספק בספר, ומעניקים חוויית קריאה מענגת, כנדרש.

אבל מתחת לפני השטח נחשף כאן סיפור נוסף, משמעותי מאוד ומרתק לא פחות.

אפשר להניח שהמחבר, דב אלפון, שזהו ספר הפרוזה הראשון שלו, יודע על מה הוא כותב. כבר שנים שהוא עיתונאי ועורך ב"הארץ", וכיום הוא משמש כשליח העיתון בפריז. אפשר להניח שבזכות עבודתו העיתונאית הוא נחשף למידע רב, ומדאיג מאוד, שהציבור הישראלי נרמז עליו לפעמים. אלה ידיעות שרבים מדי מעדיפים לראות בהן רכילות, ואחרים נעזרים במנגנון הכחשה ומתעלמים מהן, שכן הן מבעיתות מדי.

בלי להסגיר שום דבר מעלילתו של הספר נאמר שהסופר מכוון אל החלונות הגבוהים ביותר בישראל, ומספר לקוראים עד כמה התנהלותו של ראש הממשלה מסוכנת למדינה ולאזרחיה.

אמנם בשלב מסוים מעניק אלפון לראש הממשלה המתואר – שמו אינו מוזכר אף פעם, אבל הרמזים ברורים לגמרי − מעין חשיבה אידיאולוגית, פרנואידית אמנם, אבל כנה, והנופך הזה מעניק לראש הממשלה שבספר עומק מסוים, אבל אין בממד הזה די כדי לנקות אותו מכל ההאשמות הכבדות המוטחות בו.

קשה לדעת מה הכי חמור בין כל התיאורים הנקשרים בספר בראש ממשלת ישראל. העובדה שהוא מוכן להוציא הון תועפות מכספי הציבור כדי להיענות לגחמות מוזרות של אשתו? התמיכה שלו באיל הון קמצן פתולוגי שאת כספו הרב עושה מבתי קזינו ברחבי העולם? האופן שבו הוא מגייס את כל המערכת המדינית והצבאית למען אותו איל הון? ואולי עצם התנהלותו של ראש הממשלה הזה, זחיחותו, חוסר הנכונות שלו לקחת אחריות, הציניות שלו, ההשחתה שהוא אחראי לה, המופיעה כמעט בכל הדרגים, האזרחיים והצבאיים? על פי המתואר בספר, כול המערכות, כולל זאת הצבאית, כפופות למעשה ליועצי התקשורת, וניהול המדינה מרוכז במעין נוהל מערכת בחירות מתמיד, שכן זאת המשימה העיקרית של כולם – להיטיב עם התורמים של ראש הממשלה, גם בניגוד לחוק, כדי לשמר את שלטונו.

על פי הספר, כשראש הממשלה מזמן "התייעצות ביטחונית דחופה" הוא בעצם מזמן התייעצות שמטרתה להועיל לו אישית, לחפות עליו, או לשקר למענו, וכשמזכירו הצבאי מדווח כי ראש הממשלה אינו מודאג, הוא משקר, כי "ראש הממשלה מידר אותו מכל מידע, חוץ מדברים הכרחיים, כלומר דברים שהמזכיר ממילא היה יכול לקבל מגורמים אחרים". סדרי העדיפויות של ראש הממשלה בספר הזה (ובמציאות?!) ברורים לגמרי, והביטוי להם מפורט שוב ושוב.

אפילו סגנונו המקומם של ראש הממשלה המתואר בספר נראה מוכר, גם למי שלא היה עד להתנהלותו מקרוב:

"'שלום לכולם, אל תקומו,' אמר ראש הממשלה בעליזות ותפס את הכיסא שזה עתה התפנה בראש השולחן, 'פתרתם כבר הכול בלעדי ואני יכול ללכת?' צחקוקים מעושים נשמעו סביב השולחן."

אלפון מעניק לאחד האנשים בספר מחשבות כפירה ברורות ומנוסחות בלי כחל וסרק: "עמוק בלבו הוא ידע שזאת לא האמת, תקלה באה לתאר סטייה מההתנהגות המצופה, ואילו כל מה שהתרחש בלשכת ראש הממשלה אפיין דווקא את ההתנהלות הנורמטיבית, מה שאנשי ראש הממשלה חשבו היה מנותק ממה שהם אמרו, מה שהם אמרו היה מנותק ממה שהם עשו, ומה שהם עשו, אמרו או חשבו בכל רגע נתון היה מנותק ממה שהם יעשו, יאמרו או יחשבו ברגע הבא."

"מי ישמור על השומרים?" מצטט אחד מגיבורי הספר משפט שכתב פעם הסופר דן בראון. אם דב אלפון אכן חשוף לאמיתות מהסוג שהוא מתאר בספרו, השאלה שהוא מעלה מעוררת פלצות.

כל ספר חדש של מאיה ערד הוא חגיגה לקוראיה הנאמנים, וכך גם מאחורי ההר שראה אור בימים אלה. כמו בספר קודם שלה, אמן הסיפור הקצר, מגישה לנו כאן ערד רומן ארס פואטי, שמעיד על עצמו ועל תכניו: חוקר ספרות מוזמן לסדרת הרצאות על ספרות בלשית, והרומן עצמו מדגים בכישרון רב את הסוגיות שהמרצה מספר עליהן תוך כדי כך שהוא מתייחס לספרי בלשים ידועים וידועים פחות, בעיקר אל אלה שכתבה אמנית הבלש האולטימטיבית, אגתה כריסטי.

כדרכה של ערד, הכתיבה משובחת. העלילה משכנעת, חוטיה נשזרים היטב והדמויות משכנעות. מרתק לראות איך היא מיטיבה ליישם את העקרונות שהיא מציגה בפנינו מפיו של המרצה. הקורא חש שזכה במבצע, אחד פלוס אחד: גם תחקיר מלומד ומנומק על ספרות בלשית, וגם ספר מותח כיאות, ומושך מאוד לקריאה.

מאיה ערד כתבה בשיתוף עם בעלה, רויאל נץ, את הספר מקום הטעם: מסה מרתקת העוסקת בז'אנר ספרותי אחר: שירים, פזמונים, ודקלומים מחורזים.

יכולתה לשלב בין תיאוריה לפרקטיקה, כלומר, לצאת מהעולם האקדמי – ערד לימדה באוניברסיטת הארוורד וכיום בסטנפורד – אל עולם הבדיון, לברוא את המציאות החלופית שמאפשרת הפרוזה, היא נכס לקוראיה.

ערך נוסף שיש לחלק מספריה (למשל שבע מידות רעות וחשד לשיטיון) הוא במבט שהיא מעניקה לקורא הישראלי שחי בישראל אל המציאות האחרת, החלופית של ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, ליתר דיוק – בארצות הברית. ערד, כזכור, חיה שם כבר שנים רבות ביחד עם בעלה, פרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בהקשר לכך התעוררה לאחרונה סוגיה בעניין פרס ספיר. בעבר גם סופרים ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, כמו מאיה ערד וראובן נמדר, מי שזכה בפרס לפני שנתיים, יכלו לזכות בפרס. ערד אף הייתה מועמדת שלוש פעמים, על שלושה מספריה. לאחרונה שונו הכללים, ונקבע שרק תושבי ישראל רשאים להציג מועמדות. מאיה ערד היא בלי ספק סופרת ישראלית, אבל לא תמיד מקומית. חלק מספריה נטועים בהוויה הישראלית, ואחרים, כמו הרומן שלפנינו, מתרחשים בארצות הברית.

לקוראת שחיה בישראל מוזר ומעניין לקרוא על ההווי הזה – ולתהות על השאלות המתעוררות: איך הישראלים הללו משתלבים שם, בנופים, במנהגים, אפילו בחגים המקומיים? מה הם חשים, בהיותם ישראלים כל כך, ויחד עם זאת קשורים יותר ויותר אל התרבות שאימצו לעצמם? מה הם יודעים על מה שנדרש, מה שנהוג, מה שמתרחש סביבם? איך קורה כשהם מאמצים את "חג ההודיה" ובאיזו דרך הוא נהפך לחג ממשי מבחינתם? מתי הם לומדים לצאת לסקי או ל"קרוס קאנטרי" מושלג וכיצד ומדוע לקנות שרשרות-שלג למכוניתם? עד כמה הם מעורים באמת בארץ החדשה שאימצו לעצמם? האם הם מבינים עד הסוף את כל הקודים החברתיים? מה הופך אותם מתושבים זרים למקומיים? האם זה בכלל קורה? מה מרגישים אנשים שתלשו את עצמם מהארץ שבה נולדו ונטעו את עצמם בארץ אחרת, האם באמת נקלטו שם? האם הם מרגישים שייכים? מה מהישראליות שלהם נשאר כחלק כל כך מהותי מהם, עד שאינם יכולים להשילו מעליהם, לא משנה כמה זמן יחיו באמריקה? מה המאמצים הנדרשים מהם כדי להשתייך? ומה בעצם הסיבות לכך שישראלים "גולים" לארצות הברית?

ערד עונה על חלק מהשאלות הללו, ואת האחרות היא מציגה בפנינו. נראה כי לפעמים אין צורך בכל התשובות. לפעמים די בתהיות כדי לעורר את המחשבה, ואם ספר בלשי מצליח לא רק למתוח את הקוראים אלא גם לעורר בהם תהיות, דיינו.

קריאה של ספר מתח שנכתב והתפרסם בצרפת בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים דומה למסע במכונת זמן.

בספר מתח המציאות חשובה מאוד. יש לפרטיה תפקיד בפענוח, הם אינם משמשים רק רקע, אלא הם העניין עצמו. אדם נרצח בשל נסיבות החיים שאינם רק שלו, אלא הם מושפעים מהסביבה. לא רק הסוגיות המעסיקות באותה עת את בני האדם קשורות בעניין, אלא גם הכלים שבאמצעותם הם מתמודדים עם מה שמתרחש סביבם.

יצירה ספרותית שמתעלה מעל הכאן והעכשיו, כזאת שזוכה לחיי נצח, תלויה בכך שחרף, ואולי בזכות, הספציפיות שלה, היא מעוררת בקורא תחושה שהיא מדברת לא רק אליו אלא גם עליו. גם ספר מתח, שמבקש בעיקר להציג תעלומה ואז להראות כיצד היא מתפענחת, יכול לחולל את הנס הזה, אבל רק אם הפענוח נוגע בטבע האדם, ולא נשען בעיקרו על מציאות מאוד ספציפית.

הספר מר גאלה המנוח מאת ז'ורז' סימנון שתרגומו מצרפתית ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד אינו מצליח בכך.  אמנם בסופו מוצגת סוגיה מוסרית מעניינת, אבל עיקרו במציאות נשכחת ובמצוקות ששוב אינן יכולות לעניין קורא בן זמננו, אלא אם הוא רואה ברומן הזה מעין אמצעי להצצה על בעיות שנשכחו. מסתבר מהספר שבצרפת ההיא, בין שתי מלחמות העולם, עדיין נשמע קולם של תומכי המשטר המלוכני, ששאפו להחזיר לשלטון את בית משפחת בורבון. החלום, כמו גם עניינים מעמדיים, למשל שם משפחה המעיד על השתייכות למעמד האצולה,  משמשים תשתית חשובה לעלילתו של הספר, אבל אין בהם עניין לקורא, אם הוא מבקש רק להיסחף, ולא לבחון את מה שמוגש לו בעיניים של היסטוריון או אנתרופולוג חובב.

אכן, מעניין ואפילו קצת משעשע, להיזכר בימים הנשכחים שבהם עיקר התקשורת בין חוקרי משטרה והמטות שלהם התנהל באמצעות מברקים, כשהשאלה האם יש למישהו מכשיר טלפון בבית יכולה להישאל ולהיות משמעותית לקידום העלילה.

יחד עם זאת, הקריאה מעוררת תחושה של תפלות מיושנת. איננו מוזמנים כאן לטעום משהו שמזכיר יין שמשתבח עם הזמן. הספר מזכיר יותר דבר מאכל שכמו התעפש קמעא, ושוב אינו מעורר תיאבון.

ז'ורז' סימנון נחשב לאחד מבכירי הסופרים הצרפתיים. סדרת המפקח מגרה שעמה נמנה הספר שלפנינו הייתה פופולרית מאוד בצרפת. שבעים ושניים שניים ספרים הופיעו בסדרה, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. דמותו של הבלש המשטרתי כבד הגוף הייתה אהובה מאוד, כמעט דמות לאומית. לצד ספרי המתח כתב סימנון גם ספרים שאותם כינה "רומנים-רומנים" או "רומנים קשים". שמונה מהם ראו אור בעברית. בעקבות מר גאלה המנוח דומני כי מוטב לחזור ולקרוא אותם.

כדי להדגיש עד כמה חשוב המתח המתעורר בקורא, הסביר פעם הסופר האנגלי א"מ פורסטר כי אמנות הסיפור נולדה בימיו של האדם הקדמון, שישב עם חבריו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק את קהל שומעיו אליבא דפורסטר היה כבד: אכלו אותו…

ספרי בלשים הם מן הסתם ההתגלות הצרופה ביותר שמדגימה את דבריו של פורסטר: תפקידו העיקרי של הסופר הוא ליצור מתח אצל הקורא ולעורר את סקרנותו (אבל למעשה זהו בסיס טוב לכל כתיבה ספרותית).

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה בספרי מתח שמגיעים מארצות סקנדינביה: כך למשל טרילוגיית המילניום של סטיג לארסון וספרים שכתבו של פטר הוג, אֶריק אָקסל סוּנד ויו נסבו.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר איש השלג שכתב נסבו (הוצאת בבל, בתרגומה המצוין של רות שפירא), רומן המגלם כנראה את כל מה שיש לספרים מסוג זה להציע לקורא הישראלי: לא רק מתח, אלא גם היכרות מקרוב עם עולם שונה כל כך מהמציאות המזרח תיכונית שבה אנחנו חיים.

לא פעם מתרפקים כותבים על תופעה מובנת מאליה: העובדה ששפות שונות משקפות את חיי הדוברים שלהן. למשל − וזאת כבר כמעט קלישאה – העובדה שאצל האסקימואים קיימות עשרות מילים שמבטאות סוגים שונים של שלג. אך טבעי הוא שספר שנכתב בנורווגיה יתבסס על מה שמתרחש ביום שהשלג הראשון מתחיל לרדת שם, ובאנשי השלג שילדים בונים להנאתם, אך יכולים גם לעורר אימה מקפיאת דם כשסופר כמו יו נסבו רותם אותם לעלילת ספרו.

נסבו מצליח לצייר לאורכו של הספר את תחושת האפלה המתמשכת הזרה כל כך לקורא הישראלי שחייו שטופי אור עז (ומזכיר בכך במידה לא מעטה את סדרת הטלוויזיה השוודית-דנית המהוללת "הגשר"). נסבו אף מזכיר מפי אחת הדמויות את התוגה שמעוררים בבריות ימי החשכה הארוכים והרבים. אמנם בבסיסה של העלילה קיימת תופעה אוניברסאלית, לאו דווקא נורווגית – מצוקתם של גברים שחושדים כי הילד שהם מגדלים אינו בנם הביולוגי – אבל הספר בכל זאת מקומי מאוד. ודווקא משום כך הוא מעניין.

מרתק לראות מה מעסיק את הנורווגים. איך הם רואים את עצמם. הנה למשל ציטוט שמעניק לנו תובנה מעניינת אל מציאות רחוקה ושונה כל כך מזאת שלנו: "מעצם היותנו מדינה שנהנית מהגנת יתר,", אומרת אחת הדמויות, "מדינה שלמען האמת מעולם לא נלחמה בשום מלחמה אלא הסתפקה בלתת לאחרים לעשות זאת למעננו, אנגליה, ברית המועצות וארצות הברית. ובכן, מאז המלחמות הנפוליאוניות הסתתרנו מאחורי גבם של אחים בוגרים. נורווגיה ביססה עם השנים את ביטחונה על ההנחה שאחרים לוקחים אחריות כשהעניינים מתחממים. זה נמשך כל כך הרבה זמן עד שאיבדנו את העוגן שלנו במציאות ואנחנו מאמינים שכדור הארץ מאוכלס ביסודו של דבר באנשים שרוצים את טובתנו – אנחנו, שהפכנו בן-לילה למדינה העשירה ביותר בעולם. נורווגיה אינה אלא בלונדינית מטומטמת ופטפטנית שהלכה לאיבוד ברחוב צדדי בברונקס, ומתלוננת עכשיו ששומר הראש שלה אכזרי כל כך כלפי התוקפים".

אהה, אומרת לעצמה הקוראת הישראלית, שְבֵעַת המלחמות, זו שאימה וחרדה כלכלית מתעוררות בה כשהיא חושבת על כל הצעירים הישראלים נטולי הדירות שהאופק שלהם חסום, ("שיעור הבעלות על דירה בקרב זוגות צעירים הצטמצם בשנים האחרונות, צעירים רבים יותר חיים עם ההורים", וכן הלאה), אז זה מה שמטריד את המדינה העשירה במיוחד, שמעולם לא נלחמה בשום מלחמה? ייסורי מצפון וביקורת עצמית? מדוע אני מתקשה להבין את המצוקות הללו, כולן צרות של עשירים, ולהזדהות אתן?

איש השלג כתוב היטב. אמנם כבר בשלב מוקדם יחסית אפשר להבין מי האשם, אבל הדרך הפתלתלה המובילה אל הפתרון יוצרת מתח, כיאות, והסוף הצפוי נשאר בתחומי הז'אנר. כמו שבסרטים אמריקניים הסוף חייב להיות טוב, כך גם אסור לספר מתח ראוי לשמו לאכזב את הקורא ולא להעניק לו את ההקלה הבאה בסופו של המתח הנבנה והולך. הרעים יובסו, הנורווגים יוכלו להמשיך להתלונן על התחושה שארצם אינה אלא ילדה קטנה ומפונקת, ואנחנו, הקוראים הישראלים, נמשיך לנסות לנוס מפני מציאות חיינו אל ספרים שלפחות הם מעניקים לנו סוף טוב.

כשעיתונאי בכיר, עורך מוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, כותב ספר שגיבורו הראשי הוא עיתונאי חוקר, נוסף עניין על הסקרנות הטבעית שמתעוררת כשקוראים ספר מתח. כי ברור שגדי בלום יודע היטב על מה הוא כותב כשהוא מצייר את מאחורי הקלעים של מערכת עיתון ואת מה שמתחולל שם – את השיח, הדחפים והלכי הרוח. וזה בהחלט מעניין.

הספר החייל מס' 2 שכתב ביחד עם אשתו, פזית בן-נון בלום, מרצה באוניברסיטה שמביאה אל הספר את הידע שלה על המתרחש באקדמיה, עונה בהחלט על רוב הציפיות.

עלילתו עשויה היטב. היא מורכבת ומפורטת מאוד, וככל שהיא נפרסת לפנינו, מתגלים עוד רבדים שבהם היא נוגעת. מאחר שמדובר בספר מתח, עלי לחשוף כמובן מעט ככל האפשר. די אם אציין כי הסיפור מתבסס על עובדות היסטוריות, משתמש בהן באופן מרתק, ומציג מעין שאלה בסיסית, "מה היה אילו − ?" ומשם, מנקודת ההתחלה ההיפותטית, נרקמת מזימה אפשרית-לכאורה, ומעוררת פלצות, דווקא משום שהקונספירציה רחבת ממדים לא נראית לגמרי מופרכת.

הספר נוגע במגוון סוגיות עכשוויות, לא רק באלה שמגיעות מהעבר. למשל – במעורבותה של גרמניה בכלכלה האירופית ובתהייה אם יש לשבח את הגרמנים על התערבותם בכלכלה של ארצות שנקלעו למשבר פיננסי, אם "עזרתה של גרמניה לעמים האחרים נובעת מהומניות ומחרטה על העבר, או מתכנון ארוך טווח להשתלט על היבשת מתוך שאיפות גדלות." השאלה, אגב, מתקשרת בעקיפין לעניינו העיקרי של הספר, הן כצעד בעלילה, והן כחלק מהאמירה שלו.

מבנהו של הרומן עשוי היטב. בתוך העלילה הליניארית משובצים פרקים קצרים מהעבר שמשמעותם המסקרנת אך הסתומה מתבררת בהמשך ומובנת בדיעבד. שמות הפרקים נושאים תאריכים, כדי להקל על הקורא להבין את סדר ההתרחשויות.

אז מדוע בעצם הספר עונה "על רוב" הציפיות ולא על כולן?

את התשובה אפשר אולי למצוא במה שדורי, העיתונאי, אומר לעצמו כשהוא מתכנן את כתבתו הבאה: "הטקסטים שהוא משרבט ישתפרו תחת ידיהם החרוצות של אנשי מקצוע נפלאים רבים עד שיוכרזו ראויים לפרסום."

למרבה הצער, מתעוררת לפעמים תחושה שגם בכתיבת הספר שלפנינו סמכו הכותבים על "אנשי המקצוע הנפלאים" שיערכו, יגיהו ויתקנו את מה שטעון שיפור. חרף דברי התודה שבאחרית הדברים, אנשי המקצוע שליטשו את כתב היד התרשלו פה ושם, ולא תמיד עשו את מלאכתם נאמנה. וכך יש מקומות שבהם סגנון הכתיבה חורק: "דורי לא החשיב את נשוא הכתבה שלו לאידיוט", מופיעות פה ושם מילים שאינן תואמות את המשלב: מישהו נראה "מצוברח", מישהו "סמפט את ההרוג" גברים צעירים "מפזזים" בשעה ש"ימינם שקועה במזמוז מסכו של מכשיר סלולרי חדיש" (ולא, לא מדובר כאן בסגנון כתיבה משוחרר או בעברית נועזת, אלא בסתם חוסר רגישות לשונית), אנשים "עושים שימוש", מעלית "השמיעה קול צלצול בהיפתחה", מישהו "הפך עשיר"  (מה רע בסתם "משתמשים", "צלצלה כשנפתחה", "התעשר"?) יש שיבושי לשון: "מבלי" במקום "בלי", "בוודאי" במקום "ודאי" (אבל אלה אולי דקדוקי עניות, שהרי מעטים מבחינים בהם). יש גם לא מעט ניסוחים שאפשר היה בהחלט לשפר: "בעת שזללו את המנות ברעבתנות". (גם זללו וגם ברעבתנות? על שום מה? על שימוש היתר בתואר הפועל אפשר לקרוא כאן: סטיבן קינג, סופר מצליח לכל הדעות, מעניק לסופרים כמה עצות טובות. ביניהן: "הימנעו מתואר הפועל. תואר הפועל אינו ידידכם," ומוסיף, "יש להימנע מתואר הפועל במיוחד אחרי 'הוא אמר'"… על כך כתבה גם תרצה ידרמן, שם בדוי, במאמרה השנון "לצערנו לא נוכל לפרסם").

עם זאת, יש להודות כי במהלך הקריאה נסחפתי, ובשלב מסוים ויתרתי על הנוקדנות, הנחתי את העיפרון בצד, וצללתי לתוך הספר. הוא מסתיים באופן שלא רק מזמין, אלא ממש זועק, להמשך. לא נותר אלא לקוות שהוא  ייכתב, ושהספר השני יגיע אלינו עד מהרה.

השאלה "מה היה קורה אילו?" אינה לגיטימית או קונסטרוקטיבית בחיי היומיום ואף לא בספרי ההיסטוריה. בספרות, לעומת זאת, היא יכולה לחולל פלאים.

אז מה היה קורה אילו הובסה מדינת ישראל במלחמת העצמאות? אילו הוכנעה גרמניה באמצעות פצצת אטום על ברלין? אילו הוחלט לספק לפליטי יהדות אירופה מקלט זמני שתוקפו מוגבל, במקום כלשהו בעולם, אלסקה לדוגמה, ואילו שני מיליון יהודים ממזרח אירופה התיישבו שם ושחזרו כמיטב יכולתם את החיים שהכירו בעיירות הקטנות של אוקראינה ופולין?

הספר איגוד השוטרים היידים מאת מייקל שייבון מתאר את המציאות החלופית הזאת לפרטיה. השפה השלטת ביישוב היהודי באלסקה היא יידיש. הרחובות והמוסדות נקראים על שם דמויות מוכרות מהמציאות הקודמת: מקס נורדאו, איינשטיין, זמנהוף. הטלפונים הניידים מכונים "שופר", סיגריות הן "פפירוס", שלומיאל מכונה (המילה כתובה כמובן באנגלית) "שליימל", כמו גם מילים רבות נוספות ביידיש (ובעברית). באחרית הדבר לספר באנגלית מופיעה רשימה ארוכה של המילים הללו, המשובצות בספר, עם פירושיהן לאנגלית: דיבוק, גבאי, קדיש, קיביצר, קלייזמרים, ורבות אחרות. היהודים הניצולים שהגיעו לאלסקה אחרי מלחמת העולם השנייה – "פרטיזנים לשעבר, מתנגדים, צלפים קומוניסטים, ציונים שמאלנים, חבלנים" – הקימו מערכת תת קרקעית של תעלות, כמו בוורשה הנצורה, לקראת האפשרות שיסולקו בכוח גם ממקום המקלט הנוכחי, כאשר "מציליהם יבגדו בהם", אבל צאצאיהם כבר לקו בשאננות ונחלשו, לאחר שהתחילו להרגיש בנוח בארצם החדשה, אבל הסתבר להם שטעו. כיום, על פי הרומן, הם מצויים במרחק של שבועות מעטים מהמהפך, מהגירוש. "גברים נוטים לבכות […] לאחר שחיו זמן רב בתחושה של צדק וביטחון, ואז מתחוור להם שכל אותו זמן, ממש מתחת לרגליהם, שוכנת תהום." כל אחד מהם יצטרך למצוא לעצמו פתרון, היהודי הנודד יחפש לו מקום מקלט חדש. חלקם מתכננים להגר לאפריקה. למדגסקר. אחרים – לארץ ישראל הרחוקה כל כך, שהערבים שולטים בה. רוח של קדרות שורה עליהם. רק מעטים יזכו להיקלט כאזרחים אמריקניים מהמניין. בתוך המציאות הזאת משגשגים היהודים מחסידות ורבובר (שאותה המציא שייבון בספרו). אלה יהודים חובשי כובעים שחורים, שחיים במובלעת קיצונית ואלימה, ועסוקים מאוד, בכובד ראש מעורר השתאות, במה שנקרא "עירוב": המומחה שלהם, ה"מייבין", שולט בצוות גדול של מותחי חוטים המאפשרים לתושבי המקום לטלטל חפצים, גם בשבת, בתוך תחומי האי שבו הם גרים. עיקר מאבקיהם של בני העדה התמקדו עד כה באינדיאנים שאותם הם מגרשים כדי לזכות בשטחי מחייה נרחבים יותר, אבל עתה, כך מסתבר בהדרגה, הם מתכננים להגר לארץ ישראל, ולא סתם כך, אלא לבנות בירושלים את בית המקדש השלישי. לצורך כך יצטרכו כמובן לפוצץ ולהרוס את כיפת הסלע על הר הבית, האתר הקדוש למוסלמים, שנבנה לפי המסורת היהודית על "אבן השתייה": המקום שממנו נברא העולם, ושעליו התרחשה עקידת יצחק.

הסיפורים הנובעים מכך נשמעים מופרכים לחלוטין ומוזרים מאוד: החסידים היהודים באלסקה מגדלים להם, באיזה אתר נידח וסודי, עדרי פרות. הם חייבים להצליח במשימה המורכבת והחשובה:  עליהם להביא לעולם את העֶגלה האדומה המושלמת, שרק אם תימצא, תתאפשר הבנייה של בית המקדש, כי לאחר שתישחט ותישרף ישמש אפרה לטיהור באי בית המקדש. גילוי עדר הפרות הללו, התובנה לשם מה מגדלים אותן, הם אחד מנקודות השיא ברומן, שנכתב כספר מתח –  יש בו תעלומת רצח ובלשים הדולקים אחרי הרוצחים ומנסים לפענח את מניעיהם ואת זהותם.

איגוד השוטרים היידים זכה בשנה שראה אור, ב2007, בשני פרסים חשובים בתחום המדע הבדיוני: בפרס הוגו ובפרס נבולה. למרבה הצער, הסיפור שנראה כל כך פנטסטי ובדיוני לכאורה, נשען על המציאות במידה רבה יותר מכפי שהקוראים הרציונליים היו רוצים לדעת או לקבל.

במאי 1997 התפרסם בכתב העת האמריקני ניוזוויק המאמר שכותרתו הייתה "סיפורה המוזר של העגלה האדומה". הכותב פתח בתיאור "בעיותיה" של עגלה שהומלטה בישראל באיזה כפר יהודי קטן בגליל: נחילי הזבובים המזמזמים ברפת ומציקים לה. העגלה, כך הוסיף, אינה מודעת למחלוקת שעוררה כשבאה לעולם, שכן צבעה האדום המוחלט יוכל לאפשר את בניית בית המקדש. למזלה של אותה עגלה, מלודי היה שמה, צמחו ברבות הימים כמה שערות לבנות בזנבה, ומאחר שלא הייתה עוד עגלה אדומה מושלמת, איבדה את "הזכות" להישחט, ואנחנו, תושבי האזור, ניצלנו מהאפשרות הממשית מדי, מן הסתם, שחמומי המוח המשיחיים יחליטו לממש את חלומם ולצורך כך יעשו את מה שמייקל שייבון מתאר בספרו – יפוצצו ויחריבו את כיפת הסלע.

"'לא מעניין אותי מה שכתוב,'" אומר מאיר לנדסמן, גיבורו הראשי של הספר, "'לא אכפת לי מה הובטח כביכול לאיזשהו אידיוט בסנדלים, הטוען לפרסום רק משום שהסכים לשחוט את בנו לטובת איזה רעיון מטומטם. לא מעניינות אותי העגלות האדומות, האבות, הארבה. אוסף העצמות היבשות בחול. המולדת שלי נמצאת בכובע שאני חובש ובתיק של אשתי לשעבר."

הדברים הישירים, הבוטים (המושחזים!) הללו מבטאים היטב את רוחו של הספר. הוא משעשע ושנון מאוד. כמעט בכל עמוד אפשר למצוא משפט שמעורר מחשבה, או צחוק. הנה כמה דוגמאות: תרנגולת מופלאה פנתה אל השוחט שהניף לעברה את הסכין והכריזה בארמית על בואו של המשיח. היו לה עוד כמה נבואות, "אבל," כך מסופר, "התרנגולת המופלאה לא הזכירה את המרק שבו הופיעה, לאחר שהושתקה, ממש כמו אלוהים עצמו." בן תערובת שנולד לאם אינדיאנית ונאלץ לעבור בנעוריו אל בני משפחת אביו היהודי (לימים מתגלה לו שאותו אב הוא זה שהרג את אמו!) מתואר כך: "פניו הרחבות נוצרו כדי לשמוח, אך למדו את אמנות היגון." על שחקני שחמט (יש למשחק תפקיד חשוב בעלילה) חושב מישהו כך: "בעבר עלה בדעתו שמלבד הומואים, רק שחקני שחמט מצאו דרך אמינה לגשר, בעוצמה אבל בלי אלימות קטלנית, על התהום הפעורה בין כל שני גברים." אמו של מישהו  "מזמנת אותו באמצעות התדר העל-קולי שאותו הקדישה הממשלה לאמהות יהודיות, במקרה שארוחת הצהריים מוכנה." מבחינתו של לנדסמן, הגיבור, "גן-עדן הוא קיטש, אלוהים הוא מילה והנפש, היא, במקרה הטוב, המטען לסוללה שלך", ולדעתו "כל דור מאבד את המשיח שלא היה ראוי לו." הדוגמאות שאפשר לצטט ולראות בהן אפוריזמים, רבות מאוד.

מייקל שייבון בחר בהומור ובז'אנר של סיפור בלשי שכרוכות בו, כדרכם של ספרים כאלה, הרבה פעולות "גבריות" – מרדפים, יריות, מאבקי כוח – כעטיפה קלילה שנועדה להכיל דברים קשים, ואפילו אכזריים, שאותם ביקש לומר. כשפותחים את העיתון או צופים בטלוויזיה ורואים שוב ושוב את הפרובוקציות הסובבות את העלייה להר הבית (ואת תוצאות הדמים הבלתי נמנעות שלהן), ואת הסרטון שהופץ לאחרונה מתוך חתונה שבה חבורה של פסיכופתים יהודים  מנופפים בכלי נשק ודוקרים את תמונתו של פעוט בן שנה וחצי שנשרף למוות ביחד עם שני הוריו, קשה, למרבה האימה, לראות בספר הזה מסע אל מציאות חלופית ובדיונית.

את הספר קראתי בשפת המקור, ואת הציטוטים הרשיתי לעצמי לתרגם מאנגלית בעצמי. 

מה קורה למי שרודף צדק במקום שבו שולט טרור? האם יש סיכוי לחולם תמים לגבור על האימה השוררת סביבו? האם כדי להצליח במשימתו יוכל לגייס את שיתוף הפעולה של הזרים שלמענם הוא פועל, או שאלה ייכנעו לפחד שבאמצעותו אילפו אותם לצייתנות עיוורת, ויסרבו להסתכן ולעזור לו? האם מי שהיה חייל נאמן ורצח שוב ושוב "למען המדינה" את כל מי שהגדירה בפניו כאויביה, גרמנים ואחרי כן גם את בני ארצו, יוכל לשנות את דרכיו, להתחיל לחשוב באופן עצמאי, להתכחש לעברו, להתפכח?

על כל השאלות הללו מנסה להשיב הספר ילד 44, רומן מתח שעלילתו מתרחשת בברית המועצות, בימי השלטון של סטאלין.

טיבו של ספר מתח שהוא פועל בתוך נוסחאות מוכנות מראש: ישנם בו תמיד הטובים והרעים, והטובים חייבים לנצח. ככל שהקריאה מתקדמת נהיר לו לקורא שההתרה קרבה ובאה, שיגיע הרגע שבו תישמע אנחת הרווחה וההקלה: הפשע פוענח, הרעים נתפסו ונענשו, ובא לעולם תיקון.

אבל בתוך החוקים הברורים הללו עדיין נותר מרחב פעולה שבתוכו יכולים להתרחש סיפורים בעלי ערך. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך אליו מרתקת.

הספר ילד 44 מיטיב ללכת בה. העלילה, שפרטיה מפתיעים כיאות ורצופים בלא מעט מהפכים מעוררי השתאות, היא בעצם מעין קולב שעליו מולבש העיקר: תיאור החיים המחרידים ששררו בברית המועצות בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכעבור עשרים שנה: ימי הרעב המצמית, הבלתי נתפס; המחיקה של כל מה שנראה אנושי וסביר; האימה המחרידה, המחלחלת לכל נקבובית; האובדן של כל מה שאמור להיות יציב; חוסר הביטחון המתמיד והתעתוע הבלתי פוסק: מי שחזק הוא בעצם חלש, מי שמעורר אמון הוא בוגד ומתחזה, רופאים שתפקידם להציל בני אדם מתעללים בהם. הספר מראה את מאבק ההישרדות המתמיד. את הדריכות. את הידיעה שאפילו המחשבות הכי כמוסות יכולות להיות מסוכנות, קל וחומר דברי ביקורת גלויים או מרומזים שנאמרים כנגד השלטונות. ואת השכנוע הפנימי של מי שהיו חלק ממנגנון האימים שהוא חיוני: "ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המהפכה." הספר מתאר באופן משכנע ביותר את המורא שמטיל שלטון טרור, את הערעור המוחלט שהוא ממוטט גם את מי שמעמדם רם, אלה שנמנים עם שלוחי השלטון, כי אחת דינם: גם להם, כמו לכל האחרים, צפויים הרס, מפלה והשפלה. הם יידרשו לעבוד כל יום משעות הבוקר עד חצות הלילה, כי סטאלין מתקשה לישון, הם יתאכזרו לחלשים מהם, אבל במוקדם או במאוחר ימצאו את עצמם בדיוק במקום שבו היו קורבנותיהם עד לפני זמן לא רב, והם יבגדו בזולת כדי להגן על בני המשפחה שלהם, ואז יבגדו גם בבני המשפחה, כדי להציל את עצמם, אך לשווא.

ילד 44 נוגע בעיקרו בתרמית שבה עוסקת המדינה הטוטליטרית, וחושף את הפער המזעזע בין המציאות למראית העין המשווקת לתושבים. מדובר בו על עשרות ילדים שנרצחים ברחבי רוסיה במשך כמה חודשים. הדמיון בין המקרים מעיד על קיומו של רוצח סדרתי שאחראי לכולם, אבל החוקר שמנסה לחשוף את האמת נהפך לאויבו של השלטון, שהרי מעשים כאלה לא ייתכנו במקום שהחיים בו מוצגים כמושלמים, ומי שמנסה לטעון אחרת הוא פושע, שכן השליט אינו יכול להרשות לנתיניו לדעת את האמת. יספרו לציבור בדיות, יערפלו את תודעתו בהונאות, יבלבלו אותו בנתונים שקריים ויסתירו ממנו בכל דרך נתונים חשובים שאי ידיעתם יכול לפגוע בו, וכל זאת כדי לשמור על התדמית הרצויה לשלטון.

אחד ה"טובים" בספר מציג את הדילמה של מי שנאבקים נגד ההטעיה והתרמית. אלה שמבקשים לחשוף את האמת, למנוע את הפגיעה בקורבנות הבאים. וכך הוא שואל: "לא ככה זה מתחיל תמיד? יש לך מטרה שאתה מאמין בה, מטרה ששווה למות בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג אנשים חפים מפשע בשבילה."

כל השאלות הללו: האם המדינה מסתירה את האמת מפני התושבים? האם מטרה נכונה ומוסרית מצדיקה הרג של חפים מפשע? אינן יכולות שלא להדהד שאלות אחרות הנשאלות בתוך מציאות החיים של מדינה אחרת לגמרי, דמוקרטית ורחוקה בזמן ובמקום מרוסיה של אמצע המאה ה-20.

הספר ילד 44 היה מועמד לפרס בּוּקֶר בשנת 2008. תרגומו לעברית ראה אור ב2009, והוא עובד השנה לסרט קולנוע. לידיה של הקוראת הנאמנה הגיע רק בימים אלה, אבל היא יכולה להעיד על כך שערכו והעניין שהוא מעורר לא התפוגגו עם השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה.

המניע העיקרי לקריאה של ספרי מתח וריגול הוא כנראה סקרנות: רצון לרדת לעומקם של סודות, להבין לכאורה כיצד פועלים המנגנונים החשאיים ומה מתרחש מאחורי הקלעים בזמן שאנחנו חיים את שגרת יומנו וכל מיני אנשי ביטחון מנהלים סביבנו ומאחורי גבנו, בלי שנעלה על דעתנו, עניינים נוספים, סמויים מהעין, אבל גדושים בדרמה ובפוטנציאל נפיץ.

הספר תיק IVF מספק את הסקרנות הזאת במלואה. לאורך קריאתו לא היה לי ספק שמחבריו מצויים היטב בסודות של שירותי הביטחון – המוסד, השב"כ, המודיעין הצבאי. שהם עצמם התהלכו במסדרונות המובילים אל לשכתו של ראש הממשלה, ואף ישבו אתו להתייעצויות במסגרת תפקידיהם החשאיים, ממש כמו חלק מהדמויות שאותן הם מתארים.

האומנם היו כל המקורות גלויים?

למרבה ההפתעה נכתב באחרית הדבר שאת כל המידע המופיע בספר שאבו הכותבים ממקורות גלויים שהיו יכולים לכאורה לשמש גם אותי. ויחד עם זאת, התחקיר שעשו השניים משכנע כל כך, שאולי די בכל זאת להסתפק בדמיונם הפורה ובעלילת המתח המנומקת  שכתבו, אף אם מהלכיה, לפי עדותם, אינם נובעים מהמציאות (ועם זאת, באתרים שונים באינטרנט כתוב על טיומקין שהוא איש מודיעין לשעבר, ועל גלאור – שהוא שירת "ביחידה מובחרת").

עלילתו של תיק IVF מתרחשת בתחילת שנות האלפיים, זמן לא רב לפני הפיגוע הגדול במגדלי התאומים בניו יורק. זאת הייתה, כזכור, תקופה שטרם עיכלנו, כנראה. היא אינה מרבה להופיע בספרים שראו אור מאז: ימי הפיגועים התכופים, הקטלניים, שזרעו אימה, ושיבשו לא רק את שגרת חיינו אלא גם את דעתנו.

גיבוריו של הרומן הם בכירים בשירותי הביטחון שאמונים על סיכול הפיגועים הצפויים. האם כך באמת מתנהלים העניינים בצמרת הביטחונית? מתוך מלחמות אגו פנימיות, מאבקים על מוניטין ועל קידום, תככים בלתי פוסקים, חישובים אישיים שעלולים לגבור על שיקולים ענייניים?

ברור לחלוטין שבלי עימותים לא תיתכן דרמה, ובלי תיאורם של סכסוכים אישיים יתקשה הסופר לקדם את העלילה. גם בספרי בלש קיימת המוסכמה המקובלת לפיה החוקר נאבק לא רק בכוחות הרשע החיצוניים שאותם עליו למנוע או לפתור את חידתם, אלא גם עם הממונים עליו ששמים לו רגל, משיקולים שונים, וכך כשקווי העלילה השונים משתלבים ומשתרגים אלה באלה, המתח מתעצם. כקוראת ליוויתי בחפץ לב את כל הקנוניות והקונפליקטים הארגוניים. כישראלית לא יכולתי שלא לתהות אם כך באמת מגיעים ראשי הדרגים השונים להחלטות.

אחד מקווי העלילה שמתחיל אך נזנח, למרבה הצער, הוא זה שהעניק לספר את שמו. פירוש ראשי התיבות IVF הוא "In Vitro Fertilization", כלומר –  הפריה חוץ גופית, שאותה אמורה לעבור אחת הדמויות הנשיות. איזה רעיון מעניין, הרהרתי: לשלב מוטיב נשי כל כך בעלילת מתח שכולה עשייה גברית – מעקבים, כלי נשק, טכנולוגיה, חומרי נפץ, מסוקים. אבל בסופו של הספר הסתבר לי שכל החלק ה"נשי" תופס למעשה מקום די שולי, גם אם הוא אמור להסתמן כמשמעותי (ואולי נפתח שם פתח שממנו יוכל להיכתב ספר נוסף בסדרה?  קווי עלילה שנקטעו כאן ויתפתחו בהמשך?)

ובכל זאת, יש בו, בספר הזה, יותר מקול אחד, והקול האחר, הנוסף, הוא עדִין ומיוסר, כמעט אפילו נשי. למרבה העניין את תיק IVF כתבו שני מחברים שונים. האחד, חגי טיומקין, אחראי על עלילת המתח, על התפתחותה, על הצד המעשי, הפועל, על הסוכנים ומפקדיהם, על מזימות ומרדפים, כלי נשק ואמצעי האזנה ופענוח. החלק שלו כתוב בגוף שלישי, כסיפור שכולו התקדמות ופעולה. את החלק האחר כתב אלדר גלאור. שם מובעים הרגשות והמחשבות של אחת הדמויות, זאת של בחור ישראלי, בוגר סיירת מטכ"ל, שעבר משבר נפשי בעקבות שירותו הצבאי בשטחים.

מה ההבדל בין אודי אדיב לחנוך לוין?

הרומן שואל בעצם מה ההצדקה שיש לישראל להישאר ביהודה ושומרון, מה המחיר שהמשך ההישארות שם גובה מהציבור בכלל ומהחיילים המשרתים שם בפרט, ומה תפקידן של תנועות השמאל הקוראות לדה-לגיטימציה של המשך הכיבוש. האומנם כוחות עוינים, למעשה – אויבים –  הם אלה שמממנים את תנועות השמאל? מה קו הגבול הלגיטימי בין מחאה לגיטימית לבגידה? בין אודי אדיב לחנוך לוין? ובעיקר הוא שואל – מה דינו של מי שנבגד בילדותו ואינו מסוגל אלא לבגוד שוב ושוב, תמיד, ובכולם?

תשובתו של הרומן, תיאמר האמת, מדאיגה ואפילו מקוממת.

ספר חדש בסדרת "אברהם אברהם" משמח תמיד. מלכתחילה יצר דרור משעני דמות עקבית ומשכנעת שאנו פוגשים כאן שוב: חוקר משטרתי שלא ממש שולט במתרחש, לא תמיד מבין עד הסוף מה קורה, מזדהה עם הנחקרים שלו, כואב אתם, מרגיש אשם, מתבלבל –  דמות אנושית מאוד שעם התלבטויותיה, לא רק בענייני החקירה, אי אפשר שלא להזדהות.

הספר האיש שרצה לדעת הכול, השלישי בסדרה (כן ירבו!), הוא במידה רבה המפתיע ביותר ביניהם. אמנם הוא בנוי היטב כספר מתח, יש רצח, חקירה, תככים ומתחים משטרתיים, אבל דומה שכל מרכיבי הסיפור הבלשי משמשים כמעין סיפור מסגרת או קולב לתלות עליו את העניינים האמיתיים שבהם עוסק הרומן, והם, לטעמי – הפער בין מה שנראה לעין לבין התופת החבויה מתחת לפני השטח, וגם –  תיאור הכאבים הבלתי נמנעים הטמונים בתוך יחסים משפחתיים, גם כאלה שנוצרו מאהבה.

מדוע הספר מתרחש בעיר חולון

כמו בשאר ספרי הסדרה, גם האיש שרצה לדעת הכול מתרחש בעיר חולון. הבחירה אינה מקרית. חולון היא מקום המגורים האפרורי של ישראלים רגילים –  לא עשירים ולא עניים מדי, כאלה שגרים בשכירות, רק בינתיים, עד שיסתדרו, עד שיצליחו איכשהו להתקדם, עובדים במקומות שגרתיים –  פקידה בבנק, שומר – כאלה שיש להם הורים שאינם טובים או רעים מדי, וקשרים משפחתיים אחרים שאפשר לקבל מהם רק תמיכה מסוימת, אבל אף פעם לא ישועה של ממש.

הרקע הישראלי­־מאוד מתבטא לא רק בבחירת המקום, אלא בהמון פרטים קטנים ומדויקים, שיוצרים ביחד את הסיפור. כך למשל תחילת הקשר בין בני הזוג המרכזיים לעלילה נוצרה בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה: על מזל, המעדיפה שיפנו אליה בכינוי מלי "כי אין לי הרבה מזל בחיים", הוטל לפי סדר דף-הקשר הכיתתי לטלפן דווקא אליו, כדי להודיע לו שיש מלחמה. (תגובתו –  "באמצע השינה?" מהדהדת ומלווה את המחשבות. האם כל האסונות, של בני הזוג הללו ומן הסתם גם של הקוראים, מוּעדים להתרחש דווקא כשלא מוכנים ודרוכים לקראתם?).

ההשראה לאחת הדמויות נשאבה כנראה מתוך סיפורו של בן זייגר, הישראלי יליד אוסטרליה שפרטי הפרשה האופפת את חייו ואת מותו בכלא, בבידוד, נותרו חסויים ומסתוריים. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את תצלום דיוקנו של זייגר, כפי שהתפרסם לפני קצת יותר משנה, ולזהות אותו עם אחד הגיבורים.

עלילתו של הספר מתחילה כמה ימים לפני, ומתרחשת בחלקה במשך, חג פורים, המצטייר ביופיו המאיים. לכאורה זהו יום משעשע וצבעוני, שכולו עליזות ולצון, ובעצם האימה שהוא מעורר מסתברת, דווקא בשל ההתחפשות והעמדת הפנים המתלווה אליה. כך למשל בתם הקטנה של בני הזוג מסרבת להתחפש לנסיכה, "כי זה מפחיד", ביום החג המסעדות מקושטות באורות צבעוניים, אבל "לא נמצא באף אחת מהן מקום פנוי, וזה היה טוב, כי בחלקן קיבלו אותם מלצריות שעל פניהן צוירו שפמים," וברקע, כבדרך אגב, מופיע תיאור של איזה ילד אלמוני, "בן חמש או שש, לבוש חליפת באטמן שחורה וחבוש מסכה," שמסמל את כל הבעתה המוסתרת: הילד "עמד ליד חלון המכונית עם אמו ואחותו הקטנה, ולא הפסיק לבכות." גם בתוך עלילת המתח עצמה יש מרכיב של התחפשות, שאותה אי אפשר כמובן לפרט – בכל זאת מדובר בספר מתח – ורק לציין שהיא מהותית לכל ההתרחשויות.

ויש עוד מרכיב אחד, רב משמעות, שלכאורה אינו ישראלי במיוחד: הגשם המתלווה לעלילה לכל אורכה. אכן, ישראל היא לכאורה מקום שחוּן בעיקרו, שמצטיין בקיץ ארוך ויבש. ובכל זאת טעות לחשוב שגשמים עזים ומצליפים שקשה לנוס מפניהם אינם אחד ממאפייניה. הימים המעטים שבהם נשמע "שְׁאוֹן מַיִם רַבִּים", כדברי ישעיהו הנביא, מוכרים היטב לכל ישראלי, ותיאורם בספר הזה אמין ומעורר געגועים אל החורף, במיוחד בימים החמים שרק החלו, וכבר הם מעיקים כל כך בכובדם.

על עלילתו של הספר אסור, כאמור, להכביר מילים. ייאמר רק שהיא בנויה לתלפיות, מפתיעה כיאות, ובעיקר מעוררת מחשבות, וציפייה אל הספר הבא בסדרה!

אפשר להאזין לספר המוקלט באפליקצייה icast