השני – מלמד משהו מהותי על החג הסובב סביב שבועה. ושבועה היא עניין גדול במחשבה היהודית.
השבועה העוצמתית המפורטת והנחרצת היא זו של רות המואביה לחמותה נעמי: שבועה שמרמזת על סיפורו של אברהם אבינו. אלא שהוא עוזב את ארצו מולדתו ובית אביו אל הבלתי נודע, בצו חיצון. צו האל האחד שאין בלתו ריבון כל העולמות, בעוד שרות עושה את הליכתה מכח צו אהבתה, דאגתה ומחוייבותה המוסרית לחמותה הזקנה, האלמנה, השכולה והענייה, שירדה מנכסיה הכלכליים ואולי גם החברתיים.
רות מייצגת את כל מה שהוא אנטי כוח. המגילה הנקראת בחג מתן תורה היא על שמה של נערה מואביה שהחוק מדיר אותה עד דור עשירי מקהל ה'.
זהו סיפור חתרני פמיניסטי ומוסרי, המעמיד – עוד לפני הלל הזקן – את כל התורה על רגל אחת: רגלה של אהבה נדיבת לב, מסירות ללא תנאי, אמפתיה ואחריות לחלש.
שתי הנשים המוחלשות הללו מצליחות לתקן את תוכניתו של האל: מאל מתעמר ונוקם הוא נעשה אל משקם ובונה המחדש את בית נעמי.
מישהו ידע כבר אז שאהבה יכולה לחולל פלאים באלוהות ובקוסמוס, אך שורשיה ביחסי משפחה וביחס החברה לחלשיה.
ברגע שפותחים את הספר מבינים שמדובר במשהו שונה מהרגיל: העיצוב, הפונט שנראה כאילו הודפס במכונת כתיבה, כותרות המשנה האדומות שנראות כמו חלק מתסריט: "04:00 לפנות בוקר" – כך הספר נפתח.
אפילו כותרת המשנה שמופיעה מתחת לשמו: "עלילת הספר מתרחשת בעתיד הקרוב הנראה לעין" מרמזת על ז'אנר שבדרך כלל אני לא נוהגת לקרוא: לא סיפור ריאליסטי, אלא פנטזיה, אולי "מדע בדיוני"?
חרף העובדה שהרומן חורג מגבולות הקריאה הרגילה שלי, תחילתו משכה את ליבי וסיקרנה אותי. הוא כתוב כמעין ספר מתח עם טוויסט מוזר ומפתיע: שני מלאכים נשלחו לישראל, בדמויותיהם של "צעיר" ו"צעירה", כדי לחסל כמה פושעים מועדים שהגיע הזמן להעניש אותם: פדופיל, מועל מתעלל, רוצחת זקנה ועוד כמה כאלה מנוולים.
כמובן שמאחר שהם מלאכים, יש להם כוחות על, ואת מעשיהם מלווים תנאי מזג אוויר קיצוניים, פתאומיים, שיוצרים אווירה אפוקליפטית מבעיתה. וכמובן שבני האדם, בני התמותה הרגילים, מנסים להבין מי הרוצחים הסדרתיים האכזריים הללו, מה המכנה המשותף בין כל הנרצחים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את הרצח הבא.
לשם כך ממנים חוקר משטרתי, יעקב, מישהו שכבר לפני שנים סולק מהמערכת בשל איזושהי תקלה מבצעית מבישה, ולצידו – חוקרת מתחילה, מרים, שזוהי חקירתה הראשונה.
מדוע נבחרו דווקא השניים הללו, שלכאורה אין להם כישורים הולמים לחקירה של פשע מתגלגל?
איך זה שיעקב דומה כל כך לצעיר ולצעירה, שדיוקנאותיהם מתועדים באחת ממצלמות האבטחה במתחם שבו פעלו שוב?
ומה בעצם פשר המשימה הזאת, הענישה הברוטלית של אנשים שפשעו, אמנם, אבל הם לא היחידים, ולא הפושעים הכי גדולים, והרי, מזכירה הצעירה לצעיר, "רמת החוֹמרה" שלהם גבוהה מאוד, "אני מזכירה לך מי ברמת החומרה שלנו. המן האגגי. נבוכדנצאר. אלכסנדר מוקדון. קליגולה. נירון קיסר". כלומר – פושעים ברמה גבוהה במיוחד (איפה היטלר? תהיתי…)
שעשעו אותי הדיונים הפילוסופיים שמתעוררים בשיחה בין הצעיר והצעירה. מסתבר שכאשר הם "יורדים למשימה", ומקבלים "מימד גופני־פיזי" ואנושי, הם זוכים גם ל"צ'ופרים: אפשר לאכול. אפשר לטעום את האוכל ואפשר להריח, ישתבח שמו לעד, לעשן, לזיין, סליחה על השפה, אתה תגיד 'תשמיש', לגמור. סליחה על השפה. אתה תגיד 'ביאה', 'אביונה', תגיד מה שבא לך, אתה יודע".
בהיותם מלאכים הם גם נטולי בחירה חופשית. והרי, לדברי הצעירה, "על פי המוסר האנושי, גן עדן הוא מקום לא מוסרי, כי אין בו רצון חופשי ובחירה חופשית".
הירידה אל כדור הארץ אפילו מסכנת את המלאכים הללו, שעלולים להידבק כאן בנגיף של אנושיות: "הבחירה החופשית, הספק", אם יחרגו מעבר לזמן "הלינארי" המוקצב להם אפילו בדקה…
הם גם שואלים את עצמם שאלות מוכרות לכל אחד מאתנו: "איפה הצדק?" שהרי "כל חף מפשע, כל חסר ישע, כל ילד או ילדה שנאנסים, נהרגים ממכות של ההורים, איפה הצדק שם? כל הרעים המוחלטים האלה, שמתים עשירים בשיבה טובה. אתה ואני יודעים על כמה כאלה, שחיים היום כאן בארץ ממש, והשמות שלהם לא ברשימה."
האם נקבל תשובות על השאלות הללו?
על חלקן, אלה שקשורות בעלילתו של הרומן – כן.
האחרות מגיעות, בעצם – די כצפוי! – אל תשובתם של מאמינים באשר הם: מעל לכול יש בוס, המכונה גם "המדמיין הגדול", הוא האחראי, לו יש תוכנית על, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מכוון הכול, והכול נעשה על פי דברו ועל פי רצונו, גם ובמיוחד כשהמלאכים, וביניהם המלאך הממונה על שני הצעירים, מיכאל בכבודו ובעצמו, אינו יודע ואינו מבין את כל פרטי התוכנית.
מנקודה מסוימת ואילך אני מודה שהספר התחיל לייגע אותי. הוא מסתבך בעלילות של מאבקים בין הטובים והרעים – לוציפר "המלאך הנופל, מלאך האופל" ולילית מופיעים, ומולם המלאך מיכאל, ומתנהל קרב ספק פילוסופי ספק הרפתקאתי בין כל הכוחות הללו.
כמו כן, יש מאבק בייצרני תרופות שמתעשרים, כך מתאר הרומן, על חשבון הציבור: גורמים לתלות של בני האדם באותן תרופות ומחלישים אותם, עד שהם מתים, אחרי שאיבדו את רוב כספם. וזה כבר נשמע לי ממש כמו אחת הקונספירציות האפלות שעלו לאחרונה, וביתר שאת בימי הקורונה כשהחיסונים עוררו חששות רבים ואפלים וסיפורים על מזימות על איומות. יכול להיות שאמונה באלוהים ובתוכנית המיוחדת שרק הוא יודע ומבין אותה משתלבת עם חשדנות עמוקה כלפי המדע והישגיו (כלומר – פיתוחם של חיסונים)?
שהרי ברור לגמרי שכותבו של הספר מאמין באמונה שלמה בבוס הראשי הזה שהוא לא מכנה אותו בשמו הדתי, אבל הכוונה שקופה לחלוטין.
לצערי בשלב מסוים הכריע אותי הגודש העלילתי והמילולי. ולא רק הוא. גם כמה טעויות מבישות שהסיטו את תשומת ליבי מהספר אל השאלה – מדוע בעצם לא עבר עריכה מוקפדת יותר?
למשל: הצעירה שרה למלאך "את הביצוע המוכר של חוה אלברשטיין לשיר של לאה גולדברג 'האמנם', והיא שרה יפה". איך מישהי יכולה לשיר שיר בביצועה של מישהי אחרת?!
הספר מתרחש בעתיד, והנה שני הצעירים מגיעים לרחבת החניה שליד "סינמה סיטי" סמוך לצומת גלילות. והרי הרחבה הזאת כבר לא קיימת בהווה שלנו (מן הסתם הספר נכתב לפני שביטלו את מגרש החניה ובנו עליו מרכז קניות גדול…).
יש פה ושם משפטים שנראים מתורגמים רע מאנגלית, למשל – "את יכולה לעשות יותר טוב מזה".
ויש גם פשוט שגיאות כתיב: "הוא נעלם דום", במקום נאלם, או "יועיל כבודו לקצר את השיעור" במקום יואיל.
אלה מבחינתי לא דקדוקי עניות. לי אישית טעויות כאלה מפריעות להתרכז ולא מאפשרות לי להיסחף לתוך הספר ולהישאר בתוכו.
הוצאת ספרים מ. מזרחי, 2025 337 עמ' עורכת: סמדר כהן
בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.
התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.
כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".
ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון שנוגעים בה ישירות (כמו למשלמר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).
שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.
החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?
ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.
וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".
המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.
אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)
למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?
מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.
החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.
הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש.
המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.
כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?
לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.
מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.
כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.
מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.
מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )
חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?
יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.
יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?
בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.
כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…
את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.
כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.
וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.
מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה".
והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?
כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."
וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"…
ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.
מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.
והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב.
ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.
מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.
יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.
ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."
אולי…
The Magic Toyshop, Angela Carter
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון הוצאת עם עובד, 2025 240 עמ'
חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש".
סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".
וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.
האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.
וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".
העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)
במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?
בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.
הוא עצמו משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.
בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.
בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902.
ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון.
כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים.
והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים.
מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?
אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל.
אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.
מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.
אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת.
ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה?
ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.
תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?).
יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.
עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.
אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה!
"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."
הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"
היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"
״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”
בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.
את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.
כַּן השיגור לספרה של סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2003, הוא הספר שלוש גיניאות שכתבה וירגי'ניה וולף שישים וחמש שנים לפני כן.
זונטג מתחילה את הדיון שהיא מפתחת בספרה כהמשך למכתב תשובה שכתבה וירג'יניה וולף בצורת מסה ארוכה. שלוש שנים חלפו אחרי שוולף קיבלה שאלה, ניסתה להשיב עליה, ופרסמה את שלוש גינאות ב־1938, כלומר – שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. השאלה ששאל אותה גבר (אמיתי או מדומה) הייתה: איך אפשר למנוע מלחמות?
אחד המניעים שוולף ציינה במכתב ההתאבדות שלה, שכתבה שנתיים אחרי שהמלחמה פרצה, היה – הלחץ הנפשי הבלתי נסבל שהמלחמה הפעילה עליה, והתחושה שלא תוכל להמשיך להתמודד אתו. מסתבר אם כן שוולף כתבה בעצם ב־1938 תשובה לשאלה נוספת: מה היה יכול לכאורה למנוע את התאבדותה.
וולף כתבה מנקודת מבט פמיניסטית. לדעתה מלחמות נגרמות בין היתר בשל כך שנשים אינן רשאיות להשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים. רק עשרים שנה לפני כן קיבלו נשים בבריטניה את הזכות להצביע בבחירות, אבל דרכן הייתה עדיין חסומה בתחומים רבים. הן לא זכו בהשכלה כמו הגברים, לא יכלו להיות פוליטיקאיות ולא התגייסו לצבא. למעשה, ה"מקצוע" היחיד שזכו בו היה – להיות אשת איש, ולהשפיע על המציאות באמצעותו. חלוקת הכוח והמשאבים הלא שיוויונית בין המגדרים היא, לדעתה, הבסיס שעליו יכול לצמוח פשיזם. אכן, על פי תפיסת העולם הנאצית מקומה של האישה היה – במטבח, או עם הילדים. לא בחיים הציבוריים. (האם אפשר שלא לחשוב על כך שבכנסת ישראל מכהנות כיום עשרים ושתע נשים בלבד? שיש רק חמש שרות – ועשרים ושמונה שרים? סגנית שר אחת? האם אפשר שלא לחשוש מפני ההשפעות ההרסניות שיש למינויו של נשיא פוגע מינית, בארה"ב? האם אפשר שלא להתמלא אימה לנוכח קריסתה של תנועת #MeToo, שמתבטאת בפסקי דין מקלים מאוד על אנסים? האם אנחנו חיים בעידן פוסט־פמיניסטי?)
כדי לבסס את טיעוניה וולף מתארת, בין היתר, תצלומים של זוועות מלחמתיות שהגיעו לידיה, ותוהה אם בני שני המגדרים רואים בעצם בכל אחד מהתצלומים את אותם דברים, ושתגובותיהם הצפויות זהות.
סוזן זונטג לוקחת מכאן והלאה את השאלה, ובוחנת בספרה המאלף היבטים שונים של החשיפה של כולנו לתצלומי זוועות, בעיקר – מלחמתיים.
זונטג שואלת שאלות רבות מאוד, שכל אחת מהן מעוררת מחשבה, ספקות ותהיות. לנו במיוחד, כאן ועכשיו, לנוכח כל מה שמתרחש עכשיו בעזה. את הזוועות שם אפשר לראות כמעט אך ורק בערוצים הזרים, בישראל בטלוויזיה ובעיתונות "חוסכים" מאתנו כמעט תמיד את מראות ההרס, הילדים המורעבים, הפצועים, ההרוגים. כולנו זוכרים כמובן גם את המעשים הלא אנושיים, את הטבח מעורר הפלצות של השבעה באוקטובר 2023. גם תצלומים משם הגיעו אלינו ונשארו חקוקים בתודעה.
זונטג תוהה, בין היתר, אם קהו עיניו של הצופה בן ימינו, בעקבות הצפייה במראות זוועה רבים כל כך. היא מלווה את התפתחותו של הצילום המלחמתי ממש מתחילתו, בימי מלחמת קרים, ואחר כך בשתי מלחמות העולם ובוויאטנאם, שאז החלה הטלוויזיה לשדר קטעי וידיאו מהחזית, והיא מעוררת שאלות שקשורות בכל התופעות הללו.
האם, למשל, כל התצלומים היו "אותנטיים" או שחלקם בוימו? (האם כדורי התותח הרבים שנראים על דרך העפר אחרי קרב גדול במלחמת קרים היו שם כשהסתיים, או שהצלם פיזר אותם בכוונה, לצורך הקומפוזיציה?) האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים (למשל – תצלומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ובו חייל נופל ושומט את נשקו ברגע שנורה למוות) מתעדים באמת את המציאות? אולי התצלום מנציח בכלל רגע של תרגול נוהל קרב? מה קורה כשמגלים שתצלום איקוני אחר – חייל המרינס שנושק לאישה צעירה ביום הכניעה של גרמניה – בכלל לא היה ספונטני, כי הצלם העמיד את השניים, שאפילו לא הכירו את זה זה, בתנוחה המבוקשת? (יש, היא מדגישה, מקרים שבהם אין ספק באותנטיות של הצילום: למשל זה של הילדה הוויאטנמית הערומה שנמלטת מהפצצת נפאלם אמריקנית על הכפר שלה).
מה השתנה בצילומי המלחמה כשהמצלמות השתכללו ואפשר היה לקחת אותן לשדה הקרב ולצלם בפילם, שלושים ושש תמונות ברצף? (אין לשכוח שהספר נכתב לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, הזמינות כיום אפילו בסמרטפונים).
האמנם תצלומים ממחישים את הזוועות כדי שמי שאיתרע מזלו, והוא לא היה עד או שותף להם, יוכל באמת לדעת מה קרה, באמצעותם?
מדוע בעצם אין כמעט הנצחה ממוסדת, בתצלומים, של זוועות העבדות בארצות הברית? (לדעתה – הנצחה כזאת תיחשב "מאוד לא פטריוטית", כי תעורר "שוב" תחושות קשות בציבור… ובכלל – שתמיד קל יותר להיות עדי ראייה לזוועות שמתרחשות רחוק, בקרב אנשים שאינם דומים "לנו". אכן, כפי שידוע לנו מהרצח ההמוני של יהודים בשואה, כדי שהרוצחים "יוכלו" לירות בבני אדם חפים מפשע, הם התחילו קודם כל בדהומניזציה של הקורבנות: אילצו אותם להתפשט ולעמוד מולם ערומים, גרמו לכך שיסריחו, ולכאורה "יאבדו צלם אנוש". הם. הקורבנות, לא הרוצחים.) עם זאת, קיימים תצלומים רבים המתעדים מעשי לינץ' מחרידים שעשו לבנים בשחורים. אחד מהם מופיע על כריכתו הקדמית של הספר שלפנינו. (להלן שירה של נינה סימון, שבו היא מתארת את המעשים הללו: "פירות מוזרים" צומחים על עצים: גופותיהם של קורבנות שחורים).
האם בני אדם נמשכים בעצם אל מראות זוועה? (שהרי, כך היא טוענת, הפקקים שנוצרים לצד תאונת דרכים נובעים, בין היתר, מהציפייה לחזות במראה מזעזע. ועוד ראיה: המוזיאונים הגדושים בציורי זוועות של קדושים מעונים מכל סוג).
האם כולנו, לפחות לפעמים, לוקים במציצנות? (בהקשר של התמונות במוזיאונים, מעניינת אבחנתה של זונטג שלפיה באנגלית "we take a photograph", כלומר – "'לוקחים' תצלום", ואילו ציורים "עושים": "make". כלומר – תצלום לקוח לכאורה ישירות מהמציאות (אם כי, כך היא מראה, תמיד כרוך בו המבט של המצלם), ואילו ציורים משקפים את עולמו ותפיסותיו של הצייר.
מה קורה לאנשים שהתרגלו כל כך לראות תצלומי מלחמות, עד שכאשר הם חווים זוועות אמיתיות שוב אינם אומרים "זה היה כמו בחלום", אלא "זה נראה כמו סרט קולנוע"? (כך אמרו עדים למתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001).
והשאלה החשובה מכולן: האם תצלומים יכולים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? מה באמת אפקטיבי יותר, טקסט, מילים, או מראה עיניים? והרי הבנתנו את מהותו של התצלום תלויה בהקשר המזוהה של הסיטואציה, יש צורך ברעיון מארגן, בזיהוי של הרגע, המקום, ההקשר.
מה שאותי מעניין כרגע במיוחד זאת השאלה – עד כמה כל התהיות הללו יכולות להישאר רלוונטיות גם כיום. בעידן הבינה המלאכותית, כשכבר לא רק משפצים צילומים (זונטג מזכירה את המקום של הפוטושופ בעיבוד המציאות), אלא מייצרים אותם מחדש, בלי שום קשר למציאות.
ברור שמשהו מהותי השתנה בדורנו, ותצלומים שוב אינם יכולים לשמש ראיה למשהו שהתרחש במציאות. עם זאת, אין להתבלבל! לא קיימות "אמיתות רבות" ואין "עובדות אלטרנטיביות". נכון שאפשר לפרש התרחשויות באופנים שונים, אבל המציאות עצמה התקיימה, מתקיימת, ותתקיים. אנחנו לא חיים בשום מטריקס (רק בקולנוע זה קורה…).
אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.
הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות.
כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?
כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים.
נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה.
אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).
כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?
חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.
טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.
כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.
אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.
ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!
אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.
בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.
