דויד גרוסמן, “לכל קמט יש סיפור”: “הוא ממש יפה”

“סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?”
“עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?” מִתְפַלֵא סַבָא,
“אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם”.
“יֵשׁ לְךָ קְמָטִים”, אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, “אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי…
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם”.
“אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ”,
אוֹמֵר יוֹתָם.

קמט יש סיפור דוד גרוסמן (1)

בן השש הסכים להקשיב, אף על פי שהיו באותו רגע עניינים שמשכו אותו יותר. הפתיחה והציורים שבו את לבו, והוא התמסר לסיפור, וחייך במקומות הנכונים.  

לשאלה – “אז מה דעתך על הספר? מה לכתוב עליו?” השיב בחביבותו האופיינית: “שהוא נהדר ושהוא ממש יפה, ושהציורים יפים.” לא היו לו הערות נוספות.

בן העשר שמצא אותו מונח על השולחן התפתה מיד לפתוח אותו. 

בעמודים הראשונים הוא העיר: “הוא לא בשביל הגיל שלי. הייתי אומר שהוא מתאים לגיל חמש או שש,” אבל המשיך לקרוא אותו בעניין. גם הוא חייך במקומות הנכונים, אבל היו לו גם הערות:

“כתובים כאן דברים שיכולים להפחיד ילדים”. 

“איזה?” שאלתי.

קמט יש סיפור דוד גרוסמן (2)

“זה שהסבתא הייתה חולה. וזה שהכלבה מתה. זה דבר מאוד עצוב,” הוסיף מי שֶׁשָּׁכַּּל חתול מחמד אהוב, ויודע על מה הוא מדבר.

“אבל,” הוא הוסיף, “הספר מעניין, הציורים ממש טובים, ויש בו כמה בדיחות קטנות וחמודות.”

“מה למשל?” שאלתי.

“למשל – “הוא הצביע על העמוד הנכון, “כשהילד אומר שהקמט העגול הוא שלו, כי הוא דומה לפיצה.” אכן, גם במהלך הקריאה הוא השמיע קול קטן של הנאה.

“ולסיכום?” בדקתי.

“לסיכום זה ספר יפה, אני חושב שילדים בגיל המתאים יכולים ליהנות ממנו.”

עד כאן. 

איורים: מאיה שלייפר

(את האיורים קיבלתי, לבקשתי, מההוצאה לאור)