תומס ברנהרד, "כן": הקשר בין הסיפור לביוגרפיה

באחרית הדבר לנובלה כן משרטטת המתרגמת, טלי קונס, את הקווים המחברים בין הסיפור לבין קורות חייו של תומס ברנהרד. כך למשל אנחנו לומדים כי בעקבות ילדותו האומללה והבודדה, השתוקק הסופר כל ימיו לתחושה של בית, ולכן קנה לעצמו כמה בתים, אבל באף אחד מהם לא גר כל הזמן, אלא עבר ביניהם שוב ושוב, כנראה, כך מצטייר, במעין תזזית שאינה יודעת שובע או יכולת להשתקע במקום אחד ולחוש שהוא שייך לו באמת.

את גיבור הסיפור אנחנו פוגשים כשהוא גר במעין חורבה חצי משופצת שקנה בגחמה של רגע, ושאינו מרגיש בה בנוח. הוא הולך ושוקע במה שהוא מכנה "המחלה" שלו: דיכאון חמור, שבעטיו זמן קצר לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות בסיפור לא יצא החוצה ולא פגש אף נפש חיה במשך שלושה חודשים. 

מצבו הנפשי משתקף בסגנון הכתיבה התזזיתי: משפטים ארוכים שנמשכים לאורך פסקאות רבות, עם מעט מאוד סימני פיסוק, במונולוג קדחתני שאותו אינו עוצר כמעט כדי לנשום.

האדם היחיד שהמספר־המדבר נמצא אתו בקשר הוא השכן הקרוב, סוכן או מתווך נדל"ן שמכר לו את ביתו, ולאחרונה, כך נודע למספר, מכר גם חלקת אדמה, נכס גרוע במיוחד, לזוג "שוויצרים" שהמספר פוגש במפתיע בביתו של המתווך.

ובכן, מספרת לנו טלי קונס, כך עשה גם תומס ברנהרט: קנה – בלי להתווכח, בלי לעמוד על המיקח, אולי אפילו בלי לשאול את עצמו מדוע בעצם – בית גרוע במיוחד. 

ייתכן שאת הסיפור כתב כמעין תשובה לעצמו, שכן לאט לאט מתברר לנו מדוע בעצם קנה הזוג השוויצרי את האדמה: לא למרות היותה ממוקמת במקום הכי גרוע, בלבה של ביצה, בחלקת יער אפלולית במיוחד, לא למרות חסרונותיה, אלא להפך, בגללן.

התשובה שברנהרד נותן, הפתרון לחידה, מזעזעת ומבעיתה. השוויצרי, שהוא מהנדס כורים, תכנן את הבית זמן רב לפני שקנה את האדמה, ועיצובו של הבית העומד לקום על תלו מזכיר מבנה של כור גרעיני, ולא של בית מגורים. אין, בו, למשל, חלונות. הוא דומה למעשה למעין סרקופג גדול. מדוע תכנן אותו כזה? מדוע אינו שואל לדעתה של בת זוגו, מי שמכונה כאן "הפרסייה", שאין לה, כמדומה, שום זכות דיבור בתוך הקשר הזוגי שהמספר עד לו? 

והנה קו דמיון נוסף בין המציאות לסיפור שמציגה בפנינו המתרגמת: מסתבר שבתקופה שתומס ברנהרד כתב את כן נזעק הציבור האוסטרי והתנגד להקמתם של כורים גרעיניים בארצו.

מהנדס הכורים שבסיפור שלפנינו מייצג אם כן את כוחות הרשע האטומים, שהאוסטרים התנגדו להם כל כך, ואת "תיעובו של ברנהרד כלפי מולדתו, כלפי המציאות האוסטרית."

אפילו דמותו של המתווך, מסתבר, לקוחה מחייו של ברנהרט, ומתבססת על מכר שלו, האיש שמכר לו את בתיו השונים, זה שאתו התרועע, עד כדי כך שהמתווך אפילו כתב על הקשר ביניהם, אבל, יש לשים לב – הסופר מעולם לא דיבר אתו על "עניינים ספרותיים". ממש כמו המספר בנובלה, ששופך את לבו באוזני המתווך, אבל לא מצפה ממנו לשיחה "אינטלקטואלית". 

דמותה "הפרסייה" שבסיפור, זאת שאיתה הוא דווקא מוצא למשך זמן מה מכנה משותף ויכולת לדבר על שופנההואר ועל שומאן, נובעת, לדברי טלי קונס, מזרם הפליטים שהחלו להגיע לאוסטריה בימים שברנהרט כתב את הנובלה. אלה הגיעו תחילה ממדינות הגוש הקומוניסטי, ואחרי כן מארצות שמחוץ לאירופה, כמו צ'ילה, אוגנדה ועיראק.

דמותה של הפונדקית בסיפור משקפת את הלך הרוח האוסטרי של מי שהתנגדו להגעתם של הפליטים הללו:

"לא היה ברור לה, לפונדקאית, מה בסופו של יום יש לזרים נחותים כאלה, כמו הפרסייה, שבעלה ברח ממנה בצדק במובן, לחפש בסביבה הזאת. היא, הפונדקאית, בינתה את הפרסייה פסולת אנושית, ולזכותו של חברה לחיים, מנגד, זקפה בכל זאת שכל ישר, אותו היא דווקא חיבבה, אבל נבצר מבינתה להבין איך גבר הגון ומשכיל בזה היה יכול להתחבר עם אישה חדלת אישים כזאת כמו
הפרסייה."

מעניין לדעת מה חושבת פונדקית כזאת כיום על הפליטים הנסים מאוקראינה. 

אי אפשר לסיים בלי לשבח את ההנאה החושנית שמסב ספר שרואה אור בצורה כל כך מכבדת: כריכה קשה, תפורה בחוט, עיצוב ייחודי, הדפסה וגימור מוקפדים, והדפסה על נייר משובח. כה לחי להוצאת ספריית רות, הוצאה לאור חדשה ומבטיחה.

תרגום מגרמנית: טלי קונס

Thomas Bernhard
Ja