נטפליקס, הסדרה "עקורים": כי ככה זה?

חנה ארנדט, בספרה אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע טבעה מונח חשוב ונחוץ, שמעצם ניסוחו מתאר תופעה, ואולי אפילו מנסה להסביר אותה: הרוע טמון גם בבני אדם רגילים לכאורה, ובנסיבות מסוימות הוא יכול להשתלט עליהם ולהדריך את מעשיהם ואת התנהגותם.

הסדרה החשובה "עקורים" ("Stateless") מדגימה היטב את התופעה.

סיפור אמיתי, שהעניק השראה ליוצרים של "עקורים" (קייט בלאנשט, שגם משחקת בסדרה): במשך עשרה חודשים הוחזקה קורנליה ראו, אזרחית גרמניה ותושבת קבע באוסטרליה, במתקן מעצר לנתינים זרים שהקימה ממשלת אוסטרליה. ראו הייתה חולת נפש, והיא נקלעה לשם בטעות. לוכדיה סברו שהיא חסרת נתינות, כלומר – עקורה ממולדתה ונטולת זכויות, כמו כל הכלואים האחרים שהוחזקו (ומוחזקים!) במתקן.

בעולם יש כיום, כך נכתב בדברי הסיום של הסדרה, 70 מיליון עקורים, שמחציתם ילדים. אנשים שנמלטו מארצם בשל רדיפות או מלחמות. הם ברחו מפני רצח, אונס, עינויים, אבל לא מצאו מקלט בשום ארץ שתסכים לקבל אותם אליה ותאפשר להם לחיות חיים תקינים ומועילים, לעצמם ולחברה.

הסדרה "עקורים" קיבלה כאמור את השראתה מסיפורה של קורנליה ראו. שמה הבדוי בסדרה – סופי ורנר, וכמו בת דמותה, גם היא לקתה בנפשה בעקבות השתתפות בכת, שנקראת בסדרה GOPA (ראשי תיבות של Growing One's Potential Achievement).

(באוסטרליה קיימת באמת כת דומה, שדוגלת ב"המרת אנרגיה". מייסד הכת אפילו הואשם ב-1993 כי תקף מינית כמה נערות, ושוב, כעבור שתים עשרה שנה הובא לדין על אותה אשמה).  

חשיפת סיפור מעצרה של קורנליה ראו חוללה באוסטרליה סערה ציבורית, אבל זאת רק משום שזהותה, כמי ששייכת למעמד הפריבילגי בעל הזכויות, לא התגלתה.  

הגורל של העקורים האחרים, ה"אותנטיים", אלה שבאמת אין להם לאן לחזור, אלה שלהם ולילדיהם אין שום זכויות, וכמובן לא עתיד כלשהו, מוצג בסדרה בעוצמה רבה, אבל ספק אם משהו השתנה ביחס של העולם השבע כלפי אותם אנשים שנמנים עם האנושות האחרת, הנרדפת, המורעבת, הסובלת, האנושות שאין לה שום סיכוי. 

כדי להראות לנו על מה מדובר חייבים, כמובן, להתמקד בדמויות ספציפיות. סיפור של משפחה אחת משמעותי הרבה יותר מנתונים סטטיסטיים. כך למשל הוכה העולם בתדהמה ובתחושה של זוועה כשהתפרסם תצלומו של פעוט סורי שנמצא מת על חוף הים אחרי שטבע במהלך ניסיון של משפחתו להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. 

בסרט אנחנו נחשפים לסיפורה של משפחת פליטים מאפגניסטן. האב, שהיה בארצו מורה, בורח עם אשתו ובנותיו שכן הן אזריות, ואילו נשארו בעירם הן היו צפויות להיחטף, להיאנס ולהירצח, או לחיות כשפחות מין. עדינותם, אמונתם בטוב, תקוותיהם, מתנפצות על קיר של רוע, אטימות ביורוקרטית, אדישות ואלימות. 

אנחנו עדים בסדרה למנגנון ההתפתחות של הרוע הבנאלי. רואים איך גם בני אדם מן היישוב, כאלה שאוהבים את הילדים שלהם, כאלה שיש בהם רגישות ויכולת לראות את הזולת, הולכים ומתבהמים. 

האם אפשר לחוס עליהם? האם אפשר לחוס על מי ש"יורים ובוכים"? מה צריך לקרות כדי שיעצרו, יבלמו את עצמם, כדי שיסרבו לשתף פעולה עם הדיכוי ועם שלילת צלם אנוש מהזולת (ובכך – גם מעצמם)?

אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה כאן, אצלנו. על מתקני הכליאה לפליטים שהקימו כאן, בשם כולנו. לאחרונה – על גורלן של נשים צעירות שסוחרי אדם חטפו אותן כאשר היו נערות, כמעט ילדות. ב-2012, אחרי שלושה חודשים של עינויים, הן חצו את הגבול ממצרים. מצבן היה נורא: מורעבות ומוכות. בסופו של תהליך ארוך ומחריד הן השתקעו בישראל, הקימו משפחות, מצאו חברים. אבל מעמדן של הנשים הללו בארץ רעוע. חלקן מועמדות לגירוש, לכולן אין שום זכויות סוציאליות בישראל.

האם יגרשו אותן בחזרה למקום שממנו הצליחו לצאת, אל העינויים והרצח הצפויים להן שם? מדינת ישראל, בשמנו, עדיין שוקלת.

כך כאן ועכשיו. לא באוסטרליה. 

"עקורים" היא סדרה מצליחה מאוד. בארץ ובעולם. הסיפור הופך את הקרביים. אבל כשהפרק האחרון מסתיים, מכבים את הטלוויזיה, וכל אחד מאתנו חוזר אל חייו. כי ככה זה. 

2 תגובות על ״נטפליקס, הסדרה "עקורים": כי ככה זה?״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s