"לילה בחוף אכזיב": מה היו הקולות אשר קראו לה

"אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית," אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר "תרנגול בן גבר", שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, "דליה והמלחים", סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, "פנים חדשות במראה", וזאת "בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון", כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

"דליה והמלחים" היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

"שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית", הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת "דליה והמלחים" מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹרהָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר "הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו" לאותה אישה "יְחֵפָה", "נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה", הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של "מדינת אכזיב" בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.