מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת.