ישי שריד, "מנצחת": האם כולנו חולמים על צבא קטלני?

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה"ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה "חיילים מורעלים": החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה "מורעלים" ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה"מורעלים"? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ"ל, הוא התחייב להעמיד "צבא קטלני", כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, "קטלני", הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר "לשפר את הקטלניות" שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא"ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את "המגע הגס של  מדי ה-ב'". היא מבינה את השאיפה שלהם להיות "זכרים עילאיים", מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: "הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה". היא "לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים", אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על "בגדי הבלט העדינים" שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו "המחבל", אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא "מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים"… 

"בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג", היא מסבירה לחניכי קורס מג"דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. "אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים". אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה "את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים". הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן "הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל". 

אביה מאשים אותה שהיא "חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות" ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה"ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא"ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: "אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות". אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.