מחר לפני 75 שנים, ב-27 בינואר 1945, שחרר הצבא האדום את מחנה הריכוז אושוויץ. ב-2005 הוחלט באו"ם לקבוע את התאריך כיום השואה הבינלאומי. ההחלטה כוללת קריאה לארצות העולם לטפח את לימודי השואה ואת זכרה ולגנות תופעות של גזענות ושנאת זרים.

כזכור, התכנסו בשבוע שעבר בירושלים מנהיגי עשרות מדינות שהגיעו כדי לציין את יום השואה הבינלאומי. 

כדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את דבריו הנכוחים והצורבים של פעיל זכויות אדם, עו"ד איתי מק, שהסביר בעיתון הארץ מדוע, כדבריו, "אין לי מה לחפש במכבסת 'ים ושם'". בין היתר כתב עו"ד מק כי ההתכנסות היא "התגשמות חלומם הגזעני של ויקטור אורבן וזאיר בולסונרו על עולם לבן שמתבסס על הזהות היודו־נוצרית. למעט נשיא ארגנטינה, אין בין משתתפי האירוע נציגים ממדינות אמריקה הלטינית, מאפריקה או מזרח אסיה, ולא במקרה," והוסיף וכתב כי "לאחר מלחמת העולם השנייה, וכלקח משואת יהודי אירופה, הסכימה הקהילה הבינלאומית על שורה של אמנוֹת שנועדו לעגן את ההכרה וההגנה על זכויות האדם והאזרח הבסיסיות, למנוע ג'נוסייד ואפליה, ולהגן על פליטים. האמנות הללו לא היו מושלמות, אך הן נתנו תקווה ששבועת 'לעולם לא עוד' לא תהיה לשווא."

עוד כתב עו"ד מק כי "במשך עשרות שנים לאחר שחרור מחנה אושוויץ, רוב המדינות הללו לא רק ששתקו שוב לנוכח שורה ארוכה של מעשי טבח, אונס, העלמה ועינויים של המונים, אלא סייעו באופן אקטיבי לביצוע הפשעים. חלק ממדינות המערב המשיכו לנהל משטרים קולוניאליסטיים וניאו־קולוניאליסטיים. בשל אינטרסים כלכליים ובמסגרת המלחמה הקרה והמלחמה בקומוניזם, רוב מדינות המערב מכרו נשק ותמכו במשטרים צבאיים שביצעו פשעים נגד האנושות ורצח עם."

הכנס המפואר, שלווה בסעודות מהודרות, אבל שלניצולי שואה שעדיין חיים בקרבנו כמעט לא היה בו מקום, זכה לקיתונות של ביקורת, ולממים ברשת. 

הנה למשל אחד מהם: 

זאת בעקבות הודעתו של ראש עיריית ירושלים: 

האם אפשר בכלל שלא למצוא טעם לפגם בחגיגות השואה הללו?

באותו עניין, ראוי לקרוא גם את  דבריו של איתי לנדסברג נבו שכתב, בין היתר, באתר זמן ישראל:

"כבוד הנשיא ריבלין. האולם הזה היה צריך להיות מלא בניצולי שואה. את מנהיגי המדינות הללו ואחרים שקצרה היריעה מלפרט את מחדליהם, היית צריך להלביש בחליפות מלצרים כדי שיגישו לניצולים כוס תה וארוחה חמה.

היית צריך לקחת אותם, את כולם, באוטובוס לא ממוזג לבתיהם של ניצולים שעדיין לא מצליחים לחמם את ביתם כאן בחורף במדינת ישראל. שם היית צריך להעמיד בפינה את ראש ממשלת ישראל ורעייתו החייכנית ולהוקיע אותם על יחסה של מדינת ישראל לניצולי אושוויץ.

75 שנה אחרי, לפחות הניצולים היו צריכים לחיות כמלכים ונשיאים."

 

ב-6 בדצמבר 2019 הוזמנה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לבקר לראשונה באושוויץ ולשאת שם דברים. ראש ממשלת פולין, מתיאוש מורבייצקי נלווה אליה. כידוע, פולין מנהלת בשנים האחרונות קמפיין שנועד לשנות את הנרטיב המקובל שלפיו האוכלוסייה המקומית שיתפה פעולה עם הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. הפולנים רואים בעצמם קורבנות, וראש ממשלת פולין לא היסס אפילו לטעון בפומבי שגם יהודים שיתפו פעולה: "לנאצים היו משתפי פעולה פולנים, כשם שהיו משתפי פעולה יהודים", העז לומר בוועידת מינכן,  בפברואר 2018.

דבריה של אנגלה מרקל, שהסבירה כי בעיניה גרמניה והיא בלבד אחראית לזוועות שהתרחשו באושוויץ התקבלו אם כן בפולין בחיוב רב.

להלן נאומה, בתרגום שלי מאנגלית:

"לא קל לעמוד כאן ולפנות אליכם בתפקידי כקנצלרית הרפובליקה של גרמניה. אני חשה בושה על הפשעים הברבריים שביצעו כאן גרמנים, פשעים שהדעת אינה סובלת. עלינו להחריש לנוכח זוועות המעשים שנעשו כאן בנשים, גברים וילדים, שהרי מי יכול למצוא את המילים שיבטאו את היגון על כל האנשים שהושפלו, עונו ונרצחו כאן?

ועם זאת, עם כל הקושי שמתעורר במקום הזה, המייצג יותר מכול מקום אחר את הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות שבוצעו, אסור ששתיקה תהיה התגובה היחידה. המקום הזה מחייב אותנו לשמר את הזיכרון. עלינו לזכור את הפשעים שנעשו כאן ולקרוא להם בבירור בשמם.

אושוויץ. השם מייצג את מיליוני היהודים האירופיים שנרצחו בשואה בשל הבגידה בכל ערכי התרבות. מחנה אושוויץ מייצג גם את רצח העם של הצוענים, את הסבל והרצח של האסירים הפוליטיים מתוך שכבת המשכילים הפולנים ושל לוחמי המחתרת, של שבויי המלחמה מברית המועצות ומארצות אחרות, של הומואים, נכים, של אינספור אנשים אחרים מרחבי אירופה. הסבל שסבלו באושוויץ, מותם בתאי גזים, מרעב, קור ומגיפות, הניסויים הרפואיים-לכאורה שעברו, עבודות הכפייה עד התשה גמורה – כל מה שהתחולל כאן הוא מעבר ליכולת ההבנה האנושית.

לפחות מיליון ומאה אלף בני אדם, מרביתם יהודים, נרצחו במחנה אושוויץ לבדו בשיטתיות ובאכזריות. לכל אחד מהאנשים הללו היה שם, כבוד אנושי ייחודי, היסטוריה, סיפור אישי. עצם גירושם לכאן, צפופים בתוך קרונות בקר, ומה שקרה בהגיעם, תהליך הסלקציה על הרמפה, כל אלה נועדו לעשוק מהם את אנושיותם, לשלול את כבודם ואת הייחודיות שלהם.

לאתר הזה העניק ארגון אונסקו העולמי את השם הרשמי "אושוויץ בירקנאו – מחנה הריכוז וההשמדה הנאצי-גרמני (1945-1940)". חשוב לדעת שזהו שמו המלא. העיירה אושווינצים שכנה בפולין, אבל באוקטובר 1939 סופח אושוויץ לרייך הגרמני. אושוויץ היה מחנה השמדה גרמני שהפעילו גרמנים. חשוב לי להדגיש זאת. חשוב לזהות את הפושעים באופן ברור ונחרץ. אנו הגרמנים חבים זאת לקורבנות, ולעצמנו. זיכרון הפשעים, זיהוי הפושעים והנצחה מכובדת וראויה של זכר הקורבנות הם לעד באחריותנו. זאת אחריות שאינה מוטלת בספק, והיא שייכת לחלוטין לארצנו. המודעות היא באחריותנו, היא חלק בלתי נפרד מזהותנו הלאומית והיא מגדירה אותנו כחברה נאורה וליברלית, כדמוקרטיה וכמדינה שמתבססת על שלטון החוק.

חיים יהודיים משגשגים כיום בגרמניה. אנו זוכים ליחסים ידידותיים רחבי טווח עם מדינת ישראל. לא נוכל לראות בכך דבר מובן מאליו. זוהי מתנה יקרת ערך. למעשה, זהו מעין נס. אבל הוא לא יוכל להפוך את הקערה על פיה ולמחות את מה שקרה. לא נוכל להשיב את היהודים שנרצחו. תמיד יישאר בתוך החברה שלנו חלל גדול. חוק היסוד של הרפובליקה של גרמניה נכנס לתוקף לפני 70 שנה. הוא נושא בחובו את הלקחים שלמדנו מתוך זוועות העבר. אבל עלינו לדעת גם שכשם שכבודו של הפרט, החירות, הדמוקרטיה ושלטון החוק הם ערכים יקרים, כך הם גם פגיעים מאוד. לכן עלינו לחזק ולהגביר, לשמור ולהגן על הערכים הבסיסיים הללו, הן בקיומנו המשותף, היומיומי, והן בפעילות הממשלתית ובשיח הפוליטי.

בימינו אין מדובר בסתם רטוריקה. בימינו הכרחי לומר את הדברים בבירור, כי אנחנו חווים גזענות מדאיגה, חוסר סובלנות גובר והולך, וגל של פשעי שנאה. אנחנו עדים למתקפה על הערכים הבסיסיים של דמוקרטיה ליברלית, לרוויזיוניזם היסטורי מחודש שמזין סוגים של עוינות, המופנית כלפי קבוצות מסוימות.

עלינו לשים לב במיוחד לאנטישמיות, המאיימת על החיים היהודים בגרמניה ובאירופה כולה. כמו כן, עלינו לקבוע שוב בבהירות: לא נסכים להשלים עם האנטישמיות. כולם חייבים לחוש ביטחון בביתם, בגרמניה ובאירופה. אושוויץ במיוחד משמש אות אזהרה ומחייב כל אחד מאתנו לדריכות מתמדת, כדי לשמר את האנושות ולהגן על כבודו של שכננו.

כפי שכתב פרימו לוי, שנולד בטורינו לפני 100 שנה, ניצול אושוויץ ומחנה מונוויץ', שם היה עובד כפייה: "זה קרה, לכן זה יכול לקרות שוב."

אסור לנו לעצום את עינינו ולאטום את אוזנינו כשאנו עדים לפגיעה מילולית, להשפלה או להפחתת ערכו של אדם. עלינו להתעמת עם מי שמעודדים דעות קדומות או מסיתים לשנאה נגד אנשים שאמונתם או מוצאם שונים משלנו. האחריות מוטלת על כתפי כולנו. והאחריות הזאת כוללת את הזיכרון. אסור לנו לשכוח. אסור לשרטט שום קו הפרדה שינתק אותנו מהעבר, ואסור להפחית מערכו. במילותיו של נוח פלוג, ניצול אושוויץ והנשיא לשעבר של ועדת אושוויץ הבינלאומית: "זיכרון […] דומה למים: הוא חיוני לחיים ומוצא את דרכו לחללים חדשים ולאנשים שונים […] אין לו תאריך תפוגה ואי אפשר לקבוע שעסקו בו די או מיצו אותו."

עלינו להכיר תודה מיוחדת לעדויות הרבות של הניצולים. הזיכרון חיוני לחיים וכדבריו של נוח פלוג, הוא מחפש, וגם מוצא, דרכים. לפיכך אני שמחה מאוד לקדם את פניהם של כמה מהנוכחים כאן היום.

במשך השנים דיברתם לא פעם על הסבל שהיה מנת חלקכם, והיום סיפרתם לנו עליו שוב. מי יכול להעלות בדעתו כמה עוצמה נדרשת כדי לחיות מחדש, שוב ושוב, את החוויות המכאיבות הללו, ואפילו כדי לשוב למקום הזה? אתם חולקים את סיפורכם כדי שהצעירים ילמדו ממנו. אתם אוזרים עוז וכוח כדי לקדם את הפיוס. הפגנתם גדולה אנושית של ממש. אני אסירת תודה על האפשרות לשמוע אתכם וללמוד מכם.

בקרוב נציין 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ. ככל שחולף הזמן, מתמעטים העדים שיכולים לספר את סיפורם. זאת הסיבה לדבריו הנכוחים של הסופר נוויד קרמני[1]: "[…] כדי לוודא שהזיכרון נשמר צמוד אל ציוני הזיכרון, אל אבני הנגף[2] ואל טקסי הזיכרון החקוקים בלבבותינו, חשוב שהדורות הבאים יראו במו עיניהם את המקומות שבהם כתשה גרמניה את הכבוד האנושי; חשוב שייסעו לארצות שנשטפו בדם."

במקומות רבים ניסו הפושעים לטשטש את העקבות – במחנות השמדה כמו בלזץ, סוביבור טרבלינקה, במקומות כמו מאלי טרוסטינץ[3], באבי יאר, או אלפי מקומות אחרים ברחבי אירופה, שם נרצחו יהודים, צוענים ורבים אחרים, לפעמים תושבי כפרים שלמים.

אבל כאן באושוויץ אנשי האס-אס לא הצליחו למחות כל זכר למה שעוללו. המקום משמש עדות למה שקרה ויש לשמר אותו. כל מי שמגיע לאושוויץ ורואה את מגדלי השמירה, את גדרות התיל, את הצריפים ואת תאי המעצר, את מה שנותר מתאי הגזים והכבשנים, לא יוכל לעולם לשכוח. כפי שכתב קרמני: "הדברים חקוקים בלבבות."

לפני עשור יזם שר החוץ הפולני ולדיסלב ברט ושבסקי, בעצמו אסיר פוליטי באושוויץ, את הקמת קרן אושוויץ-בירקנאו.  מר ציבינסקי[4], אני מבקשת להביע תודה עמוקה לך ולכל אנשי הקרן שמשימת חייהם היא לשמר את המקום הזה כיד זיכרון ומרכז לתיעוד. הייתי רוצה גם להודות לכל המעורבים בשחזור ושימור הפרויקטים. אתם עובדים במסירות רבה כדי להבטיח שהמקום הזה ימשיך לשמש עדות. בתי הלבנים שוחזרו כדי להבטיח שיישמרו לאורך זמן. חפרתם, הקמתם קירות תומכים ואוהלי הגנה, שימרתם את בגדיהם של הקורבנות. יש צורך להגדיל מאוד את מימון פעולותיה של הקרן ב-25 השנים הבאות. גרמניה תתרום תרומה משמעותית. על כך החליטו אמש ביחד כל ראשי הממשלות של הבּוּנדֶסלֶנדֶר[5]. הודות לקרן, כמו גם הודות למדריכים הבינלאומיים הרבים, ממקום הזיכרון הזה אפשר גם ללמוד, לזכור ולהיות ערים למה שקרה. המקום מביע בעוצמה כה רבה את המסר "לעולם לא עוד!" על כך אני אסירת תודה מעומק לבי.

עם זאת, שום דבר לא יוכל להשיב את הנספים, את אלה שנרצחו כאן. שום דבר לא יוכל לשנות את הפשעים שהתבצעו כאן, אלה שאין להם תקדים. הם חלק מההיסטוריה הגרמנית, והם יישארו כאלה. את ההיסטוריה הזאת יש לחזור ולספר, כדי שנמשיך לעמוד על המשמר ונוודא שפשעים כאלה לא יחזרו, גם לא בקנה מידה קטן יותר, וננקוט צעדים נחושים נגד הגזענות והאנטישמיות בכל הופעותיה המתועבות.

את ההיסטוריה הזאת יש לספר כיום, כך שבעתיד נוכל להגן על כבוד האדם באשר הוא, ונכבד את זכר הנספים. אנו זוכרים את האנשים שגורשו לאושוויץ מארצות רבות ברחבי אירופה. אנו זוכרים כאן במיוחד את הקורבנות הפולנים הרבים, בהם האסירים הפוליטיים, שבשבילם נבנה מחנה אושוויץ מלכתחילה. אנו זוכרים את ששת מיליוני היהודים שנרצחו, כמיליון מהם באושוויץ-בירקנאו. אנחנו זוכרים את הצוענים שגורשו, עונו ונרצחו. זוכרים את קורבנות הירי ההמוני. זוכרים את מי שגורשו לגטאות, את מי שהסתתרו וחששו לחייהם, את מי שנאלצו לנוס מבתיהם. זוכרים את מי שאיבדו את כל מה שהיה להם: חברים ובני משפחה, את ארצם ואת מולדתם, את תקוותיהם ואת תוכניותיהם, את האמון, שמחת החיים, והכבוד העצמי. זוכרים את מי ששוטטו במשך שנים אחרי המלחמה, ואת אלה שנאלצו לשהות במחנות עקורים.

השפעת הזוועות על השורדים הייתה עצומה. מרגוט פרידלנדר סיפרה בכתבי הזיכרון שלה איך נאלצו ללמוד מחדש שהם יצורי אנוש בעלי שם. רבים לא הבינו מדוע בכלל שרדו: מדוע לא אחותי הקטנה? מדוע לא חברי הטוב? מדוע לא אמי או בעלי? לרבים נודע רק כעבור זמן, לפעמים גם זה לא, איך יקיריהם נרצחו. פצעים כאלה אינם מגלידים לעולם.

לפיכך אני מבקשת להודות מעומק לבי למי שמצליחים לדבר על התנסויותיהם, לחלוק את זיכרונותיהם ואת כאבם ולטפח את הפיוס. אני מרכינה ראש בפניהם. אני מרכינה ראש בפני קורבנות השואה. אני מרכינה ראש בפני בני המשפחות שלהם. אני מודה לכם מאוד שהזמנתם אותי לכאן היום."

אפשר אם כן לראות כי הקנצלרית מרקל הכתה על חטא שחטאו קודמיה, בני עמה, והדגישה את הצורך לזכור ולא לשכוח. יש להעריך ולכבד אותה על עמדתה הנחרצת, גם אם פטרה את משתפי הפעולה הרבים, לא רק את הפולנים, שבלי סיועם לא היו מן הסתם הנאצים מצליחים לרצוח מיליונים רבים כל כך.

יש תמיד לזכור גם את העומדים מהצד. את אלה שלא שיתפו פעולה, אבל גם לא התנגדו. כדבריו של אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום: "האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו."

אנגלה מרקל נולדה תשע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. היא ידועה בהשקפת העולם הליברלית שלה. כך למשל הנהיגה בארצה בשנים האחרונות מדיניות הגירה מתירנית, התחייבה להעניק מקלט כללי בגרמניה לסורים שברחו ממלחמת האזרחים והפסיקה לאכוף את תקנת דבלין שבה נקבעו באירופה נהלים לקליטת מהגרים. לא מופרך להניח כי עמדתה כרוכה ברגשות האשם והבושה שהיא חשה כגרמניה, אלה שביטאה בעוצמה רבה בנאומה באושוויץ.

גילויי האנטישמיות והגזענות שנעשו שוב שכיחים ברחבי העולם מעוררים את השאלה אם אנגלה מרקל מבטאת עדיין את קולו של הקונצנזוס שמכיר בזוועות שהתחוללו על אדמת אירופה, ומבקש לזכור אותם כדי שלא יקרו שוב.

ומה חלקה של מדינת ישראל?

[1] סופר ומזרחן ממוצא פרסי, נולד ב-1967 בגרמניה

[2] שְטוֹלְפֶּרשְטַיין: פרויקט הנצחה בערים שונות באירופה, שיצר האמן גונטר דמניג. עשרות אלפי אבני הנגף שקועות במדרכות בערים שונות, כדי להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות המשטר הנאצי.

[3] תשלובת של כמה מחנות עבודות כפייה ומחנות השמדה ליד מינסק שבבלארוס, שם נרצחו, יותר ממאתיים אלף איש, בהם כ-65,000 יהודים.

[4] היסטוריון ומנהלו של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו.

[5] 16 המדינות הפדרליות שמהן מורכבת גרמניה.