
“כמה מכם קראו את הספר?” שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.
הנס פטר מולנד
נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.
אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.
בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם “מתקשים להביט זה בזה בעיניים”, כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, “התחוור” לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: “אני שונא לערוך מחקר”.
בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות “מחליטות” בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.
אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…
האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.
עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו.