“לא ידעתי שום דבר על מה שהיא עשתה,” מספר בעלה בפתיחת הסרט. הוא פרופסור בדימוס למדעי המוח. היא שימשה במשך עשרות שנים כאסיסטנטית שלו. ובשנים האחרונות, מספר כל אחד מהם בנפרד, התהפכו התפקידים. הוא זה שעוזר לה. סוחב את המזוודות. מכניס את הבגדים למכונת הכביסה במכבסה האוטומטית בעוד עיר אירופית שאליה הגיעו במסעותיהם. 

“אתה יודע בת כמה אני?” היא שואלת בגאווה נהג מונית, ומשיבה בשמחה, “בת תשעים ושש!”

“את שובה לבבות של גברים,” אומר לה מישהו שמבקש את רשותה לנשק אותה על הלחי והיא מחייכת: “בעלי לא מקנא.”

האישה המקסימה הזאת, ששובה לבבות לא רק של גברים, היא מרתה כהן, יהודייה ילידת צרפת שחיה כבר שנים רבות עם בעלה בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמדה להיות אחות, ובזכות שליטתה ברמת שפת אם בגרמנית, כמו גם בצרפתית, היא מוצאת את דרכה אל החזית, חוצה את הגבול עם גרמניה ומצליחה לספק לצבא של בנות הברית מידע חשוב מאוד, שתרם לניצחון על הגרמנים.

על כך זכתה באחד מעיטורי הכבוד החשובים ביותר, ומאז שנודעו מעשיה, החלה להרצות בפני קהלים שונים ולהעביר אליהם את המסר שלה.

“חשוב לי לדבר עם צעירים,” היא אומרת באחת מהרצאותיה המתועדות בסרט, “ולומר להם: לעולם אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא מסכים אתה.” גם לבעלה המעריץ אותה בגלוי היא מסבירה: “להעביר מסר זה עניין מוסרי.”

לראשונה החלה לדבר ב-1996, כשסטיבן שפילברג פנה אל הציבור וביקש שלוחמי העבר יבואו להעיד בפני המצלמות המתעדות שלו. עד אז לא סיפרה מאומה, כי, כך היא מסבירה, “אף אחד, גם לא בני המשפחה של בעלי, לא שאל אותי איך שרדתי באירופה הכבושה.”

אחרי שסיפורה נודע ברבים, בדומה לניקולס וינטון, זכתה סוף סוף לתהילה הראויה לה. היא אף כתבה ספר מעבר לקווי האויב (בעלה מספר על מפגש עם איש מכס כלשהו שניסה להבין מי בני הזוג הללו, של מי המדליות ומדוע זכתה בהן האישה, וכשהבין שהיא מחברת הספר הכריז בהתרגשות שקרא אותו!)

סיפור הגבורה שלה ודאי ראוי לתיעוד ולזיכרון, אבל גם היא עצמה, כמו גם בעלה, אדם ראוי לציון ולתשומת לב. הם כל כך מקסימים! כל כך נוגעים ללב! כל כך מיוחדים במינם! גילם המופלג אינו מפריע להם לתפקד, לנסוע, להופיע, לדאוג לעצמם. ולהצחיק זה אתה זה. הנה למשל כשמג’ (שם חיבה לשמו של בעלה, מייג’ור) מתחיל להשתעל והיא מציינת כי לאחרונה הוא מרבה בכך, הוא אומר לה שיש לו שחפת. “אני מקווה שלא,” היא משיבה. “יש לי חבר מומחה למחלה,” הוא עונה, והיא מגיבה מיד בשנינות, כל הקהל באולם פרץ בצחוק – “זאת לא סיבה לחלות!”

כשהיא מגיעה לבית מלון ומתאכזבת לגלות שאין שם wi-fi בחדרים ומוטרדת איך תקרא את כל האימיילים שלה (בת 96, כן?), הוא כנראה מעווה את פניו לעברה, כי רואים אותה מוציאה לו לשון בשובבות…

היא פשוט אישה מקסימה. שם החיבה שלה בקורס לריגול, כך היא מספרת, היא “שישינת”, בצרפתית – נודניקית. “כי כל הזמן שאלתי שאלות,” היא מסבירה למצלמה, “והצעתי איך לעשות דברים כך ולא כך…”

לא רק את המצביאים הדגולים יש לזכור, שכן במידה רבה בזכות “נודניקים” כמו מרתה כהן (וכמו הארוס הצרפתי שלה שלא שרד), אנשים רבי תושייה, אמיצים, תוססים וחיוניים, הצליח העולם לגבור על כוחות הרשע האפלים שאיימו לחסלו. 

(האם יימצאו אנשים כאלה שיצילו שוב את האנושות מפני כוחות האופל שהולכים ומשתלטים על העולם שוב, בדרכם הערמומית והמרושעת?)

הסרט עשוי היטב, ולא רק מכיוון שדמותה של מרתה כהן שובה לב. יוצריו מצאו פתרונות ראויים לסוגיות קולנועיות לא פשוטות. למשל – איך מראים את יום השחרור של פריז? איך מציגים את המנוסה של מרתה הצעירה עם אמה וסבתה שנהגה להתפאר בכך שבניגוד לאחרים, אותה לא נטשו לגורלה? 

אני מקווה מאוד לטובת מי שלא יכלו להגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה, שהוא יוקרן בעתיד במסגרות נוספות.