עזה
גארי קין
“אנשים פה סובלים כל כך, שמרוב אומללות הם כבר אפילו לא קולטים את עומק הסבל”, אומר אחד הדוברים בסרט התיעודי “עזה”. במאי הסרט העניקו פתחון פה לתושבים. לאלה שטוענים כי אינם רוצים להילחם, רק לחיות בשקט.
“העולם נטש את עזה,” אומר דובר אחר ומוסיף באומץ מרשים, “כי החאמס לא טוב”.
אכן, ברמזים דקים מראים לנו את ההשפעה המרה של החמאס ושאר הארגונים הקיצוניים: בעצרת המונית, ביריות לאוויר שמלוות את שובו של אסיר מקומי מישראל. מדוע יש להביע שמחה ביריות כאלה? שאלה. אבל התושבים עצמם? הם, כך חוזרים ומספרים לנו, רוצים רק לחיות.
אנו פוגשים למשל צעירה (יפהפייה!), שמנגנת בצ’לו וחולמת, כך היא מספרת, לזכות במלגה וללמוד בחוץ לארץ יחסים בינלאומיים, כדי לחזור לארצה ולעזור לבני עמה. אבל בינתיים היא יכולה רק ללכת לחוף הים, להביט על מרחביו ולדעת שבשבילה הם חסומים: “הים פתוח,” היא אומרת, “אבל בפנינו הוא סגור.”
אמה, שמארגנת תצוגת אופנה, חולמת לקחת את הדוגמניות שלה “לאמריקה, לפריז” (הצעירה מגחכת…), ובינתיים יכולה רק להראות לצעירה צילומים מאלבום התמונות הנושן ולהיזכר בימים שבהם יכלה לרדת אל החוף בבגד ים. וכעת היא תוהה “האם הייתה לי זכות ללדת ילדים במקום הזה”.
דייגים מקוננים על כך שהמגבלה שהטילה עליהם ישראל לא להרחיק מעבר לחמישה ק”מ אינה מאפשרת להם לפרנס את המשפחות שלהם מדיג, כמו שעשו בעבר, ומספרים גם איך “הצבא” יכול להתעמר בהם. כל חייל יכול לקבוע אם לירות בהם, או לרסס אותם במי ביוב. ילד קטן מספר כי הוא ואחיו נוהגים לישון על החוף, שכן בביתם אין מספיק מקום לכל האחים האחיות.
איש עסקים מספר כי הסגיר את עצמו וישב בכלא בשל חובות שלא יכול לפרוע, וראה שם אנשי עסקים אחרים שמצבם דומה. “אוכלוסיית עזה כולה שרויה בחוב,” הוא אומר.
“אין שום דבר באופק,” מעיד אחר. “היום, אתמול, מחר, הכול אותו דבר.” מסקנתם היא להסתער על הגדר. מראה ההפגנות מנקודת המבט של תושבי עזה מזעזע. מראות “צוק איתן”, ההרס, ההרג, כפי שנראו מתוך עזה, מחרידים. הנשימה נעצרת למראה הסבל הקיצוני, המחריד.
חשוב, גם אם קשה מאוד, לצפות בסרט הזה. נקודת המבט הישראלית אינה מוצגת בו בכלל ועריצותו הרצחנית של החמאס רק נרמזת. לנו לא נותר אלא להזדהות עם החפים מפשע שסבלם קשה מנשוא.
בית ספר לפיתוי
אלינה רודניצקאייה
במשך כעשור ליוותה במאית הסרט שלוש נשים רוסיות נואשות, שמנסות בכל כוחן למצוא לעצמן עתיד. לשם כך הן מצטרפות ל”בית ספר לפיתוי” שבו גבר בגיל העמידה מנסה ללמד אותן כיצד לפתות גברים. שכן רק גבר שיישא אותן לאישה, יפרנס אותן, יקים אתן משפחה, יכול להציל אותן. הראשונה, לידה, מנהלת קשר עם גבר נשוי. היא קצה בחייה עם אמה שלוחצת עליה ללדת ילד. בבית הספר לפיתוי מלמדים אותה לנענע באגן, להסתובב עם מבט מפתה, לייבב כמו ילדה חסרת ישע, להיצמד. “אל תיתני לו לעזוב אותך”, מסביר המורה, ומדגים איך עליה להתרפק, לבכות, להתחנן. ויקה, האישה השנייה, נשואה, אבל, כפי שהיא מסבירה לפסיכולוגית שאת המפגשים אתה המצלמה מלווה, “אני רוצה הביתה, אבל אין לי בית.” אותה מלמד “המורה לפיתוי”, בשיעורים מעשיים, איך אמורה להיראות תשוקה בין גבר לאישה. השלישית דיאנה, אם לא נשואה, מחפשת, בלי להסתיר את כוונותיה, גבר עשיר, שיש לו דירה. היא מוצאת מרצה איטלקי שנושא אותה לאישה, ואז הולכת לקורס כדי ללמוד כיצד לדמות לגרייס קלי, מין בת אצולה מעודנת.
הכול כל כך פתטי. כל כך מופרך. במיוחד כשקולו של פוטין נשמע ברקע, והוא “משבח” את הנשים, את מעלותיהן, את הקרבתן. אכן, לידה תתפוש את הגבר הנשוי שלה, תינשא לו, ותמיר את העיסוק בנעליים עם עקב שתואמות את השמלה המפוארת, בבישול ובגידול ילדה. ויקה תתגרש ותיאלץ לשמוע את אמה מייעצת לה איך למצוא את הבעל הבא (ללכת ללוויות ולנחם את האלמן), ודיאנה תזכה למנת לגלוג של בנה: “האישה מנסה להיות אלגנטית, אבל הטבע אינו מאפשר לה”.
במאית הסרט סיפרה בריאיון כי הסוגה הטרגי-קומית היא החביבה עליה: “צחוק מלווה בבכי”. הסרט אכן משעשע, וגם מכאיב. האומללות של הנשים, הפתטיות שלהן, המאמצים הנואשים למצוא משמעות בחייהן, נוגעים ללב.
היזהרו מחיקויים
“האם את חושבת ש-169 שנות פעילות הגלריה שלך ייזכרו רק בשל נסיבות סגירתה?”
“אני מאמינה שלא.”
“אשרי המאמינה…”
בחילופי הדברים הללו נפתח הסרט המרתק, מעורר ההשתאות והמחשבות, שעוסק בפרשה שלא תיאמן: הגילוי שמנהלת גלרית נודלר, אחת הוותיקות והנודעות ביותר בארצות הברית, בעצם בעולם כולו, מכרה במשך שנים רבות תמונות שהיו זיופים! צייר אלמוני, מהגר סיני, זייף במוסך של ביתו בניו יורק את עבודותיהם של הטובים והמפורסמים באומנים, ומתווכת ערמומית סיפקה אותם לגלריה, שמכרה אותם לאספנים תמורת מיליוני דולרים.
התרמית התגלתה כשאחד הקונים הבין כי הציור שבידיו אינו אותנטי, ודרש לקבל את כספו בחזרה.
לא מעט סוגיות עולות ממה שקרה.
מי אשם?
האמן הסיני שנס על נפשו וחזר לסין טען כי “יצרן הסכין אינה אשמה אם רוצחים באמצעותה”. צודק. הוא לא ידע שמוכרים את חיקויו במחירים כאלה. אשת הקשר טענה כי נסחטה ואוימה. בעלת הגלריה טענה כי הייתה בטוחה שהציורים אותנטיים.
העיתונאים ועסקני האמנות השתוקקו לשמוע את עדותה של בעלת הגלריה ואת ההסברים שתיתן על דוכן הנאשמים, אבל היא התחכמה לכולם והגיעה להסדר עם התובע, החזירה לו כנראה את מלוא הסכום ששילם, בתוספת פיצויים, למורת רוחם של מי שרצו להבין מה בדיוק קרה שם.
נשארו רק קולותיהם של המומחים השונים, שמסבירים מדוע בעצם הייתה בעלת הגלריה אמורה לחשוד בשפע הרב של הציורים שהגיעו לידיה. יתר על כן, הם מסבירים גם מדוע לדעתם זיופים רבים ממשיכים להסתובב בעולם. אספנים הרי לא ימהרו להודות בכך שהיצירה שבה התפארו בעצם אינה שווה מאומה, ולכן ינסו מן הסתם למכור אותה הלאה, אל הפראייר הבא.
לטעמי השאלה המעניינת מכולן היא מדוע בעצם יצירה שווה כל כך הרבה כסף (כאמור – מיליוני דולרים!) ומה עושה אותה “שווה” יותר, אם היא מתגלה כיצירה מקורית. אם נחשבה “טובה”, “יפה”, “מוצלחת” בשעה שסברו שצייר אותה אמן נודע, מה הופך אותה בבת אחת ללא כלום?
הסרט חושף את הריקנות המובנית של המסחר באמנות, ואת חוסר הקשר בינו לבין הערכה אמנותית ממשית. מה שמתגלה פשוט דוחה, וגם מביך מאוד.
הסרט עצמו, כאמור, מרתק!