אני מודה: דבר כזה עדיין לא קרה לי. קראתי את הרומן כולו ולא הפסקתי, כי התענגתי מאוד מהכתיבה. אמרתי לעצמי בלי הרף: "איזה יופי!", אבל בניגוד לדרכי תמיד, לא הרגשתי שום צורך לסמן שורות לאורך הדרך, הספר נשאר נקי לגמרי, ובסופו של דבר חשתי שלא הצלחתי לפענח קשרים, תבניות או כיוונים. לא הגעתי לשום מסקנות או תובנות, לא הבחנתי בהשקפת עולם שמתגלה עד תום הקריאה. הכול זרם יפה מאוד, יש כמעט לומר – על מי מנוחות, אבל, שאלתי את עצמי אחרי שסגרתי את הספר, אז מה, בעצם?

הרומן מתרחש בירושלים, בקיץ של 1969, ימים אחדים אחרי שאפולו 11 שוגרה אל הירח. במהלך יום אחד, מהבוקר עד הערב, אנחנו מתוודעים אל עורב אחד ואל חמישה בני אדם שאינם מכירים אלה את אלה, אבל מכיוון שהם חיים באותו מרחב ירושלמי מצומצם, הם נתקלים זה בזה באקראי – ברחוב, בקונדיטוריה, בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, בגינת בית הספר. לכל אחד יש כמובן סיפור חיים שנסתר מעיני רואיו: חיים צמח נקרא פעם הנס. הוא היה סטודנט לרפואה שהיגר לארץ ישראל אחרי שנכשל בבחינות המעבר באוניברסיטה שבה למד; שרלי הוא ילד קטן שאביו נהרג שנתיים לפני ההווה הסיפורי; בת' היא צעירה קנדית אדמונית שכועסת מאוד על הוריה; ברוך קטן איבד את אביו על האונייה בדרך לישראל, עוד כשהיה ילד, וסעיד הוא עובד ניקיון צועני שעד המלחמה ב-1948 גר עם ג'מילה, בת זוגו, בדירה שבה חי כיום חיים צמח.

העורב המשקיף על האנשים, עוקב אחרי חייהם ומתערב בהם מדי פעם הזכיר לי את עופות הטרף המופלאים בספר והיום אינו כלה של צ'ינגיס אייטמטוב, אבל אצל אייטמטוב התיאורים נאספים אל כל השאר ומתגבשים לכלל אמירה שאפשר לגעת בה, ואילו כאן, חרף יופיים, לא הצלחתי לעמוד על תפקידם במארג הכולל.

חיכיתי כל הזמן שהנחיתה על הירח, שנרמזת לכל אורך הרומן, תתממש ותביא אתה הבהרה, אבל המסגרת שקבע לעצמו הסופר: יום אחד בלבד בחייהם של דמויותיו, לא אפשרה זאת. הטיסה של אפולו נזכרת אמנם שוב ושוב, מתוך תודעתן של כל אחת מהדמויות, אבל מה משמעותה? מדוע היא ניצבת במרכז הרומן? מה תפקידה? ובכלל, מה בעצם משמעות המפגשים האקראיים בין כל האנשים הללו?

סעיד וג'מילה מעמידים פנים שהם אילמים. מדוע? בת'  מעמידה פנים שהיא נוצרייה. לשם מה? שרלי מגלה סוד שאמו הסתירה מפניו, והוא לא מגלה לה שהוא יודע לקרוא. מה חשיבותן של שתי העובדות הללו?

הספר עתיר אזכורים של יצירות אחרות: בין היתר, שירים של אדית פיאף ושל הביטלס, סיפורים של ד"ה לורנס ושל תומס מאן. יש בו אפילו שורת תווים שמלווים את שירתו של חיים צמח, אבל מה תפקיד כל האזכורים הללו? להעניק נפח? לייצר תחושה של עומק? יש גם לא מעט ציטוטים מעיתונים, אבל כאן לפחות הבנתי את הצורך להעניק רקע היסטורי מדויק.

מכל מקום, כאמור, הכול כתוב יפה להפליא, אבל הסך הכול השאיר אותי, משום מה ולמרבה הצער, אדישה.

ירח זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, ולשלל שבחים. ייתכן מאוד שהבעיה בי ובקריאה שלי את הספר.

במחשבה נוספת התחוור לי מה הקשה עלי: אין סיפור! יש דמויות ותיאורים יפים להפליא, אבל אין עלילה, ולכן אין גם שום מתח. וזאת, כדבריו של א"מ פורסטר "סכנה שסופר חייב להישמר מפניה". כולנו, כתב פורסטר בספרו Aspects of the Novel, דומים למלך ששחרזדה הקסימה בסיפוריה. היא השאירה אותו כל לילה עם הסקרנות, המתח, עם השאלה "ומה קרה אז…?". השאלה הזאת נעדרת, למרבה הצער, מהרומן שלפנינו.