"ראית כמה שהיא דומה לאמא שלך?" אמרה בתיה
נזקק לסם הנגדי שמספק הקאנטריסייד האנגלי, ישבתי חודשים אחדים בחבל אוקספורדשֶׁר, בבית חווה ישן, שהיה תחילה אורווה והוסב למגורים, והטיתי אוזן שהיה תחילה אורון לאותות החיים שראשיתם במקומות ובזמנים שהונחו מאחור. יום ראשון אחד קמתי משולחן הכתיבה שלי, הפניתי עורף לסביבה הניטרלית, הכמעט מעבדתית, שיצרתי לי ולדפים שהתחלתי לכותבם – אלה ראשוני דפיו של חבלים – ובדחף שאינני יודע מה מקורו יצאתי לעיירת המחוז הסמוכה וודסטוק.
שעות אחדות שוטטנו, רעייתי ואני, באחו רחב הידיים המקיף את בלנם פאלאס שבעיבורי העיירה, חוצים את גשר האבן שמעל למוצא האגם כמהלכים באחד מציורי השמן של גיינסבורו, ומעלינו ענני גשם שחורים שנמשחו במשיחות מכחול סוערות, אך מוקפדות, על השמיים הנמוכים. האביב היה בשיא קסמו ופריחתה הצהובה, הבוהקת, של הקאנולה כיסתה את הגבעות הרכות של הקוטסוולד, שתחמו את האופק. למטה, מן הסבך שעל הגדה, יצאה ברווזה עם שלושת צאצאיה למשט בכורה אל לב האגם. כבשים כבדות ליחכו את הדשא או חיככו גבן בענפיהם המתים הצמודים לקרקע של אלונים עתיקים, מותירות שם דבלולי צמר. אחרי כל כבשה פסעו טלה או שניים, נוגחים את את עטיניה ויונקים תוך כדי נדנוד קצר רוח של זנביהם המקוצצים או מניחים את ראשיהם בהתרפקות על צוואר אמם. מפעם לפעם נשמעה פעייה מבוהלת של אחד הטלאים שאיבד את אמו ומיד לאחריה באה תשובתה הבוטחת, הנוסכת שלווה, של אמו שהכירה את קולו. גם העורבים קראו זה לזה מצמרות העצים, שמקצתם עמדו בפריחה ומקצתם כבר לבלבו. מן הקינים הגדולים שנבנו בין הענפים נשמעו חבטות כנף וציוצים מבוהלים, ומיד אחריהם נראה עורב ממהר לשוב ולרחף על גוזליו.
על הכול – על אמירי העצים, על חלקת פני האגם ועל משטחי הדשא, שניתרו שם בני עורב ובחנו בסקרנות את הטלאים שחדלו מלעיסתם ובהו בהם – הייתה נסוכה אמהות עזה.
