ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.