עשר שנים לפני ששם קץ לחייו, כתב ושידר ולטר בנימין, אחד מהוגי הדעות הנחשבים ביותר במאה העשרים, עשרות תוכניות ברדיו. שש מהן קובצו בספר רדיו בנימין (הוצאת תשע נשמות, בתרגומו המשובח מגרמנית של הראל קין).
ההרצאות הקצרות הללו שודרו אמנם בתוכנית "בשעה לבני נוער", אבל הן מרתקות ביותר, ולא משנה מה גילו של הקורא. השש שנבחרו לספר עוסקות במגוון נושאים, שאין לכאורה שום קשר ביניהם: רעידת האדמה שהתרחשה בליסבון ב-1755; משפטי המכשפות: על יחסם של האירופים לנשים (לעתים רחוקות גם לגברים) שהואשמו בכישוף; הרצאה על בולים ששמה "מרמה בבולי דואר"; סיפורה של הבסטיליה ומדוע בפרוץ המהפכה הצרפתית התנפל ההמון הזועם דווקא עליה, אף על פי שבאותו זמן היו כלואים בה "רק שישה עשר אסירים עלובים"; הרצאה ששמה "כנופיות שודדים בגרמניה של פעם"; והאחרונה – "חורבן הֶרקוּלָנֵאוּם ופּומפּיי".
בחלקו האחרון של הספר מספר המו"ל, אוריאל קון, מנקודת מבט אישית, על מותו של ולטר בנימין, ב-1940, כשניסה לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע הוא סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שלמחרת יגורשו בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. ולטר בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר. אילו רק חיכה יום אחד!
הידיעה על גורלו של מחבר ההרצאות מרחפת מעליהן במשך כל הקריאה. אי אפשר לקרוא אותן בלי לחשוב על "השם שנתן לו מותו", כדבריה של זלדה המשוררת.
כך למשל כשהוא כותב על רגעי החיים האחרונים של תושבי פומפיי, שרבים מהם ניצלו כי נסו על נפשם, אבל אחרים נספו כי "ניתן לראות שהדאגה לרכושם היא זאת שמנעה מהם לדאוג בזמן לביטחונם", אי אפשר שלא לחשוב על המנוסה שלו שיכלה כמעט להצליח. וכשהוא מצטט באותה הרצאה דברים שכתב אחד הניצולים מפומפיי על האנשים "שמתוך פחד מפני המוות ביקשו את המוות" מצלצל מעל הדברים הללו, שאמר ברדיו תשע שנים לפני שמת, הייאוש שהוביל אותו אל מותו בטרם עת.
בדברים שכתב מהדהדת מעל לכול ובעוצמה רבה התחושה שנושא אותם אינטלקטואל יהודי-גרמני, שחי, על פי השקפת עולמו, בתקופה נאורה. כשהוא מביט בעבר ומתאר את משוגותיו אפשר כמעט לראות חיוך טוב וסלחני נסוך על פניו.
כך למשל הוא מסביר את העוולות האכזריות ששררו בעבר – את שרירות הלב שבה נהגו לכלוא אנשים, בלי משפט ובלי סיבה, רק משום שלמישהו התחשק. כיצד גבו מ"חשודים" הודאות באמצעות עינויים, וכיצד, וזה המסר החשוב של המרצה, העולם השתנה והשתפר: הבסטיליה נכבשה, משפטים מפוברקים נגד מכשפות אינם מתנהלים עוד, כי "האנשים בהדרגה התחילו להעז לחשוב".
בהרצאה על שודדי הדרכים הוא טוען שפעם הם היו שכיחים מאוד, אבל הם נעלמו מהעולם בזכות השינוי לטובה שחל בו: "היו אפוא שודדים אצילי נפש. אכן, להכרה הזאת הגיעו רק כשהתחילו השודדים להיעלם. ושמא התחילו השודדים להיעלם בעקבות ההכרה הזאת? שכן חוסר האנושיות שבה נרדפו ונענשו עד אז, ולעתים הוצאו להורג בגין מעשי גניבה פשוטים, מנעה בדרך כלל מהשודדים לשוב ולהיות אזרחים שלווים. לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".
מי שנולדה רק כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מי שחיה בעולם שבו הטרור מתעצם והלאומנות גוברת, אינה יכולה לקרוא את הדברים הללו בלי לחוש כאב עז: האם האמונה באנושות, ליתר דיוק בעוצמתה המיטיבה של האנושיות שוולטר בנימין מבטא בהרצאותיו, אינה אלא תמימות מופרכת שאסור להאמין לה? ואולי הוא צדק בכל זאת, למרות מותו, המוכיח לכאורה שהרוע יכול לנצח?
One thought on “ולטר בנימין, "רדיו בנימין": האם מותו משנה את משמעות הדברים שכתב”