אישה צעירה, כמעט נערה – רק בת שמונה עשרה – מודיעה להוריה, לתדהמתם, שהרתה ללדת. עד כה היו חייה מוגנים ונעימים בתכלית: היא גרה בחווה השוכנת בשוליו של כפר קטן בדרום שוודיה. הייתה לה ילדות מאושרת, הורים אוהבים ותומכים, שתי אחיות ואח שאת רוב זמנה בילתה בחברתם: "כמה הרבה שיחקנו, ארבעתנו!" כתבה כעבור שנים, "מהבוקר עד הלילה, בלי להתעייף, שמחים ועליזים, לפעמים עד כדי סיכון החיים, אבל זה לא עלה על דעתנו." הם טיפסו על עצים, נתלו על קורות הגג הגבוה שבאסם, קפצו על ערימת הקורות שבמנסרה. שנים לאחר מעשה היא זכרה את כל התחושות, המראות והריחות, את הנסורת הנושרת לתוך השיער, הכריכים עם הנקניק הקר, תותי הבר והפטל שליקטו. "הכרנו כל שביל וכל אבן קטנה," סיפרה, "את הנחל עם שושני המים, את התעלות, הפלגים, העצים – זכרתי את כל אלה יותר מאשר את בני האדם." אבל החיים בחווה לא אפשרו לילדים רק לשחק: כל בני המשפחה נדרשו להשתתף בעשייה, וכולם, בני הבית, הפועלים בשכר, המשרתות, הילדים – עבדו קשה מאוד ביחד, זרעו, שתלו, קצרו.

כל זה עמד להשתנות: ההיריון הלא מתוכנן אילץ את האישה הצעירה,  אסטריד אנה אמיליה אריקסון היה אז שמה, להחליט החלטות קשות. את אביו של התינוק שייוולד לה לא אהבה. היא סירבה להינשא לו והחליטה לצאת לדרך חדשה, עזבה את בית הוריה ועברה לגור בשטוקהולם, שם למדה קצרנות, ומצאה עבודה כפקידה.

אסטריד נחשבה נערה מוכשרת ומבטיחה: היא הרבתה  לקרוא, אהבה לשיר בכנסייה, פעלה בשירות צבא הישע, שימשה כתבת בעיתון המקומי וזכתה בתחרות כתיבה על שם הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלף.

אבל כשהרתה ובחייה חלה התפנית החדה, נדמה היה שתמו סיכוייה לממש את כישרונותיה, אולי אפילו לחיות חיים מאושרים. לא כך קרה. כשהלכה לעולמה בשנת 2002 והיא בת תשעים וחמש, הייתה לסופרת מצליחה מאוד: הנה למשל אפשר לראות כי באתר הספריות של האו"ם היא מופיעה במקום השמונה עשר ברשימת הסופרים המתורגמים ביותר בעולם!

כשהייתה בת עשרים וארבע נישאה לבוס שלה במשרד של חברת המכוניות שבה עבדה ואת שמו, לינדגרן, נשאה כשהתפרסמה. את ספרה המפורסם ביותר, בעברית שמו גילגי בת גרב, החלה לחבר כסיפור לילדיה. הספר הראשון בסדרה ראה אור בשנת 1945 ונהפך להצלחה מידית ומסחררת. אפשר למצוא בו חוויות רבות מילדותה. הנה למשל, אחד המשחקים שגילגי (בגרסה אחרת בעברית –
בילבי), מלמדת את ידידיה, טומי ואניקה, משחק שהסופרת ואחיה נהגו להשתעשע בו בילדותם. הוא נקרא "אסור לדרוך על הרצפה", וכך משחקים אותו: "מהדלת מטפסים בזחילה אל הספה, משם אל הדלת במטבח, אל השידה, ממנה אל שולחן הכתיבה, ואל המיטה של אבא, ואז – אל האח הפתוחה…" וכן הלאה..

הקוראים הצעירים אהבו את גילגי. הממסד ראה בה דמות אנרכיסטית ודוגמה רעה לחינוך מתירני. "לא היו לה הורים," כתבה לינדגרן, "וזה כמובן היה נחמד מאוד, כי אף אחד לא אמר לה ללכת למיטה בדיוק ברגע שהכי השתעשעה ונהנתה, ואף אחד לא יכול היה להכריח אותה לשתות שמן קיק כשהיא העדיפה לאכול סוכריית טופי."

הורים ומורים זעמו. חלק מהמבקרים הזהירו שגילגי מסוכנת, שהיא תגרום לקריסת המוסר הציבורי… הילדה אדומת הצמות הייתה שנונה ובטוחה בעצמה. היא הביעה את דעתה, ולא חיכתה שאביר על סוס לבן יבוא להציל אותה – לה היה סוס משלה!

אסטריד לינדגרן הרבתה לכתוב וגם עבדה במשך שנים רבות כעורכת של ספרי ילדים, עודדה סופרים אחרים, ונעזרה בהצלחתה כדי לפעול למען זכויותיהם של ילדים. בשוודיה נהפכה למעין קולו של המצפון החברתי, עיתונאים הרבו לפנות אליה כדי לקבל תגובות על עניינים שהעסיקו את הציבור, ודברים שאמרה זכו להד רב.

עורכת של ספר שנכתב עליה לאחר מותה כתבה עליה כך: "אסטריד נגעה בחיי היומיום של שוודיה. בכל מה שעשתה היא שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי, ולכן הייתה כה מיוחדת."

את ספריה הרבים נהגה תמיד לכתוב בקצרנות, אותה מיומנות שרכשה כשהחליטה לבחור בחיים החדשים, ולא ידעה מה מועיד לה עתידה…