בני אדם מתקשים בדרך כלל לחוש את ממשותם של אירועים שקדמו ללידתם, במיוחד את אלה שהתרחשו בארצות רחוקות השוכנות, כך נדמה, מעבר להרי החושך. קשה לתפוס שמבוגרים היו פעם צעירים, שהייתה בהם גבורה ושובבות, שהיו נועזים, פזיזים, אולי אפילו עליזים, ולא פשוט לקלוט את הקשר ההדוק, המשמעותי כל כך, שהיה להם בעברם עם מציאות שונה וכל כך לא מוכרת.
קשה אם כן לדמיין את נעוריה של האישה שישבה על בימת הכבוד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל ונראתה כמו סבתן של החיילות המקיפות אותה. לא פחות מפליא לחשוב שאותה עסקנית ציונית מסורה הגיעה לישראל בטעות, בניגוד לרצונה, אחרי שנים שבהן הייתה מעורבת במעשים קיצוניים להדהים, ומפתיע להיווכח עד כמה לא הייתה לה בהתחלה שום זיקה לארץ שבה מתה ונקברה, בגיל שמונים ושתיים.
מניה שוחט הלכה לעולמה בשנת 1961. במותה ספדה לה רעייתו של נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי, שכינתה אותה “סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל.” בעיתון דבר תוארה ההלוויה שהשתתפו בה לא רק נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, אלא גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, יו”ר הכנסת, ותיקי העלייה השנייה, ותיקי תנועת העבודה וההסתדרות. קהל גדול ורב פסע בעקבות הארון, שיצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.
רבע מאה לאחר מותה התראיינה בעיתון מעריב אחייניתה, זוהר וילבוש. האחיינית הציגה חולצה שמניה שוחט רקמה, וסיפרה כי “אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות.”
הדמות המצטיירת איפוא היא של איזו דודה מבוגרת, מעט זעפנית אולי, אבל בסך הכול טובת לב, מישהי שעסקה בעבודות יד נשיות, חילקה סוכריות, וכן, הייתה גם פעילה בהסתדרות – מוסד שעצם שמו מעורר מחשבות על מסדרונות ארוכים ופקידים ששותים את התה שלהם בעצלתיים ומחכים לתום יום העבודה המסודר, שמונה שעות, אף לא דקה אחת יותר.
כך, עד שקוראים את רולטה רוסית – קורות חייה של מניה שוחט בשנים שנשאה עדיין את שם נעוריה, וילבושביץ. הספר מרתק, אולי מכיוון שאינו מסתפק בתיעוד עובדתי של מעשים ואירועים. הכותבת מוסיפה פרטים רבים שיכלה לראות רק בעיני רוחה, מחשבות שהדמויות חשבו, שיחות שניהלו, תיאורי המקומות שבהם פעלו. כל אלה מעניקים לכתיבה נפח ועומק ספרותיים. אבל לא רק סגנונה של המחברת, רות בקי, תורם לעניין. הדמות שבחרה לכתוב עליה מעניינת, מפתיעה, אפילו לפעמים – מפחידה.
מניה וילבושביץ נולדה ברוסיה למשפחה ענפה אך מפוצלת: אביה היה דתי אדוק בניגוד לאמה שדגלה בהשכלה כללית וביקשה להעניק לילדיה את האפשרות לחיות חיים פתוחים, בחברה הלא יהודית. לאביה של מניה הייתה טחנת קמח, והילדה הרבתה לשחק עם ילדי הסביבה הגויים. עם אחד מהם התיידדה במיוחד, עד שיום אחד גילתה שגם חבריה הקרובים לכאורה הם אנטישמיים גמורים: במקרה שמעה אותם מדברים בשנאה על בני משפחתה, מתכננים להרוג אותם ולעשוק את רכושם.
ייתכן שזה היה הרגע המכונן שבו התחוורה למניה התהום הפעורה בינה כיהודייה ובין הרוסים, תושבי מולדתה. התובנה הזאת לא הפכה אותה לציונית, אלא לפעילה שנאבקה למען זכויות הפועלים היהודים. היא החלה בכך שבגיל צעיר מאוד – בהיותה רק בת חמש עשרה – ברחה מהבית, הגיעה ללודג’, התחפשה לפועל, ומצאה עבודה כסבל. מניה סחבה על גבה שקים שהיו כה כבדים עד שרק כוח הרצון, לא כוחה הגופני, אפשר לה לשאת אותם. אחרי שנתפסה והוחזרה למשפחתה המשיכה מניה להתעניין בהבדלים שבין עניים לעשירים ובין פועלים יהודים לרוסים. לאחר שהכירה פעילים חברתיים בעלי השקפת עולם מהפכנית, החלה להשתתף בפעילויותיהם האסורות: חוגי ערב, מפגשים חשאיים, הפצת ספרות לא חוקית. היא עברה למינסק, שם גרה בבית אחיה, ועיסוקיה המחתרתיים התרחבו, עד שנכלאה. אחד מחוקריה יצר אתה קשר קרוב מאוד, שנמשך שנים והשפיע עמוקות לא רק על החיים של שניהם, אלא על המציאות הפוליטית ברוסיה כולה!
היה זה ראש המשטרה החשאית הצארית של מוסקבה, האוכרנה, אדם בשם סרגיי זוּבַּאטוֹב, שהתמנה לימים לראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. בתחילתו של הקשר הערים זובאטוב על מניה, אבל בתהליך מתוחכם הביא אותה לידי כך ששיתפה אתו פעולה. בתמורה עזר לה בחשאי להקים איגודי פועלים יהודים בלתי תלויים. השלטון רצה לנתב את הפועלים הללו לכך שיעסקו במאבק כלכלי במקום בפעילות פוליטית מהפכנית. “אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים, ונהרות דם ישטפו את רוסיה,” אמר לכאורה זובטוב למניה, וגם הסביר לה את השוני בינו לבינה: “אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודיה לעולם לא תביני זאת.”
שוב נוכחה מניה בפער שאין לגשר עליו בין יהודים לרוסים. “הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה,” נהגה לומר, ולחצה על היהודים לפעול רק לשיפור תנאי עבודתם, למשל – להגביל את יום העבודה שלהם כך שיימשך רק שתים עשרה שעות (!), ובה בעת לוותר על השאיפות המהפכניות.
השלטונות מצדם קיוו לא רק לנטרל את הפעילות המהפכנית, אלא בעיקר להביא לכך שהיהודים יסתלקו מרוסיה. בשנת 1902 ארגנה מניה שתי פעולות מרשימות בהיקפן: שביתת פועלים רבת ממדים וקונגרס ציוני: ועידת מינסק. שר הפנים פלווה ציפה שהוועידה תעודד הגירה, אבל נוכח שהיא רק טיפחה את התרבות היהודית בתוך רוסיה. שנה אחרי כן עודדו השלטונות, כנראה שאפילו יזמו, את פרעות קישינב.
אחרי הפרעות הבינו מנהיגי האיגודים המקצועיים היהודיים שלא יהיה די במאבק הכלכלי, ושר הפנים הצארי החליט לפזר את המפלגה ולהדיח את זובטוב מתפקידו. שנה אחרי כן תם פרק החיים הרוסי של מניה.
פעמיים לאורך הקשר שלה עם זובטוב החליטה מניה להרוג אותו. היה ביניהם אמנם קשר קרוב, אולי אפילו אינטימי – רות בקי רומזת על האפשרות, אם כי אינה מציינת אותה במפורש – אבל כשחשה שבגד בה בגידה אידיאולוגית, לא אישית, שלפה אקדח וירתה בו, אלא שמרוב בלבול ומתח שכחה לדרוך את הנשק, והאיש ניצל.
ובכל זאת הרגה רוסי אחר: סוכן חשאי שהגיע אליה כדי לאתר כלי נשק שנשלחו לדירה שבה שהתה. בקור רוח ירתה בו, אחרי שהבינה מי ניצב לידה: הוא הצליח להיכנס לדירה בעורמה, העמיד פנים שהוא גבר אומלל ומיוסר, רדוף קנאה, כי אהובתו נטשה אותו. את גופתו של הנרצח הסתירה בעזרת ידידים בתוך ארגז – אמנם התקשתה לנסר את רגליו הארוכות – אבל הודתה שלא חשה מצוקה מיוחדת כשניקתה את הדם, ושלחה את תיבת העץ עם הגופה בדואר לכתובת בדויה.
זה היה סוף דרכה של מניה כיהודיה שגורל הפרולטריון ברוסיה מניע אותה. כעבור שנים כתבה: “עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית קונסטרוקטיבית.” בני משפחתה שביקשו להציל אותה מהגרדום שילחו אותה לפלשתינה בתואנות שווא: אחיה האהוב כתב לה שהוא חולה מאוד, והיא חשה לעזרתו. כשהגיעה ארצה והבינה שרומתה, ביקשה לחזור מיד לרוסיה, אבל איחרה את המועד, האונייה הפליגה משם.
הספר רולטה רוסית מסתיים זמן לא רב אחרי שמניה הגיעה לארץ ישראל. חלקים מסוימים בו עוררו בי זיכרונות מיצירות אחרות ואהובות. כך למשל נזכרתי באנשים טובים של ניר ברעם, כשקראתי על התנהגותה של מניה, שהעבירה לזובטוב מידע, ואפילו הפלילה והסגירה את חבריה. את המעשה תירצה לעצמה – בתמימות או בציניות – כאילו בכלא ירחיבו חבריה את הדעת ויקבלו חינוך מחדש. (אחדים מהם נשלחו לסיביר. אחרים ניסתה לשחרר, ולא הצליחה). המניפולציות ותמרוני החקירה המתוחכמים של זובטוב, מהפכן לשעבר שהאמין כי אם יצליח לשכנע את השלטון הצארי להיטיב עם הפועלים ולשפר את תנאיהם, יצליח למנוע את המהפכה, הזכירו לי חלקים מתוך הסרט חיים של אחרים, ותיאור ההתנקשות בחייו של שר הפנים כמו לקוח מתוך הספר קו המלח של יובל שמעוני (ההשפעה, כמובן, הפוכה. אכן, שמעוני מודה באחרית הדבר לרות בקי ולספר רולטה רוסית).
רות בקי ממשיכה רק לתאר את שלב ההתאהבות של מניה בארץ. בחודשים הראשונים סלדה מכל מה שראתה. המזרח נראה לה זר ורחוק ממנה. לבה נשאר ברוסיה, עם פעילי הטרור, המחתרת, המהפכה שבדרך. אבל אחרי שיהושע חנקין לקח אותה אתו לסיור שנמשך כמה שבועות, משהו בתוכה השתנה, והיא השקיעה מאז את כל מרצה, התלהבותה, חזונה וכושר הארגון שלה בבניית ההתיישבות בארץ ישראל. היא הגתה את רעיון הקולקטיב, מה שנהפך כעבור זמן לא רב לקיבוץ, השיגה כספים מהברון רוטשילד, והייתה בין מייסדי כפר גלעדי ומראשי ארגון השומר.
אפשר לעקוב אחרי קורותיה בשנים שהספר הפסיק לתעד מתוך העיתונות הכתובה. כך למשל הופיע שמה לראשונה בשנת 1922 בעיתון הפועל הצעיר, שם חתמה, ביחד עם ברל כצנלסון, על קול קורא של משלחת ההסתדרות באמריקה, “פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל”.
שנתיים אחרי כן נכתב עליה בדואר היום כי שוחררה ממעצר מכיוון שהשופט החוקר לא מצא ראיות נגדה, וכעבור שנתיים ציינו בעיתון דבר כי “חקירת המשטרה לא הוכיחה כלום נגדה.”
(חשדו בה שהייתה מעורבת ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. ברצח הזה לא הודתה, אבל כן נהגה לספר על לפחות ארבעה אירועים של טרור אישי שהשתתפה בהם, וכי בשניים מהם אף רצחה במו ידיה.)
בשנת 1948 תיאר העיתון המשקיף, כיצד נעצרה מניה שוחט בחיפה, לאחר שפסעה ברגל לעבר שכונה שגרו בה ערבים, כי מכוניתה התקלקלה. “שלושה ערבים הגיחו מולה ופקדו עליה להיעצר. כשנשאלה לאן פניה מועדות בסביבה זו ובשעה זו, השיבה כי היא עושה את דרכה לכיוון בית החרושת לחוטי חשמל. הערבים ציוו עליה לגשת אתם למשרד הוועדה הלאומית הערבית לשם חקירה, ולאחר שסובבה כמחצית השעה עם שלושת המלווים בסמטאות הערביות, הועלתה לחקירה למשרד הוועדה הלאומית הערבית. לאחר החקירה, כשהוברר לערבים שלא היה בדעתה לבצע כל מעשה חבלה בסקטור הערבי, היא התכבדה בשתיית קפה שחור… הערבים החלו לטכס עצה כיצד להחזיר את האישה לישוב יהודי ואז פנו למשטרה וביקשו מכונית. תשובת המשטרה הייתה, כי אין כרגע בידיהם מכונית וכי עליהם לחכות בסביבה למכונית המשטרה המסתובבת בקרבתם. על אף הפצרותיה של מניה שוחט שיתנו לה ללכת כי הדרך נהירה לה, וכי היא תגיע בעצמה, החזיקו בה הערבים ליד הכביש עד אשר עברה מכונית משטרה שהובילה את ה’שבויה’ מצלח’א־דין לבית החרושת, במקום שנמצא אחיה…”
בתחילת שנות החמישים הרבו להזכיר את מניה שוחט בעיתונים. בעל המשמר תיאר יצחק שדה כיצד חילצה משפחות יהודיות בודדות שחיו ביפו בין ערבים, “לבושה במדי הצלב האדום, בשקט ובאומץ בלתי מצוי”, במעריב סיפרו על כך ש”בימים הקשים ביותר של הקרבות והפגזות ירושלים הלכה לבקר את אחיה שהיה בהר הצופים, נשבתה על ידי הערבים שחקרוה, ורק לאחר חקירות ממושכות שוחררה והחזירו אותה לקוי ישראל, בהתחשב עם גילה ומעמדה,” ובכתבה גדולה בעיתון דבר שנשאה את הכותרת “אחד ודורו” כתבו על קורות חייה, פעילותה החתרנית ברוסיה וקשריה עם זובאטוב. (הוא התאבד בירייה בשנת 1917 ביום שנודע לו שהמהפכה פרצה.)
בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתה של מניה שוחט כיצד לימדה אותה דודתה מהי גבורה: פעם אחת אספה האחיינית במכוניתה נוסע ערבי. “מניה שאלה אותי אם פחדתי ועניתי שלא. ‘אם לא פחדת,’ אמרה מניה, ‘את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת, את ראויה למשהו…'”
בנה של מניה שוחט, גדע, ממקימי חיל האוויר הישראלי, היה טייס תובלה. הוא התאבד בגיל 55 בחוף הים בהרצליה, לא הרחק מביתו. אחת מנכדותיה היא אלונה איינשטיין, מי שהייתה נשואה לאריק איינשטיין.
ריאיון על ספר אחר, עם הזרם ונגדו, העוסק במניה שוחט
מעריב, 24.02.1961, עמ' 17
ריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
