מניה שוחט: דודה ישראלית טובה, מהפכנית רוסיה נועזת, או רוצחת?

בני אדם מתקשים בדרך כלל לחוש את ממשותם של אירועים שקדמו ללידתם, במיוחד את אלה שהתרחשו בארצות רחוקות השוכנות, כך נדמה, מעבר להרי החושך. קשה לתפוס שמבוגרים היו פעם צעירים, שהייתה בהם גבורה ושובבות, שהיו נועזים, פזיזים, אולי אפילו עליזים, ולא פשוט לקלוט את הקשר ההדוק, המשמעותי כל כך, שהיה להם בעברם עם מציאות שונה וכל כך לא מוכרת.

קשה אם כן לדמיין את נעוריה של האישה שישבה על בימת הכבוד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל ונראתה כמו סבתן של החיילות המקיפות אותה. לא פחות מפליא לחשוב שאותה עסקנית ציונית מסורה הגיעה לישראל בטעות, בניגוד לרצונה, אחרי שנים שבהן הייתה מעורבת במעשים קיצוניים להדהים, ומפתיע להיווכח עד כמה לא הייתה לה בהתחלה שום זיקה לארץ שבה מתה ונקברה, בגיל שמונים ושתיים.

מניה שוחט הלכה לעולמה בשנת 1961. במותה ספדה לה רעייתו של נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי, שכינתה אותה "סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל."  בעיתון דבר תוארה ההלוויה שהשתתפו בה לא רק נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, אלא גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, יו"ר הכנסת, ותיקי העלייה השנייה, ותיקי תנועת העבודה וההסתדרות. קהל גדול ורב פסע בעקבות הארון, שיצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

רבע מאה לאחר מותה התראיינה בעיתון מעריב אחייניתה, זוהר וילבוש. האחיינית הציגה חולצה שמניה שוחט רקמה, וסיפרה כי "אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות."

הדמות המצטיירת איפוא היא של איזו דודה מבוגרת, מעט זעפנית אולי, אבל בסך הכול טובת לב, מישהי שעסקה בעבודות יד נשיות, חילקה סוכריות, וכן, הייתה גם פעילה בהסתדרות – מוסד שעצם שמו מעורר מחשבות על מסדרונות ארוכים ופקידים ששותים את התה שלהם בעצלתיים ומחכים לתום יום העבודה המסודר, שמונה שעות, אף לא דקה אחת יותר.

רולטה רוסית רותי בקי
רולטה רוסית, ההוצאה לאור של משרד הביטחון

כך, עד שקוראים את רולטה רוסית – קורות חייה של מניה שוחט בשנים שנשאה עדיין את שם נעוריה, וילבושביץ. הספר מרתק, אולי מכיוון שאינו מסתפק בתיעוד עובדתי של מעשים ואירועים. הכותבת מוסיפה פרטים רבים שיכלה לראות רק בעיני רוחה, מחשבות שהדמויות חשבו, שיחות שניהלו, תיאורי המקומות שבהם פעלו. כל אלה מעניקים לכתיבה נפח ועומק ספרותיים. אבל לא רק סגנונה של המחברת, רות בקי, תורם לעניין. הדמות שבחרה לכתוב עליה מעניינת, מפתיעה, אפילו לפעמים – מפחידה.

מניה וילבושביץ נולדה ברוסיה למשפחה ענפה אך מפוצלת: אביה היה דתי אדוק בניגוד לאמה שדגלה בהשכלה כללית וביקשה להעניק לילדיה את האפשרות לחיות חיים פתוחים, בחברה הלא יהודית. לאביה של מניה הייתה טחנת קמח, והילדה הרבתה לשחק עם ילדי הסביבה הגויים. עם אחד מהם התיידדה במיוחד, עד שיום אחד גילתה שגם חבריה הקרובים לכאורה הם אנטישמיים גמורים: במקרה שמעה אותם מדברים בשנאה על בני משפחתה, מתכננים להרוג אותם ולעשוק את רכושם.

ייתכן שזה היה הרגע המכונן שבו התחוורה למניה התהום הפעורה בינה כיהודייה ובין הרוסים, תושבי מולדתה. התובנה הזאת לא הפכה אותה לציונית, אלא לפעילה שנאבקה למען זכויות הפועלים היהודים. היא החלה בכך שבגיל צעיר מאוד – בהיותה רק בת חמש עשרה – ברחה מהבית, הגיעה ללודג', התחפשה לפועל, ומצאה עבודה כסבל. מניה סחבה על גבה שקים שהיו כה כבדים עד שרק כוח הרצון, לא כוחה הגופני, אפשר לה לשאת אותם. אחרי שנתפסה והוחזרה למשפחתה המשיכה מניה להתעניין בהבדלים שבין עניים לעשירים ובין פועלים יהודים לרוסים. לאחר שהכירה פעילים חברתיים בעלי השקפת עולם מהפכנית, החלה להשתתף בפעילויותיהם האסורות: חוגי ערב, מפגשים חשאיים, הפצת ספרות לא חוקית. היא עברה למינסק, שם גרה בבית אחיה, ועיסוקיה המחתרתיים התרחבו, עד שנכלאה. אחד מחוקריה יצר אתה קשר קרוב מאוד, שנמשך שנים והשפיע עמוקות לא רק על החיים של שניהם, אלא על המציאות הפוליטית ברוסיה כולה!

היה זה ראש המשטרה החשאית הצארית של מוסקבה, האוכרנה, אדם בשם סרגיי זוּבַּאטוֹב, שהתמנה לימים לראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. בתחילתו של הקשר הערים זובאטוב על מניה, אבל בתהליך מתוחכם הביא אותה לידי כך ששיתפה אתו פעולה. בתמורה עזר לה בחשאי להקים איגודי פועלים יהודים בלתי תלויים. השלטון רצה לנתב את הפועלים הללו לכך שיעסקו במאבק כלכלי במקום בפעילות פוליטית מהפכנית. "אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים, ונהרות דם ישטפו את רוסיה," אמר לכאורה זובטוב למניה, וגם הסביר לה את השוני בינו לבינה: "אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודיה לעולם לא תביני זאת."

שוב נוכחה מניה בפער שאין לגשר עליו בין יהודים לרוסים. "הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה," נהגה לומר, ולחצה על היהודים לפעול רק לשיפור תנאי עבודתם, למשל – להגביל את יום העבודה שלהם כך שיימשך רק שתים עשרה שעות (!), ובה בעת לוותר על השאיפות המהפכניות.

השלטונות מצדם קיוו לא רק לנטרל את הפעילות המהפכנית, אלא בעיקר להביא לכך שהיהודים יסתלקו מרוסיה. בשנת 1902 ארגנה מניה שתי פעולות מרשימות בהיקפן: שביתת פועלים רבת ממדים וקונגרס ציוני: ועידת מינסק. שר הפנים פלווה ציפה שהוועידה תעודד הגירה, אבל נוכח שהיא רק טיפחה את התרבות היהודית בתוך רוסיה. שנה אחרי כן עודדו השלטונות, כנראה שאפילו יזמו, את פרעות קישינב.

אחרי הפרעות הבינו מנהיגי האיגודים המקצועיים היהודיים שלא יהיה די במאבק הכלכלי, ושר הפנים הצארי החליט לפזר את המפלגה ולהדיח את זובטוב מתפקידו. שנה אחרי כן תם פרק החיים הרוסי של מניה.

סרגיי זובאטוב

פעמיים לאורך הקשר שלה עם זובטוב החליטה מניה להרוג אותו. היה ביניהם אמנם קשר קרוב, אולי אפילו אינטימי – רות בקי רומזת על האפשרות, אם כי אינה מציינת אותה במפורש – אבל כשחשה שבגד בה בגידה אידיאולוגית, לא אישית, שלפה אקדח וירתה בו, אלא שמרוב בלבול ומתח שכחה לדרוך את הנשק, והאיש ניצל.

ובכל זאת הרגה רוסי אחר: סוכן חשאי שהגיע אליה כדי לאתר כלי נשק שנשלחו לדירה שבה שהתה. בקור רוח ירתה בו, אחרי שהבינה מי ניצב לידה: הוא הצליח להיכנס לדירה בעורמה, העמיד פנים שהוא גבר אומלל ומיוסר, רדוף קנאה, כי אהובתו נטשה אותו. את גופתו של הנרצח הסתירה בעזרת ידידים בתוך ארגז – אמנם התקשתה לנסר את רגליו הארוכות – אבל הודתה שלא חשה מצוקה מיוחדת כשניקתה את הדם, ושלחה את תיבת העץ עם הגופה בדואר לכתובת בדויה.

זה היה סוף דרכה של מניה כיהודיה שגורל הפרולטריון ברוסיה מניע אותה. כעבור שנים כתבה: "עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית  קונסטרוקטיבית." בני משפחתה שביקשו להציל אותה מהגרדום שילחו אותה לפלשתינה בתואנות שווא: אחיה האהוב כתב לה שהוא חולה מאוד, והיא חשה לעזרתו. כשהגיעה ארצה והבינה שרומתה, ביקשה לחזור מיד לרוסיה, אבל איחרה את המועד, האונייה הפליגה משם.

הספר רולטה רוסית מסתיים זמן לא רב אחרי שמניה הגיעה לארץ ישראל. חלקים מסוימים בו עוררו בי זיכרונות מיצירות אחרות ואהובות. כך למשל נזכרתי באנשים טובים של ניר ברעם, כשקראתי על התנהגותה של מניה, שהעבירה לזובטוב מידע, ואפילו הפלילה והסגירה את חבריה. את המעשה תירצה לעצמה – בתמימות או בציניות – כאילו בכלא ירחיבו חבריה את הדעת ויקבלו חינוך מחדש. (אחדים מהם נשלחו לסיביר. אחרים ניסתה לשחרר, ולא הצליחה). המניפולציות  ותמרוני החקירה המתוחכמים של זובטוב, מהפכן לשעבר שהאמין כי אם יצליח לשכנע את השלטון הצארי להיטיב עם הפועלים ולשפר את תנאיהם, יצליח למנוע את המהפכה, הזכירו לי חלקים מתוך הסרט חיים של אחרים, ותיאור ההתנקשות בחייו של שר הפנים כמו לקוח מתוך הספר קו המלח של יובל שמעוני (ההשפעה, כמובן, הפוכה. אכן, שמעוני מודה באחרית הדבר לרות בקי ולספר רולטה רוסית).

רות בקי ממשיכה רק לתאר את שלב ההתאהבות של מניה בארץ. בחודשים הראשונים סלדה מכל מה שראתה. המזרח נראה לה זר ורחוק ממנה. לבה נשאר ברוסיה, עם פעילי הטרור, המחתרת, המהפכה שבדרך. אבל אחרי שיהושע חנקין לקח אותה אתו לסיור שנמשך כמה שבועות, משהו בתוכה השתנה, והיא השקיעה מאז את כל מרצה, התלהבותה, חזונה וכושר הארגון שלה בבניית ההתיישבות בארץ ישראל. היא הגתה את רעיון הקולקטיב, מה שנהפך כעבור זמן לא רב לקיבוץ, השיגה כספים מהברון רוטשילד, והייתה בין מייסדי כפר גלעדי ומראשי ארגון השומר.

אפשר לעקוב אחרי קורותיה בשנים שהספר הפסיק לתעד מתוך העיתונות הכתובה. כך למשל הופיע שמה לראשונה בשנת 1922 בעיתון הפועל הצעיר, שם חתמה, ביחד עם ברל כצנלסון, על קול קורא של משלחת ההסתדרות באמריקה, "פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל".

שנתיים אחרי כן נכתב עליה בדואר היום כי שוחררה ממעצר מכיוון שהשופט החוקר לא מצא ראיות נגדה, וכעבור שנתיים ציינו בעיתון דבר כי "חקירת המשטרה לא הוכיחה כלום נגדה."

(חשדו בה שהייתה מעורבת ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. ברצח הזה לא הודתה, אבל כן נהגה לספר על לפחות ארבעה אירועים של טרור אישי שהשתתפה בהם, וכי בשניים מהם אף רצחה במו ידיה.)

בשנת 1948 תיאר העיתון המשקיף, כיצד נעצרה מניה שוחט בחיפה, לאחר שפסעה ברגל לעבר שכונה שגרו בה ערבים, כי מכוניתה התקלקלה. "שלושה ערבים הגיחו מולה ופקדו עליה להיעצר. כשנשאלה לאן פניה מועדות בסביבה זו ובשעה זו, השיבה כי היא עושה את דרכה לכיוון בית החרושת לחוטי חשמל. הערבים ציוו עליה לגשת אתם למשרד הוועדה הלאומית הערבית לשם חקירה, ולאחר שסובבה כמחצית השעה עם שלושת המלווים בסמטאות הערביות, הועלתה לחקירה למשרד הוועדה הלאומית הערבית. לאחר החקירה, כשהוברר לערבים שלא היה בדעתה לבצע כל מעשה חבלה בסקטור הערבי, היא התכבדה בשתיית קפה שחור… הערבים החלו לטכס עצה כיצד להחזיר את האישה לישוב יהודי ואז פנו למשטרה וביקשו מכונית. תשובת המשטרה הייתה, כי אין כרגע בידיהם מכונית וכי עליהם לחכות בסביבה למכונית המשטרה המסתובבת בקרבתם. על אף הפצרותיה של מניה שוחט שיתנו לה ללכת כי הדרך נהירה לה, וכי היא תגיע בעצמה, החזיקו בה הערבים ליד הכביש עד אשר עברה מכונית משטרה שהובילה את ה'שבויה' מצלח'א־דין לבית החרושת, במקום שנמצא אחיה…"

 

בתחילת שנות החמישים הרבו להזכיר את מניה שוחט בעיתונים. בעל המשמר תיאר יצחק שדה כיצד חילצה משפחות יהודיות בודדות שחיו ביפו בין ערבים, "לבושה במדי הצלב האדום, בשקט ובאומץ בלתי מצוי", במעריב סיפרו על כך ש"בימים הקשים ביותר של הקרבות והפגזות ירושלים הלכה לבקר את אחיה שהיה בהר הצופים, נשבתה על ידי הערבים שחקרוה, ורק לאחר חקירות ממושכות שוחררה והחזירו אותה לקוי ישראל, בהתחשב עם גילה ומעמדה," ובכתבה גדולה בעיתון דבר שנשאה את הכותרת "אחד ודורו" כתבו על קורות חייה, פעילותה החתרנית ברוסיה וקשריה עם זובאטוב. (הוא התאבד בירייה בשנת 1917 ביום שנודע לו שהמהפכה פרצה.)

בול מניה שוחט, תאריך ההופעה: 11/03/1970

בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתה של מניה שוחט כיצד לימדה אותה דודתה מהי גבורה:  פעם אחת אספה האחיינית במכוניתה נוסע ערבי. "מניה שאלה אותי אם פחדתי ועניתי שלא. 'אם לא פחדת,' אמרה מניה, 'את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת, את ראויה למשהו…'"

בנה של מניה שוחט, גדע, ממקימי חיל האוויר הישראלי, היה טייס תובלה. הוא התאבד בגיל 55 בחוף הים בהרצליה, לא הרחק מביתו. אחת מנכדותיה היא אלונה איינשטיין, מי שהייתה נשואה לאריק איינשטיין.

ריאיון על ספר אחר, עם הזרם ונגדו, העוסק במניה שוחט
 מהפכנית הלכה לעולמה               מעריב, 24.02.1961, עמ' 17

מירי פז, "החשבון הפולני, עימות עם זיכרון": אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים?

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

צ'סלב מילוש
צ'סלב מילוש

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

ציטוט מתוך "סוויטה צרפתית", אירן נמירובסקי: מה יודע חתול חולמני

החתול הגביה בזרבוביתו את גדילי הכורסה והסתכל במחזה הזה במבט רציני, מתפלא וחולמני. זה היה חתול צעיר מאוד, שהכיר רק את העיר. שם אפשר היה להריח את לילות יוני רק מרחוק; מעת לעת הגיע לנחיריו משב רוח פושר ומבושם. אבל כאן אפף הריח את שפמו, הקיף את גופו, לפת אותו, חדר אליו, המם אותו. בעיניים עצומות למחצה חש איך חולפים על פניו גלי הריחות העזים והמתוקים − ניחוח פרחי הלילך האחרונים, שנמהל בו שמץ ריקבון; ניחוח השרף המחלחל בעצים וניחוח האדמה האפלה והקרירה; ריח החיות, הציפורים, החפרפרות והעכברים, כל מיני הטרף; ניחוח המושק של פרווה על עור, ריח הדם… הוא יילל בשקיקה וקפץ אל אדן החלון. באיטיות פסע לאורך המרזב. במקום ההוא, שני לילות קודם לכן, אחזה בו יד איתנה והשליכה אותו בחזרה אל מיטתה של ז'קלין המתייפחת. אבל הלילה לא יתפסו אותו. הוא אמד בעיניו את המרחק בין המרזב לקרקע. הוא יכול לעבור אותו בקלות אבל הגזים בקושי שבקפיצה, מן הסתם כדי להאדיר את ערכו בעיני עצמו. הוא איזן את אחורי גופו בעוז ובגאוות מנצחים, טאטא את המרזב בזנבו השחור הארוך, כפף את אוזניו לאחור, זינק ומצא את עצמו על האדמה התחוחה. הוא היסס לרגע, תחב את אפו באדמה − עכשיו היה במרכז, בלב לבם של הדברים, בעצם חיקו של הלילה. שם, באדמה, צריך להריח אותו. שם נאצרו הריחות, בינות לשורשים ולחלוקי האבן שם הם עוד לא התאדו, לא נמוגו באוויר, לא דוללו בריחות של בני האדם. הם דיברו חשאיים, חמים. הם היו חיים. כל אחד מהם הפריש מתוכו חיים קטנים, נסתרים, מאושרים, אכילים… חיפושיות, עכברי שדה, צרצרים, והקרפדה הקטנה הזאת, שקולה נשמע רווי דמעות בדולח… אוזניו הארוכות של החתול, חרוטים ורודים וכסופי פרווה, מחודדים ומתכנסים כלפי פנים כפרח החבלבל, הזדקרו; הוא האזין לקולות הקטנים שבאפלה, הדקים, המסתוריים, שרק באוזניו היו צלולים ומובנים כל כך: רשרוש גבעולי הקש בקן שבו דוגרת ציפור על הביצים, רטט נוצות, נקירות קטנות על קליפת עץ, תנועות של כנפי ציפורים, של כנפי חרקים, מרוצתן הרכה של כפות עכברים על הארץ, ואף קול פקיעתם העמום של הזרעים הנובטים. עיניים זהובות נצצו ונעלמו בחשיכה, הדרורים הישנים תחת עלי העצים, השחרור השמן, הירגזי, נקבת הזמיר; הזכר היה ער, שר וענה לה ביער ועל גדות הנחל.

גם צלילים אחרים נשמעו: התפוצצות שהדהדה במרווחים קבועים, התעצמה ונפתחה כמו פרח, ואחריה הרעד שחלף בכל זגוגיות הכפר, חבטות תריסים שנפתחו ונסגרו באפלה ומילים חרדות שהתעופפו באוויר מחלון לחלון. בפעמים הראשונות כל התפוצצות הקפיצה את החתול; זנבו סמר, בוהק משיי חלף בפרוותו ושפו התקשח, נסער. אחר כך התרגל לרעש הזה, שהלך והתקרב ודמה באוזניו, בלי ספק, לרעם. הוא דילג כמה דילוגים בערוגות, השיל במחי טפריו עלי כותרת של ורד − הפרח היה בשיא פריחתו וחיכה רק לנשיפה כדי ליפול ולמות; עליו הלבנים התפזרו על האדמה במטר רך וריחני. לפתע זינק החתול אל צמרתו של עץ, מהיר כסנאי; הקליפה נבקעה תחת כפותיו. ציפורים מבועתות התעופפו לכל עבר. בקצה ענף אחד פתח בריקוד פראי, ריקוד מלחמה, שחצני ומלא עזוז, מתריס כלפי השמים, הארץ, החיות, הירח. לרגעים נפער פיו הצר והעמוק ביללה רמה, קריאה מתגרה וחדה לכל חתולי הסביבה.

אירן נמירובסקי, סוויטה צרפתית, כתר. לעברית: ניר רצ'קובסקי

איאן מקיואן, "טובת הילד": אגדה אורבנית או גניבה ספרותית?

וגם: מי שופט את השופטת?

בדברי התודה לרומן The Children Act שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא טובת הילד, ספרו האחרון של איאן מקיואן שראה אור בשנה שעברה, מציין הסופר את הסיוע שקיבל משופט בבית הדין לערעורים: זה יעץ לו בעניינים משפטיים, וגם סיפק לו פרטים על  חיי היומיום של שופטים. על פי הקונבנציה המקובלת מקיואן מקפיד כמובן להדגיש שכל דמיון בין השופט המוזכר ובין הדמויות שבספר מקרי בהחלט.

בספרו הפואטיקה הדגיש אהפואטיקהריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
אכן, מעורבותו של השופט, האיש הבקיא שהגיע אל הרומן מהעולם האמיתי, אינה מחייבת את הקורא, והוא רשאי להטיל ספק באמינותו של הכתוב.

אין ספק שעולמו הפנימי של שופט – במקרה של הספר שלפנינו שופטת – הוא נושא מסקרן. אי אפשר שלא לתהות מה מניע בני אדם שהתמנו לתפקיד חורץ גורלות. האם פסיקותיהם נובעות אך ורק מתוך מחשבה רציונלית, מנותחת תמיד ומנומקת היטב? האם החלטותיהם השיפוטיות משפיעות על חייהם האישיים ומושפעות מהם? איזה מקום יש לעולמם הפנימי, לאמונותיהם, לצרכים שלהם? מה מותר להם לרצות, לחשוב, לעשות, ככל שמדובר בבני האדם שאותם הם שופטים? האם הם רואים בהם בכלל בני אדם או רק תיקים, מקרים שיכולים להישכח מיד?

הרומן נפתח ברגע קריטי בחייה של פיונה, שופטת כבת שישים, נשואה בלי ילדים: בעלה מודיע לה שאינו יכול עוד לשאת את הנתק שחל ביניהם, את העובדה שכבר זמן רב שאין ביניהם עוד שום אינטימיות גופנית. אמנם הוא אוהב אותה, אבל בלית בררה יאלץ לחפש את החיים שהוא כָמֵהַּ להם, בחברתה של אישה אחרת.

משבר גיל העמידה? מסתבר שלא רק. לא בדיוק. מסתבר שהריחוק והקרירות שפיונה מפיצה סביבה לאחרונה, נובעים מפסיקה קשה שנאלצה לפסוק. פיונה מכהנת כשופטת לענייני משפחה. היא עוסקת בעיקר בילדים. כאלה שהוריהם מתגרשים. כאלה שזקוקים להחלטותיה בענייני חיים ומוות, לא פחות. והנה הובא לפניה לפני זמן מה מקרה קשה במיוחד: תאומים סיאמיים שכדי להציל את חיי האחד, היה צורך להקריב את האחר. היא זאת שסילקה ילד מהעולם, "טענה נגד קיומו, בשלושים וארבעה דפים מנוסחים באלגנטיות". הפסיקה, שזכתה לשבחים רבים בשל מקוריותה, השפיעה על פיונה עד כדי כך, שמאז כל מה שקשור בגוף מרתיע אותה. היא מצפה שבעלה יבין, וחשה שדיבוריו המפורשים מדי פוגעים במרקם העדין, בקרבה ללא מילים ששררה ביניהם עד כה.

ובכן – עכשיו גם חייה במשבר. תגובתה ללחץ שבעלה מפעיל עליה, לאיומיו, היא לשקוע עוד יותר בעיסוקיה כשופטת. כי אין להכחיש – כשהיא יושבת על הכס היא מאבדת את הקיום הפרטי של עצמה, ויש בכך הקלה.

ואז נופל בחלקה מקרה קשה עוד יותר, שעלול לערער לגמרי את קיומה: היא מתבקשת לפסוק בעניינו של צעיר חולה שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שמונה עשרה. הוריו והוא משתייכים לכת "עדי יהוה" האוסרת על עירוי דם שרק הוא יכול להציל את חייו. הרופאים פנו אל הערכאה השיפוטית שתאפשר להם לטפל בנער בניגוד להסכמתו.

פיונה מחליטה לבקר את הצעיר בבית החולים, כדי להתרשם מעמדתו כלפי העירוי. זאת אינה הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם ההשלכות שיש להחלטות של הורים מאמינים על ילדיהם: זה לא כבר טענו בפניה נציגיהם של זוג יהודים חרדיים שהתגרשו. האב ביקש לחנך את בנותיו ברוח אמונתו, כלומר – למנוע מהן השכלה כללית, כי אין לנשים שום צורך בה, לדבריו. האם ביקשה לאפשר לבנות להתפתח ולהשתייך אל העולם הסובב אותן. עכשיו היא נוכחת בכך שעדי יהוה, כמו היהודים החרדים, נוטים לנתק את ילדיהם מהמציאות.

בשיחתה עם הנער, כנר חובב, משורר מתחיל, פיונה מוקסמת ממנו. הוא מסביר לה מדוע הוא מסרב לעירוי הדם: "למה משהו לא בסדר?" הוא אומר, "כי אנחנו יודעים שהוא לא בסדר. לענות, לרצוח, לשקר, לגנוב. אפילו אם רוצים להוציא בעינויים מידע טוב מאנשים רעים, אנחנו יודעים שזה לא בסדר."

פיונה מתמודדת עם הצווים החד משמעיים של אנשי קהילת עדי יהוה: אפילו אם הנער ימות כתוצאה מכך שלא יקבל את העירוי, אסור לו להסכים לקבל דם של אדם זר. הפרקליט שמייצג את ההורים טען בפניה והשמיע נימוקים רציונליים, לכאורה, אבל, פיונה אומרת לעצמה ביובש, האנשים הללו לא רק יודעים בוודאות שאלוהים קיים, הם גם מבינים בדיוק מה הוא רוצה…

מהצד האחר, כנגד הכת ותכתיביה, ניצב הנער. פיונה מבחינה ברצונו הסמוי לחיות, גם אם הוא מתריס נגדה, גם אם הוא יודע להסביר היטב מדוע אינו מוכן להסכים לטיפול.

האם הסיפור יסתיים במוות? ואולי יהיה לו סוף טוב, הילד והגיבורה יינצלו, הוא יחיה, היא תשוב הביתה, אל הבעל שיחזור בו ויבין אותה?

פיונה, היא לא רק שופטת, אלא גם פסנתרנית חובבת. בצעירותה ניסה אהובה לשכנע אותה לנגן לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם ג'אז, אבל היא, כך הסבירה לו, זקוקה למסגרת בטוחה. לכן למדה משפטים: "מתוך כבוד לחוקים". היא לא יודעת לאלתר.

אז מה יקרה לשופטת שסוטה להרף עין, לרגע קט, מכללי ההתנהגות הנוקשים שנועדו לשמור עליה, ויותר מכך – על זולתה? האם חייה יושפעו מהבלבול הקצר מאוד, שתתבלבל בין תפקידה לבין רגשותיה? מה יקרה, למשל, אם תרשה לעצמה לשיר עם הנער? הוא ינגן בכינור והיא תצטרף אליו. האם זה מעשה ראוי? ומדוע לא, בעצם? האם שופטת איננה גם אישה, אדם רגיל, עם רגשות?

"איזה מזל עיוור – להגיע לעולם עם כל אברי הגוף במקומם. להיוולד להורים אוהבים, לא אכזריים, להימלט ממלחמות או עוני, רק בזכות צירוף מקרים גיאוגרפי, או חברתי," אומרת לעצמה פיונה בשעה שהיא דנה באחד המקרים הקשים שנקרים בפניה.

אכן, היא בת מזל, ומזלה הטוב לא ינטוש אותה. אמנם היא מחמיצה את האפשרות, שאולי לא הייתה קיימת מלכתחילה, להושיע את מי שפונה אליה בבקשה שתעניק לחייו פשר, אבל אחרי שתתאבל כיאות על ההחמצה והאובדן, תוכל בהחלט לשוב אל חייה המתוקנים.

וכאן מתחיל לכרסם בלבו של הקורא הספק, התוהה אם חלקים ניכרים בסיפור הזה אינם מופרכים, גם אם הם אמינים ומדויקים, בהתאם לחומר הרקע שקיבל הסופר מהשופט המייעץ. הספקות הללו נובעים מהסיפור, לא מהעובדות החיצוניות. אי אפשר שלא לתהות למשל, אם ייתכן שנער צעיר, בן שמונה עשרה, יפתח תלות רגשית עמוקה וטוטלית כל כך באישה בת שישים שפגש אותה רק פעם אחת. אם ייתכן שהאישה, שהפגינה רגישות יוצאת דופן, תתגלה פתאום כאדם כה אטום ועיוור. אם הסוף המסודר מדי שהמציא הסופר לסיפור אינו רקום בתכים גסים, מתוכננים מראש ולא לגמרי אינהרנטיים, ולכן גם לא ממש משכנעים.

ועם זאת, אין להכחיש: כתיבתו של איאן מקיואן, גם בספר הזה, כמו במרבית קודמיו, סוחפת. הוא משביע את הסקרנות המציצנית בעניין החיים שמאחורי הקלעים של בתי המשפט. אז עכשיו אני יודעת לפחות על מה משוחחים שופטים, אמיתיים או מדומיינים, כשהם נפגשים בינם לבין עצמם…

אגדה אורבנית או סיפור שקרה?

הוצאת עם עובד. לעברית: מיכל אלפון

ובשולי הדברים: מפתיע להיווכח כיצד גם בספר The Children Act כמו בסולאר (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומה של מיכל אלפון), ממחזר איאן מקיואן חומרים משומשים.

בספר סולאר הוא יצר סצנה ארוכה ומפורטת מאוד שדומה לה, אם כי תמציתית ובעצם שנונה יותר, הופיעה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס.

אצל שני הסופרים יושב מישהו ברכבת, ולתדהמתו הזר שמולו מושיט יד – אצל מקיואן לתוך שקית של חטיפים, אצל דאגלס – לשקית של עוגיות, שזה עתה קנו לעצמם. הזר נוטל חטיף – או עוגייה – ומתחיל לאכול.

"שום דבר בחינוך שלי, בהתנסויותיי, אפילו באינסטינקטים הקדמונים שלי," מסביר המספר של דאגלס אדמס, "לא לימד אותי איך להגיב כשמישהו שיושב מולי גונב, בפשטות הכי גמורה, את אחת העוגיות שלי."

הגיבור נרעש מהחוצפה, אך לא מגיב, וכך ממשיכים שניהם לחסל בצוותא את תוכנה של השקית, בשתיקה גמורה ובמעין מאבק של נימוס אלים ומופגן. רק כשהאחר יורד מהרכבת מסתברת לגיבור טעותו: השקית שקנה נשארה שלמה בכיסו…

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הוצאת כתר

דאגלס אדמס טען שאירוע דומה קרה לו, אבל מסתבר שהסיפור הופץ באנגליה כאגדה אורבנית עוד בשנות השבעים, לפחות עשור לפני שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ראה אור.

בספר The Children Act מקיואן מתפתה שוב להשתמש בבדיחה מוכרת, מעין אלה שהופצו בשנים האחרונות ברשת האינטרנט: הסיפור הולך כך: בחקירה נגדית שואל עורך הדין את הפתולוג אם הוא בטוח שהאדם שבו מדובר היה ללא רוח חיים לפני שהתחיל בנתיחה שלאחר המוות. הפתולוג משיב שהוא בטוח בכך לחלוטין. "איך זה שאתה כל כך בטוח?" מברר עורך הדין. "כי המוח שלו היה בתוך צנצנת שעל שולחני," משיב הפתולוג. "אבל," ממשיך עורך הדין להקשות, "ייתכן שהוא היה בכל זאת בחיים?" "ובכן," משיב עורך הדין, "ייתכן שכן, ושהוא עוסק בעריכת דין."

הבדיחה המוכרת הופצה בשנים האחרונות, בתוך סדרה של בדיחות דומות. הנה למשל אפשר לקרוא דוגמה להן באתר בשם Things People said. קשה להאמין שזהו תיעוד של חילופים דברים מתוך דיון משפטי אמיתי. בכל מקרה, השאלה אם לגיטימי שסופר ישתמש בבדיחה כזאת, כמו גם בסיפור שקרא מן הסתם אצל סופר אחר, נותרת פתוחה.

לאחרונה עלה לכותרות מקרה של נער שסירב לקבל טיפול כימותרפי. בית המשפט נאלץ להתערב והנער הוחזר לבית החולים בחסות המשטרה, מאחר שהוריו סירבו לכפות עליו את הטיפול. יש לקוות שגורלו של הנער הזה שפר עליו ושיזכה לרפואה שלמה. כל מי שקרא את הספר טובת הילד לא יכול שלא לחוש כאילו הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד.

 

 

אירן נמירובסקי: גורלה של הסופרת היהודייה שלא חיבבה יהודים

"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים," כתב מיכאל אפשטיין ביולי של שנת 1942 לשגריר הגרמני בפריז, בניסיון להציל את אשתו מידי הגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף, והתחנן על חייה. אירן נמירובסקי, בת שלושים ותשע באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה מאוד, שכתבה בצרפתית. אמנם נולדה ברוסיה וגדלה בסנקט פטרסבורג, אבל בגיל שש עשרה הגיעה עם משפחתה לפריז, בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת. אביה של נמירובסקי התמנה למנהל בנק, והם חידשו את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלו גם ברוסיה: מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים השונים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה עשרים כבר החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל עשרים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שכתבה.

דוד גולדר
הוצאת כתר, לעברית: ניר רצ'קובסקי

נמירובסקי הספיקה לפרסם בחייה ארבעה עשר ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה את המאבק המתנהל בין אם נרקיסיסטית ובתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה. אירן נמירובסקי נהפכה אמנם לסופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה ביחד עם שתי בנותיה, אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה, בשנת 1938.

עם אמה בגיל 15
אירן נמירובסקי, בת 15, עם אמה

היא התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. בשנת 1940 לא הותר לה עוד לפרסם את ספריה ובעלה, מהגר יהודי מרוסיה, כמוה, פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר קטן, איסי לֶ'אוֶוק במחוז בורגון, שם נאלצו כל בני המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה עוד הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות, מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן, תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק, ולכל ההוצאות האחרות.

נמירובסקי עם בתה
אירן נמירובסקי עם בתה, בשנת 1932

שוטרים צרפתים הם אלה שבאו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם מתה, וחודשיים אחרי כן נתפס  גם הוא, ונרצח בתאי הגזים.

כתב היד של נמירובסקי
כתב היד של סוויטה צרפתית, שנמצא במזוודה

אבל בכך לא תם סיפורה של אירן נמירובסקי: בשנת 2004 היא הייתה הסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור שישים ושתיים שנים לאחר מותה. בנותיה, שהיו בנות שלוש-עשרה וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתיים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים, וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמם. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו חשובים מאוד לאמן. בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן," אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים."

נמירובסקי עם אמה
אירן נמירובסקי עם אמה, בשנת 1912 או 1913

חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנסו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים הכתובים בכתב היד של אמה למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם.

סוויטה צרפתית
הוצאת כתר, לעברית: ניר צ'קובסקי

לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה שראתה לימים אור בשם סוויטה צרפתית: ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, והופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים כמו "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. הספר ששבה את לבם של קוראים כה רבים יכול היה להיעלם מן העולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט באורח נס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שאירן נמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו, אלמלא נרצחו. טור על סופרות באקס נט

ציטוט מתוך "הברדלס", ג'וזפה תומאזי די למפדוזה: כמה שנים חי אדם בן שבעים ושלוש?

הוא עשה את מאזן חייו, וביקש לחתות מתוך ערימת האפר הענקית של חובות ומגבלות את מעט הזהב של רגעי אושר: שבועיים לפני חתונתו ושישה שבועות לאחריה; מחצית השעה לאחר הולדתו של פאולו, כאשר היה גאה שהוסיף זלזל לעץ המשפחה של בית סאלינה (עתה ידע כי שווא הייתה גאותו, אך חזקה הייתה ואמיתית); שיחות אחדות עם ג'ובאני לפני שזה נעלם לו (למען האמת, מונולוגים אחדים בלבד, שבהם נדמה לו שהוא מגלה בנער נפש דומה לשלו); שעות רבות במצפה הכוכבים, שבהן היה משוקע כולו בחישובים מופשטים וברדיפה אחרי הבלתי מושג; אך כלום באמת אפשר לרשום שעות אלו בטור הזהות של מאזן החיים? כלום לא היו אלא מין מקדמה על חשבון המנעמים שלאחר המוות? אחת היא. הן היו קיימות.

ברחוב למטה, בין המלון והים, עצר עוגב מכני וניגן מתוך תקווה חמדנית לגעת עד לבם של תיירים, שלא היו בנמצא בעונה זו. הכלי טחן את האריה "את שפתחת כנפייך לאלוהים". מה ששרד מדון פבריציו הרהר כמה גסיסות נטרדות ברגע זה ברחבי איטליה כולה בעטיים של כלי¯נגינה מכניים אלה. טנקרידי, בתחושתו הדקה הרגילה, רץ אל המרפסת, זרק מטבע למטה ורמז שתיפסק הנגינה. השקט שבחוץ סגר על הכול, השאון הפנימי נעשה אדיר עוד יותר.

טנקרידי. אכן, הרבה מטור הזכות ממנו בא, מהבנתו היקרה שבעתיים משום שהייתה אירונית, מן ההנאה האסתטית שהפיק למראה תמרוניו בתוך קשיי החיים, מחיבתו הלגלגנית כנאה וכראוי. אחרי כן הכלבים: פופי כלבת המופס השמנה של ילדותו; טום, זה הפודל הסוער ידידו הנאמן; סולטו בעל העיניים הטובות; בנדיקו, הטיפשון החביב; פופ, כלב הציד בעל הטלפיים הלטפניים, המחפש אותו ברגע זה תחת השיחים והכורסאות שבחווילה ולעולם לא ימצאנו עוד; כמה סוסים, אלה כבר רחוקים יותר וזרים. השעות הראשונות לשיבותיו לדונאפולגאטה, תחושת המסורת והנצחיות שבאה על ביטויה באבן ובמים, תחושת הזמן המוקפא; היריות העליזות בכמה מסעות ציד, הטבח החביב של ארנבות וקוראים, כמה בדיחות טובות עם טומיאו, כמה רגעים של חזרה בתשובה במנזר בתוך ריחות העובש ומיני המרקחת. עוד משהו? כן, היו עוד דברים: אך אלה כבר היו פירורים מעורבים באדמה: רגעי הנחת כאשר ענה לכסילים מענה מוחק כאיוולתם, שביעות הרצון כשנוכח לדעת שביופייה ובאופייה של קונצ'טה מתגלמת בת אמיתית לבית סאלינה; אי אלו רגעים של להט אהבים; ההפתעה עם קבלת מכתבו של אראגו, שבו בירכו בלבביות על דיוק חישוביו המסובכים בקשר לשביט של הכסלי וכן – וכי למה לא? – התרוממות הנפש כאשר הוענק לו בציבור אות הצטיינות בסורבון, התחושה העדינה שהעניקו לו אי אלו עניבות משי משובחות, ריחם של כמה מיני עור מעובד, הארשת החייכנית, הארשת המזמנת לעינוגים של כמה נשים שנקרו לו ברחוב, של זו שראה רגע רק אתמול בתחנה של קאטאניה, לבושה חליפת נסיעה חומה וכפפות עור איילות, עומדת בקהל הצפוף ודומה שהייתה תרה אחר פניו הקמולים בעד חלון הקרון המלוכלך. איזה רעש הקיים הקהל. "כריכים!" – "חדשת האי!" ואחרי כן התנשפותה של הרכבת העייפה כבדת הנשימה… ושמש מבעית זה בהגיעם, פני השקר הללו, התפרצות המפלים…

בחשכה ההולכת ומתעבה ניסה לחשב כמה זמן חי באמת. מוחו כבר לא היה מסוגל לבצע את החישוב הפשוט: שלושה חודשים, עשרים יום, סךהכול שישה חודשים, שש כפול שמונה, שמונים וארבע… ארבעים ושמונה אלף… 840,000 √ תיקן את עצמו. "בן שבעים ושלוש אני, ובסך הכול לא חייתי חיים של ממש אלא שנתיים… לכל היותר שלוש שנים."

והסבל? השעמום, כמה זמן נמשכו אלה? אין צורך לטרוח ולספור: כל השאר, שבעים שנה.


 

הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, עם עובד, ספרייה לעם, לעברית: פנינה בת שלה

סומרסט מוהם: הסיפור "מר יודע כול" והטעויות, המצחיקה והמביכות, שנפלו בבחינת הבגרות

סיפורו של סומרסט מוהם "מר יודע כול" (Somerset Maugham, Mr. Know All)  מופיע כבר זמן רב בתוכנית ללימודי אנגלית בישראל. בשנים האחרונות נבחנים עליו התלמידים בישראל בחלק של בחינת הבגרות המוקדש כולו לספרות אנגלית ואמריקנית.

"מר יודע כול", באנגלית "Mr. Know All", הוא סיפור פואנטה: בשורותיו האחרונות אמור הקורא לשנות באחת את דעתו על שתיים מהדמויות: מי שנתפס כנודניק, טרחן דביק ויומרני, מתגלה כאדם מצפוני רגיש ובעל ערכים, שמוכן להקריב את המוניטין היקר לו ואת כבודו העצמי למען אישה זרה, והיא, שנתפסה כאישה תַּמָּה, צנועה ועדינה מתגלה כ"פנינה מזויפת", אם לנקוט דימוי הלקוח ישירות מתוך הסיפור.

זהו גם סיפור עם מוסר השכל. הוא אמור ללמד את הקורא לקח שקל לנסחו באמירות משומשות: בעברית – "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", באנגלית – "Never judge a book by its cover": פתגם מסכם, לעוס ונטול כל מקוריות מחשבתית, שאלפי תלמידים ישראלים חוזרים עליו כל שנה בבחינות הסיום.

סומרסט מוהם
סומרסט מוהם

 

הסיפור מתרחש על אוניית נוסעים שמפליגה מסן פרנסיסקו ליפן, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. על הסיפון נפגשים המספֵּר האנגלי שנאלץ למגינת לבו לחלוק את תאו עם אדם זר. שמו, מקס קֶלָדָה, מסגיר את לאומיותו המפוקפקת. אין לדעת מניין בדיוק בא, אבל למספר ברור מיד שאינו אנגלי. הוא מסביר שהיה מעדיף שותף לחדר ששמו סמית, או בראון…

המספר מפתח סלידה כלפי השותף עוד לפני שהם נפגשים. אפילו חפציו של מר קלדה מרגיזים אותו: לטעמו יש לאיש יותר מדי בגדים, יותר מדי תוויות נסיעה מודבקות על מזוודותיו, הוא משתמש בתכשירי טיפוח יקרים: כל הרמזים מעידים על כך שזהו אדם אמיד, שמרבה לנסוע בעולם.

סלידתו של המספר גוברת לאחר שהשניים נפגשים. חשדותיו התאמתו: ברור לו לגמרי שמר קלדה נולד "במקום שבו השמים תכולים יותר מאשר אלה הפרושים מעל אנגליה," והוא חושד בו שמוצאו "הלבנטיני" הוא מאלכסנדריה או מביירות. תווי פניו של מר קלדה מוכיחים זאת: הוא כהה עור, עיניו מימיות, שערו שחור ומבריק, אפו מעוקל. ייתכן שבני הנוער הישראלים שקוראים את התיאור יבחינו בדמיון שיש בינו לבין הקריקטורות האנטישמיות שהופיעו כמה עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב ב"דֶר שטירמֶר", אבל ספק אם יוכלו להבין את הרמיזות האחרות: מר קלדה, כך מתאר אותו המספר, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות. הוא רברבן, פטפטן, מרבה ללהג ולהתווכח, משתדל כל הזמן להוכיח את עליונות ידיעותיו, מרשה לעצמו קרבה יתרה, אינו מקפיד על כללי הנימוס ומוותר על הפנייה הרשמית "מיסטר," והוא גם מדבר "ברהיטות שאין בה שום דבר אנגלי." רק מי שמכיר את צורת הדיבור שסנובים אנגליים מתנָאים בה, הגמגומים המיועדים להביע ספקנות, תחכום, איפוק וצניעות מתוכננת, ואת השליטה הנדרשת בתנועות הגוף המתונות במפגיע, יוכל להבין את ההקשר התרבותי של התיאור.

התלמידים הישראלים שקוראים את הסיפור לא יכולים שלא להחמיץ את שפת הדיבור של מר קלדה, שנשמעת כמו פרודיה על ג'נטלמן אנגלי: "I was jolly glad when I heard you were English," אומר האיש שמתיימר להיות אנגלי, וכשהמספר מביע ספק מנומס, בהרמת גבה, במצמוץ, שולף מר קלדה את דרכונו הבריטי ומנופף בו.

והנה אבן נגף שאפילו מנסחי בחינת הבגרות באנגלית נתקלו בה פעם, וכָּשְלוּ: בבחינה שנערכה בקיץ 2013 נשאלה השאלה הזאת:

"אחרי שהמספר מדבר עם מר קלדה, הוא אומר, 'למלך ג'ורג' יש הרבה נתינים מוזרים.' למה הוא מתכוון?"

וכאן ניתנו לתלמידים ארבע תשובות אפשריות, שלמרבה הצער, אף אחת מהן אינה נכונה:

  1. מר קלדה אינו אוהב את אנגליה.
  2. מר קלדה אינו מדבר אנגלית.
  3. מר קלדה אינו נראה בריטי.
  4. אין למר קלדה דרכון בריטי.

התשובה שציפו מהתלמידים לסמן הייתה השלישית. שהיא בלתי אפשרית ואפילו קצת מצחיקה. האימפריה הבריטית השתרעה באותם ימים בעולם כולו, במזרח התיכון, באסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. איך אם כך יכול היה מישהו להיראות "בריטי"?

הניסוח הנכון היה צריך כמובן להיות – "מר קלדה אינו נראה אנגלי".

פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…

הסיפור "מר יודע כול" מבקש להראות לנו שסטריאוטיפים וגזענות הם עניין פגום ויש להימנע מהם. אכן, המספר מגלה בסופו של הסיפור שהדעה הקדומה השלילית שהייתה לו נגד מר קלדה הייתה שגויה. למרבה ההפתעה מסתבר שקריאה נכונה של הסיפור אפשרית רק אם הקורא שלו מכיר כמה סטריאוטיפים, שבלעדיהם לא יוכל לרדת לעומקו…

          העיבוד הקולנועי לסיפור, שאינו נאמן חלוטין למקור

והנה עוד שתי טעויות מביכות שנפלו בבחינת הבגרות באנגלית.

האחת במועד חורף 2014. השאלה מנוסחת כך:

"כמה מהאנשים שהסבו ליד שולחן האוכל התפעלו משרשרת הפנינים של הגברת רמזי. איך היא מגיבה?"

למרבה הצער, רק אדם אחד מגיב לשרשרת − מקס קלדה, וגם הוא לא בהתפעלות. בעקבות ויכוח שהתפתח שנושאו − פנינים, הבחין קלדה בכך שהשרשרת שהיא עונדת יקרת ערך. כל הסועדים האחרים אדישים ובכלל לא מתעניינים בגברת רמזי או בשרשרת שלה.

חמורה יותר, ואפילו מביכה, הטעות שנפלה בשאלון של חורף 2014.

התלמידים התבקשו לציין "דבר אחד שמר קלדה עשה שבזכותו האנשים שבספינה מחבבים אותו."

מה לעשות שאין לשאלה הזאת תשובה, כי האנשים שבספינה פשוט לא מחבבים אותו?

לאורך הסיפור מתאר המספר עד כמה הנוסעים נרתעים מפני מר קלדה. איך בחוסר הרגישות שלו, לכאורה, הוא כלל לא מבחין בכך שכולם סולדים מפניו. איך אפילו אילו העיפו אותו מכל המדרגות וטרקו בפניו את הדלת, עדיין היה מאמין שמחבבים אותו. איך מלגלגים לו, מכנים אותו "אדון יודע כול", והוא אפילו לא מבין את העקיצה…

בשום מקום בסיפור לא מוזכר שום פרט, ולוא המזערי, המראה שמישהו בספינה חיבב את מר קלדה.

ייתכן אמנם שכל התיאור, המגיע מנקודת המבט של המספר, אינו אמין. ייתכן שבשל הגזענות והדעות הקדומות שהמספר לוקה בהן, הוא מקצין את היחס של הנוסעים כלפי מר קלדה. אבל הפירוש הזה כל כך מתוחכם, כל כך מעמיק, וכל כך מנותק מה"ראיות" הממשיות שהטקסט מביא, שאין לו בעצם שום ביסוס, וודאי שאי אפשר לצפות מתלמידי רמת 4 יח"ל, אלה שניגשו לבחינה המסוימת הזאת, לענות על השאלה. גם מוריהם לא ידעו מה התשובה. אולי כי פשוט, ולמרבה המבוכה, היא אינה קיימת!

 

 

אייריס מרדוק: מה סיפר עליה בעלה לאחר מותה

כל היושבים נושאים אליה מבט מצפה. היא קמה על רגליה ועומדת נוכח הקהל שהגיע לאוקספורד כדי לשמוע אותה מספרת על כתיבתה. אין לה צורך בדפים כתובים: היא מיטיבה לדבר. שקט נופל. היא מחכה רגע, פותחת את הפה ולמרבה התדהמה פוצחת בשיר: מדריגל אליזבתני, "ברבור הכסף". שירתה נעימה לאוזן. כנראה ירשה את הכישרון מאמה, שהתעתדה להיות זמרת אופרה, אבל ויתרה על החלום כשהתחתנה.

הנעים והטוב
הוצאת זמורה ביתן

 

הפליאה של הקהל, ההשתאות הנבוכה, מסמנים תחילתה של דרך שתימשך כמעט חמש שנים: תודעתה אייריס מרדוק, הסופרת, הפילוסופית המבריקה, הלכה ודעכה במחלת האלצהיימר שסימניה המובהקים התגלו לראשונה באותו יום באוקספורד, בהרצאה שלא התקיימה.

במשך כל השנים האחרונות לחייה של מרדוק סעד אותה ג'ון ביילי, בעלה המסור. "אחת ההנאות בחיי נישואים היא לטפל, לא להיות מטופל," אמר. מחלתה חשפה בו פן הורי שלא היה עד אז ער לקיומו. אייריס החליטה לוותר על האימהות, והוא  מעולם לא התנגד לרצונותיה.

אייריס וג'ון בתצלום משותף
אייריס וג'ון בתצלום משותף

 

בני הזוג חיו בביתם שבאוקספורד כפי שאהבו: בתוך אי סדר מוחלט. במטבח נערמו מחברות ויומנים, גלויות דואר וציורים, עציצים שבחלקם צמחים פורחים ובאחרים – נבולים ויבשים, צנצנות שתכולתן לא מזוהה, קעריות עם שיירי דייסה, כלים ובהם מלפפונים חמוצים, ספרים של מרדוק שראו אור בשפות שונות וספרים על אלצהיימר, ערימות של עיתונים ושל כתבי עת, ערימות אחרות של דפים משורבטים. בחדרים גלשו הספרים מהמדפים לרצפה. אפילו בחדר האמבטיה נמצאו ספרים בשפות רבות, כולל ספרים ללימוד דקדוק בהולנדית ובאספרנטו. על הרצפה בחדר העבודה של מרדוק, שעוטר בשטיחים מזרחיים ובתמונות של סוסים ושל ילדים, היו ערימות נוספות של דפים, ובסלון, שנפתח אל גינה, לצד תמונות מצוירות ורקומות של פרחים, תקליטים ועציצים, היו גם לא מעט בקבוקים ריקים.

במטבח ביתם באוקספורד

 

הם אהבו להיכנס ביחד במטבח, להציץ בסקרנות ילדותית לתוך הארונות ולתהות מה יגלו שם. פעם, סיפר ג'ון, נעלמה להם פשטידת בשר. הם תרו וחיפשו אחריה. במשך שנים העלו אחרי כן את האפשרות שאולי יום אחד תשוב ותופיע…

הראש הכרות
הוצאת זמורה ביתן

 

לאחר מותה של אייריס מורדוק הגיעו לביתו של האלמן נשים ששגו בכך שניסו בנדיבותן לסדר למענו את כל המהומה הזאת. נבצר מהן להבין שחי כך לא בלית ברירה, אלא מתוך העדפה. אייריס מרדוק חשה בְּעָתָה מפני האפשרות שמשהו יפריע לה לכתוב. המחשבה על כך שתהיה רעיה מן השורה, אישה שגרתית שמסורה לסדר יום ביתי ולצרכים של אחרים הייתה בעיניה בלתי נסבלת. ומסתבר שאורח החיים הזה התאים גם לג'ון, בעצמו סופר ופרופסור לספרות אנגלית. בתחילת נישואיהם התבדח אתה פעם והעניק לה שי ששעשע מאוד את שניהם: סל תפירה, שניצב תמיד על שולחן הכתיבה שלה, סגור וחסר שימוש, סמל לנשיות הרגילה, המקובלת, שאותה דחתה מעליה.

אייריס מרדוק הייתה סופרת פורייה מאוד. היא כתבה עשרים ושישה ספרי פרוזה, מחזות ומאמרים פילוסופיים. בשנת 1987 העניקה לה המלכה תואר אצולה, בזכות הישגיה האמנותיים. ואותה אישה מבריקה, יצירתית, נהנתה בשנות חייה האחרונות לצפות בסדרות טלוויזיה שנועדו לפעוטות. "היא נהפכה לפעוטה בת שלוש," העיד בעלה, וסיפר כי אחרי שהאכיל אותה בבננה מעוכה או בגלידה, נהגו לשבת ביחד במשך שעות. הוא הסביר לה בדיחות מעברם המשותף ושניהם השמיעו זה לזה קולות פטפוט של חיות, "כמו," כך כתב, "סונאר של לווייתנים, שמתקשרים בהדהודים ובפעימות."

קינה לאייריס
הוצאת כנרת זמורה

לאחר מותה כתב ביילי שני ספרי ביוגרפיה על חייה, קינה לאייריס ואייריס וג'ון, שעובדו לסרט הקולנוע המצליח "אייריס וג'ון", בכיכובן של קייט וינסלט וג'ודי דנץ'.

אייריס וג'ון
הוצאת כנרת

 

הוא לא דילג על שנות חייה האחרונות, הקשות. במידה מסוימת האמין כי מורדוק ציפתה לחלות באלצהיימר וסבר שלא הייתה מופתעת אילו נודע על כך לאישיותה הבריאה, כי תמיד הייתה ערה לאפשרות שתלקה בַּמחלה. בעיניו היא במידה לא מעטה "ויתרה"  על תבונתה. וייתכן שגרם לכך הדמיון העשיר שלה, זה שאפשר לה לברוא דמויות בעשרות הרומנים והסיפורים שכתבה. והרי, כך הוא מסביר, גם לפני שחלתה חיה תמיד בניתוק חלקי מהמודעות.

כשנשאל אם הוא מרגיש שלם עם העבודה שחשף אותה כך בספרו אמר: "היא תמיד עודדה אותי לעשות כל מה שנראה לי נכון. אין לי שום ספקות בעניין הזה."

אייריס וג'ון

 

זמן לא רב אחרי מותה של אייריס מורדוק נשא ביילי לאישה את אחת מידידותיהם המשותפות. בראיון עיתונאי משותף העידו כי נושא השיחה החביב עליהם הוא אייריס מורדוק. עד כדי כך שביומו הראשון של ירח הדבש שלהם, סיפרה הרעיה השנייה ופרצה בצחוק מתגלגל, אמר לה ג'ון ביילי: "בחיים לא התגעגעתי לאייריס כל כך כמו ברגע זה."

טור על סופרות באקס נט

ציטוט מתוך: "קו המלח", יובל שמעוני

דלהי העתיקה הייתה במרחק הליכה, ולכל אורך דרכו קראו אליו סוחרים מפתחי חנויותיהם "ויץ' קאנטרי, מיסטר? ויץ' קאנטרי?" ורק מפני שהיה מבוגר משאר הישראלים לא עמדו על לאומיותו. "ויץ' קאנטרי, ויץ' קאנטרי?" חזרו ושאלו אותו, עד שעייף וענה בלי מחשבה: "ספיין," והופתע מן הקלות ששיקר בה; וגם הנאה הייתה בזה, בהחלפת זהותו.

סמטאות העיר העתיקה היו צפופות לא פחות מסמטאות הבזאר, ושוב חש כאילו כל ההמון שסביבו צר עליו ומכתר אותו ומתחכך בו ולוטש בו עיניים, בדיוק כמו שחש בנסיעתו הראשונה, אלא שאז הסתגר במלונו, ואילו עכשיו (עדיין היו לפניו כמה שעות עד לרכבת לפטנקוט) התערבב בהמון שגרף אותו בתנועתו ובהמולתו. על כרזות ענקיות דמעו כוכבי בוליווד בדמעות נוצצות או הרעיפו חיוכים צחורי שיניים, וכך עשו גם על כריכות מגזינים משומשים שנמכרו לצד ערמות של צינורות, וצמיגי אופניים שחוקים, וברגים ואומים חלודים, ואוהלי פלסטיק מעוכים, ונעליים בלויות, ומסגרות משקפיים, ושעונים מקולקלים. לכל סחורה היה הרוכל שלה, וכל אחד מהם הסתופף בצלה של מטרייה גדולה, שצבעה השחור זהה מזמן וגם טלאיה האפירו.

בתוך כוך אפלולי הצמיד סנדלר חתיכת צמיג לסוליה שחוקה, זקן קיטע נתמך בקנה במבוק, ואחר, קטוע שתי רגליו, הניע את עצמו בעזרת אגרופיו שחותלו בסמרטוטים עד שפשט את ימינו עם סמרטוטיה אליו. ברגע שהכניס את ידו לכיס צצו ובאו עוד זאטוטים, ואחריהם עוד, מכל עבר באו ונאחזו בו, בחולצתו ובידיו, עד שראו קבוצת תיירים אמריקאים והרפו ממנו.

ערמה של מימיות אלומיניום חבוטות נערמה לפני רוכל זקן, שכנו רכל בחותלות מימי השלטון הבריטי, ושלישי בג'ריקנים שחורים מאובקים, וקול צרוד אמר בפליאה בעברית: "בחיי, ג'ריקן תקני," והוא האיץ את צעדיו עוד, עד שנבלעה העברית בהמולת הרחוב. ריקשות נסעו לכאן ולשם ונהגיהן אימצו את שרירי רגליהם הרזות, ומכל עבר צפרו. על המדרכה ישבו ספרי רחוב וגילחו את לקוחותיהם בתער, רופאי שיניים שייפו תותבות משומשות במה שנראה כשופין נגרים, וכלבי רחוב רבצו ביניהם כמעולפים  עד שבא באפם ריח של דבר מאכל ומיד קמו מרבצם ונלחמו עליו עד זוב דם, ובמראה הזה התקשה להביט.

צריך היה להתרחק גם משם וכך עשה, עד שנעצר מול טבח רחוב שרידד על אגרופיו כדור בצק והעיף אותו באוויר ומתח אותו ליריעה עגולה ככיפת הפח הלוהטת שלצדו. אנשים שכבו על המדרכות, שקועים בשינה שכל ההמולה שסביבם לא הפריעה אותה. מוכרי צעצועי פלסטיק זולים מכרו משאיות ללא גלגלים ומסוקים ללא מדחף, והודי זקן תחב מין מחט שיפודית שקצה לופף בצמר גפן לתוך אוזן לקוחו והעמיק אותה עד שנדמה היה שעוד רגע תגיח מן הצד האחר ("בחיי מעביר לו חוטר," אמר עוד קול בעברית).

למעלה בשמים שתכלתם נעכרה ולהטם יוקד גם מעבר למעטה האבק, חגו עורבים שחורים מבריקים, ואישה שעל ראשה ערמת חציר ענקית פילסה לה דרך בכביש. בצד הרכינו שתי עזים חומות את ראשיהן אל כמה ירקות רקובים, ועל המדרכה הלך איש שנשא בידיו מגדל של סירים מפויחים גבוה כקומת אדם, ורק במקרה החטיא את סבך חוטי החשמל שמעליו ("שיחק אותה," אמר בעברית אותו קול שדיבר קודם לכן, "לא כמו ההוא מהרכבת"). נערה הרימה לפני נוסעי טוקטוק תינוק עירום, אחיה או בנה, וסאדוהים תרו בעיניהם המאופרות באפר אחר תיירים פתיים – לו הניחו כשראו את ארשת פניו. דווקא אז צצו שוב הילדים, אלה שפנו אליו קודם לכן או תאומיהם, מכל עבר תלו בו את עיניהם וביקשו ממנו באנגלית עשר רופי, עשר רופי, עשר רופי, כאילו ידעו בדיוק איך יישמעו בשפתו.

"אם לא תגיד להם צ'אלו, לא יעזבו אותך," ייעץ לו בעברית אחד הישראלים שנעמד לידו. כנראה קילל בקול ושמעו אותו, הגבוה או חברו או אחת משתי הבחורות. נעצרה לידם גם הבחורה מהמלון, נמוכת קומה ומנומשת ושערה החום אסוף בקוקו קטן, ולשווא ניסה החבר שלה למשוך אותה בזרועה לפני שייטפלו הילדים גם אליהם. "בגיל של האחיין שלי הוא," אמרה והראתה על זאטוט שאפו מנטף ופתחה את ארנקה, ובו-ברגע הונסו כל פושטי היד ב"צ'אלו" רועם – הישראלי הגבוה הוא שצעק וגם הניף את ידו בתנועה מאיימת. דק גו היה וכמעט שברירי למראה, אבל הילדים נסוגו מיד.

מן המדרכה הנגדית תלה בה הזאטוט את עיניו הגדולות, הנוצצות, וחיכה.

קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד.

יובל שמעוני: "קו המלח", היופי והמורכבות של יצירת מופת

לפני שעות אחדות הגעתי לסופה של הרפתקה מופלאה שנמשכה כחודש. במשך שעות רבות לאורך כל הימים הללו שהיתי במציאות החלופית של הספר קו המלח. וברגע שהסתיימה הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת אל העמודים הראשונים, משתוקקת לקרוא את הרומן מתחילתו, לא להיפרד ממנו, להביט שוב במלוא היריעה, עכשיו כשכל אחד מהחוטים נרקם במקומו, והמארג הושלם.

קו המלח הוא יצירת מופת. לא פחות מכך. לעתים נדירות מזדמן לאדם להיפגש עם יופי ומורכבות כאלה, ודאי שלא עם יצירה שזה לא כבר יצאה לעולם, וקוראיה עדיין מעטים יחסית. איזו זכות – להימנות עם בני המזל שהספר הזה ראה אור בתקופתם! – כי ברור לי לגמרי שחיים ארוכים מאוד נכונו לו, ודורות רבים של קוראים ימשיכו להפליג אתו אל סערות הנפש ומעמקי ההגות שהוא יוצר, ויתפעמו.

הספר רב הממדים – 969, ארבעה חלקים, שני כרכים − עשוי כמלאכת מחשבת. פרטי העלילה משתבצים לאורכו בתבונת אומן ששולט היטב בכל אחד מהמרכיבים הזעירים ביותר בסיפור. הכול מתאחד וצף ועולה, לאט, במתינות, בסבלנות, כמו תצלום עצום שמופיע מתוך תמיסת הפיתוח, כל רגע מתגלה חלק אחר, עד שהכול משתלב לתמונה עשירה, צבעונית, מופלאה. ובעצם הדימוי ההולם את הרומן הזה איננו זה של תמונה או אריג חד ממדי, אלא של עשרות מבנים מפוארים, מעשה אדריכלי גדוש ומתוכנן היטב, מציאות שהקורא מוסע בתוכה ולרגע אינו מאבד את הכיוון, עולה ויורד, מסתחרר ומיטלטל בהשתאות, מופתע, נשנק, לא יודע את נפשו להלל.

קו המלח

מהו קו המלח? זהו קו המפריד בין מסירות לנטישה, בין ערגה לאכזבה בלתי נמנעת, בין החלום האנושי להיות נאהב, לזכות בהבטחה המוחלטת שיש משמעות לקיום האנושי, שאפשר למצוא אותה באמונה הדתית. אבל, אומר הספר, כל ציפייה כזאת מועדת לפורענות. אין נחמה שאפשר לתלות אותה בבני אדם, וגם לא באלים שהם ממציאים לעצמם. האם אלוהים ("אל הים", הוא מכונה ברגע אחד, כמנסה לפרק את המילים שממנו נוצר השם, ולשייך אותו לאלים הכוזבים שאותם מייצרים אחדים מגיבורי הסיפור) באמת בחר מכל העמים ביהודים, אף על פי ש"כל תולדותיו מאז הם תולדות המכות שהוכה"? ומי צודק, המיסיונר ששואל בלגלוג "מי יגאל אותנו מן הקופיות הזאת, קוף יגאל אותנו?" או הרופא, איש המדע הדוגל בדרוויניזם, המשיב לו, "רק הזמן… וזה לוקח מאות מיליוני שנים. רק הזמן יגאל ממנה, ולו אין כתר קוצים."

כל האלים, ישו, אלוהים, בודהא, אלי הים המומצאים בסיפור, כולם ינטשו. יותירו אחריהם תמיד מדבר שממה. וגעגועים. אליהם, אף על פי שאינם קיימים. וגם אל אישה אהובה שנטשה, כמוהם, אל אב שלא היה ובכל זאת נעלם לצמיתות, אל בן שנאלץ לגלות. בכל הדתות, במשמעויות שהן מבטיחות, נוגע הרומן, ודוחה במיאוס ובלעג אותן ואת האשליות שהן מייצרות: "האם לא האמינו מיליארדי בני אדם במי שבכוחו לשמוע ממרומיו גם נמלה?" שואל מי שמביט בנמלה שניצלה על עלה יבש על פני זרם מים… שרידים המעידים על דתות הם "תפלות שרק עתיקותה הקנתה לה חשיבות", ובכל השפות, גם בסנסקריט, נכתבו "הבלים קדושים" ורק הפתיים מאמינים בכל מיני דברי רברבנות מופרכת, מכוונים את חייהם על פי אגדות, מוכנים להאמין למשל שהעולם נברא באמצעות אות.

את האבסורד מדגימה השיחה בין שניים, מקנזי, רופא אנגלי שנקלע להודו, והרפר, מיסיונר שמרוב דתיות אינו משכיל לראות מתי הוא פוגע פגיעה אנושה בילד קטן וחסר אונים שזקוק לחסדו. ובעוד שני אלה דנים על בריאת העולם, מתוארים מאמציו של זבוב אחד שמנסה להיחלץ מתוך צלחת ובה רוטב סמיך. אלה מזכירים את יהוה שאת שמו אסור ליהודים לבטא, וזה נאבק על חייו החד פעמיים, עד שמקנזי דוחף אותו בנגיעה קלה בחזרה לתוך הרוטב, ומסכם, "רחמן הוא לא."

למאמינים הבזים לאמונותיו של הזולת משיבים מקנזי, הווטרינר שהתגלגל לטפל בבני אדם, ופוליאקוב, רוסי יהודי נמלט, ולימים גם אמנון נכדו, בכך שהם מפרקים את המיתוסים של הבזים: מה למשל הגיוני בסיפור על עמוד החול שהראה את הדרך לבני ישראל במדבר? ומדוע שהמאמינים בנביא שעלה לשמים במרכבת אש ילעגו לאלה שהנביא שלהם עולה בצורה דומה, אבל נישא על פרדה מכונפת שזנבה זנב טווס? ומה בעצם מרנין כל כך באמונה שבני האדם נבראו בצלמו של האל? ומדוע רשאים מי שמוכנים לקבל את שליחי חב"ד הצוהלים בבתי החולים בישראל ללגלג לנזירים מתפללים, מנענעים בתופיהם, ומקרקשים בגדילים המחוברים אליהם?

רק תהליך אחד מובטח לכול: "גוף חי נהפך לפגר, שהדבר היחיד שרוחש בו הוא הריקבון", והחיים ומה שמתרחש בהם, שרירותיים לגמרי, כי הרבה ציפיות גדולות מסתיימות לא פעם במעשה חסר זוהר, "שנים של לימודי וטרינריה יכולות להסתיים באשד חום שפורץ ממעי של פרה חולה…"

עלילתו של הרומן מהודקת, גם אם היא מתפתחת בסבלנות יוצאת דופן. והיא מעניינת מאוד ואפילו מותחת. היא נעה לאורך זמנים ומקומות. חלקה מתרחש ברוסיה, בתחילת המאה, בקרב קבוצה של מהפכנים קומוניסטים (יש רמז לכך שאחת הדמויות היא לנין, בימים שהיה עדיין רק טרוריסט נרדף…), חלקה מגיע להודו בתחילת המאה, וחלק אחר בה – בשנת 1994 בישראל (רק לקראת השליש האחרון מתברר שהתאריך, ממש לפני רצח רבין, משמעותי: פרטים מסוימים בעלילה רומזים על המשמעות הנסתרת המובילה אליו). הסיפור מגיע גם לאנגליה, להודו, לנורבגיה, למלחמת ישראל בלבנון שמשמעותה העמוקה מסתברת לקראת הסוף, אבל נרמזת לכל האורך.

לרגע יש תחושה שמצלמה רחבת הקף מצלמת מגבוה, מרחוק מאוד, והנה היא יורדת עוד ועוד, מתקרבת, פורטת רגעים למקטעים זעירים ומתעדת אותם. מרחוק מצטייר הכול בקווים רחבים וכלליים – מה למשל יודע נכדו של הרבולוציונר הרוסי על סבו? רק שהתקיים אי פעם. מה בדיוק עשה, רצה, חלם? מדוע נדד והגיע עד הודו? ממה נמלט? אין לדעת. הזמן מטשטש את הפרטים, אבל אנחנו, הקוראים, מכירים אותם היטב, היינו שם! והלב נכמר מהפער בין התשוקה לדעת, להבין, לבין חוסר האפשרות לפענח את העבר הרחוק, זה שהוליד את ההווה ולא הותיר כמעט עקבות.

פעם, לפני כמאה שנה, טיפס ילד על עץ שצמח ליד בית החולים בעיירה קטנה ומרוחקת, בקצה הודו, בסוף העולם, וקטף לעצמו משמשים מקצה הענף. עכשיו יושבים בני זוג, תיירים צעירים, מתחת לאותו עץ ושוב קוטפים ואוכלים. רק הקורא יודע מה היה על העץ הזה. ומה קרה לילד האבוד. מי הביט בו בחלון. לבו של מי נשבר. כך לקראת סופו של הסיפור מגיעים לבית קברות. הסיפורים המוכרים כל כך נותרו כאבני מצבה שכמה מילים חרותות עליהן. הדמויות שהתקרבנו אליהן, שאנו יודעים היטב את כל התשוקות והייסורים שלהן, נמוגו כלא היו. נשארו כהדים קלושים, חלקם יולידו צאצאים שחיים אחרת, את החיים של עצמם, חלקם ייוותרו כסיפורים בתוך הסיפור, כמיתוסים. את הזקנה שכולה ריחות עיפוש ונפטלין, ש"נדמה ששום נעורים לא קדמו לה", שכל חייה היו "זכירה של העוול שנעשה לה בצעירותה" אנחנו מכירים היטב. פעם, באחת השכבות הקדומות של הספר, ליוונו אותה מקרוב, היינו שותפים לכיסופיה ולאכזבתה, ואילו דמות אחרת, איש מבוגר ועייף, נפגוש בהמשך כפעוט שמשיט סירות נייר בתעלות בוציות. חיים שלמים, רבים, מצטיירים לנגד עינינו, עבר נמהל בעתיד, זמן שנקרע לכל הכיוונים, אבל מצטבר בסופו של דבר לסיפור מרתק, תחילה נרמז, ואז מסופר ממש, בלי לוותר על כלום. בלי להשאיר שום דבר שלא נראה במדויק, בברור, בפרוטרוט, כפי שהכתוב מעיד כמו על עצמו: "היו העלילות הגדולות והיו ההתרחשויות הקטנות שלצדן, וחיים נחיו גם בהן, גם אם מעולם לא זכו בכותרת": כמו האסטרונאוט שחיכה בחלל בזמן שחבריו פסעו על הירח, כמו "מי שצווה לשאת את צלבו של ישו אל גולגולתא ובוודאי נאנק תחת משאו; מה לו ולמי שטען שהוא בו של אלוהים," כי כן, "שנות האבולוציה עדיין לא הצליחו לפטור את המין האנושי מן הטיפשות."

יופייה של הכתיבה מפעים. אין עמוד שנעדרות ממנו שורות עוצרות נשימה. הנה למשל ילד כבד גוף שמזנק אל הכדור שבועט אליו אביו, "מתעופף כאחד המלאכים," שחפים צווחים מעל הים בנורבגיה, "כמו כדי לדרבן אותו לדבר," ושמש שמשתהה שם במקומה ואינה שוקעת "כאילו היא נרתעת מצינת המים", הנה דזו (חיה שהיא הכלאה בין יאק לפרה) שעומד ליד מקווה מים ונראה כאילו הוא "מנסה לבלוע בלקיקות את בבואתו,"  נער שאחיו הקטן קורא לו, "וקראו לו גם האור הנשבר בקרח והאוויר שהאור עובר בו," הנה הרים שבהם "הגובה התיש לא רק את הארזים, אלא גם את יקוד השמש," וים "שמתגלגל ככה עם כל דגיו ונאסף כולו." כל אלה רק דוגמאות אקראיות, ספורות, לשפע בלתי נדלה.

הכתיבה מתעלה במיוחד ביופייה במקומות הכי כואבים. סופרים אחרים יכולים וחייבים להסתפק בהתרחקות מפני תיאורים שבספר קו המלח מתאפשרים, למרות היותם בלתי אפשריים בעליל. עוצמתם מצמיתה, עד כי נדמה שלא ייתכן, שאין מקום לעוד, שחייבים לעצור, אבל לא, כי התיאור נמשך, ויופיו נמשך, ואין גבול לפחד, ואין סוף לחמלה.

הסרט "אידה": האם יהודים יכולים "לחיות כמו כולם"?

"מה נעשה אחר כך?"

"ניקח כלב, ניסע לטייל, נתחתן, נוליד ילדים…"

"ואחר כך?"

השואלת היא אישה צעירה. עד לפני כמה ימים היה שמה אנה. זה לא כבר נודע לה ששמה האמיתי הוא אידה לבנשטיין. שהיא יהודייה. שהוריה נרצחו כשהייתה פעוטה.

מחרתיים היא אמורה להשתתף בטקס האחרון, לקבל על עצמה את השבועה לחיי פרישות, צניעות והסתפקות במועט. להפוך סופית לנזירה.

בן שיחה הוא גבר צעיר, נגן סקסופון. הוא אינו יודע מאומה על מה שעובר במוחה ועל המשמעות השונה, הבלתי אפשרית, שיש מבחינתה לכל מה שהוא אומר לה.

לפני רגע שאל אותה "על מה את חושבת?" והיא ענתה, "על שום דבר." היא יודעת שאין שום סיכוי שיבין.

כשסיפרה לו על יהדותה, לא נרעש ולא הופתע. רק השיב, אגב אורחא, "ולי יש גם דם צועני." כאילו אין במוצאה שום משמעות מעבר לקוריוז רגעי ושולי. מבחינתו אין בו חשיבות מיוחדת.

על שאלתה – "ואחר כך?" הוא משיב בתמימות, בטבעיות, בלי שום הרהור שני, "נחיה כמו כולם."

דווקא משום כך, משום הפשטות שבה הוא רואה הכול, יוכל אולי לקחת אותה אל חיים אחרים. אל חיים בכלל. ייטול אותה מתוך מה שצפוי לה, יושיע אותה מהמוות הממושך, האילם, שיש בו רק סגידה לצלוב, מדים המסלקים כל רמז לגוף, שתיקות בחדר האוכל, שם סועדות הנזירות בדממה טקסית, רק הוא יוכל להציל אותה ממה שצפוי לה − הקיפאון הרגשי, הקיום העקר, חסר ההמשכיות, הכללים הנוקשים שמכתיבים כל תנועה, נשימה, מבט, הציפייה המתמדת למוות הגופני הגואל.

ימים ספורים לפני הטקס יצאה הצעירה לראשונה מהמנזר. אם המנזר הטילה עליה לנסוע לביקור אצל דודתה – כנראה כדי לברר לעצמה שבחירתה בנזירות סופית ומוחלטת.

המפגש עם הדודה, מי שהייתה התובעת הכללית מטעם המשטר הקומוניסטי וכיום עובדת כשופטת, קשה. הדודה מנסה לשמור על ריחוק קשוח, אדיש. הביקור כמעט מסתיים כעבור זמן קצר מאוד. הדודה מסרבת לקשר. כל השנים לא השיבה למכתבים שהנזירות כתבו לה, וסירבה להוציא את אחייניתה מבית היתומים שבו גדלה.

אבל הקשר נוצר בכל זאת, והוא חושף בפני שתיהן סודות מייסרים מעברן. הכאב מוביל את שתיהן לבחירות שאין מהן דרך חזרה.

פוסטר של הסרט "אידה"

הסרט הפולני "אידה" (מאת פאבל פאבליקובסקי) מצולם כולו בשחור לבן. הוא מתרחש בפולין, בשנות השישים. המצוקה שהוא מצייר נצבעת כולה באפור – הנה הדרכים המרובבות בבוץ, הבתים העלובים, המטים ליפול, הנה הנופים הקודרים שבהם נחשפת האכזריות שאין לה שיעור שהתרחשה בתוכם רק כשני עשורים לפני כן.

מי היו אלה שהרגו יהודים? הגרמנים או הפולנים? מי היו אלה שגזלו את רכושם, רצחו וירשו, ומי הם אלה שחוששים מפני הקורבנות שיבואו לתבוע בחזרה את שלהם?

ואיזה מין חיים יכולים לחיות מתי המעט ששרדו משום מה, כי היה להם מזל, כי היה להם "מראה טוב", כלומר – תווי הפנים הנכונים, השיער הבהיר, האף הסולד, המין הנכון: לילד יהודי שחור שיער ונימול לא היה כמובן שום סיכוי להישאר בחיים.

אידה ודודתה משיבות לנו על כך בסרט, כל אחת בדרכה, כל אחת בגורלה.

הסרט הצליח מאוד בעולם, והוא אחד המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אבל ספג גם ביקורות, בעיקר בעיתונות הפולנית, שם טענו כי הוא אנטישמי, שכן הוא מתאר בדמותה של הדודה את היהודייה הסטריאוטיפית, הקומוניסטית, הנמנית עם השלטון שדיכא את הפולנים. מבקרים אחרים כתבו שהוא אנטי פולני, כי הוא "טוען" שהפולנים פגעו ביהודים…

כצופה ישראלית בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על היעדרותה המוחלטת של חלופה לחיים של שתי היהודיות – הנזירה והקומוניסטית. במציאות שהסרט  מתאר אין שום מחשבה או אפשרות כזאת. רציתי כמעט לשאול אותן − למה אתן עדיין שם. נסו להסתלק. (גם בתקופת השלטון הקומוניסטי עלו מפולין רבבות יהודים!)

אידה בסרט

בתמימות כנראה לא פחותה מזאת של הצעיר הפולני המציע לאידה פשוט "לחיות כמו כולם" רציתי להגיד להן – עזבו הכול. עזבו את פולין. קומו, בואו, עלו לישראל. כאן תמצאו מקום מפלט בטוח.

מחוץ לאולם הקולנוע ירד גשם. בחדשות התבשרנו שהילדה איילה, שבקבוק תבערה הושלך לתוך מכוניתה, החלה כבר לפקוח את עיניה, אבל חייה עדיין בסכנה, והיא צפויה בכל מקרה לשנים ארוכות של אשפוזים וטיפולים רפואיים.

ציטוט מתוך "על חוף צ'זיל", איאן מקיואן: האם יש בכלל צורך בתופים?

ברכבת בדרכם הביתה, אמר לה בכנות גמורה שהמוזיקה נגעה ללבו, ואפילו המהם קטעים קצרים באוזניה. פלורנס התרגשה כל כך שהשמיעה עוד הבטחה – ושוב, באותה רצינות מרטיטה שהכפילה כמדומה את גודל עיניה. כשיבוא היום הגדול של הופעת הבכורה של רביעית אניסמור ב"ויגמר הול", הם ינגנו את החמישייה הזאת, במיוחד בשבילו.

בתמורה הביא לה אדוארד מביתו מבחר תקליטים שרצה שתלמד לאהוב. היא ישבה בשקט גמור והאזינה לצ'אק בֶּרי בסבלנות, בעיניים עצומות ובריכוז גדול מדי. הוא חשב שאולי תסתייג מ Roll over Beethoven אבל היא מצאה שזה מצחיק עד דמעות. הוא השמיע לה שירים של צ'אק ברי בביצועים "מגושמים אבל מכובדים" של "החיפושיות" ושל "האבנים המתגלגלות". היא השתדלה לומר משהו חיובי על כל אחד מהשירים, אבל השתמשה במילים כגון "קופצני," "עליז," "נוגע ללב," והוא ידע שהיא פשוט מנומסת. כשאמר שהיא לא ממש "תופסת" את הרוקנרול, ואין שום סיבה שתמשיך לנסות, הודתה שמה שאינה יכולה יכולה לסבול הוא התיפוף. כשהנעימות בסיסיות כל כך, לשם מה נחוץ לשמור על קצב באמצעות חבטות ומהלומות והקשות בלתי פוסקות? מה הטעם בכך, אם כבר משתמשים בגיטרה בס, ולעתים קרובות בפסנתר? אם הנגנים צריכים לשמוע את הפעימות, למה שלא ישתמשו במטרונום? מה היה אילו לקחה רביעיית אניסמור מתופף? הוא נשק לה ואמר שהיא האדם הכי מרובע בכל הציוויליזציה המערבית.

על חוף צ'זילאיאן מקיואן, עם עובד, עמ' 128, לעברית: סמדר מילוא

ארתור מילר: "כולם היו בני", האם המחזה מזיק לנפשם של התלמידים בישראל?

המחזה "כולם היו בני" (,"Arthur Miller, "All My Sons) הוא נכס צאן ברזל של מערכת החינוך בישראל. כמעט כל בוגר בית ספר תיכון בארבעים השנים האחרונות למד אותו במסגרת שיעורי אנגלית. רק בשנים האחרונות הוצגה לו חלופה – הספר "הנחשול", שעליו רשאים להיבחן בבחינת הבגרות, אבל במרבית בתי הספר ממשיכים לבחור במחזה.

יש לכך ודאי יותר מסיבה אחת, ביניהן כנראה גם ההרגל, נוחות של המורים שחלק מהם למדו אותו אולי עוד כשהיו בעצמם תלמידים, ואחרים כבר לימדו אותו כל כך הרבה פעמים עד שהם מסוגלים לדקלם חלקים ממנו בעל פה.

סיבה נוספת, מן הסתם חשובה יותר, היא התפיסה שתכניו של המחזה רלוונטיים ומשמעותיים לבני נוער ישראלים.

עלילתו של המחזה, ששומר על אחדות המקום והזמן, על פי ההמלצה של אריסטו, מתרחשת כולה בחצר ביתם של בני משפחת קלר. במערכה הראשונה אנו פוגשים את הדמויות בבוקרו של יום ראשון, במערכה השנייה יורד הערב והמערכה השלישית נחתמת אחרי שעת חצות. התקופה היא סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כלומר – שנים לא רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לארי, בנם הטייס של ג'ו וקייט קלר, נעדר זה שלוש שנים. מטוסו נעלם באחת הגיחות, ומאחר שגופתו לא נמצאה, האם מתעקשת להאמין שבנה עוד ישוב. כדי לשכנע את עצמה שהיא צודקת היא מחפשת הסברים והצדקות: למשל – ידיעות בעיתונים על חיילים שנעדרו מאז המלחמה ומתחילים פתאום לשוב; העובדה שעץ התפוחים שנטעו לזכרו נשבר בלילה בסופה; כפפת הבייסבול שלו שמצאה במרתף; בת הזוג שלו הגיעה לביקור; ובכלל – כך היא טוענת, לא ייתכן שהוא נהרג. כי יש אלוהים. כי השמש ממשיכה לזרוח.

אכן, חייל נעדר במלחמה יכול בהחלט לעורר עניין אצל בני נוער ישראליים. הלוא מרביתם יתגייסו לצבא בעוד שנה או שנתיים, וכולם גדלו על הסיפורים על רון ארד, השבוי שמדינת ישראל לא השכילה לשחררו, ועד שהתעשתה והסכימה לשלם את המחיר הנדרש תמורת חייו הוא כבר נעלם לחלוטין. ובקיץ האחרון היו התלמידים הללו עדים בעל כורחם למה שקרה בקרבות של מבצע צוק איתן, ולשני החיילים שמקום קבורתם לא נודע.

אבל הטיפול שעושה המחזה "כולם היו בני" אמור לצרום באוזנו של הקורא הישראלי. האימא המחכה לבנה מצטיירת בו כאישה מניפולטיבית, היסטרית, לרגעים אפילו מרושעת. היא שקועה כל כך בתקווה שבנה ישוב, עד שהיא מתעללת בכריס, בנה האחר, ואינה מוכנה לאפשר לו לשאת לאישה את הנערה שהייתה הארוסה של אחיו.

כולם היו בני, מתוך ההפקה של תיאטרון הקאמרי
כולם היו בני, מתוך ההפקה של תיאטרון הקאמרי

 

כריס מתואר במחזה כאדם מוסרי, אידיאליסט, מסור להוריו, אוהב. האנשים הסובבים אותו מעידים על כך שהוא תמים, נותן אמון בזולת, מדרבן אחרים לפעול על פי עקרונות נאצלים. יש לו, לכריס, שאיפות רוחניות. את האחריות שהוא חש כלפי ארצו וכלפי האנושות בכלל ביטא כשהתנדב להילחם נגד הנאצים ושילם, לדבריו, מחיר נפשי כבד: כל החיילים בפלוגה שפיקד עליה נהרגו בקרבות. הוא מתאר את נכונותם להקריב את עצמם זה למען זה, ולמען המולדת. אילו רק היו קצת יותר מעשיים, הוא מסביר, היו נשארים בחיים (כמוהו?, תוהה הקורא בלי קול). כריס מאוכזב מכך שאהבת האדם שהיה עד לה בימי המלחמה נעלמה בשוך הקרבות. מכך שבחיים האזרחיים נמשך כל העת המרוץ המתמיד אחרי חיים נוחים, מיצוי "החלום האמריקני" שמכוון כולו לביטחון כלכלי וחומרי. והוא רוצה לשאת לאישה את אנני. היא מייצגת בשבילו חיים עם משמעות, כאלה שאין בהם רק מרדף אחרי כסף.

כולם היו בני
כולם היו בני, מתוך ההפקה של הקאמרי.

 

תגובותיה של האימא, כאמור, קשות מאוד. אפילו כשנודע לה סופית שהבן הנעדר בעצם מת – לקראת סוף המחזה שולפת אנני את מכתב ההתאבדות שלו ומציגה אותו בפני האם, כדי ללחוץ עליה לשחרר את כריס ולאפשר לו לשאת אותה לאישה – היא ממשיכה. כמו מכשפה רעה היא מקללת את אנני, מזהירה אותה שאם תעז להינשא לאחיו של אהובה, לבה ייבש בקרבה, ומוסיפה ואומרת לה שאלה החיים שנועדו לה – בדידות ועצב.

קשה להבין ולהזדהות עם המשולש הזה, שיש בו לכאורה אהבה, ובעצם כולו גדוש ברוע והתאכזרות. האם הגיוני ומשכנע לחשוב שאדם כה מוסרי-לכאורה כמו כריס יהיה חסר כל חמלה כלפי אמו הכאובה, ייאבק בה, יאיים שאם לא יקבל את ברכתה יישא את אנני לאישה למרות הכאב שיסב לה בכך, ואז יסתלק ויעלם מחיי הוריו? איך ייתכן שהוא מטיח בפני אביו אמיתות כמו –  "אנחנו כמו אנשים שמחכים בתחנת הרכבת לרכבת שלעולם לא תגיע"? הרי הוא מדבר על אחיו הנעדר! שוב ושוב מסביר כריס שלארי מבחינתו מת. אין אפילו מילה אחת של צער. של געגוע. של דאגה. של כאב. הגופה לא נמצאה, אבל כריס כבר במקום אחר, חושב על עצמו, מסרב להיות "הפראייר" המשפחתי.

הנה למשל תגובתו התמוהה, הזעופה, של כריס, כשהאימא מספרת על חלום שחלמה על לארי, ומתפרצת בזעם על כך שאילצו אותה לטעת עץ לזכרו: כריס אומר – "אימא! אימא! אז הרוח שברה את העץ. על מה את מדברת? אימא, בחייך, אל תתחילי שוב, טוב? זה לא עוזר לאף אחד." ומציע, בחוסר רגישות מפליא – "חשבתי ש – אולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל לשכוח אותו?"

יש במחזה לא מעט פרצות. הנה למשל אחת הקטנות שבהן: אנני משועשעת מכך שארון הבגדים של כריס גדוש כל כך. האימא מופתעת ומזכירה לה שלא, החדר שבו שיכנו אותה אינו של כריס, אלא של לארי. חילופי הדברים הללו נועדו להראות למשפחה, כמו גם לצופה, שאנני כלל לא מצפה לשובו של לארי. בעצם – שהיא די שכחה אותו. הנה, אפילו את בגדיו כבר אינה מזהה. ועוד נועדו הדברים הללו להראות עד כמה האימא כן ממשיכה לחכות לבנה, כי אנני מגיבה בתדהמה: לא רק שכל בגדיו של הטייס הנעדר מחכים בארון לשובו, אלא שכל הנעליים מצוחצחות היטב. אבל – תוהה הצופה חד העין – האם סביר שאנני שכחה כל כך מהר את החדר של אהוב לבה? הלא האיש נעלם רק לפני שלוש שנים. והיא הייתה כל השנים שכנה ובת בית. במשך כל ילדותה ונעוריה באה ויצאה כאן, וכבר שכחה הכול? לא רק את הבגדים, אלא אפילו את סידור החדרים?

פרצה משמעותית הרבה יותר מתגלה בתכנים המהותיים שבהם עוסק המחזה. עניינו העיקרי אינו דווקא ביחסים שבין כריס, אחיו ואהובתם המשותפת, אלא בפשע מלחמה שמפעיל את כל העלילה: בעיצומה של המלחמה יצאה מפס הייצור של המפעל בבעלותו של האבא, ג'ו קלר, סדרה פגומה של חלקי מטוסים. אלה נשלחו לחיל האוויר, הותקנו במטוסים מדגם p-40, וזמן לא רב אחרי כן חלה בעשרים ואחד מהם תקלה, הם התרסקו וטייסיהם נהרגו. ג'ו קלר טוען שהיה חולה ביום שבו התרחשה התקלה, לכן לא הגיע למפעל, ואינו נושא בשום אחריות פלילית למה שקרה. סטיב, אביה של אנני היה באותה עת שותפו. ג'ו טוען כי סטיב אשם. הוא זה שהחליט, בשל הלחץ שהפעילו עליו מהצבא והחשש להפסד כבד שימוטט את המפעל, לרתך את הסדקים שנוצרו באותם חלקי מטוסים, להסתיר אותם ולשגר אותם כדי שיותקנו במטוסים. ג'ו טוען שאילו נכח במקום, היה אומר לסטיב לוותר, להשליך את החלקים לפח. אבל לטענתו של השותף, ג'ו, האיש הדומיננטי ששלט בכול, הוא זה שהורה לו לרתך. ג'ו אמנם לא הגיע באותו יום למפעל, אבל נתן הנחיות בטלפון.

"אי אפשר בבית המשפט להוכיח שיחת טלפון," מסביר בנו של סטיב שמנסה לייצג אותו ולסנגר עליו.

כלומר – הטיעון כולו, בסיס הטרגדיה, נשען על עניין טכני. האם אפשר, או אי אפשר, להוכיח שיחת טלפון. אז, בשנות הארבעים של המאה העשרים – לא. כיום – כן, בלי שום קושי.

וזהו אם כן בעצם מעין דאוס אקס מכּינָה: המעשה המביש – גרימת מותם של הטייסים והטלת האשמה במלואה על אדם אחר – נובע אמנם מתוך אישיותו של ג'ו קלר, אבל הכול היה יכול להיפתר בקלות. למעשה, הסיבוך המוצג במחזה לא היה יכול להתקיים בימינו, ולפיכך אינו אוניברסלי.

פרצה אחרת, מהותית לא פחות, נובעת מעמדותיה של האם. ככל שהמחזה מתקדם, מתברר לצופה בהצגה או לקורא של המחזה כי התעקשותה על כך שלארי חי קשורה בתחושתה שבעלה, אביו, אחראי למותו.

כשאנני מביעה כעס על אביה ומספרת שהיא מסרבת לסלוח לו על הפשע שביצע, וכדי להדגיש את חומרת הפשע, היא מעלה את ההשערה לפיה לארי היה אולי אחד מקורבנותיו: אולי מטוסו היה אחד מאלה שהתרסקו בגלל החלק הפגום שהותקן בו?

האימא מתפרצת בחמת זעם, נוזפת בה ותובעת ממנה לעולם לא להעלות שוב את האפשרות הזאת. ג'ו קלר מצטרף אליה ומבהיר שלא ייתכן שכך קרה: הלוא לארי כלל לא טס על מטוסים מדגם p-40! (על כך מגיב כריס ואומר משהו כמו – אז מה? אז מה אם לארי לא טס על מטוס כזה? והטייסים האחרים, אלה שנהרגו, לא היו בני אדם ראויים שצריך היה לשמור על חייהם? "אז מי הטיס אותם, חזירים?")

בסופו של המחזה מתבררות שתי עובדות: לארי אכן לא טס על אחד המטוסים שהתרסקו, הוא הפיל את המטוס בכוונה תחילה, ואביו אכן אשם בכך: לארי החליט להתאבד כי חשד באביו, ולא האמין בחפותו.

אבל עד שאנני לא הגישה להם את מכתב ההתאבדות, הם לא ידעו על כך דבר. מדוע אם כן רומזת האימא לכל אורך המחזה שבעלה אשם במות בנו? מניין היא יודעת? (התשובה: היא לא יודעת, ואין לכך בעצם שום הסבר הגיוני!)

ובכלל – האם אפשר להעלות על הדעת מצב כזה: ארוסתו של חיל נעדר מחזיקה בחשאי מכתב התאבדות שלו? לא מגלה להורים את מה שידוע לה מהרגע הראשון? שומרת את המידע הזה בסוד מפניהם, כמו סוג של נשק יום הדין שאותו תשלוף רק בלית ברירה, כדי להכריח את ההורים להרשות לה להינשא לאחיו של אהובה?

ההסבר – הקלוש, לטעמי – הוא שאנני ידעה עד כמה מכתב ההתאבדות יכאיב להם, ורצתה למנוע את התוצאות האיומות שיעורר, ברגע שייוודע לבני הזוג קלר מה עלה בגורל בנם. לא הסבר שיכול לדעתי להבהיר כיצד תיתכן אכזריות כזאת של מי שאמורה להיות מאוהבת באחד הבנים, ובעצם בשניהם: היא יודעת שאחד מהם מת, אבל מניחה לכך, ונותנת להם להמשיך כל השנים הללו לחכות לבואו? מישהו יכול להאמין שהתנהגות כזאת אפשרית?

מעבר לכל ההשגות הללו בעניין המחזה, יש בו לטעמי נקודות לא מעטות שהופכות אותו לטקסט מקומי וברגעים מסוימים ממש לא רלוונטי. יש כמה התחכמויות תקופתיות שכבר מזמן אינן אקטואליות, ומצריכות הרבה פירושים והסברים. למשל – שמות של סרטי קולנוע שהוקרנו באותם ימים, בדיחות והתייחסויות לאירועים שכבר מזמן נשכחו – למשל פרנק, אחת הדמויות, מספר שיש לו חנות סדקית,  ומתלוצץ – גם אני אוכל להיות נשיא. הוא רומז על הנשיא טרומן שהיה בתקופה מסוימת בעלים של חנות כזאת. איזה עניין יכולה לעורר בדיחה כזאת בימינו, ולא רק בקרב בני נוער ישראליים?

ועם זאת, וחרף כל ההסתגויות, יש להודות כי המחזה כן מעורר בדרך כלל עניין אצל מרבית קוראיו הצעירים, תלמידי מערכת החינוך הישראלית. נראה שהנושאים שהוא עוסק בהם: טייס נעדר, משפחה שַׁכּוּלָה, רווחים שנעשים בעקבות עסקים משגשגים בתקופת מלחמה, חֶבְרה צבועה שמתעניינת בכסף יותר מאשר בערכים, אהבה בלתי אפשרית וקונפליקטים משפחתיים, מוצאים אצלם אוזן קשבת, למרות הפגמים שהמחזה לוקה בהם.

מעבר לכל ההשגות הללו אני מבקשת להזכיר סוגיה שהעסיקה לאחרונה את התקשורת הישראלית ועוררה סערת רגשות זוטא: מורה אחת לאנגלית "הואשמה" בתקשורת בכך שהטילה על תלמידיה לכתוב חיבור, בתגובה לשיר של אדווין ארלינגטון רובינזון, "ריצ'רד קורי". השיר עוסק בהתאבדותו של אדם שנראה לכאורה מצליח מאוד, ושהבחירה שלו במוות תמוהה בעיני סביבתו. אותה מורה הציעה לתלמידים לנסח את מכתב ההתאבדות של ריצ'רד קורי, כנראה כדי לעזור להם לפענח את הסיבות האפשריות לכך שקץ בחייו.

"המורה היא מורה לאנגלית והשיעור הוא שיעור אנגלית. שיעור אנגלית הוא המקום לנהל דיון על התאבדויות?" תהתה אשת תקשורת, שדבריה עוררו נחשול עצום של תגובות, חלקן מזדהות, אחרות נזעמות.

במחזה "כולם היו בני", שאותו כאמור מלמדים במערכת החינוך כבר עשרות שנים – אפשר להניח שגם אותה אשת תקשורת למדה אותו, אם היא בוגרת מערכת החינוך בישראל – יש לא התאבדות אחת, אלא שתיים. ומן הסתם שתיהן עולות לדיון, התלמידים משוחחים עליהן, מנתחים אותן, שואלים את עצמם האם היו מוצדקות, מה משמעותן, מה הן אומרות על הדמויות, מה הן מספרות לצופה או לקורא, ועוד כהנה וכהנה.

"ממשרד החינוך נמסר כי 'מנהל בית הספר ביטל את המטלה. יועצת בית הספר תלווה את התלמידים ותקיים אתם שיחות הסברה אודות התמודדות נכונה וראויה יותר עם הנושא," נכתב בהקשר עם המטלה (שנלקחה, אגב, מתוך ספר לימוד מאושר של משרד החינוך).

האם לא הגיעה אם כך העת לשלוח גדודים של יועצות שיטפלו בנזקים הנפשיים שאין לאמוד את עוצמתם שגרם לאורך השנים המחזה "כולם היו בני" ושני המתאבדים שבו?